החיים האמיתיים
 


מבוא


שאלת החיים האמיתיים אינה עומדת על הפרק בחייו השגרתיים של
האדם. אפשר וכלל לא עולה ברעיונותיו משך חייו ,כלל וכלל. שהרי
אדם משכים בבוקר וחי את שיגרת חייו על עיסוקיו השונים והבעיות
העומדות בפתחו של יום שעליו להתייחס אליהן ולפתור אותן  אינן
משאירות בידו מקום להתייחס לבעיות פילוסופיות שונות.
אך עם וכאשר עולה שאלה זו הרי נמצא שהיא חובקת עולם ומלואו.
רחבה היא שאלה זו ושולחת זרועותיה אל מבואות  בעלי רקעים שונים
תפאורה שונה . ככל שנתקדם ונשאל את השאלות הנובעות מהכותר "
החיים האמיתיים מה הם" תפתחנה בפנינו שאלות נוספות עד כי נרגיש
כאילו נעים אנו במסילה ארוכה עם קרונות עמוסים אל יעד בלתי
נודע שיש ליישמו ולקובעו כתמרור אחרון בשטח.
האם אפשרי הדבר? על כך בא מאמר זה להעלות את השאלות להבהיר את
התשובות ולנסות להגיע אל היעד הנכסף.
בבחינת החיים האמיתיים תעלנה שאלות לדיון  כגון
הגורם/ים לחוויית החיים האמיתיים או באילו מצבים חווים את
החיים האמיתיים?
האם המניע הוא ברצון הקיומי הנובע מהיצר הקיומי הטבעי, או אולי
דווקא ברצון המודע: לא ברצון הטבעי , לחיות את הזמן, אלא לחיות
בזמן.  לא ברוטינה של חיים, אלא בהתחדשות מתמדת. במילים אחרות;
האם חווית החיים האמיתיים היא באקסיומת המציאות הנתונה לנו,
בין אם נרצה או לא נרצה או אפשרית גם בדמיון הפורה הבונה
פנטאזיות ומציאות כלבבנו כרצוננו. האם חלומות הלילה אף הם
נכללים בקטגורית חיים אמיתיים?

אפשרית שאלה של התחדשות כמו: מה היא התחדשות? השאלנו עצמנו
שאלה זו?
האם מהות החיים האמיתיים היא ההתבטלות העצמית ,   וההסכמה עם
הסטאטוס קוו הקיים?
או שמא ההפך ממנה: ההגשמה העצמית : היצירה?, העשייה. ההדרת
ה"אני" וטיפוחו על פי רצון הנפש.
האם מהות החיים היא הגשמה  והתענגות על עינוגי האני  בקו מנחה
של אני כוחי ועוצם ידי . דחיית האחר בפני האני, ואימוץ גישה
אנוכית לאמור הכל לי, לדעת לקבל יותר מאשר לתת לעשות למעני
מבלי לפגוע בזולתי?
בקטגוריה זו יכול שיעלו שאלות לדיון כמו למשל:
תחושת הבזבוז מול תחושת התועלת.
המציאות בעינינו מול המציאות הקיימת הבלתי תלויה
מה הוא  כל רגע ורגע שעובר עלינו.  האם מציאות בזעיר אנפין או
שמא דמיון?
המטרה - היעד;
 האם יש בה במטרה  כדי לסמל חיים אמיתיים או אשליה ,כדי לאפשר
את הגשמת האני בחיים האמיתיים של צעידה קדימה...  ( מטרה או
יעד: אני רוצה להיות צנחן, פרופסור, מיליונר וכו)
מה היא שאלת  החיים האמיתיים ביחס לאחר:
אם זהותי נקבעת על פי האחר. האם גם חיי האמיתיים הם פונקציה של
קביעת האחר?
האם החיים האמיתיים הם כפי שאני רואה אותם וחושב שכך גם אתה
צריך לראות אותם, או שקיימת הבחנה פרטנית אישית  לגבי החיים
האמיתיים כך שכל אחד מכיר בכך שאמת מתנהלת לפי שאני וגם האחר
רואים אותה.

האם המטרה מקדשת עליה את החיים האמיתיים או שאין קשר בין
השניים אולי זיקה בעוצמה זו או אחרת?  האם המטרה  היא מעין זרז
לקידום האדם במסלול או מסגרת שקבע לעצמו בהמשכו בנתיב החיים
היינו המטרה  כקטליזאטור מדומה או מוכרח המציאות לקידום האדם?

ולפי זה האם האדם חי במסגרת שהכניס עצמו אליה?  האם אין בכך
משום מלאכותיות ולא אמיתות של דברים. ובכל זאת איך משפיעים
גורמים משתנים בלתי תלויים הפוגעים באותה מסגרת שהאדם קבע
לעצמו? ואיך משפעים על חיי האדם.

מכאן, האם החיים האמיתיים הם פונקציה של הגדרה עצמית? או בלתי
תלויים בהגדרה או ברצון כל שהוא. היינו יש להם קיום משל עצמם
ואינם תלויים בגורם כל שהוא שיצדיק את קיומם.

