הייתה תקופה שבה היית נסיך והייתה לך נסיכה וכשהגיע הזמן למלוך
נשארת גם ילד. והילד גדל לדרקון בשניות וחטף את הנסיכה כמעט
מיד. הוא כלא אותה רחוק, רחוק ממך, רחוק כל כך עד שחשבת שלא
תגיע אליה עוד לעולם. היא במגדל גבוה עכשיו, מאד קרובה לשמיים
ומאד רחוקה.
הימים עברו בחיפושים אחר מפתח ואחר דרקון ואחר מגדל, כי השריון
כבר ישב עלייך והחרב צמודה לאגרוף לוחם ורק את המפתח ואת
הדרקון ואת המגדל אתה צריך לכבוש כדי לזכות בה מחדש.
צעקות בקולך נשמעות לכל עבר, גם היא שומעת אותן אבל אינה יודעת
לענות. והדרקון, דרקון והמגדל מגדל ועדיין אין מפתח.
לרגע אחד, פרץ קצרצר של צווחה מבקע את שפתותיך וחלקיק של ייאוש
גורם לך, אביר שכמוך, להוריד את הקסדה, לנגב זיעה ניגרת
מפנייך, לפתוח עיניים, להתאוורר ולהדהם. אתה מגלה דרך בבואה
המשתקפת במי כיור מוכי ירוקת כמוך, עומדים כמוך, חולים כמוך,
דרקון.
הצווחה שביקעה את שפתותייך ממשיכה לפרוץ ודרכה עוברת אש מחשלת
ומכתיבת דרך. לפתע דרך עיניו של הדרקון אתה מוצא את האביר שפעם
היית והדרקון והאש והקשקשים נעלמים ומותירים מסקנות וצרור עגול
וקטן שעובר בין אינסוף מפתחות דקים ושבירים.
בבת אחת הקסדה שוב מונחת על ראשך. כאילו ומיד נפלה עליו. החרב
שוב מאשרת יציבות בכף ידך. כאילו שהייתה שם תמיד. אתה רץ לעבר
המגדל מתנשם, נחוש, תאיו, חושק, שפוט, מאומת, ברור, דלוק,
סמוק, נסער, מטורף, מרוגש, נועז, נלהב, בעיקר מאוהב, ונעצר אל
מול דלת עץ קטנה שמאחוריה גרם אינסופי של מדרגות עץ קטנות
שמאחוריהן דלת עץ קטנה נוספת שמאחוריה חדר קטן, בנוי עץ, בתוכו
כסא עץ ישן וקטן ועליו אהובתך יושבת, מחכה לך ובינתיים מצמיחה
שם שורשים.
בהצלחה.