היה היה פעם בורג קטן שחיבר בין שני חלקים במכונה גדולה מאוד
ומורכבת מאין כמוה. את תפקידה ותפקודה של המכונה לא ידע הבורג.
הוא לא ידע גם את מבנה המכונה או את גודלה, הוא רק ידע שזאת
מכונה והוא עצמו בורג קטן האמון על חיבור שני חלקים ממנה.
כאשר התבונן סביבו, ראה הבורג עוד ועוד חלקים מהמכונה מקובעים
במקומם או נעים מתוקף תפקידם וברבים מהחלקים האלה ראה ברגים
נוספים מוברגים היטב, מקובעים במקומם.
נח לו בורג זה, מותאם ומהודק היטב אל תוך חריר ההברגה המסולסל
שלו והרהר. מכיוון שזמן היה ברשותו בשפע ולמעשה דבר לא הפריע
את מנוחתו לא נותר לו אלא להרהר. מהרהור להרהור הוא החל לשאול
את עצמו שאלות לגבי עצם קיומו וקיום הסובב אותו. שאלות שעצם אי
מציאת מענה מניח את הדעת טרדו את מנוחתו יותר ויותר. סקרנותו
החלה להתעורר והוא החל לחפש תשובות לשאלות אלה. מחשבות ומסקנות
החלו להצטבר בראשו המחורץ. מחשבות שלעתים עוררו בו התרגשות
גדולה שכן, בהתבונן סביבו בחקרנות החל להבין אי אלה דברים על
דרך פעולתם של חלקיה השונים של המכונה והצליח אף לחזות אירועים
שונים טרם התרחשותם. הוא למד לעקוב אחרי התנועות השונות
והצלילים השונים שסביבו ואט אט נחשפה בפניו תבנית מופלאה של
פעולות ופעולות גומלין. הוא החל לגבש בראשו תמונה שהלכה
והתבהרה של התהליכים וההתרחשויות שסביבו, שהביאה אותו להבנה
שיש סדר בהתרחשויות והמכונה כולה עובדת לפי תכנית ברורה
ותכליתית. הבנות אלה עוררו בבורג הקטן התרגשות עצומה וסקרנותו
הלכה והתעצמה. הוא כמה לדעת עוד ולהבין טוב יותר את דרך פעולתה
של המכונה ואת תכליתה. הוא העסיק את עצמו אך ורק במחקר ולמידה.
הוא התבונן בברגים האחרים שראה סביבו והתרעם על אדישותם כלפי
הסובב אותם ובעיקר כלפי ההבנות שגילה והמסקנות שהסיק. הוא
התרגז, הכיצד זה הם אינם רואים? אינם מבינים והגרוע מכל, אינם
מתעניינים כלל בנוגע למהות הקיום, מהות קיומם שלהם עצמם ושל
הסובב אותם.
הבורג מאס בתפקידו ובתמצית קיומו המוגבלת המסתכמת בחיבור שני
חלקים זניחים של מכונה מופלאה שכזאת.
הוא אמר לעצמו: "הן אני בורג חכם, לא כשאר הברגים, האדישים
לקיומם ולקיום הסובב אותם. אני רוצה ללמוד, לחקור, להבין ואולי
לבסוף אמצא את כל התשובות לשאלות שאין עליהן מענה. אצא לי
החוצה לעולם הגדול ואראה בעצמי מה עוד ניתן ללמוד ולדעת."
מתוך תשוקתו והתלהבותו החל סובב על צירו , לאט לאט. הוא למד
כיצד לנצל את החבטות העמומות שנשמעו לעתים בקרבתו והרעידו מעט
את מקום מושבו על מנת לשחרר את עצמו יותר ויותר מחריץ ההברגה
המסולסל שלו. כאשר השתחרר וחרג ממקומו כדי מחצית, החלו הברגים
האחרים שסביבו לקרוא לו ולצעוק אליו:
-"היי, בורג, מה אתה עושה?"
-"חדל מהבליך וחזור למלא את תפקידך"
אמר לעצמו הבורג -"אלה ברגים טיפשים, האין הם מבינים שמאסתי
בתפקידי העלוב ובעולם יש יותר משני חלקים עלובים לחבר? כל כך
הרבה יש ללמוד ולדעת, ולהבין."