מקומה של המיומנות האישית במסגרת החיים האמיתיים. האם
המיומנות( לימוד פונקציות הפלאפון) קובעת או ממשת חיים
אמיתיים?

מה התועלת בחיים האמיתיים. מה נשאר בידי האדם בסופם של אותם
חיים? מה ההשלכה מכאן על שאלת מהות החיים האמיתיים.
רחבה אפוא היריעה, ויעידו השאלות דלעיל עליה. ננסה אפוא ,
בהמשך , להתייחס לעיקרן של שאלות אלו בדרך אל ההגדרה הנכונה
למה שנראה כ"חיים אמיתיים".

1. הקדמה קצרה
היפוך האמת הוא השקר. אך יכול גם להיות עיוות האמת. בשני
המקרים יכול שהתוצאה השלילית תנבע מאי הבנת האמת  או פרשנות לא
נכונה -  מעוותת, שניתנת לה. כך שלא כל מקרה מחייב כוונה
זדונית בדבר.
מודגשים דברים אלו דווקא משום בחינת " החיים האמיתיים " מבחינה
פילוסופית, להבנה  ולקריאה נכונה של נתיב החיים הנתון והמונח
לפנינו.
יכול מן דהו לומר מה טעם בכל העיסוק בשאלה זו והרי  כבר אמרו
חז"ל "בעל כורחך אתה חי ובעל כורחך אתה מת". אם כך מה לך לפשפש
בכותר החיים האמיתיים, שהרי ממילא אתה נדון לחיותם בין אם תרצה
או לא תרצה.
התשובה היא ערכי " טיב ואיכות". היינו פתרון שאלת החיים
האמיתיים יכול שיביא לכדי מיצוי טוב יותר נכון יותר אולי
מקסימאלי, של החיים הנתונים לנו.  אולי  הידיעה של המהוות
יכולה להוליך לנתיב הנכון ביותר לילך בו.

1. תחושות פנימיות וגילוי עצמי

1.1 המבט מן הצד על האני

קורה לפעמים ואדם כאילו יוצא מתוך עצמו  ומרגיש את עצמו במבט
מן הצד. " הנה, זו היד שלי, הנה אני הולך, שב ,לוקח דבר מה
בידי. זה אני!  זה מעין פרדוכס המציג  תחושה ויזואלית של מבט
סוקר מהצד על האני החיצוני  הפיסי , ותהייה על היותו כאן.  הזה
אני? אותו אני שהיה ילד בגן בבית ספר וכד' אותו אני שמשך עצמו
על ציר הזמן והגדילה עד הלום?
אתה כאילו ממשש את עצמך מן הצד. מעין נוגע לא נוגע...
אלו רגעים  מוזרים שעשויים לגרור אחריהם  מעין מצבים של דה
ז'בו, לגבי רגעים מסוימים בפרקי חייו של האדם.
האם יש בכך משום ניסיון מקרי  לגילוי של החיים האמיתיים או שמא
התבוננות אל מעטפת  או נכון יותר חומר האני הקיים החיצוני
המהלך בארצות החיים?

אם נאמר שיצירת המופת של האדם בנויה מחומר ורוח הרי שאין
בהסתכלות מן הצד זו משום בחינה שלמה של החיים האמיתיים, שכן
ההסתכלות הרגעית הזאת היא על הצלם היותו וקיומו מבלי לעמוד על
תוכנו או להתבונן בצד הרוחני שבו.
ובכל זאת הייתי אומר שאפשר לראות ברגעים אלו מעין אות, סימן,
או תחושה פנימית ,אולי תת הכרתית, של רצון האדם לדעת על החיים
האמיתיים מהותם והיותם.
בהיבט אחר תיאולוגי דתי, יעמוד איש הדת ויאמר הנה באים רגעים
אלו בחייו של אדם להראותו אחוריה או הילתה של הנשמה. לרגע הוא
עוצר, כמו רואה עצמו מן הצד ואומר: זה אני? אלו כך יאמר לך
,האיש, הן לחישותיה של הנשמה ממבואות נסתרים, עלומים, בלתי
נתפסים במחשבת אנוש.


1.2 גילוי האני כפונקציה של מצבי לחץ

אפשרות אחרת לגילוי העצמי של האדם מופיעה בדרך כלל ברגעי לחץ
כאשר על האדם לרכז אם מרצון ואם מחוסר ברירה, את מרב המשאבים
הרוחניים שבו כדי לחלץ איזה פתרון או תשובה לבעיה או מצב שיכול
שיהיה  קריטי לחייו שלו. אותו סף שבו הוא נמצא ואותו הוא צריך
לעבור כדי לא לפול אל תהום הנשייה, אפשר שיכול בסופו של דבר
להביא אותו לכדי גילוי העצמי שלו.
במה דברים אמורים?
הדוגמא הקלאסית ,הייתי אומר , הממחישה דברים אלו היא שעת
מלחמה. מלחמה אשר מגלמת את האמת הצרופה ביותר של החיים.
הייתי נוטה לומר בוודאות כי האיום החזק ביותר על ייצר הקיום
הוא המוות. המוות הוא עובדה קיימת הנראית לעיני כל;  גוויית
החומר והיעלמותו. הנחמה האנושית היא הישארות הרוח.
המוות ששעת בואו היא בדרך כלל אי וודאית, הרבה יותר מוחשי
וקרוב לאדם הבריא בשעת מלחמה. בעת מלחמה לא ניתן לזייף, לא
לשחק בכאילו, אין משחקים  בכאילו ואין תחכומים. האדם נלחם על
חייו! לפיכך, כאשר אדם נקלע במלחמה למצבים של אין מוצא  או כמו
שנהוג לכנותם " לחיים או למוות" כאשר החרב תלויה על צוואר, או
אז הוא חייב לגלות תושייה או להיכנע לצו השעה ולמות. גילוי
תושייה הוא ריכוז ואיסוף עוצמתי  אינטואיטיבי  ומידי של נתונים
שנלמדו ונאספו משך שנים  כדי להפיק מהם מידע מהיר ולצעוד צעד
קדימה להציל חיים  ובמקרה היותר טוב גם לנצח.
ההתמודדות והמסקנות המופקות מהאירועים, יש בהם הרבה משום  סיוע
לגילוי העצמי של האדם.

