בבית פרטי, קטן ואיתן, בטבורו של שטח אדמה אי שם בצפון הארץ,
המשתרע על יותר מחמישה דונם מגודרים, התחיל יום חדש. היום היה
היום שאבנר פחד שיגיע. כבר שנים. לא משנה כמה יום הולדתה
השלושים של עלמה התקרב, הוא מעולם לא הצליח להיערך לקראתו, לא
נפשית ולא פיזית.
עם זריחה, הוא קם ממיטתו בשעה שש-אפס-אפס, בדיוק כפי שהיה
מורגל. עיניו בערו כשם שבוערות לאדם שהתהפך במיטתו עד שחר. מיד
כשהתיישב, בתנועה אחת השחיל את כפות רגליו לנעלי הבית הישנות
שלו והרכיב את משקפיו. הוא נעמד, נמתח והסתובב לסדר את מצעי
מיטתו. שתי טפיחות חזקות על הכרית, מתיחת הסדין מארבע פינות
המיטה, ניעור השמיכה עד שתתיישר ותתאוורר בתוך הציפה המקומטת,
ומתיחתה בהידוק מתחת למזרן. מהמתלה שעל יד המיטה, משך את חלוק
הבית שהיה מתעטף בו תמיד, ואת מקל ההליכה שלו גם. אז יצא מן
החדר אל המטבח במהירות שלא אופיינית לאדם הנעזר במקל הליכה.
למרות היותו בן שבעים ושמונה, אבנר נראה כבן חמישים וקצת
והשתדל להתנהג כמו אחד.
במטבח, כבכל תחילתו של יום, הכין אבנר לעלמה ולו ארוחת בוקר
שהורכבה משתי פרוסות לחם שאור מלא עם מריחה קלה של טחינה
גולמית משומשום מלא, ביצה מבושלת, פלפל אדום גדול חתוך לרצועות
וכוס קפה שחור, לא ממותק. הוא ידע שהארוחה תספק לכל אחד מהם
בערך שלוש מאות וחמישים קלוריות וכן כמות נאה של סידן וויטמין
סי שמסייע בשריפת רקמת השומן בגוף. יש בה מספיק חלבון לתפקוד
המוח ולבניית שריר, שומן בריא ופיטוסטרולים לאיזון הכולסטרול,
כולין לתפקוד המוח ופחמימות עתירות סיבים לאיזון הורמוני
הרעב.
על אחד המגשים שהכין, הניח פתק עליו מילים רבות שנמחקו בקווים
שחורים גסים והמילים "לעלמה", "לחיי שנים של שמחה, רוגע
וטוהרה" ו"אבא" היו היחידות שנשארו קריאות.
אבנר דחף את דלת המרתף הכבדה ברגל גסה ונכנס. החדר היה גדול
ורחב יחסית לחדרים האחרים בבית. הייתה ממנו גישה לחדר שירותים
ומקלחון פרטיים וגם מטבחון קטן משלו. שלושה מתוך ארבעת קירותיו
היו מכוסים במדפים מלאים בספרים. על הקיר החשוף עמד אוסף
תמונות של עלמה עם אביה. את מגשי האוכל הניח אבנר על שולחן
שעמד במרכז החדר. על המיטה חיכתה לו עלמה, בתו, יקירת ליבו
היחידה. למרות שלא הייתה יפה במיוחד ראה אותה כנערה היפה
ביותר. היא הייתה ישובה בחיוך רחב שתמיד שבה אותו. מעל ראשה,
על הקיר הלבן, הייתה תלויה תמונת דיוקן גדולה של אמה, מחייכת
חיוך כמעט זהה לזה של בתה, תחומה במסגרת עץ חומה ועליה עיטורי
עלים וענפים מסולסלים.
"אבא! לפני שתאחל לי שנים של שמחה וטוהרה, ולפני שנתיישב
לאכול, לפני כל הבא - אבקש לבדוק את זיכרונך." אמרה עלמה
בהתרגשות וקולה עליז.
על אבנר המשפט הזה עבד אחרת. קצב פעימות ליבו גבר, ראייתו
התערפלה והוא הסתחרר. אבנר הבין מיד שהתקף חרדה מבעבע ובא והוא
נמנע מלהגיב ועמד שניות שקטות וארוכות ללא זיע. הוא ידע שבתו
יושבת מולו, מחכה בסבלנות מופתית. כשחזר למחשבה צלולה העלה
חיוך מעושה על פניו.
