מבוא

אחת מתעלומות החיים הוא    ה" האושר".
אנשים מדברים  על אושר שואלים על אושר  מהות, משמעות אופן השגה
וכד'. הדיבור סביב ערך או מושג זה הוא כמעט יומיומי. מכאן
שהאושר  ופישרו תופס מקום נכבד מאוד בחייו של  האדם החושב.
פילוסופים, רובם ככולם, פרשנים לא מעטים, ניסו להבין  ולהתייחס
לנושא  האושר לתת פירוש משלהם או להתוות דרך להשיג אושר. הם
ניסו גם לתהות ולעמוד על ההבדלים בין עונג לאושר לשביעות רצון,
וכן למצוא דרכים להשגתם.
מתוך החיים הקשים, הפתלתלים האפלים, על דרך הטבע הוא שהאדם
מחפש לו את הטוב היפה להיאחז בו. לחוות את העונג ללבוש אושר.
האם אפשרי מצב של אדם בעולמנו שסיים את חייו בלא לחוות ואף לא
רגע אחד של אושר?
או שמא ניתן לומר שהוולד שנולד,  הוא תמיד נקי מכל רבב, כולו
טוהר זוך עונג בראשית ואושר ולפחות בימיו הראשונים שלו, כולו
אושר?
ואם לא די בכך אולי נכון לומר  שבממוצע חיי אנשים, רגעי אושר
יופיעו פה ושם אולי מבלי שהאדם יהא מודע לכך שאכן תחושה זו,
אושר שמה.
ומכאן לשאלה  הרטורית הגדולה הניתן להגדיר אושר?  
ברור שהגדירו את הערך אושר כפי שהגדירו "אהבה"  "אלוהות"
וערכים אחרים מופשטים. אך דווקא משום כך לא בר הגדרה אחת הוא
הערך הזה, והשאלה הגדולה הלא רטורית היא איך ניתן להגדיר אושר
בצורה המדויקת ביותר מבחינת תפיסת עולמו חשיבתו וראות עיניו של
האדם החושב.
אודה כי לא היתה שהות בידי לקרוא את הפילוסופיות ודרכי החשיבה
למיניהם לאורך הדורות. אך כמו במאמרי האחרים, אני מנסה על פי
תחושותיי וניסיון חיי להגדיר את האושר  ואולי להראות דרך איך
וכיצד אפשר לפגוש בו פנים מול פנים.


1.  תפיסת האושר

בהיות האושר בעל  ערך מופשט, קשה  לחוש או לתפוס אותו במהות.
גם אי אפשר  לדמיין אושר בהיותו פונקציה של חוויה עוצמתית
מסוימת. אפשר  לזכור את רגעיו, בדיעבד, ולומר, דרך משל,  "
התחושות שהיו בי לפני רגעים מספר  היו, מן הסתם, תחושות אושר",
אך שלא כמו העונג שניתן לחוש בו פיסית ונפשית כאחד, האושר
כאמור מופשט, קשה להגדרה חד משמעית. הוא גורם אומנם לנעימות
ושייך לקטגורית העונג הנועם והשקט הנפשי ביחס לאדם, אך שונה
מהם בהרגשה.  כדי להמחיש זאת אפשר לומר למשל שהעונג יכול
להופיע כעונג לשמו בלא שום קשר לאושר, אך העונג יכול להיות
בהחלט פונקציה של אושר.  אפשר אולי לומר שהעונג הוא ספציפי
יותר, מקומי בעל זמן מוגדר פחות או יותר, כאשר האושר הוא מושג
רחב יותר, אין לו זמן מוגדר, והוא מתחבר יותר לזיכרון החוויתי
האישי, בדיעבד, מאשר לעינוג הרגעי.
עובדת חיים היא  שהאדם מסתפק, בדרך כלל, בשביעות רצון בחייו,
יותר מאשר מכמיהה לאושר. שביעות הרצון היא השמחה השלווה, השקטה
,המתמשכת ופרופורציונית לאושר היא עדיפה עליו, בהיותו רגעי ובר
חלוף.
אפשר לומר כי האושר הוא אנלוגי במהות לאלוהים. אחד מתעלומות
החיים. אפשר להאמין בו אי אפשר לראותו, אך אפשר לחוש אותו
בחושים. יש האומרים כי הם מרגישים את נוכחות האלוהים (ראה
חסידות ברסלב) כך לגבי האושר; יש החשים אותו ובהופיעו הם
יודעים בוודאות שהתחושה שחשו הייתה תחושת האושר. אך כעבור זמן
מה, בלתי קבוע, הוא נעלם כלעומת שבא. הוא בהחלט לא נצחי ולא
נשאר דרך קבע בלב האדם. אורך זמן התקיימו הוא פונקציה של עוצמת
אירוע (הפוש  או הפולס הראשוני) והתמשכות אירוע או נספחי
האירוע שהם בדרך כלל משקע עוצמתי יותר או הפחות עוצמתי, שנטע
בלב האדם. אך זו כבר פילוסופיה  הטעונה מחקר.

אי אפשר לדמיין אושר כמו שאי אפשר לדמיין התקף לב. כאשר זה
קורה רק אז יודע האדם שאכן זה התקף או להבדיל אכן זה אושר.
התקף הלב ממתין לכל אחד מאתנו בפתח. יש לנו אמצעים כדי למנוע
אותו ועלינו להשתמש בהם ככל האפשר, אך יש גם מקרים בהם הגנטיקה
קובעת, אלא שבניגוד להתקף הלב שאנו מנסים לדחות ולהרחיק אותו,
במקרה האושר , נהפוך הוא, אנו מנסים להשיג אותו ולקרב אותו
אלינו.
כשם שאנו מדמיינים את מציאותו של האלוהים כך אנו מדמיינים את
מציאותו של האושר אך למעשה שני הגורמים הללו נמצאים בכח התבונה
שלנו. במח שלנו. חוק הגירוי והתגובה הוא זה המאפשר  תגובת
החושים שלנו לגירוי  חיובי מסוים, ומבחינה רציונאלית רוחנית,
העלאת האושר הלכה למעשה אל המודע.