יתירה מזו, אפשר מאוד והתבוננות לאחור לאחר שלב ההצלחה מגלה
מהלך של חיים אמיתיים, והסקת המסקנות או הלקחים שהופקו הוא שלב
החיים האמיתיים במבט יישומי לעתיד.
האם ניתן להסיק מכאן מסקנת ביניים: " אדם ניכר בשעת סכנה".
כלומר גילוי  האני וחווית החיים האמיתיים יכולים  לעלות על רקע
של מצבי לחץ, כמו צרה שנופלת על אדם והוא צריך להתמודד אתה,
כמו רגעים קריטיים בחייו וכד'. ואם נכון הדבר האם ניתן לדרג את
עוצמת חווית החיים האמיתיים בסולם של עוצמת רגעי הלחץ, לפי
פרמטרים של זמן; שהות מחשבה,  זמן גיוס משאבים חומריים,  
עוצמת הלחץ: מחלה קשה, מלחמה, אובדן ושכול,  בהירות או חדוד
המצב.



1.3 איום המוות כגורם  לתחושת גילוי האני

בין אם המוות הוא היפוכם של החיים ובין אם הוא , לפי תפיסה
שמעיקרה היא  תיאולוגית, המשכם של החיים ,אפשר לראות בו גורם
חשוב בקביעת זהותו העצמית של האדם. האדם כלפי עצמו.
כשם שאדם מושך אחריו את צלו ופעם הולך הוא אחריו ופעם מצדדיו
ופעם לפניו כך המוות. כצל הוא לחיים פעם קרוב עד מאוד ופעם
רחוק הוא. אך נוכחותו תמיד קיימת. באופן פרדוכסלי הוא בעצם
קיים בזמן של טרום לידה  לגבי עובר חי , בעולם מימי חשוך, אך,
מן הסתם, אינו חושב.  בחיי ילדות רגילים בדרך כלל רחוק הוא  אך
ככל שמתקדמים בשנים הולך הוא ומתקרב.
למעשה איש בעצם לא חווה אותו כי בחייו הוא קיים בתודעה אך אינו
ממשי כלל וכלל לא. ובמותו בוודאי שאינו מרגיש בו שהרי הוא מת
באחת!  אך צלו, כאמור תמיד קיים. וגופא דעובדתא היא שאנשים
מתים מול עיני כל אחד מאתנו כך שמציאות המוות  מוכחת ומדברת
בעד עצמה.
בימים בהם רחוק צל המוות  האדם רוצה או לא רוצה לעשות דברים.
השעמום נתפס בסדר. הלימודים בהתאם לחשק או לרצון ופעמים מתוך
הכרח. אך הזמן נראה ארוך ממושך ובלתי מאיים.
אצל חלק מבני האדם צל המוות או איום המוות משמש כקטליזאטור
לגילוי האני. וכל כך הא כיצד?
דרך משל: בחור המלגלג על שכניו ששומע אותם אומרים בעת חתונה
למשל:" אוי, חבל על הזמן, אני לא אספיק לקרוא את הספר עד תומו,
או לא אספיק לסיים את המאמר שהתחלתי לכתוב, או לא אספיק לסיים
את הציור שתאווה  נפשי לסיימו...
אך עם השנים, כאשר יגדל אותו בחור וייכנס עמוק לים החיים יש
ופתאום ימצא עצמו אומר את אותם הדברים ששמע משכניו: כמו: " מה
אני עושה בבר מצווה הזאת כאשר מחכה לי בבית הפסנתר או הכינור
שאני צריך להתאמן עליו או מה יהיה עם הציור שאני צריך
לגמור..." פתאום האדם מדבר כפי שמעולם לא חשב שידבר כך.
כלומר הזהות העצמית טופחת לו על פניו! מלת המפתח שלו היא כבר
לא "אני רוצה" אלא "אני צריך" דומה לי שלא אטעה אם אומר שאיום
המוות העובר כמעין צל מקביל מול שנותיו המבוגרות של האדם
מאיים באופן תת מודע על חייו. אשר על כן  משתדל הוא בכל כוחו
להספיק לעשות דברים שאוהב הוא לעשות או שרוצה הוא לעשות.  הוא
מרגיש צורך עז להספיק ולעשות את הדברים שרצה, ולמצות את היעדים
ששם לעצמו כמטרה.

