לאט לאט, ואז בבת אחת, השממה נפרשה סביבי לכל העברים; השמיים
צהובים ורחוקים מהרגיל; החום כל כך מוחשי שכמעט היה ניתן לגעת
בו. העולם כאילו נברא באותם הרגעים, אך המחשבה הראשונה שעלתה
במוחי מרגע התעוררותי הייתה שכל זה הנו מיותר בהחלט.
ניסיתי להיזכר מה עשיתי לפני כן, כי קיוויתי שזה יסמן לי מה
לעשות עכשיו, אך הצלחתי להעלות רק חזיונות מטושטשים של חשכה
ומים. שניהם נעדרו מכל וכל, אז הרגשתי קצת אבוד ותלוש בלב
האוקיינוס הצחיח הזה שבלע אותי בשלמותי.
וזה עורר בתוכי תיעוב עז כלפי המדבר; מקום שגם הזמן אינו פוקד,
ואינו מסב שום עונג או תועלת לשוהים בו. בעודי ממשיך להתבונן,
מחפש אחר זיק של תקווה או חידוש, אני מבין כי העינוי האמתי כאן
הוא בחדגוניות. נדמה שדבר לא השתנה כאן מזה דורות. מתוך כפייה
ולא בזכות הנוחות, אני משעה את מחשבותיי העגומות ונעמד על זוג
רגליים.
השמש הייתה תלויה בסמוך למרכז הרקיע, כמתלבטת אם לנטות לשם או
לשקוע מערבה; מלבד זאת, כל האופקים היו זהים זה לזה, מלאים
בחום ובאור, מהם שאפתי להתנער ככל האפשר. לכן בחרתי ללכת כשגבי
לשמש.
אחרי שעה רצופה של ההליכה - ואין כל ספק כי הייתה זו שעה -
יכולתי להרשות לעצמי לנוח, כי החמה כבר נסוגה עמוק לתוככי הקו
שסימן את החול המדברי, אוספת אליה קרניים כתומות אחרונות.
המראה הפיג בלבי מעט מן הכעס כלפי המדבר, והחליפו בעצב נוגה
שתרם לו הצמא. השניים נעזרו בשחיקתו המתמדת של הזמן. התיישבתי.

זה זמן רב שנמנעתי להרהר לגבי מצבי, ולכן גם לא הבנתי את הסיבה
לכך. עם המנוחה התחדדה ההבנה הסמויה כי למעשיות אין תפקיד כאן,
אז החלטתי להפקיד גורלי בידי השמש: הנוכחות היחידה כאן מלבדי.
אש בוערת תמיד, מה חבל לו הייתה אשליה. אנוע בקצב שיכתיב לי
אורה, ובלילות אישן כמת.  
לא התעוררתי, אם בגלל הציפייה לשמש ואולי משום סיבה שהיא. את
הלילה העברתי בבהיות ובהרהורים. עם הזריחה מלאתי את התחייבותי
והתחלתי לצעוד באותו הכיוון מליל אמש, במהירות שהכתיבה התגברות
האור.
התחלתי לחשוב על העתיד. איכשהו היה ברור לי שאוכל לצעוד כאן
לנצח - ולא הצמא הגובר בצורה מדאיגה, ולא שום דבר אחר יוכלו
למנוע זאת. דמיינתי את עצמי קם בכל בוקר וצועד כשגבי לשמש, עד
שבשקיעתה היא מסנוורת את אישוניי, וחוזר חלילה... הייתה זו
מחשבה מרירה-מתוקה, כי הנצחיות הזו לא הותירה מקום לדאגה.
אם כך, עשויה להתעורר כאן בעיה. אם ברצוני להימנע מהסנוור עליי
ללכת במקביל לשמש ולא במאונך לה. אבל, כיצד אינני מסונוור
עכשיו? אני הרי הולך באותו קו ישר מאתמול.
הסתובבתי. הכוכב היה גבוה הרבה יותר מדי בשביל הזמן המועט שחלף
מאז זריחתו. בהיתי בנוף, קפוא, אך שום סיבה הגיונית לא צצה
מבין גבעות החול, וגם לא מבין השמים העכורים. החום הלך וגבר.
אני בהחלט עשוי לצעוד כאן לנצח.