העונג, כאמור, יכול שיהיה גופני אך פועל יוצא ממנו הוא התחושה
הרוחנית המלאה רוך שלווה ועליצות חיים. האושר אינו פונקציה של
פעילות גופנית כל שהיא אשר לכל היותר יכולה לגרום לעונג לשלווה
לרוגע לשמחה, האושר הוא, ה X או הY  של האדם  העולה על פני
השטח, בשל גירוי מסוים, מנבכי הנפש אל התודעה. והיפה הוא, שהוא
בבחינת נעלם. וככל שאנו מתקרבים אליו, הוא פוסע שני צעדים
קדימה לפנינו. והאצלת אור האושר עלינו היא בדרך כלל מקצהו,
משוליו ,ולא מגופו ממש.  הבעיה שלנו כבני אדם שאנו מסתכלים
תמיד אל קו האופק.  אל המרחב הלאה קדימה לתפוס את המרובה,  ולא
ממש לידנו, מקום בו האושר בדרך כלל נמצא!

בשל מיעוטם של רגעי האושר בחיי האדם, תיתכן בהחלט דעה שתאמר
שהאושר כלל וכלל לא קיים, ואינו אלא המצאה אנושית  שקיבלה לה
ערך במילון. וכל התחושות שאנו קוראים להן אושר הן בעצם עונג.
ומאידך, האדם המציא את המושג אושר כדי לשים לעצמו מטרה להשיג
את נקודות האור המעטות הנמצאות בתוך מסך האפלה בו אנו חיים
ובכך להטיב ולענג את ימיו..

קל לסתור דעה השוללת קיומו של אושר בכך שעצם היותו ערך קיים
,בפי האדם, מעיד על קיומו לפחות לפי הביטוי " אין עשן בלא אש"
. מעבר לכך, אנו עדים למקרים בהם התרחב ליבנו אל תחושת שמחה
ועליצות עילאית, לא רגילה, שיש בה משום התפשטות הגשמיות, וכמו
בקיעת ארובות השמים לפנינו. בדיעבד אנו קוראים לתחושה יוצאת
דופן זו אושר.




2. מהות האושר.

הדגמת האושר בשיאו יכולה להיות דרך משל חוויה חריגה מסוגה,
מפתיעה משהו שמעוררת את כל החושים בעת ובעונה אחת למעין
התפקחות רגשית שמעבר לנורמה הרגילה. התפקחות רגשית זו  גורמת
להתפרקות כימית במח האדם המביאה את האדם למעין נירוונה, למעין
התפשטות הגשמיות. ההרגשה היא שמחה עילאית, עינוג הנפש  בצורה
בלתי רגילה.  מהות האושר בארבעה  מילים היא לדעתי " התפשטות
הגשמיות והתעלות שיא רוחנית.
דרך משל.  אדם קרוב נעדר או חשוב למת. ולפתע באיזה שהוא מקום
הוא מופיע מול עיני אחיו שחשבו למת מזה שנים. השמחה וההתרגשות
וההתלהבות מביאים את האח המגלה את אחיו למעין תחושה שאי אפשר
לבטא אותה במילים. זו התפשטות הגשמיות זו תחושת האושר.
לפי זה יוצא שהאושר הוא בר חלוף  ומשך הזמן שלו הוא רגעים
מספר. שהרי בשוך ההתלהבות והשמחה, באה הרגיעה, באה השלווה, באה
ההתפקחות.
מכאן נשאלת מאליה השאלה האם קיימת אפשרות מקרית או טכנית לאושר
מתמשך?


3. זמן האושר

זמן יכול להיות לשניות מספר,לרגע לרגעים ולזמן ממושך יותר. אך
מה שקובע הוא לאו דווקא משך הזמן, אלא מרכיבי התדירות והעוצמה
בתוך זמן האירוע.
אדם מתוח לקראת תוצאות קבלתו לאקדמיה מסוימת, ככל שהשקיע
מאמצים לפני הקבלה, ככול שקשיי הקבלה חמורים וקפדניים יותר,
ככל שמספר המתקבלים קטן יותר לגבי מגישי המועמדות, עצם ההצלחה
יכולה להקפיץ לו את האושר לרמת עוצמה גבוהה ביותר. עם זאת ברור
שההתרגשות אשר ברגעיה הראשונים היא עוצמתית, שוככת אט לאט עד
שמגיעה לרמה של מעין התפכחות משיכרון החושים אל תחושת עינוג
מסוימת שאי אפשר לקרוא לה אושר, אלא שלווה ושמחת ההצלחה. כל
מחמאה מסבה עונג רגשי לאותו מצליחן אך אין זה אושר לשמו!
כלומר עוצמת האושר עומדת ביחס ישיר לעוצמת הקושי הטרום
חווייתי.
התדירות יכולה להתבטא  בצורה של מעין סינוס או צורת גלים,
למשל:
ההודעה שהתקבלת ללימודים = אושר עוצמתי התחלתי.  אתה בין העשרה
הראשונים שהתקבלו מתוך כלל המועמדים הארציים ,שהיו מאות.  =
ניפוח האגו  = גל אושר נוסף.
בהיותך מצטיין מעבר לשאר המועמדים מוצעת לך משרת אסיסטנט או
מתרגל. = מחמאה לאגו = גל אושר נוסף.
עוצמה תדירות משמשים כמרכיבים חשובים ביותר במסגרת זמן אירוע
האושר.