לפעמים, כך הייתי נוטה לחשוב, היעדים הם מעין תמרורי דרך שקובע
לו האדם על ציר הזמן כדי לאפשר לו להאריך ימיו במעבר מתמרור
אחד למשנהו. כמו היה אומר לעצמו באין תמרורים אין חיים!
אלו רק היה עוצר לרגע וחושב שבעצם לא הוא אשר יזכה מפרות
יצירתו אלא האחרים בלא נוכחותו הפיסית הרוחנית, אולי היה מאט
קצב וחוזר למונח רוצה במקום צריך. ואפשר והיה חוזר למצות דברים
להנאתו בלא להתחשב באילוץ הזמן.
הטוב שבאיום המוות הוא שהגילוי העצמי או נכון יותר הגילוי של
המניעים או הסיבות  להתנהגות הלחוצה  בהווה, יכול בהחלט להעמיד
את האדם במצב של  ניתוח וחשבון נפש עם אופציה ריאלית לחשיבה
אחרת ושינוי הרגלים.


2. בחינת היצר הקיומי מול הרצון העצמי

2.1 מציאות מול דמיון

ידוע שאצל כל חי קיים יצר קיומי. יצר שעיקרו הוא הדחף לחיות,
אי רצון לפול אל חסדי המוות. אפשר ואף ייצר קיומי זה מונע
במנוע רב עוצמה של המוות.  הדחף לחיות בדרך כלל מורכב מרצון
לחיות, אם כי ישנם מקרים שאדם כל כך סובל שמואס הוא בחיים
והדחף הקיומי יוצר רצונות שליליים של כליה, מות ואבדון. כמו
הייתה זו מחלה אוטו המונית שהגוף משתמש במרכיביו החיוניים נגד
עצמו.
אי אפשר לו ליצר הקיום או לדחף הקיומי והרצון הקיומי הנלווה
אליו להאיר בתוכם את החיים האמיתיים,כמו שאדם לא יכול לראות את
הבועה שבה הוא חי וכדי לראותה הוא צריך לפחות לצאת ממנה אם לא
להתרחק ממנה.
זאת אומרת מעבר חיים על ציר הזמן המוקצב אין בהם משום כלום עם
החיים האמיתיים. שהרי מדובר בנתונים ומידע ותו לא.
השאלה היא האם החוויות שאותו אדם חווה,  המצבים אליהם נקלע משך
שנותיו, הם החיים האמיתיים? שהרי גם כאן נמצא הוא בתוך המסגרת
ולא מסתכל עליה במבט חיצון.
בבחינה זו אפשר גם לשאול אם חלומות הלילה שבהחלט משפיעים על
האדם ניתן להכלילם במסגרת החיים האמיתיים או שגם כאן ניכרת
אשליה או הזיה שאין עמה ועם אותם חיים אמיתיים ולא כלום.
האם האמת מדברת מתוך חמשת החושים של האדם? היינו גירוי ותגובה
פירושו אמת? אם אכן כך הדבר, הרי שכל תגובה שכזאת בין אם
מתרחשת ביום או בחלום הלילה אם במציאות אם בדמיון  היא חווית
האמת.



2.2 לחיות את הזמן או לחיות בזמן

הזמן הקיים הוא בעל משמעות  כל עוד האדם חווה אותו,  שהרי הוא
נתון   קבוע סטטי בחיי אדם.  המשתנה הוא דווקא האדם, ההולך
וגדל בתוך קו הזמן הסטטי,  ומתקרב אט לאט אל קיצו. קצו של האדם
מבחינת האדם הוא למעשה קץ הזמן, בהנחה שלאחר מות האדם אין
החיים ממשיכים. מכאן שהאדם חי  בממד הזמן בין אם רוצה הוא ובין
אם אינו רוצה.  אך מבחינה זו  אין בו בזמן כדי ללמד על חייו
האמיתיים של האדם. הזמן מבחינת האדם הוא נצחי בעוד האדם המשתנה
הוא סופי.
לעומת זאת, אם האדם חי בזמן היינו מנצל את הזמן העומד לרשותו
בתוך מסגרות שהקציב לעצמו לאורכה של יחידת זמן, כיממה למשל,
כאן יש אפשרות לדבר אולי על חיים אמיתיים. שכן יש כאן אלמנט של
רצון אישי , חווית האירועים, ובכך גם הפעלת החושים.
מצאנו אפוא שכל נגיעה בחושי האדם בעיקר  ברגעי לחץ ומתוך רצון
מודע מעלה את רגעי החיים האמיתיים.