אטם הבורג אזניו והמשיך לסוב על צירו במאמץ נחוש.
לבסוף, לפתע פתאום, השתחרר ממקומו לכל אורכו ונפל מחור ההברגה
שלו מטה על פני משטח מתכתי שמתחתיו. הוא הביט מעלה ולרגע אחד
לא קרה דבר. לאחר מכן, לפתע, בחריקה איומה החליק אחד משני
החלקים שחיבר הבורג ונפל בעוצמה על משטח המתכת עליו שכב. עוצמת
החבטה השליכה אותו ממקומו. הוא עף באוויר ואז התגלגל ונפל
ולבסוף נתקע במערכת כלונסאות שלא ראה לפני כן היות והייתה
נסתרת מעיניו במקום בו היה מוברג. הבורג היה מאושר ונלהב.
-"הנה המסע רק התחיל" חשב לעצמו "וכבר גיליתי וראיתי דברים שלא
הייתי מודע לקיומם אם הייתי נשאר תקוע שם מאחור."
הוא בחן את המקום אליו הגיע. הוא התבונן במערכת המוטות הסבוכה
אליו היו מחוברים מספר גלילים עבים שהסתובבות על צירם במהירות
רבה. המראות החדשים והלא מוכרים קסמו לו ומלאו אותו בתחושה שלא
הכיר. הוא חש כעומד לפני הרפתקאה מופלאה מאין כמוה, בלבו דגדג
חשש שנמהל בתשוקה ומילא אותו בעונג מסוג חדש. הוא  ניתר ממקומו
בחדווה וגלש במורד קורה אלכסונית שנמשכה מתחתיו. -"יוהו!"
צהל.
-"זה היה מהנה ביותר." אמר לעצמו בשמחה כאשר הגיע לקצה הקורה
ונעצר בהצטלבות. נשמעו מספר רחשים ואז שוב חריקה קולנית וצורמת
שהסתיימה בחבטה מצלצלת שהדהדה ברחבי האולם. הבורג משך בחוסר
כתפיו ובחן את המשך דרכו. מתחתיו נמשכה עוד קורה אלכסונית
שפנתה לכיוון ההפוך. הוא התאמץ להישמט אל הקצה הגבוה אך החטיא
ונפל על פס גומי שחור שנסע באיטיות ונעלם בלא- נודע. הבורג שכב
במקומו ונרגע, מביט אל סביבותיו. מהמקום בו שכב ונישא באיטיות
על פני פס הגומי יכול היה לראות את הנוף המוכר שראה תמיד
ממקומו הישן, בו חיבר בין שני החלקים אך מהזוית הזו הדברים
נראו שונה והתגלו דברים נוספים שממקומו הישן לא ניתן היה
לראותם. הבורג החל להתרגש שוב. הוא הבין לפתע דברים שבעבר תהה
לגביהם.
-"דברים שרואים מכאן לא רואים משם." המשפט הזה כמו צף ועלה
בדעתו והוא התפעל מעצם החוכמה הפשוטה הטמונה במשפט זה. -"האמת
פשוטה" אמר לעצמו "והיא ממש כמו אור הנדלק לפתע בדעתך, האמת
מאירה כשמגלים אותה." סיכם לעצמו והתגלגל כדי לפנות לכיוון
אחר. הוא התבונן בסקרנות בזרועות מתכת שעלו וירדו בתוך מה
שנראה היה כגלילים כסופים מבהיקים. הוא ניסה להסביר לעצמו את
התופעה אך לא מצא הסבר שהניח את דעתו. בעודו הופך בעניין נפערו
לפתע עיניו בתדהמה ונשימתו נעצרה.
לנגד עיניו התגלה אור! אור אמתי ומסנוור בעוצמתו. האור עצמו לא
היה חלק מהמכונה אלא גוף בפני עצמו, הרחק מעבר למבנה המכונה.
נובע ממשטח אפור עמום ולא נודע, אך אף משטח זה הואר בעוצמתו של
אותו אור. הבורג היה מוקסם כולו. -"העולם גדול" אמר לעצמו
"ומסתבר שיש דברים שהם מעבר למכונה, כלומר, המכונה עצמה היא
למעשה חלק ממשהו יותר גדול ושם נמצא האור האמתי." הוא הבחין
בצלליתו על פני פס הגומי וראה בצורתה את צורתו שלו.
