"אני נלחמת בשדים שלי, תן לי קצת זמן. אני אחזור, מבטיחה לך,
זה יעבור מתישהוא. בטח כבר מחר.." וידעתי שהיא משקרת, מנחמת את
עצמה. הרי המלחמות האלה נמשכות שנים כבר והיא עדיין לא ניצחה.
וכל כך רציתי להציל אותה מהגיהנום שהיא חווה אבל היא בכלל לא
האמינה בגן עדן או גיהנום. " אלוהים בכלל לא קיים, אל תחיה
באשליה. הוא סתם משהו שאנשים המציאו כדי לזכות בקצת נחמה..."
התיישבתי מחוץ לביתה, לא יכולתי ללכת. השדים שלה הפחידו אותה,
גרמו לה לסבל ואני רציתי להיות זה ששומר, שגורם לה להיות בסדר.
פחדתי עליה, פחדתי עליי, פחדתי מהתהום הזאת שמפרידה בין אנשים
וגורמת ללבד להיות יותר משמעותי.
"אני פוחדת" היא כתבה ולי נשבר הלב.
היא נלחמה בשדים כבר מספיק זמן. היא מנהלת קרב כבר שנים, היא
רק לא יודעת איך לנצח. היא גם לא יודעת להפסיד. ואני שהכרתי
אותה בעיצומה של המלחמה ראיתי איך היא מגייסת את כל מה שהיא
יכולה. וכשהקרב אורך יותר מדי זמן היא נכנעת לו, ממש כמו
עכשיו. וזה לא עובר אחריי יום או יומיים, לפעמים שבועות לא
רואים לה את העיניים.
כל כך רציתי להיות האיש שיציל אותה מהגיהנום. אבל היא לא
האמינה בגן עדן או גיהנום, באנשים או בי. היא הייתה מחויבת רק
לעצמה, ראתה את העולם בשחור לבן.
היא נלחמה בשדים שלה שרקדו בתוכה. כמו מסיבת טרנס גדולה, הכל
היה רועש ובלאגן. והיא הייתה רוקדת לצלילי המנגינה שהיא לא
רצתה להכיר וידעה אותה כל כך חזק. ובים כל הרעש שהתחולל בתוכה
לפעמים הייתי שומע אותה נושאת תפילה "אני לא מאמינה שאתה קיים,
אתה סתם אגדה שאנשים המציאו כדי למצוא רגיעה. אבל אם במקרה
משהו שם למעלה קורה, תקרא לכל השדים שלי, תעשה אותם דומם" ואז
היא שוב הייתה בורחת, רוקדת לצלילי השיגעון. הגוף שלה היה
מתנועע, הנפש לא ידעה להרפות.
הסתכלתי עליה מהופנט, התמלאתי אז חמלה. לבי ייצא אליה, רוצה
לגרום לה מנוחה. יכולתי לראות את עצמי רוקד לצלילי המנגינה,
לצלילי השיגעון שמילאו אז את גופה.
היא נלחמה בשדים שלה והם היו רבים משתוכל להכיל. " זה יעבור
עוד יום, יומיים. אל תדאג, זה רק עכשיו מכאיב" חייכתי אליה
כמבין, כמו איש מאמין. היא ניחמה בעיקר את עצמה, פחות אותי.
אני כבר מכיר את כל הריקודים שהיא רוקדת לכבודם. היא לא יכולה
לעצור, זה נמשך כבר שבועות. עד שהיא נופלת, מרוסקת מבושה. "
אני מפחדת" היא לוחשת לי " תמצא לי מנוחה..."