"אין לך סיבה אמתית לבדוק את זיכרוני - למיטב ידיעתי הוא בסדר
גמור."
"אז באמת הגיע היום המיוחל? באמת אצא היום אל מעבר לגדרות?
זכרת את הבטחתך?"
"את דואגת להזכיר לי כל שנה." ענה אבנר בקול מיואש המנסה
להידמות לאחד שמח.
בשנייה אחת הספיק אבנר להביט על הערימה המסודרת של ספרי
האזרחות, העיתונים המעודכנים, מפת הארץ והרשימות שנתן לבתו
ימים אחדים לפני. מה שהולך לקרות היום לא קרה כבר כמעט שלושים
שנים, מאז השנה הראשונה לחייה של עלמה, מאז שאמה התאבדה.
השנייה הזאת שהביט בערימת דפי המידע זרקו את אבנר להיזכר ברגע
שבו נפלטה מפיו הבטחה, כשעלמה הייתה רק בת שמונה. ביום בו
ימלאו לעלמה שלושים שנים היא תהיה זכאית לעזוב את שטח הבית.
לעזוב לאן שתרצה, בפעם הראשונה. הוא התנתק ממחשבתו ולרגע שב
והביט בתמונה בעיניים לחות. התמונה גם היא עוררה זיכרונות
ישנים. הוא נזכר באמיליה, אשתו, שעזבה אותו ואת התינוקת הקטנה
שלהם, הרגה את עצמה ונעלמה מחייהם לנצח. על האחריות המעיקה
שנכפתה עליו על ידי בני משפחותיהם. האנשים הקרובים שנטשו אותו
ואת עלמה בתו. על הרצון העז להתנתק מכולם, להתנתק מהעולם לאחר
שהבין שאין בו הגיון, שבתוך מערכת סבוכה בחוקים וקודים מסודרים
שורר תוהו ובוהו. הוא רצה להגן על בתו כל עוד הוא יכול, כל עוד
יש לו כח. אך ביום בו ביקשה לראות את העולם ידע שלא ימנע זאת
ממנה. הוא רק רצה לוודא שהיא בשלה וחזקה מספיק.
"את בטוחה שאת רוצה לצאת לשם? אני מעדיף שתישארי פה, בבית."
שאל אותה. חיוכו נעלם.
"אני בטוחה. אני רוצה לחוש את העולם, לראות במו עיניי את כל
הסיפורים שקראתי, את  הדברים שדמיינתי בראשי כל השנים."
"עברת על כל חומר הקריאה שסיפקתי לך?" שאל.
"שיננתי הכל. הכל." ענתה עלמה בחיוך ועיניה נוצצות.
"אז מה את מחייכת? מה משמח כל כך?!" צעק אבנר. הוא לא התכוון
למחוק את חיוכה של בתו, במיוחד לא ביום שכזה, אך הוא עשה זאת.
פרצופה נעשה רציני.
"אבא, אתה בעצמך סיפרת לי שכל אדם החוגג את יום ההולדת השלושים
שלו יכול לבחור לצאת מביתו אל העולם שבחוץ."
"מה כל כך מסקרן אותך שם בחוץ? האם לא טוב לך מספיק איתי? את
קראת את העיתונים, את קראת את "הנסיך", את "החטא ועונשו", את
"אלף תשע מאות שמונים וארבע". מה כל כך מסקרן אותך? אה?" שוב
קצב פעימות ליבו גבר, ראייתו התערפלה והוא הסתחרר. אבנר נבהל,
שוב הגיע התקף חרדה, נשימותיו הכבידו עליו ושוב הוא נמנע
מלהגיב ועמד שניות שקטות וארוכות ללא זיע, מחכה להסדיר את
נשימתו. הוא ראה את בתו יושבת מולו, מתבוננת בו ומחכה בסבלנות
למוצא פיו. "אה?" הוא צועק שוב.
עלמה קימטה את פרצופה. היא מעולם לא ראתה את אביה נרגש כל כך.
גם לא כששאלה על אמה. היא החליטה לענות בנחרצות "אבא. היצירות
הללו הן יצירות מתקנות. הן יצירות מבקרות."