הוא הסביר לעצמו. - "האור מאיר אותי, הוא בעצם מקיים אותי.
בלעדיו אני הייתי כולי הצללית הזו ועתה הצללית התכווצה כולה
לגודל מזערי כלומר, רובי נמצא באור. אני ברובי קיים. בעבר
הייתי כמעט כולי בצל ובקושי התקיימתי. עתה אני כבר כמעט קיים
לגמרי שכן האור הוא האמת. האמת מפיצה אור כשמגלים אותה לפיכך
אני חשוף ברובי לאמת. האמת האמתית נמצאת מעבר למכונה והיא שם
על פני המשטח האפור הזה שנראה שהוא מקיף את כל המכונה."
המסקנות החדשות האלו מילאו את הבורג בחדווה עצומה, חדווה
שמילאה את ישותו עד כדי כך שלא ידע את נפשו מרוב אושר.
מסעו על פני פס הגומי המשיך, הוא עקב בעיניו אחרי האור הגדול
עד שזה נעלם שוב מאחורי חלק אחר של המכונה, חלק שנראה שונה מכל
מה שהכיר עד עתה. חלק זה היה עצום בגודלו והבהיק כולו בהחזרי
האור שנפל עליו. הבורג התבונן בשלל ההבהקים הנוצצים שנעו על
פניו של המבנה הזה. לרגע אחד הבהיקו בעוצמה, מחזירים את קרני
האור כפי שאלה פגעו בהם ורגע לאחר מכן התעמעמו שוב. הבורג,
מתוך פליאה עצומה ועונג ראה שגם הוא עצמו מבהיק כך, הוא רק
הרבה יותר קטן.
- "מדהים. "אמר לעצמו," החומר הזה, ממנו החלק עשוי הוא אותו
חומר ממנו אני עשוי והחומר הזה יכול להקרין את אור האמת בעוצמה
שקרובה לאמת עצמה." הוא החל להרגיש עצמו חשוב באמת, הוא עשה
כבר דרך ארוכה אל לב החוכמה ובכל צעד מתגלה לעיניו יותר ויותר.
הוא כבר ראה במו עיניו את אור האמת ואין ספק שזה יתגלה שוב,
בבוא העת.
הוא חשב על הברגים האחרים שהכיר, גם הם עשויים מאותו חומר. גם
הם עשויים להקרין את אור האמת בדרכם שלהם, אם רק תינתן להם
ההזדמנות. הכיצד זה אינם רואים? אינם אחוזי פליאה גם הם? כלום
אינם יודעים? כל אחד בחורו תקוע, ממלא את תפקידו הקטן והשולי,
חסר המשמעות והתוכן. הוא יספר להם, כן. כשיחזור ממסעו הגדול
הוא יספר להם את כל מה שראה ולמד והפעם לא ישתוק. הם ייאלצו
לשמוע, גם אם לא ירצו. הוא ראה בעיני רוחו את התדהמה שתאחז בהם
בוודאי, כאשר דבריו יחדרו ללבם והם יבינו. הוא חש בדמיונו את
הפליאה שתמלא אותם כאשר יתאר בפניהם את גודל העולם ומהותו. אחד
אחד הם יחרגו מחוריהם הקטנים וייצאו כמוהו למסע, המסע המופלא
לראות ולחוש את אור האמת. המסע אל לב המכונה הגדולה.  

הוא שב והביט קדימה, כולו ציפייה דרוכה לקראת הבאות. פס הגומי
השחור עליו נח נסע לאטו ונעלם אל תוך פתח שחור. הבורג החליט
להימנע מאותו פתח שחור. הוא הגה בנושא בעודו מנצל את הרטט
התמידי שתחתיו כדי להגביר את טלטוליו הנה והנה.
- "חושך הוא היעדר אור." כך הסביר לעצמו. "חושך הוא אינו דבר
בפני עצמו אלא היעדר קיום. הדבר החשוב ביותר, הדבר שמקיים את
כל הדברים האחרים הוא האור."
האור יוצר את הדברים, כך ראה בעיני רוחו, או יותר נכון לומר,
חושף אותם לידי קיום.