מרכיב נוסף למשך זמן האושר שמופיע ועוצמתו, הוא  אישיות האדם
עצמו. זו המורכבת מתכונות אופי ונטיות טבעיות לצחוק או להתעצב.
מובן שהתנהגויות אלו הן פונקציה של מצב  נתון ביולוגי של האדם.
בגדול: אונה שמאלית שמחה מול אונה ימנית אחראית לעצב. האיזון
ביניהן  קובע את הפתיחות אל האושר או  חו"ח לכיוון השני הס
מלומר מה הוא.
 המצב הביוכימי של הפרט הוא נתון חשוב מאוד ונחקר גם היום על
ידי פסיכולוגים  ואנשי מקצוע בתחום.  המדובר בכמות הסרטונין
Serotonin, דופמין  ונוארפינפרין. ידוע למשל שאנשים שכמות
הסרטונין נמוך אצלם, נוטים לדיכאון ולחרדה. כך שהאושר במקרים
אלו הולך ומתרחק. נהפוך הוא לגבי אנשים בהם כמות הסרטונין
גבוהה ומאפשרת קרבה ופתיחות טובה יותר  לאושר.

בסוגריים אומר כי לדעתי  אפשר לחשוב גם על סממני אושר ברמת
העצבות השקטה, אך מובן שנטיפי אושר אלו הם תוצאה של מעין
מזוכיזם אישי של אותו אדם הנהנה מעצם העצבות שבה הוא שרוי,
מעצם הרחמים העצמיים והתייחסות הסביבה למסכנות שלו. ובתוך
המסכנות הזאת הוא מוצא גם רגעי שלווה שאפשר ויש בהם מסממני
האושר הפרטי המובן לאותו אדם ספציפית. אך מובן שמקרים אלו
ייחשבו למקרים חריגים הסוטים מהנורמה המקובלת.
הפעילות הביוכימית בגופנו, כאמור, היא מרכיב חשוב  מאוד בדרך
האדם אל האושר. אך אין לשלול גם את הגורמים האחרים, כמו העילות
למיניהן שהן תשתית להופעת האושר, כמו שציינו לעיל; מצבים
מסוימים של הצלחה בחיים כמו; עבודה, קבלת תואר, או אהבה גדולה
, גורם ההפתעה המשמחת, ההתפקחות הרגעית המשמחת, הפן החברתי
שחשוב מאוד לאושרו של האדם בהיותו ייצור חברתי מעיקרו.  ומעל
הכל היכולת לאהוב ולהיות נאהב.



4. סביבת האושר

4.1.1 האדם יצור חברתי:

טבעו של האדם היותו, מעיקרו, ייצור חברתי. התנתקות מחברה נחשבת
למעשה חריג ולא נורמטיבי ,בקהילות האדם באשר הן. זהותו של הפרט
אף היא נקבעת על ידי  האחר ולא על ידיו הוא. לפיכך הדרך הברורה
אל האושר היא להיות בקרב  חברת אנשים המקובלים עליך שנוח לך
אתם ולהם נוח אתך.
ההדדיות חשובה כאן וההדדיות נרקמת על ידי שיג ושיח בין אנשי
אותה החברה שכולל דיבורים בעלמא , הא ודא ענייני דיומא, היזון
חוזר במידע,   סיוע הדדי בשעת הצורך, לעת צרה, וכד'. שוב ,רמת
הסרוטונין שבמוח  כגורם עובדתי ביולוגי כימי עשוי לקבוע את
הפתיחות אל האושר בסביבה הקרובה הזו. אך גם ההצלחה בתחומי חיים
שונים כלכלה, אהבה, משפחה וילדים וכד'.

4.1.2  סביבה אקולוגית:

כר בסיסי לאושר הוא בלא ספק איזור המגורים. אחד הדברים הברורים
שאינם נמאסים על האדם הוא הנוף היפה הפנוראמי הנשקף ממרפסת או
מחלון ביתו. אני יוצא יום יום למרפסת והנוף הנשקף מולי תמיד
משובב נפש תמיד יפה ואף פעם לא נמאס להביט בו.
לא בכדי קבעו אנשי   ארגונומיה, את צבע הלוח הירוק. שאכן מוכח
, שהצבע הירוק נעים לעין ומרגיע את הנפש. מכאן שכרי דשא
ירוקים, נוף ירוק, ברכה עם פרחי מים ירוקים, כל אלו מביאים את
האדם למעין שלווה רוחנית שמאפשרת בין השאר מערכת קבלת החלטות
נבונה.
מגורים באזורים של גנים עצים והרבה ירוק בעיניים עשויים למנוע
מהאדם לשקוע אל דיכאון,  ולשפר מצב נפשי של אנשים שרמת
הסרטונין אצלם נמוכה. גם הטמפרמנט של האדם יהיה נינוח יותר
פשרני יותר. הייתי קורא לזה כפרזה  " תרפיה בירוק"
גזרה שווה לגבי חיים במחיצת בעלי חיים כמו כלב שליטפו גורם
לדעת חוקרים הפחתה בלחץ הדם ולרגיעה נפשית. אך מובן שהדבר תלוי
עד כמה אותו אדם או זוג אוהבים חתולים או כלבים ומוכנים להשקיע
מזמנם כדי לחיות במחיצתם ולטפח אותם.