"ואיך זה מציל אותך? זה רק אומר שיש מה לתקן. החברה לא התקדמה
צעד אחד לכיוון טוהרת המוסריות. האנשים האלה הציפו בעיה, זה
הכל."
"אבא, אתה טועה." אמרה עלמה בקול רגוע ובבת אחת נעמדה. היא
פצתה את פיה אך אביה חתך אותה בטון תקיף וגס.
"אם אני טועה, ילדה, אם אני טועה, אז תסבירי לי למה אמא שלך לא
חוגגת איתך את יום ההולדת שלך כבר שלושים שנים!" עיניו של אבנר
כוסו לפתע בענן שחור, גופו רעד ופיו נפער. המילים שיצאו מפיו
נורו אחת אחרי שנייה במהירות. חדותן, שמעולם לא הורגשה על ידי
עלמה, חדרה אליה, דקרה אותה. "אמא שלך התאבדה! את מבינה מה זה
אומר?! ילדה! התאבדה! זה אומר, שהייאוש שלה מהחיים האלה היה
עמוק כל כך, שהעדיפה לקרוס תחת המשקל העצום של כל מה שיש מחוץ
לבית הזה! לקרוס תחת האלימות, לקרוס תחת העבודה הקשה וחסרת
התכלית, לקרוס תחת הטיפשות!"
ביד אחת נשען על מקלו, ובעוד גופו נחלש שלח את ידו השנייה ואחז
בשולחן כדי שלא ליפול. הוא סידר את נשימתו עד שראייתו התחדדה.
הוא הביט בעלמה הנבוכה ובעיניה הדואגות לו, מחכה למוצא פיו
והעלה חיוך מעושה על פניו. "לך לא יקרה כלום. אני שומר עלייך.
את בטוחה פה איתי."
גופו של אבנר עדיין רעד. הוא הסתובב והחל לצעוד באיטיות לכיוון
הדלת, נעזר במקלו. עלמה התקרבה אליו. "אני לא צריכה לראות את
העולם בשביל ללמוד אלימות, או עבודה חסרת תכלית, או טיפשות."
אבנר עצר. הוא הסתובב והביט בבתו בכעס ואכזבה. זאת הייתה הפעם
הראשונה שנעמדו זה מול זו ברתיעה.
"סיבה אחת תהיה השקר ממנו ניזונתי שנים רבות. מאז שאמרת שתהיה
לי האפשרות." כשסיימה לדבר מצאה את אביה משפיל מבט. אבנר הרגיש
שאינו מכיר את בתו. אף פעם לא שמע ממנה מילים כנגדו.
"את לא יודעת על מה את מדברת. מה רע לך פה? פה את מוגנת. פה את
חיה חיים נוחים ושלווים. את רק תלכלכי את עצמך בהשפעתם של פחות
טובים ממך."
"אבא, אני אשה בוגרת, אני מתנקה לבד." אמרה עלמה בנימה עוקצנית
שגרמה לצמרמורת שהחלה בעורפו של אביה וירדה לאורך עמוד שדרתו,
והרעידה את ליבו. היא ניגשה אליו. "אני כבר פיקחת מספיק. הוצא
אותי מפה."
אבנר הרים את מבטו המלוחלח אל עלמה. הוא הבין שהיא תמשיך
להתעקש וידע שיצטרך למצוא דרך שלא תסתור את הבטחתו.
"רק רגע." הוא אמר לה "אני הבטחתי. זה נכון." עלמה גילתה מבט
לא מוכר בעיניו של אביה.
"על מה אתה מדבר, אבא?" היא לא הבינה את כוונתו.
אבנר ביקש לחבק אותה והיא לא התנגדה. הוא הצמיד אותה אליו בכל
כוחו, העביר ידו בשיערה ושאף את ריחה. כשנפרדו, הרים אבנר את
מקל ההליכה שלו תוך שהוא צועד לאחור. הוא כיוון אותו אל טבורה
ונגע בבטנה תוך שהוא הודף אותה. הוא ביקש ממנה לשבת והיא עשתה
זאת בחשש. זו הייתה הפעם הראשונה שאביה הפחיד אותה. עלמה הייתה
מבוהלת ועוד יותר מופתעת. ליבה הלם והיא הרגישה נבגדת. ראתה את
אביה עוזב את החדר ושמעה אותו נועל מאחוריו את דלת הפלדה.