בינתיים הוא כבר התגלגל הלוך ושוב לרוחב פס הגומי. הוא התבונן
סביב וחיכה לרגע המתאים. הוא החל להתרגש שוב שכן הוא חש שככל
שהוא חווה יותר הוא לומד יותר, מבין יותר. אחרי שניסה את
הדברים בעצמו וראה יותר מכל בורג אחר, הוא אימץ לעצמו בטחון
שלא בקלות יתערער.
לעיניו התגלתה לפתע ההזדמנות כאשר קרב לאטו למשטח מתכת קטן
שהיה קרוב לפס הגומי עליו נסע. הוא הביט בדריכות תוך כדי
טלטוליו ואז בזינוק פתאומי התגלגל מעבר לפס הגומי לעבר משטח
המתכת. זה היה מסוכן שכן לא חישב נכונה את מהירות התקדמותו
ביחס לתנופה. הוא כמעט ונשמט מטה אל תוך האפלה אך במאמץ עילאי
הצליח להיאחז במקומו.
- "זה היה מסוכן." אמר לעצמו "כמעט ונפלתי אל תוך החושך הזה,
אי הקיום המוחלט." הוא הביט מטה בדאגה וחזר להתגלגל אל משטח
המתכת הקטן שהיה בגוון ירקרק ואליו התחבר מוט מתכת ארוך שהתנשא
מעלה.
הוא שכב לו ונרגע מעט מבהלתו ולפתע היה מודע לכך שמתבוננים בו.
הוא הביט סביב וראה שהמוט הארוך שהתנשא מעלה היה מחובר למשטח
הירקרק מחוספס על ידי ארבעה ברגים קטנים שכולם כאחד התבוננו בו
בסקרנות.הוא השיב להם מבט בשתיקה.
-"מאיפה באת?"שאלו אותו בביישנות. -"משם..." ענה והטה את גופו
לכיוון פס הגומי ואז נזכר בכל מסעו הגדול והוא החל לספר להם על
המקום ממנו הוא בא ועל כך שהחליט לצאת למסע ועל כל הדברים שראה
בדרכו. הברגים הקשיבו לו בדממה, אחוזי התרגשות ופליאה וככל
שהקשיבו לו יותר כן רצו לשמוע עוד ועוד והוא התענג על כך ומצא
עצמו נלהב לספר עוד והוא סיפר על כל ההבנות שגילה והמסקנות
שהסיק. הברגים המטירו עליו שאלות והיו אחוזי התפעלות במידה
עצומה.
הבורג חשב לעצמו. -"הנה, אלה ברגים חכמים, הם כמוני." הוא
התענג על כך, "כל כך קל ונעים לדבר כשמקשיבים לך. באיזו קלות
ניתן לקיים תקשורת כשהראש והלב פתוחים." והשיחה התארכה עוד
ועוד. הברגים הקטנים קראו לו מאסטר והביעו את משאלתם לעשות
כמוהו ולהיות כמוהו. לחרוג ולצאת ממקומם למסע בעולם הגדול
והמופלא ולראות גם הם את אור האמת. הוא חש התעלות מופלאה
והרגיש כמו נישא מעדנות על זרמי הערצתם. הוא הסביר להם מה עשה
כדי להשתחרר ממקומו. בחלק ההוא של המכונה בו הם נמצאו היה שקט
למדי רוב הזמן, אך מדי פעם המקום רטט מעט לפרקי זמן קצרים. הוא
הדריך אותם כיצד לנצל את הרטט כדי לשחרר את עצמם וכיצד עליהם
לסובב את גופם. שני ברגים כבר החלו ליישם את הנחיותיו ומעט מעט
החלו לחרוג ולבלוט החוצה. אך אחד הברגים האחרים שהיה הססן יותר
מחבריו אמר, "אינני יודע, זה נראה לי מפחיד מאוד לצאת החוצה.
היכן נהיה ומה נעשה? ומה יקרה לחלק הזה של המכונה אם לא נהיה?
לא יותר בטוח פשוט להישאר כאן במקומנו?"