2.3 קיפאון מול התחדשות

היצר הקיומי ככלל , דוחף אל האור אל החיות. זו עובדת חיים שאין
להכחישה , למעט מקרים יוצאי דופן בהם אדם במודע ,בשל סבל נוראי
ומצבי לחץ נוראיים, מבקש נפשו למות. אך גם מקרים, יוצאי דופן,
אלו אפשר לראות כחריגה מעבר לטבעו הרגיל של האדם.  לעומת זאת
הבעת רצון במודע  לנצל את החיים בזמן המוקצב לו לאדם ,שאינו
קבוע ואינו ידוע, ומשתנה הוא מאדם אחד לרעהו, יש ברצון זה משום
עוצמת זיקה גבוהה מאוד לקראת חווית החיים האמיתיים. " רצון
האדם"  הוא מניע חשוב מאוד בבחינת חייו האמיתיים של האדם. לא
אדם הנסחף על ציר הזמן בכח האינרציה,  או בכח החיות, אלא אדם
ההולך בצעד בטוח שקול ומלומד על ציר הזמן, חווה  וקולט בחושיו
את אירועי החיים כפי שבחר בהם או כפי שתמרן את אלו אשר ניצבו
בדרכו.
ההליכה בצעד בטוח בתוך ציר הזמן בהתאם לרצון החופשי המודע של
האדם עשויה להוביל ליציאה מקיפאון או זרימה בכח דחף היצר
הקיומי, אל התחדשות המעשים, אל רמות ושלבים שונים במעשיו
ובהתעסקותו היומיומית המתחדשת של האדם.
ההתחדשות הזאת היא סממן מובהק של החיים האמיתיים. האדם בהתאם
לרצונו בוחר את דרכו בחיים וממצא אותה.
אדם המקבל את המציאות העוברת דרכו, בכניעה  בהסכמה שבהכרח, הוא
חי בכח  יצר קיומי. אך אי אפשר לומר שאלו אכן  החיים האמיתיים
שלו.  אלו חיים מוכתבים בלא הבאת רצונו של האדם. לפיכך, התכנים
שממלאים אותו הם לא אלו שהוא בחר בהם מרצונו, אלא אלו שהוכתבו
לו או שאילצו אותו לקבל אותם.
חיים בעיסוקים  משוללי רצון עצמי, אינם יכולים להיכלל בקטגוריה
של חיי אמת.


3. האני מול האחר   בקטגורית החיים האמיתיים.

האדם מטבעו ייצור חברתי, גם דרך חייו היא  על פי רוב בתוך
החברה ואצל החברה.  את מקרי המתבודדים או הסגפנים למיניהם,
ניתן לראות כמקרים חריגים לטבעו הרגיל של האדם.  אך עם זאת
קיים בכל אחד מאתנו גורם האגו. אצל אחד מנופח יותר אצל השני
פחות. עובדתית אדם קרוב לעצמו, אך דווקא משום כך הוא זקוק גם
לאחר.
זהותו של האני נקבעת לא במעט על ידי האחר.   האדם בהיותו כאמור
ייצור חברתי ,מעמיד עצמו ביחס לאחר ולפי  ההשוואה אולי התת
מודעת לומד על זהותו העצמית שלו. הינו האחר  שולח אלי  בהיזון
חוזר את זהותי שלי. ומאחר וכל אחד מאתנו הוא אינדיבידואל בפני
עצמו הרי מובן  שזהותו גם שונה מרעהו.
מה מלמד היחס בין האני לאחר על החיים האמיתיים של האני?  הנה
אמרנו זאת : הזהות!
בלא הזהות העצמית אין חיים אמיתיים שהרי תנאי לחיות את החיים
האמיתיים הוא קודם כל  אישיות האדם תכניו יכולותיו  ובכלל זה
תעודת הזהות שלו היא כרטיס הכניסה הראשי , הייתי אומר, לבחינת
חייו האמיתיים.


3.1 לשאלות המהות  והמשמעות העולות מיחסי  אני  אחר.

לעניין זה יש לבחון  עד כמה משמעות נוסך האחר או נותן האחר
ביחסיו עם האני להערכת חייו האמיתיים של  האני.
אם מדובר בהסתכלות מלמטה למעלה  על האחר וחיקויו  מתוך
התבטלות. מובן שאין בכך שום תרומה לחייו האמיתיים של בר השיח
- האני. נהפוך הוא אפשר מאוד והוא מכהה את ברק חייו  היפים,
כאשר צובע אותם בצבעים מזויפים ,זרים ,שאינם באים מתוך הישגיו
האישיים  אינם נובעים מחשיבה ומרגש עצמי, אלא שאולים מהאחר
בין אם לפרק זמן קצוב בין אם לתקופת חיים. מכאן יכול לנבוע
שהאדם ילך עם מסכה על פניו משך כל חייו ולעולם לא יחווה את
אותם חיים אמיתיים שנכונו לו והוא זנח אותם.
אך ישנה דרך אחרת . דרך ההזנה  מהאחר.  לקיחת הדברים היפים
ממנו כנקודת פתיחה להתרחבות עצמית ,עם תוספות עצמיות שנובעות
מהלוקח עצמו. במקרה כזה האדם מעבה את ידיעותיו את תכניו
ומתקדם הלאה בנתיב החיים האמיתיים שלו בהתאם לרצונו  העצמי.