בכוחותיו האחרונים מצא אבנר בחצר שרשרת ברזל עבה שנהג לקשור בה
עצים להסקה וחזר לנעול את הפתח על בתו.
"את בסדר שם?" צעק לה. "אני נועל אותך, יהיה עלייך לעבוד בשביל
לעזוב לבד. בכוחות עצמך." ברגע אחד כוחותיו של אבנר נגמרו,
השרשרת הייתה פתאום כבדה הרבה יותר. במהירות הוא נשען על הקיר
ובעזרתו החליק להתיישב על הרצפה הקרה, השרשרת לידו. צעקת פורקן
עצבים נשמעה מתוך החדר. אבנר התעלם ממנה הרים את ידו בתשישות
והוציא נייר מקופל מתוך כיס בחלוק שנתפר מעל ללבו.
"אני מבקש לקרוא לך משהו." אמר אבנר. "את מכתב ההתאבדות של
אימך."
קולות רקיעת נעליה של עלמה חזרו על עצמם אך עם הצהרתו של אביה
נפסקו. אבנר לקח נשימה עמוקה ונדמה היה שנשיפתה החוצה דחפה
דמעותיו מעיניו. הוא יישר את הנייר עליו מודפסת תמונה מצולמת
של המכתב. כתב היד משובש וכתמי דמעות מופיעים עליו. אבנר ייבש
את עיניו בידו הרועדת, טיהר את גרונו והחל לקרוא בקול חנוק.
"אבנר יקירי, אהובי, לפני פרידתי ממך אבקש ממך כמה דברים.
עלמה, שמור עליה כאילו היא הדבר היחיד והאחרון שנותר לך בעולם
הקר הזה. בנוסף, אבקש ממך לסלוח לי על בחירתי. אני מרגישה שאני
דורכת במקום ונותנת ליקום להישען לי על הכתפיים. אני כבר לא
עומדת בעומס והבחירה להתנתק מהעולם הזה נראית לי טבעית. אני
רוצה שתדע שאני אוהבת אותך ומצטערת. שלך תמיד, גם בעולם הבא."
תמיד הרגיש אבנר שהמכתב היה קצר מדי. הוא הכיר את אשתו וידע
שהוא נכתב מתוך היסח דעת ולא בריכוז מלא. הבכי שפרץ פתאום
מעברה השני של הדלת שבר את רגעי השקט ששררו עם תום קריאת
המכתב.
"אני רוצה לצאת מפה. אני רוצה להתמודד עם הכל, לא לברוח.".
הכריזה, "אתה שומע אותי?"
מנעול הדלת החל להפיק קולות מוזרים. אבנר הבין שעלמה מנסה
לפרוץ אותו. בתגובה הוא מתח את רגליו אל המדרגה התחתונה בגרם
המדרגות הארוך שמוביל למרתף ודחף את עצמו על הדלת. לאחר כמה
רגעים המנעול נפרץ והדלת החלה להידחף לכיוון השני. "אבא! תן לי
לצאת מפה כבר!" צעקה.
אבנר לא היה מוכן לזה, הוא קיפל את הנייר והחזיר אותו לכיסו.
הוא הצליח למצוא כוחות אחרונים ואימץ את כל שריריו בשביל לשמור
על הדלת סגורה. הוא התאמץ כל כך עד שהערפל לאט, לאט חזר והחל
לשטוף עיניו. מצחו נטף זיעה. גם גופו. חדר המדרגות החל להסתובב
וברכיו החלו להתקפל. קצת בכל דחיפה. "אני אוהב אותך עלמה! אני
רק רוצה לשמור עלייך." הוא איבד את הכרתו וצנח על הרצפה.

נדמה היה לו שפרק זמן ארוך עבר עד שפתח את עיניו וראשו כאב
יותר משאר גופו. הוא מצא את בתו מחכה בסבלנות שיתאושש. מזלג
בעל שיניים עקומות היה מונח על יד רגלה. עיניי שניהם היו
צורבות, אדומות ובוכיות. חיוך קטן ומלא חמלה בצבץ על זווית
שפתיה כשאמרה לו שהיא בכל מקרה אוהבת אותו. הוא לא שמע אותה,
רק ראה אותה קמה ועוזבת.