4.1.3  סביבת העבודה של האדם:

לצערנו לא כל האנשים נקלעים למקום העבודה שאותו הם אוהבים,
אותו הם רצו, ועליו הם חלמו. אני ,למשל ,דרך לשכת עבודה הגעתי
למקום עבודה בו נשארתי 40 שנה. האם לזה ייחלתי? האם מקום זה
אהבתי? קשה לומר. אלא שכחה של מציאות לא אחת חזקה מכוחו של
רצון. והרצוי אינו תמיד המצוי. ישנן מגבלות ואילוצי חיים
מסומים שמקבעים את העובד במקום עבודתו וברוב המקרים הוא משלים
עם מציאות זו.
ואפשר לומר שהרצון להשלים  עם המציאות  והידיעה שאי אפשר
לשנותה היא דרך טובה אל שלוות הנפש והרוגע
התהליך , לדעתי , הוא ברור ומקיף את רוב האוכלוסייה העובדת,
הנקלעת למקום עבודה מעין זה  שתואר.
תחילה ישנה התלהבות מסוימת  מהאתגר החדש  והרצון להצליח. אך
מאידך גם לחץ מסוים ודאגה בשל הלא נודע. והאי וודאות לגבי
אפשרות ההצלחה וההטמעה החלקה בעבודה זו. הפן החיובי בכניסה
ראשונית זו הוא החברה האנושית שאתה מתוודע אליה.
לאחר מכן באה תקופת ההסתגלות שאתה כבר מכיר את העבודה על
יתרונותיה וחסרונותיה מגבלותיה ופרצות המעוף שבה. אתה מכיר את
הבוס ואת חבר העבדים.  בשלב ההסתגלות מופיע גם שלב ההתפכחות.
העובד יודע בדיוק את המטריה עליה הוא ניצב ומסתגל לעובדה  שזו
עבודתו לשם פרנסה.  החשוב הוא שבשלב זה העובד מנסה באופן טבעי
להסתכל על חצי הכוס המלאה שבעבודה לחפש את היתרונות ולאמץ אותם
אליו. כולל אלמנטים חיוביים בעבודה כולל חברים. זהו שלב ההשלמה
עם המצב הקיים. פעולה אוטוסוגסטית  בהחלט יכולה להביא לרווחה
נפשית לעובד. אך אין בכך די. הוא חייב להציב לעצמו מטרות
ביניים לשלבי העבודה כדי שיהיו לו יעדים ברי השגה להשגה כדי
להרגיש שביעות רצון מסוימת מהעבודה שאליה נקלע.  גם כאן רמת
הסרוטונין, אופי בסיסי של האדם ויכולת ההתמודדות עם קשיי
העבודה משמשים כפרמטרים למצב הרוח ושביעות הרצון של העובד.
עובד ששפר מזלו והתקבל אל העבודה שבה רצה מלכתחילה, רוב
הסיכויים שיהיה שבע רצון מעבודתו. שביעות רצון יומיומית שבמבט
לאחור ניתן יהיה לו לגלות בה - בעבודה - רגעי אושר של ממש.




5. המטרה והאמצעים

הדרך אל המטרה רצופה באמצעים שונים שהרי כמו בנין שצריך כדי
להיבנות אמצעי בנייה כמו אבן קרש סיד מלט וכד' כך המטרה דורשת
אמצעים על נתיב הדרך להשגתה. השגת האמצעים היא הכרחית אפוא
למימוש הרצון להשגת המטרה. אם כך, האם יש לראות בהשגת האמצעים
מטרה בפני עצמה? במובן המילולי הרחב כן. אך בתחום המסגרת של
מטרה ואמצעים האמצעי הוא בגדר נדבך שבשורת נדבכים  אל הסיומת
הכוללת  השלמה היא המטרה.
השגת האמצעים ושיבוצם במשבצת היעודה להם  בדרך אל המטרה הוא
טווח  הזמן בין ההחלטה על המטרה המסוימת לבין השגתה.
דרך משל:

יש לי מטרה נכספת להיות  מנצח על תזמורת.  
ראשית האתגר שאני מצבי בפני עצמי חייב להיות אתגר חיובי בר
השגה, אחרת המטרה  היומרנית הבלתי אפשרית מבחינת אופיי שלי
כישורי ויכולת ההתמדה שלי תהיה לי לאכזבה ולרועץ עד כדי ביטול
כל אפשרות של שביעות רצון, אלא השגת ההפך מכך עד כדי ייאוש
ודיכאון.
אך נניח לרגע שיש לי כישורים טבעיים כמו אוזן מוסיקלית, אהבה
למוסיקה יכולת התמדה בלימוד המוסיקה ואורח רוח לעבור את המסלול
המתבקש עד להשגת המטרה הנכספת.
מה האמצעים להשגת המטרה?
נניח שתנאי התכונות האישיות  כמו  יכולת ריכוז גבוהה,
קואורדינציה, מגע טוב עם בני אדם, לימוד בעל פה וכדומה  תנאים
אלו ישנם וקיימים  במועמד

נותרו אפוא תנאים מקצועיים כמו
ידיעת סול פג' ,ידיעה מושלמת בנגינה על שני כלים לפחות כמו
פסנתר וכינור,   קצב ומקצב, דינמיקה, קריאת פרטיטורה  הרמוניה
וכדומה...