3.1.1 אני כוחי  ועוצם ידי  ביחסי עם האחר

כאן עולה שאלת האגו במלוא חריפותה. אולי, הייתי אומר שאלת
נקיטת קו  האובייקטיביזם  של איין ראנד,   כנגד  התיאוריות
הפילוסופיות האחרות המסתכלות  במבט של רמה  שוויונית בין האני
לאחר, ומקבלות יחסיים המובילים לתרומה מפרה  הדדית ביניהם כנכס
חשוב הן לפרט והן לחברה עצמה.
נראה לי שדווקא משום היות האדם יצור חברתי שבא בחברה ומזוהה על
ידי האחר, דווקא משום כך התיאוריה של איין ראנד לא יכולה להביא
אותו אל פתחם של החיים האמיתיים. נהפוך הוא  "אגואיזם
ראציונלי"  דוחס את האדם אל תוך עצמו ואינו פותח אותו בפני
החברה  כולה.  ובכך  אין תועלת עצמית שיכולה להביא את האדם
להתפתח ולחיות חיי אמת כפי שהיה רוצה. המחשבה של כוחי ועוצם
ידי או אני ואני ואף אחד לא מלבדי , היא מכשול לקידום האני
לחיות חיים אמיתיים.
ההגשמה העצמית, היצירה, העשייה, מדדים אלו ואחרים  המכניסים
תוכן משמעותי לחיי אדם אפשריים וטובים יותר בסביבה של חברה
אנושית ולא בארבע אמות של אדם אחד.



3.2 האני מול הסביבה הקרובה

אדם נולד עם קווי אופי יסודיים. אלו טבועים בו בגנים מלידה. עם
התפתחותו הוא מעבה את אותם "סיבי "אופי או מדלל אותם עד
למינימום האפשרי. דומני שלא אטעה אם אומר שאותם סממני אופי
הנמצאים בגנים לא יכחדו משך כל חייו של אותו האדם. אולי
יטושטשו יתעממו אך ברגעי אמת בו ימצא האדם לבד עם עצמו יעלו
אותם  סממנים מתהום  הנשייה של התת מודע ויכוונו את האדם אל
הדרך האמיתית שלו.
עיבוי " סיבי" האופי מתקיים תמיד עם הגדילה והתפתחות החשיבה.
ההשפעות לעיבוי יכול שיהיה בראש ובראשונה מהבית. ובמקביל
מהסביבה הקרובה.
טשטוש אותם " סיבי אופי" או עמעומם יכול שיהיה בשל צבירת
ניסיון חיים מן האירועים ועל ידי השפעה של הסביבה הקרובה.  
החיים האמיתיים או האמת של אותו אדם תעלה תמיד מנבכי ערפילי
התת מודע בעיקר ברגעי אמת  קשים בו האדם יושב עם עצמו וצריך
לקבל את ההחלטה הגורלית.
זאת אומרת שהאמת האישית היסודית או  המדולדלת תשמר באחסון
סיבי האופי היסודי והרגשות המלווים אותו משך כל ימי חייו של
האדם.
עוצמת או מידת השפעת הסביבה על האדם היא פונקציה של אופיו החזק
או החלש של האדם מחד גיסא ורמת האינטליגנציה שלו להבנה וניתוח
הדברים מאידך גיסא.  ישנם גם מקרים בהם האדם הבודד ישפיע על
הסביבה הקרובה  וימשוך אותה אליו. מקרים אלו תלויים במידת
הכריזמה שיש לאותו אדם , כושר המנהיגות ומעל הכל כושר רטורי
והשפעה. אותם יחסי גומלין ומאבק כוחות בין היחיד לסביבה אף הם
מביאים פן של החיים האמיתיים של היחיד ביחס לאחר.

4. המטרה כנגד  האמצעים.

הערכים מטרה ואמצעים מלווים אותנו כתחנות ותמרורים לאורך
חיינו. כדי להשיג מטרה שהוצבה לנו או שהצבנו לעצמנו עלינו לעבר
מכשולים מהמורות, ולפעמים  הדרך קלה יותר היינו המטרה היא
סטטית היא קיימת בקצה הדרך והאמצעים הם טווח הדרך להגיע אל
אותה המטרה.
מה בין המטרה והאמצעים להשיגה  לחיים האמיתיים?
שאלה אחרת, קשורה לראשונה היא,האם המטרה , להבדיל כמו האשליה
,היא נדבך שמניח האדם על נתיב חייו, במודע , כדי להשיג בעצם
משמעות לחייו   ובכך לחיות חיים אמיתיים?
נראה שבעצם השאלה טמונה התשובה. המטרה היא למעשה כלי עזר חשוב
שמושם במודע כדי להשיג את אמיתות החיים  באמצעות כלים שונים
המופעלים בדרך אל המטרה. אפשר מאוד ואותו מכלול של אמצעים הוא
פעולה תת מודעת של האדם, בהתייחס אל החיים האמיתיים. במילים
אחרות: האדם בונה לו גשרים ומציב יעדים הכל כדי לחיות את חייו
האמיתיים. מהות הדברים היא העשייה והיצירה  הנותנים משמעות
ותוכן לחיים בזמן אמיתי.