הברגים האחרים ניסו לשכנעו בהתלהבות וביקשו מהבורג שיספר שוב
על העולם הגדול ואור האמת. הבורג החל לספר שוב אך נוכח הססנותו
של הבורג הקטן מצא שהוא נהנה פחות עתה מלספר. הוא קיצר בדבריו
ותוך שהיה מדבר עלתה בו כמיהה לצאת ולשוב למסעו. לכן סיים את
דבריו ואמר "ועתה תלמידיי היקרים, עליי להיפרד מעליכם ולצאת
שוב לדרך, זוהי דרכי שלי ועליכם ללכת בדרכיכם שלכם." הם הפצירו
בו שיישאר לצידם וילמד אותם עוד אך הפצרותיהם רק חיזקו בו את
הרצון לעזוב. הוא אמר "הנה זה עתה נפגשנו ושוב אנו נפרדים, אך
עתה דרככם פתוחה בפניכם." ובאומרו זאת הציץ מטה מעבר לקצה וראה
משטח אלכסוני רחב שפנה ממנו והלאה ואחריו סדרת גלגלים שעליהם
מתוחה שרשרת שנעה קלות בפרקים קצובים. הוא פנה לברגים וברכם
לשלום והם קראו אחריו במקהלה של קולות מפצירים "לא, אנא, השאר
איתנו, אנחנו רוצים לבוא איתך, חכה לנו, בהצלחה בדרכך" וכן
הלאה. בזינוק קל צנח מהמשטח הצר והתגלגל במורד המדרון המתכתי
לעבר שורת הגלגלים והשרשרת. מעתה ראה הבורג שקשה יותר להמשיך
הלאה מכאן. בין המקומות הראויים לגלגול ונחיתה נפערו עתה
תהומות גדולות ואפלות והדרך הייתה למסוכנת הרבה יותר. פעם אחת
אחרי זינוק לא מוצלח הוא כמעט ונשמט מטה אל התהום האפלה ורק
במאמץ עליון הוא הצליח להחזיק במקומו ואחר כך לטפס מעלה ואז
להשתרע ולהתאושש מגודל האימה.הוא מאס בדרך הקשה וחשוכה והשתוקק
לשוב למחוזות האור ולמקומות שיש בהם ברגים נוספים אולי, חדור
עדיין אותה תחושת התעלות עקב המפגש עם ארבעת הברגים הוא שאף
למצוא ברגים נוספים בדרכו ולעורר גם אותם לאותה התפעלות
והערצה. הוא היה בטוח בעצמו ובדרכו יותר מאי פעם, רק הכיצד זה
יוצאים מחושך הצלמוות הזה שסביב סביב? הוא התגלגל לאטו לאורך
הקורה הצרה עליה נמצא והתבונן סביבו בשימת לב, מנסה לחדור
בראייתו את האפלה ולפתע הבחין בהמשכה של אותה שרשרת בה הבחין
קודם והיא מתמשכת היישר אל מתחת למקום בו נמצא. הוא התרגש
מהמחשבה שתמיד נמצאת התשובה כשזקוקים לה ביותר ותמיד בצורה
הטובה ביותר. הוא נתן לעצמו להישמט מקצה הקורה ונחת בקלילות על
השרשרת שסבבה על מערכת גלגלי שיניים רבים. תנועת השרשרת הקצובה
לא הייתה נוחה, מתקדמת מעט ואז נעצרת וכך שוב ושוב. הבורג
התעודד מכך שהשרשרת נושאת אותו אל מחוץ לאזור החשוך אך תנועתה
הקטועה הכבידה עליו ומנעה ממנו להרהר בנוחות. הוא היטלטל הנה
והנה וכל דעתו הוסחה, מחשבתו חזרה לחמוק ממנו ושבה וסבבה אך
ורק סביב חוסר נוחותו שלו. הוא החל רוגז על הדרך הזו,
הלא-נוחה.
-"הן אני, החכם, ראוי לדרך נוחה מזו, זמן הגותי יקר ערך וחשוב
מאין כמוהו והנהו מתבזבז כך מטלטלה לטלטלה." כך אמר לעצמו.