בראיית הדברים אני אומד את משך הזמן העומד לרשותי עד שאגיע אם
בכלל אגיע למטרה הנכספת. אם אני מוצא שהזמן המינימאלי הוא
כשלוש  או ארבע שנים. אני חייב לשקול את הכדאיות של ההשקעה
באמצעים הללו כדי להגיע אל המטרה.  וכאשר אני מעמיד את האמצעים
הזמן והקשיים הנפשיים והפיסיים להשגת המטרה מול מטרות חלופיות
אחרות אפשר ואוותר על המטרה הזו ואבחר באחרת.
אך מה קורה שאני רואה במטרה להיות מנצח כמטרת חיי!? כאן נכנסת
עוצמת הכיסופים להשגת המטרה על האמצעים שבדרך.
וככול שעוצמת הרצון והתשוקה להשגת המטרה גבוהה וחזקה יותר
הנחישות וההקרבה תהיה עוצמתית יותר  המתח הזה בין עוצמת התשוקה
לנחישות ההקרבה הוא בעצם יוצר את תחילתו של האושר הפנימי הנפשי
הנמצא בזיכרון האדם.
ככל שעוצמת הכמיהה והרצון להשגת המטרה חזקים יותר גבוהים יותר
בסולם הכיסופים, יותר קל יהיה לאדם להתמודד עם האמצעים ולאהוב
אותם.
אך כדי שתחילת האושר הפנימי הנפשי הנמצא בזיכרון האדם ימשיך
כאושר לאורך כל הדרך עד להשגת המטרה  הנכספת
יש להפוך אמצעי מטרה למטרות משנה בפני עצמן.
ראית  האמצעים להשגת המטרה כמטרות בפני עצמן  היא , לפי ענ"ד
דרך טכנית להשגת אושר  מתמשך העולה בעוצמתו מאמצעי אחד למשנה
בסולם הכיסופים עד שהשגת המטרה הסופית שכאן האושר יהיה עוצמתי
ביותר.
אך יש להבין שהתמודדות עם האמצעים בלא ראיתם כמטרה בפני עצמה
,מנחיתה יחסית את מידת ההנאה והאושר אל זיכרון העבודה הקשה
כאשר בשוליה יש הנאה מההישג עצמו ומעבר משלב אמצעי א. לשלב
אמצעי ב. מובן שאי אפשר לקרוא לכך אושר לשמו.

אם למשל ראיתי בלימודי יסוד באוניברסיטה כמטרה בפני עצמה ולא
כמעין מכינה בת חלוף ללימוד המקצוע הראשי שלי ספרות היסטוריה
או תנ"ך, הרי כל שלב של הצלחה בלימוד יסוד כזה גם יקנה לי אושר
פנימי בלב שהנה השגתי מטרה עברתי נדבך, וגם רכשתי ידע מקסימלי
שיישאר אצלי כנכס.



6. אושר ומשמעות החיים

עצם הופעת אדם בעולם הזה הוא משמעותי, אם לא בעיניי עצמו אז
לפחות לגבי העולם שאליו הוא הופיע.  שהרי עצם היותו פרט בעולם
הוא משמעותי כשם שפרטים אחרים הממלאים תכניו של עולם ונוטעים
בו אופי הם משמעותיים לו. וכל אדם חושב על כך אי שהו בחייו.
אנחנו בהחלט מכירים את ההרגשה הזאת של מעין הבט חיצוני על האני
שלנו בשאלה: " זה אני? הנה אני  זז הולך מרים יד. זה האני שלי
אך מה אני עושה כאן?"
כן. זו התחושה הרגעית של  מה אני עושה כאן או במילים אחרות עצם
היותי כאן הוא משמעותי לגבי הסדר העולמי.
אך מה לגבי משמעות חיי?
ויקטור פרנקל בסיפרו המפורסם: " האדם מחפש משמעות" אומר
שקיימת באדם נטייה טבעית לחפש משמעות לחייו. הוא מדבר על דחף
בעל עוצמה חזקה ביותר שקיים אצל האדם לדעת מה משמעות יש לחייו
ולהבין את העולם בו הוא חי. אותה הבנה מאפשרת לאדם להתמודד גם
עם הסבל הכי נורא שיכול שהוא ייתקל בו.
הייתי מסכים עם ויקטור פרנקל לגבי מצבים של לחץ כבד סבל נוראי
כמו שהוא מתאר אנשים בשואה. הייתי אומר גם אנשים על סף מותם
בין בנידונים למוות בין על ערש דווי או במצבי לחץ הקשורים
לאפשרות של אובדן חיים.
אך לא בכל מקרה אדם יבקש לשאול את משמעות חייו. בוודאי לא האדם
החי את חייו בפשטות בלא סיבוכים ואפשר לומר נהנה מחייו. אדם
כזה יסתכל יותר על טיב חיו על שביעות הרצון מהם מאשר יפשפש
בשאלה פילוסופית כמו משמעות החיים.
לפיכך:
משמעות החיים ואושר אלו שני ערכים הקשורים זה בזה אך לא בהכרח
תלויים זה בזה. אדם יכול להיות  מאושר ברגעי הווה מסוימים מבלי
לחפש או לראות במשמעות כל שהיא בחייו.
לעומת זאת אדם המחפש משמעות לחייו רואה במשמעות הזאת לא כדבר
ערטילאי או בר חלוף אלא כעובדת חיים קיימת ומתמשכת. אין האושר
הנחווה בהווה יכול להביא אדם לידי מציאת משמעות לחייו. שהאושר
מתקיים בזמן הווה ,ומשמעות חיים היא מכאן ואילך.
לאור דברים אלו הייתי אומר:

הבנת המשמעות שבחיי אדם יכולה להיות תשתית טובה לקבלת האושר

הבנת המשמעות פירושה   בגדול:  איך אני נותן תוכן מעניין רצוי
ואהוב לחיי במסגרת הזמן המוקצב. כאשר חיי מלאים בתוכן שיכול
להיות ציור , מוסיקה , כתיבה יוצרת,ספורט התנדבויות למיניהם
וכד' אני יודע שאני עושה בזמן המוקצב לי משהו בשביל הנפש שלי
וממילא גם בשביל הכלל. לעשייה הזאת יש בהחלט משמעות. ובכך אני
מכיר במשמעות של חיי. השגת המטרות בתחומי העיסוק שלי עשויים
להביא לאושר הנכסף. ברגע שאני מצליח להביע את עצמי או בפני קהל
או בתערוכה שהצגתי, בספר שהוצאתי לאור אני חש במשמעות של חיי.
ההכרה העצמית בזהות שלי המובעת בדרך כלל על ידי החברה הסובבת
לי  או על ידי האחר המזהה אותי אובייקטיבית, מעצימה את תחושת
המשמעות של העשייה שלי. אולם רק התוצר הסופי המביע שביעות רצון
מצדי יכול להוביל אותי  אל סף האושר הנכסף. לאמור:  עשייה שיש
בה משום הבעה עצמית לרבות רגשות חותם אישי ביצירה  צבירת
ניסיון, ידע,  שם, זהות אישית תוכן בסדר היומי שלי כל אלו
תורמים למשמעות חיי, אך אין להם שום נגיעה לאושר. האושר
בבחינה זו הוא השגת המטרה או כיבוש היעד בהצלחה רבה.



7. דת ואושר

אנשי אמונה בדרך כלל חיים חיים נוחים שקטים ולא אחת פוגשים
באושר בחייהם.
לענ"ד שתי סיבות עיקריות לדבר:
הסיבה העיקרית היא מציאות  אלוהים שהוא  מצד אחד כל יכול ומצד
שני "שקוף למשתמש" ואליו אפשר להפנות את כל הבעיות ולדרוש את
כל הדרישות.
סיבה משנית שאף היא חשובה היא דיכוי יצרים טבעיים, על פי חוק ,
הלכה, דין, כטבו מחייב,  ובכך מניעה מלכתחילה של  התמודדות  עם
קשיי החיים.
סיבה שלישית היא אותה סולידריות אופיינית  ועזרה הדדית. שירותי
קהילה טובים בבחינת הקהילה עוזרת לעניים ואביונים שבעם. אנשים
לומדים מצד אחד להסתפק במועט ( ולו רק בשל אלמנט הצניעות
והענווה המאפיינת צדיקים ,וכל אחד רוצה להיחשב, למעשה צדיק)
סיבה נוספת אף היא חשובה שהאמונה בחיי עולם הבא על כל פריטיו
רשמיו ותהליכיו לרבות גן עדן וגיהינום נותנת מידית משמעות
לחיים. חיי עולם הזה כולם משמעותיים לגבי המשך הדרך בעולם האמת
הוא העולם הבא.
אלמנט חשוב אחר הוא" הוודאות המוחלטת לגבי הישארות הנפש, אהבת
הבורא, וביטול האני מול הבורא , וודאות זו גורמת לשלוות נפש
ואפשרית לקדם את האושר הפנימי והחיצוני.  לעומת זאת  אי
הוודאות  הקיימת בעולמו של החילוני מרחיקה אותו מהאושר הפנימי
והחיצוני.
אלמנט חשוב אחר הוא מילוי משבצות זמן היום בצורה עוקבת  מסודרת
שגרתית וקבועה בדרך כלל אצל איש האמונה הדתית, לעומת החילוני
שסדר יומו לא תמיד סדוּר כל כך כמו אצל שומר המצוות.
אצל הדתי קיים טאבו של תפילה, של לימוד קרי שיעורים, לפעמים
כולל או ישיבה, ישנה חלוקת עבודת בית וטיפול בבית ברורה בין
הגבר הלומד לאישה העובדת. וכו' הסדר בחיים והמשמעות הברורה
לחיים מאפשרת תשתית טובה יותר לקבלת האושר מאשר אצל החילוני.






8. התפלגות  האושר לפי גיל:

צוין לעיל שהאדם הוא בראש ובראשונה ייצור חברתי ובהיותו כזה
מידת האושר תלויה מאוד בפתיחות שלו לחברה הקרובה היקרה לו
ולהיזון חוזר בינו לבין החברים בכל נושא שהוא. אפשר לראות את
עקומת האושר אם נתייחס לכך בנתונים מתמטיים ונדמיין גרף  לפי
התפלגות הגילאים שלהלן. כאן אני מנסה, על סמך ההיגיון
והניסיון, לקבוע סטנדרטים ואמות מידה לשיפוט.

ילדות:
דומני שלא אטעה אם אומר שהנורמה של המשפחות הסטנדרטיות
הרגילות, היינו מצב כלכלי טוב, יחסיים נורמליים טובים במשפחה,
קובעת את מידת אושרם של הילדים. למעשה, אלו  הגורמים החיצוניים
היחידים, אולי מעבר לחולי או מקרים שלא בידי אדם, שעלולים
להשפיע על מידת אושרו של הילד.
כל אחד מאתנו זוכר היטב את ימי ילדותו. אלו ימים של צעדים
ראשונים בנתיב החיים. הילד, נקי מכל רבב. רואה בזמן כמרחב אין
סופי, אינו משתעמם, ויודע לחוות היטב את הרגעים היפים של יומו.
המרחב הוא עצום, והתחרות כמעט ולא קיימת. הזמן נמתח כמו מסטיק
ואינו חשוב כל כך. העיסוק הוא הקוביות הגדולות שבגן ארגז החול
מאוד אטרקטיבי, שעת סיפור ומשחקי חברה  כמובן. הלאה  מכאן,
בבית הספר היסודי, תופסים את תשומת לבו של הילד  ההפסקות בין
השיעורים. ההפסקה הגדולה באופן מיוחד,
ההפסקות בין השיעור הן החוט המקשר של המעבר בין משחקי גן
הילדים או הזמן הכמעט בלתי מוגבל של הילד לבין המעבר למסגרת
חדשה של לימודים הנתחמת בזמנים מוגדרים וקבועים. הצפייה של
הילד להפסקה ( במיוחד להפסקת 10 הגדולה)  מעידה שבע מונים על
הזיקה הטבעית הקיימת של הילד לחופש לשמו, של ימי הילדות,טרום
בית ספר. מעניין שגם זיכרונות ימי הילדות  על כל מתיקותם
ויופיים חרוטים במוחנו לזיכרון ימינו "כזיכרונות צאן ברזל "
שלא ימושו לעולם.