4.1 המסגרת:

המטרה בצרוף האמצעים להשגתה היא למעשה המסגרת  אליה מכניס עצמו
האדם  כדי לתת תוכן לחייו. זה יכול להתבטא בדרך לרכישת מקצוע ,
תחביב , אילוץ מחייב כמו צבא , או סיעוד לאדם קרוב חולה, וכד'
השאלה אם התבוננות אל אותה מסגרת שבתוכה חי אותו אדם בפרק חיים
מסוים מעלה מצב של חיים אמיתיים, או שמא יש בכך משום אשליה
התשובה היא שמבחינה מהותית יש כאן חיים   אמיתיים נכונים לאותו
פרק זמן  של רגעים עד שנים. מבחינת המשמעות  השאלה היא כיצד
האדם עצמו מסתכל על מעשיו שלו; אם זו רוטינה  או שגרה לעשייה
לשמה, שאין בה משום התחדשות  הרי  המטרה והאמצעים הם בבחינת
אשליה כדי לספק את הצורך הקיומי ותו לא. אך אם יש בכך התחדשות
יש השתתפות של הרגשות ויש רצון  הרי מהותית יש כאן אמת,
והדברים מקבלים משמעות חיובית לחיים אמיתיים.


5.2 אמיתות החיים בראיית האדם.

השאלה בתת נושא זה היא פשוטה איך האדם רואה את הדברים  האם לפי
ראות עיניו או שמא לפי איך שהם לגופם לעצמם. האם התפיסה היא
טרנסצנדנטלית לפי התיאוריה של קאנט היינו תפיסת הדברים לפי איך
שנראים בעינינו או על פי   איך שהם כשלעצמם לאור ניסיונות
אמפיריים.
בהסתכלות על החיים האמיתיים של האדם נראה בעיני שנכון יהיה
לומר שהאמת האישית של האדם היא אשר קובעת לגביו היינו הגישה  
הטרנסצנדנטלית. והתשובה לכך פשוטה: שהרי אם ניקח למשל את
עינוגיו של האדם  מיופיו של העולם בו הוא חי. או אז נאמר מה זה
חשוב לדידו אם המים בעצם לא בדיוק כחולים או שהם כחולים לפי
שהוא ראה אותם. מה  משנה לדידו הרכבו הכימי  והמורפולוגי
גיאולוגי של הירח אם הוא ראה בו מעין כוכב בהיר עגול רומנטי כל
חייו? היינו ההתאמה של הדברים לפי ראות עיניו של האדם היא אשר
מוליכה אותו אל ניקיון העולם האמיתי שלו, מבלי להתחבט
"במהמורות"  ו"במוקשים" הפזורים בדרך.
אילוץ הטבע לפי ראות עיניו של האדם, היא הדרך האנושית הטובה
לחוות את החיים לפי אמיתות האדם.
באופן דומה נוכל לומר שהמציאות כפי שהיא משתקפת בעיניו של
האדם היא זו המתאימה לו היוצרת אמת מסוימת בתפיסת עולמו ולכן
המציאות  הקיימת " האמיתית"  הבלתי תלויה ,אינה יכולה  לבסס
חיים אמיתיים אצל האדם.
האדם מחפש משמעות לחיו, כך למשל המציאות היפה ביותר לו היא זו
המצטיירת בעיניו כנכונה וכטובה ביותר. כל  מציאות אחרת שתהיה
הקיומית ביותר המורכבת והנחקרת ביותר לא תעמוד אף לא לרגע מול
המציאות  כפי שהוא רואה אותה.


5. המשמעות כסממן לחיים האמיתיים:

טבעו של האדם שהוא מחפש משמעות לחיו ולא פעם ולא פעמיים, אלא
בכל שלב של חיו.  לא פעם אנו שומעים משפטים כמו " חבל על הזמן"
או  " איזה בזבוז של זמן"  או " אם הייתי יודע... הייתי עושה
כך וכך"  או " איזה טעות! עכשיו אצטרך לחזור ולעשות הכל
מהתחלה..."
אמירות אלו מעידות על כך שבין אם האדם מרגיש בכך ובין אם לא
מרגיש בכך ,הוא מחפש משמעות לחייו. הוא מכיר בחיים הקצרים
שניתנו לו והדחף למלא אותם בתכנים  משמעותיים לו, קיים  ומכריע
בחייו.
שאלה טריוויאלית נדושה היא שאלה שאפשר ורוב בני האדם ישאלו
אותה ואף היא נוגעת למשמעות החיים והיא:
מה המטרה של הקיום האנושי, ובכלל זה מה הסיבה שאני כאן?  מאחר
והשאלה מוליכה אל מבוא סתום של השערות בלבד מבלי לאפשר הוכחה
אמפירית ממילא היא עלולה להפנות תשומת לב האדם אל פתרונות
תיאולוגיים  מיסטיים וכד'. מכאן  הגלישה אל פתרון דתי  על כל
סעיפיו  הנותן פתרון ומשמעות לחיים.
מובן שכל דעה השוללת את משמעות חייו של כל ייצור חי בעולם הזה
ובכלל זה האדם, דוחה , מן הסתם, את האמירה של רנה דקארט : "
אני חושב משמע  אני קיים" שברקע עומדת המשמעות לקיומו של האדם
או היצור החי האחר והיא החשיבה.
דומה כי המחזיקים בתורה  האקזיסטנציאליסטית   המדברת על  קיום
הקודם למהות,  שוכחים שאין טעם לאבן הקיימת אם אין לה כל
משמעות עצמית בעולם. והיה כאילו לא הייתה מעולם. כך האדם,
קיומו חסר כל ערך אם אין משמעות לקיום הזה. לכן מבחינה מהותית
טוב לחשוב במונחים של מהות ומשמעות בסדר קדימות חשיבתית  לפני
הקיים.
גזרה שווה לגבי הניהליזם  היינו הפילוסופיה הניהלסטית השוללת
כל  אמונה, כמו הייתה זו האמונה באלוהים, למשל , פוסלת את
הרצון לדעת ,את ההיגיון הצרוף  או כמו שאמר ניטשה : האמונה היא
חוסר רצון לדעת  .  ואני אומר חביבים אשליות.  ואם האדם מוצא
משמעות לחייו בתחום המיסטי  או הופך גורמים של אי וודאות בעיני
האחר לוודאיים בעיניו ,הרי מה טוב מזה. שהנה באופן מהותי מצא
משמעות לחייו!
קיום האדם הוא עובדה מוגמרת. השאלה היא איך הוא חי את החיים
האמיתיים ונותן משמעות לחיים אלו. אם המיסטיקה עוזרת ונוגעת
בלבו והוא רוצה בה אדרבה ואדרבה שילך בכיוון זה.