מעט מעט מסלול השרשרת טיפס ועלה מעלה ויצא שוב אל התחומים
המוארים. ולפתע לתדהמתו הבחין בבוהק גדול מאין כמוהו, טהור
וצלול, הולך וחשף מאחורי דופן מתכתית גדולה. עיניו נפערו
בתדהמה. הוא ידע מעל לכל ספק שזוהי מטרתו ולשם מועדות פניו,
הוא עתיד לחוות הארה עצומה. הוא הכין עצמו לתובנה גדולה. אחוז
התרגשות ויראה הוא ראה שבמרחק מה לפניו מסתיימת השרשרת ומיד
אחריה נמתח רצועת גומי רחבה שלרוחבה מתוחים זיזי מתכת רחבים
וזו נעה לאיטה מעלה מעלה, על פני שורה של גלילים מבהיקים,
היישר אל האור הגדול. הוא התבונן סביבו בעיניים פקוחות, אפוף
תחושת התעלות כזו שלא ידע מימיו. הוא עקב בעיניו אחר הברגים
האחרים שחיברו בין חוליות השרשרת. לא ניתן היה לשוחח איתם כלל,
הם כרעו תחת מאמץ עמלם, נאחזים במקומותיהם כמיטב יכולתם על מנת
למלא את תפקידם. הוא נשא מבטו ולפתע היה מודע לכל אלפי, לא,
רבבות הברגים שהיו נעוצים במקומם בכל רחבי המכונה, סביבו,
מתייסרים וכורעים תחת  נטל תפקידם, עבדים לנצח וכל זה לשם מה?
הם כולם אפילו אינם מודעים כלל לסובב אותם, אין להם שמץ של
מושג על מהות המכונה, הם כל חייהם ממלאים תפקיד מבלי לדעת
אפילו לשם מה!
-"זהו העוול הנורא ביותר!" הכריז לעצמו הבורג.
והנה, בעוד רגע, הוא יעזוב את השרשרת, ייתפס בזיזים שלרוחב
הרצועה ויעלה לגדולה. ושם, במרומי האור, יישא קולו, קול גדול
וצלול כעצם האור עצמו. כל הברגים יישמעו ויחרגו, ישתחררו
ממקומם סוף כל סוף. וכולם ינהרו ויתאספו אליו, המושיע, נוכח
האור המופלא, ויהיו חופשיים!
והוא עמד, זקוף וגאה, ובדילוג קל קפץ אל זיז המתכת שלרוחב
הרצועה וכמו נישא מעלה על כנפי מלאכים ראה את מקור האור הבוהק
הטהור. מלבן, עצום בגודלו, מחולק במרכזו על ידי קורות מתכת,
לאורך ולרוחב. ממש כצורת הנקב המחורץ בראשו שלו. הוא ידע שהנה
הגיע לסוף מסעו. מתוך המלבן בקע אור כה מבהיק עתה, כה טהור
ונשגב. הבורג הרכין ראשו ודמעות עמדו בעיניו. תחושת ההתעלות
הייתה מושלמת. הנהו, כמעט נוגע ומאחוריו כל אותם רבבות הברגים,
משוועים לישועה, מצפים לו ולקריאתו.
והנה הרצועה כבר קרובה לסופה והאור עצמו כבר שוטף את כולו, הוא
לא ידע את נפשו מיראה ועונג. בדילוג קל נוסף ירד מהרצועה אל
הדופן האפורה שהובילה למפתן האור הגדול. ושם עמד בראש מורכן.
לאט לאט הרים את ראשו ונשא עיניו. הוא הביט אל תוך האור. פיו
נפער בתדהמה והוא לא האמין למראה עיניו.

בתוך האור הוא ראה עולם עצום, בלתי נתפס בממדיו. בנוי כולו
מאינסוף חלקים, מבנים,עצומים בגודל, שמהם נמשכו צינורות ועוד
צינורות שהובילו לתוך מבנים ועוד מבנים וכל זה נמשך עוד ועוד
אל תוך האינסוף ומעל לכל הנצח הזה תלוי היה כדור אור כה גדול
וכה בוער שצרב את עיניו. כה נורא היה המראה הזה, כה מבעית
בגודלו ובאינסופיותו עד כי ממדיו שלו עצמו התכווצו והיו לאפס.
הבורג, בגודל תדהמתו ואימתו נסוג אחורה ולפני שידע את נפשו,
נשמט וצנח, מטה, מטה אל תוך האפלה.