בעיות הילד , מניסיון חיי , אף כי נראות כחסרות חשיבות בעיניי
המבוגר ,  מטרידות ותופסות מקום נכבד בחייו הנפשיים רוחניים
של הילד . החל מענישה על ידי המורה ועד אהבה נכזבת או אהבה
בלתי מושגת. ובכל זאת רגעי האושר של הילד הם לא במעט.

זכור: א. בעיה של הילד אשר קלה בעינך אינה קלה בעיניו.
ב. עזרה ופתרון לבעיה על ידי המבוגר אפשרית אך  רק על ידי
העמדה ושקילה של הבעיה מזווית ראייתו של הילד עם פתרונות מתוך
ניסיון חייו של המבוגר.
פירושו של דבר שאינך יכול לפתור את  בעיית הילד מבלי לרדת אל
עולמו הילדותי, לנסות להיכנס אל  מעגל מחשבותיו להעמיד עצמך
במקומו עם בעיותיו, ולאחר הבנת הבעיה, לפתור אותה באמצעים
וחשיבה של המבוגר בהתאם לעולמו הרגשי הרוחני של הילד.
ברור שמצב כלכלי חמור; מריבות בבית, סכסוכים במשפחה,  בית
הרוס, בעיות אישיות מולדות או נרכשות על יד הילד כמו:
היפראקטיביות, צרכים מיוחדים, אוטיזם, דיסלקציה וכד' יטופלו
במסגרות מתאימות בטיפול מיוחד,  מובן גם שמקרים כאלו, מעכירים,
לא פעם, את האווירה ומונעים את חדוות האושר מן הילד בימי
ילדותו.

אין ספק שתחילת דרכו בגן בבית ספר היינו בקבוצות חברתיות
מוסיפות לא מעט לנעימות, שביעות רצון ואף אושר אולי סתמי אך
אושר בימיו  השלווים חסרי הדאגות של הילד.


בגרות:

ימי התיכון- הטיפש עשרה, כשמם כן הם. ניסיון החיים  ,אף כי
נחשב , לדעתי, כגורם חשוב לקידום מידת האושר, מאוד
אינדיווידואלי  ומשתנה  מאחד למשנהו. המבנה הרגשי שהתפתח
בינתיים נותן אותותיו והבעיות הנוצרות בדרך חיי הבוגר עדיין יש
לשקלל אותן ביחס לקבוצת הגיל בהתייחס להתפתחות הממוצעת השכלית.
לכן, יש לשפוט את כובד משקלן, בדיוק לפי אותה תבנית שהראיתי
לעיל; בהתאם לגיל נושא הבעיה ולא בעיניי המביט מהצד.

ככל שקבוצת גיל המבוקר  קרי בעל הבעיה קרובה לקבוצת גיל המבקר
או מציע הפתרונות, גדלים הסיכויים שההבנה תהיה טובה יותר, ודרך
פתרון הבעיה יהיה מבוסס  יותר  ותואם יותר.
בקטגוריה זו  של בגרות, נכנסת בעיית האהבה או נכון יותר
ההתאהבות  שאין שני לה בבחינת גרימת אושרו של אדם במיוחד בגיל
הזה.  כאן ניתן לשמוע על אושר החיזור ואושר ההשגה וגם על מפח
נפש בשל האכזבה, עד כדי דיכאון ואפילו במקרים חריגים של אובדן
חיים.  דומני שהמישור הרגשי של אהבה בוגרת שכזו, חזק ועוצמתי
מהרציו. חוסר היחס בין שני המישורים הללו עלול לגרום במקרים
שליליים לאכזבה גדולה   ו"לפצע " נפשי מתמשך בלתי ניתן כמעט
לריפוי.


הורות;

קבוצת גיל זו נוטלת על עצמה בנוסף לכל הגורמים האחרים שמשכה
עמה מן העבר, את גורם האחריות של גידול הילדים. ההורים שדאגות
מסוגים שונים לא חסרות להם, צריכים לדאוג לילדיהם בכל התחומים.
שיתוף הפעולה וההבנה בין בני הזוג חשוב עד מאוד לקידום המטרות
שהציבו לפניהם ככלל, ולדאגה  לילדיהם בפרט. האושר הוא מהתוצר
העצמי של שניהם  - התינוק הגדל בביתם. אלא שאופן הגידול שלו
דרך  החינוך שלו והקניית  הערכים, כל אלה עלולים לגרום
לחיכוכים בין בני הזוג ולהפחית  אפשרות קבלת האושר.
אין ספק שיצירת חיים חדשים וגידול יחדיו של התינוק היא תקופה
ספוגת אושר עבור בני הזוג,( שוב, מדובר על הצד הרגיל הנורמלי
בגידול הילד  לא על מקרים חריגים שליליים)
עצם הנישואין וההתחברות יחדיו לגוף אחד הפועל לבניית חיים
משותפים גבר ואישה גם הקשר החברי גם האהבה  הילדים הבנייה
המשותפת של המשפחה כל אלו הם גורמים ברורים שתוצאתם היא אושר.

