אני מתחיל רומן חדש. יהיו בו עליות וירידות. הגיבור יהיה
מיוסר, הוא יחשוב מחשבות נוגות על מצבו בחיים, הוא לא יהיה
מסופק. משהו לא יניח לו, אבל סוג העצבות המלנכולית הזו תתאים
לו הוא ירגיש אתה בנוח היא תיתן לו לחוש שהוא סוג של משורר.
אמן הוא אדם רגיש. יש לו תפקיד כזה חצי אלוהי כזה אבל עם
אופציה לקשרים רומנטיים ולהרשים את הבנות. הן יתלהבו יתרגשו
סוג של יאהבו אותו בלילות ירח, כשהן כומסות את אהבתן אל הכר
ובוכות מרה, אך הוא לא יתייאש. הוא יהיה מוכן לרתום את סוסו
הלבן (הוא אף פעם לא באמת רכב אבל זה לא יפריע לו בשלב הזה).
הוא ירתום את הסוס איכשהו האוכף וכל השאר יבוא על מקומו בשלום,
והוא יצא אל תוך החשיכה שום דבר לא יהיה ברור אבל הוא יהיה
חייב להציל אותה. האיום הוא מוחשי ומידי הכול נעשה יותר ויותר
בוער. הכול נעשה סוג של מצב שכבר אי אפשר להבליג. וגיבורנו
יהיה חייב ללחוץ על ההדק. יש כאלו שחושבים ויש כאלו שעושים
והוא לא מאלו. וזה יהיה המעשה שצריך היה לעשות. ואחר כך אנחנו
נברר טוב טוב אם לא יכולנו להשאיר אותו ככה איך שהוא היה ..
כמות
שהוא. בלי כל ההחלטות האלו שבסופו של דבר.