הוא התהפך באוויר בנופלו בעוד נשמתו פורחת לה באימה. גופו
האומלל צנח בחבטה בין שני גלגלי שינים שסבבו זה על גבי זה. הוא
נלכד בין שיניהם וצווח בכאב מר וייסורים כשגופו נגרס ונמעך בין
שיניהם. יחד איתו צווחו גם גלגלי השיניים שניסו להמשיך לסוב על
צירם ועתה נעצרו. הצווחה התגברה ולפתע נשבר משהו ברעש גדול.
גלגלי השיניים השתחררו מציריהם והחלו סובבים במהירות לכיוון
הנגדי, משליכים את הבורג מהם והלאה. גופו המרוסק נורה באוויר,
פגע בדופן מתכת ובקול צלצול חלוש נחת על הרצפה, שבור ורצוץ.
כעבור זמן רב שבה אליו הכרתו, דואב ומיוסר זעק את כאבו הרחק אל
מרחבי המכונה. זעקתו עוררה כנראה את תשומת ליבו של בורג ישן
וחלוד, שהיה מהודק בחוזקה למקומו זה עידנים, שקוע בשלוותו
הנצחית. הבורג הזה הופתע מהופעתו של הבורג הקטן שזה עתה נחת על
הרצפה, זועק בכאב והוא הביט בו בסקרנות.
-"מה?" שאל הבורג הקטן שלפתע היה מודע מבעד לכאביו במבטו של
הבורג הזקן.
-"אני סתם סקרן," ענה הזקן, "איך הגעת לכאן? מה קרה לך?"
הבורג הקטן פרץ בבכי ובין יפחה ליפחה סיפר את סיפורו. כשסיים
ראה שהבורג הזקן מחייך.
-"הן אתה בורג שוטה," אמר, "הרי אתה רק בורג, ומה חשבת לעצמך
כשיצאת וזנחת את תפקידך? עכשיו אני מבין את פשר כל הרעשים
והחריקות שנשמעו ברחבי המכונה בזמן האחרון. התחלת תגובת שרשרת
של כשל תפקודי רק בגלל היהירות שלך, חשבת שתהיה אי פעם יותר
מבורג? חשבת שתגיע לגדולה בעולם הברגים?
אפילו את תפקידך הצנוע לא מילאת כראוי ועתה גם לא תוכל לחזור
לתפקידך כי גלגלי השיניים הרסו את גופך, עתה לא תצלח יותר
לכלום."
הבורג הקטן פרץ שוב בבכי והבין עתה, כמה טעה. ויותר מזה, הוא
לא יוכל לתקן את הנזק שנגרם ועתה הוא רק פיסת מתכת חסרת תועלת,
זרוקה על הרצפה וכל המכונה מרגישה בחסרונו כי כשל למלא את
תפקידו שאולי נראה משעמם וחסר משמעות אז אך בעל חשיבות עליונה
לשלמות המכונה. שכב שם ביאושו וביקש את נפשו למות.
-"מה לעזאזל קורה כאן?" נשמע קול גדול שואל והנה הופיע אדם
גבוה, בעל שיער אפור, צועד פנימה אל תוך אולם המכונה. זה היה
מר טאנר, שומר המכונה.
הוא בחן את גלגלי השיניים שהשתחררו ממקומם ונאנח. "אוי ואבוי,"
מלמל לעצמו בעודו מגרד בפדחתו.
"טוב, את זה נתקן מחר, אין מה לעשות..." הוא נפנה ללכת ולפתע
נחו עיניו על הבורג הקטן והמעוקם שעל הרצפה.
-"או, כזה חיפשתי..." אמר והרים את הבורג הקטן בין שתי
אצבעותיו.
הוא נכנס למשרדו וניגש לתיבת העזרה הראשונה שהייתה תלויה על
הקיר ודלתה סרבה להיסגר שכן התפס שהיה אמור לשמור על הדלת
סגורה השתחרר ממקומו מסיבה כלשהי ולא תפקד יותר.
מר טאנר השחיל את הבורג הקטן מבעד לשני חורים שנקדחו בשתי
פיסות מתכת שנועדו למנעול וכך מנע מדלת התיבה להיפתח ואז נאנח
שוב ובצעד כבד יצא ממשרדו.
הבורג הקטן, שהיה כה מאושר על תפקידו החדש, נאחז במקומו בכל
כוחו ולמעשה לא מש ממקומו עד עצם היום הזה.