.7. סיכום קצר לנושא החיים האמיתיים

אם נעיין בסקירה דלעיל על סעיפיה השונים נמצא שהיריעה אכן רחבה
וקשה למצוא הגדרה ברורה קולעת כדי לומר מפורשות מה הם "החיים
האמיתיים"  שהרי יכול לקום גם מן דהו ולומר מה זה כל הקשקוש
הזה ? החיים האמתיים הם החיים שאני חי אותם מרגע היוולדי ועד
מותי, זו האמת שאני חווה על בשרי לטוב ולרע ואין שום צורך
בפילוסופיה והתפלספות כל שהיא. הייתי עונה לו ואומר: " וכל זה
מניין לך?
אולי החיים הם חלום? אולי כמו ששקספיר אמר העולם במה והאנשים
שחקנים. כלומר אין אמת בדבר?
לכן חשוב היה לנסות  ולבחון את טיבו של האדם את הפילוסופיה
הסובבת לו ולרדת אל עומק הדברים כדי לנסות ולראות מה הם
הסממנים של החיים האמיתיים.
כבר בתחילת הסקירה ראינו "סמן ימני" לרצונו של האדם לדעת מהות
ומשמעות חייו אלו אותם רגעים  של שכרון חושים אולי בהם אדם
כאילו יוצא מעצמו ומביט על עצמו מהצד  ושואל מי אני מה אני למה
אני כאן ..
הדגש האחר הוא  אותו משפט שאמרנו " אדם ניכר בשעת סכנה" כלומר
גילוי האני ברגעי לחץ ודחק.
אלמנט אחר שהעלינו הוא  רוצה מול צריך או איום המוות כזרז
לגילוי החיים האמיתיים. גילוי האני העצמי.
במקום הזה של הסקירה הגענו אל אחד הגורמים החשובים שבגילוי
החיים האמיתיים של האדם או הצבעה עליהם . הכוונה לגירוי ותגובה
הינו נגיעה באחד או יותר מחמשת החושים המגלים את חווית האמת.
בכלל זה ציינו את המגמה לחיות בזמן  
והגדרנו שגילוי החיים האמיתיים הם לחיות בזמן בעיקר ברגעי לחץ
מתוך רצון מודע לחיות את החיים האמיתיים במגמה להתחדשות מתמדת
ולא לקיבעון. הסברנו שנוכחות האחר חיונית וחשובה הן לזיהוי
העצמי של האני והן להכוונה אל חיים אמיתיים. משמעות החיים
ומהותם קודמת בחשיבותה לעצם הקיום הפיסי של האדם. שבלא משמעות
אין טעם לקיום. נקודת המוצא היא חשיבת האדם ורגשותיו. ובכך הכל
כשר לרבות אמונות ודעות מיסטיקה דת  ואתאיזם.  לחיות את חיי
האמת הוא המטרה החשובה של חיי האדם

אין ספק בדבר שחביבים אשליות  וחביבה האידיאה,  במיוחד כדי
להוציא את האדם ממשברים קשים, משבר קשה שהאידיאל, המטרה,יכולים
לשמש כקרש קפיצה בחזרה אל החיים האמיתיים.

משמעות החיים מתגלה ברוב עוצמתה דווקא במשברים קשים ברגעי לחץ
איום שנמצא בהם האדם.
אך למרות כל שנאמר כאן אחזור ואומר את תפיסתי שלי מאז ומעולם
לגבי החיים האמיתיים מימושם הוא בסיפוק העצמי שיש לאדם כאשר יש
לו את הרצון, היכולת, והתחושה לתת לזולת כל שידו משגת ושלא על
מנת לקבל פרס
לגבי החיים האמיתיים הטהורים אומר על דרך משלי: לך אל הרך הקטן
ראה דרכיו וחכם"