מכאן ואילך סולם האושר רק עולה



גיל הכסף והזהב:

כאמור סף האושר רק עולה ועולה.  ברור שכל עוד לא מתחילים צרות
הזקנה והחולי. הסבא והסבתא נהנים מהנכדים ולמעשה קוצרים את
הפירות מכל אשר זרעו ושתלו. הדאגות הולכות ופוחתות הפנסיה
מחזירה את האדם  לא במעט לאושר המרחבי כפי שהיה לאדם בתקופת
הילדות. האדם ברשות עצמו יכול לעשות כל העולה במחשבתו, בזמנו
שלו.
מסגרות העיסוק המוגבלים בזמן  הקיימים בשלב חיים זה, הוא בהתאם
לרצונו של האדם ולא מתוך חובה. הכל נעשה בעצם לפי רצון ובחירה
של האדם, ולא על פי חובה וכפיית העשייה.  
כאן במצב שהאדם עשה את שעשה כל חייו ועתה הוא בשלוות הזקנה,
הרי שפחות מאשר בעבר מחפש הוא משמעות לחיו . הוא חי את ההווה
ונהנה ושבע רצון מבריאות טובה ועשייה. צל המוות הנראה באופק
מצל על חיפוש משמעות לחיים. לכן בגיל זה אפשר לומר כי:
עוצמת  האושר עולה אך עוצמת המשמעות יורדת.

מסיכום התפלגות האושר לפי  קבוצות גיל נראה שהאושר בתחילת
החיים הוא מרבי מכאן הוא  בירידה עד למינימום אפשרי בגיל
הבגרות, ומכאן ואילך הוא בעלייה עד שיא נוסף שהוא בתקופת חיים
של גיל הכסף והזהב.





9. השפעות פיסיולוגיות פסיכולוגיות בדרך אל האושר

9.1 השינה

לשעות השינה; רצופה לא רצופה, מספר שעות שנה, יש השפעה רצינית
ביותר על תחושות האדם במשך כל היום שלמחרת. חוסר שינה ידוע
כגורם לעצבנות ומתיחות שאפשר, אולי , היה למנוע על ידי שינה
טובה ושקטה. מובן שבתשתית יומית כזו אי אפשר לחלום אפילו על
רגעי אושר וגם אם נוצר מצב לחוות את  האושר הרי הופך הוא
לשביעות רצון  ולא יותר מזה בעיני  האדם המתוח העצבני. השמחה
תהיה שמחה מאופקת ולא נלהבת כמו במקרה של אושר לשמו.
יתירה מזו ,ניכרת השפעה ישירה של חלומות הלילה על מצב רוח
האדם, במשך דקות, שעות ולפעמים גם למשך כל היום. והעוצמה היא
חזקה למדי. חלומות רעים משאירים את חותמם העגום על האדם למשך
שעות רבות. לא תמיד אנו זוכרים את החלום הרע אך בעת השינה
אנחנו בהחלט חווים את הרגשות.  הרושם מהחלום נשאר , מן הסתם,
בתת מודע,  אך משפיע על מצב הרוח שלנו מבלי שנדע אפילו מדוע.
אי שיחזור החלום  הרע עם בוקר יכול להפחית מעוצמת התחושה
המלנכולית שעלולה לפקוד אותנו עם בוקר.


9.2 היקיצה:

לא פעם קורה שאנו קמים בבוקר עם הרגשה מאוד לא טובה. זה קורה
בדרך כלל אצל הצעירים שצריכים ללכת לעבודה. היינו להתחיל יום
שלא באמצעות החופש הנכסף, אלא בתחום מסגרת של זמן בו הם יצטרכו
לבצע עבודה מסוימת. לעניין זה לא כל כך חשוב טיב העבודה ואהבת
העבודה. חשוב הפן הפסיכולוגי של אובדן  החופש, לכאורה. אדם
יכול לאהוב את עבודתו ובכל זאת להרגיש רע בבוקר. הסיבה היא
שאני לא פוקח עיניי אל יום חופשי שזמני נתון בידי לעשות כל
שבחפצי לעשות, כמו בשחר הילדות. כאן אני יודע במודע שעלי ללכת
אל שמונה שעות עבודה ויותר שאין בהן משום חופש או אפשרות לבצע
את הרצון הספונטני הרגעי  שלי. תחושה זו, אצל אחד יותר אצל אחד
פחות ואולי בכלל לא אף היא תלויה באופיו ותכונותיו של האדם.
זמן ההסתגלות ,כאן,אינו פותר את התחושות הבאות על האדם עם שחר.
הסתגלות מכניסה אותו לרוטינה של עבודה שאולי קשה בהתחלה אך
ממשיכה הלאה בכח האינרציה כאשר הדאגות הן מסוג אחר לגמרי.
דאגות שהן  על פי רוב סוג שכלתניות  ולאו דווקא  רגשיות כמו
תחושת היקיצה.
מעניין שבדרך כלל ,,הפגישה עם  העובדים במקום העבודה גורמת
למעבר חד ומהיר מהרגשת היקיצה הלא נעימה ,לשביעות הרצון מיום
של עבודה.
עוד ראיה לכך שחברת האדם מאוד חשובה לו לפרט.



.3 9 פרדוקס ההסתגלות בהקשר לאושר:

תכונת הסתגלות החומר למצב החדש  או הרמה החדשה  היינו  יציבות
פנימית או איזון פנימי קרי  הומיאוסטזיס,  תיתכן גם בחומר וגם
ברוח.  הסתגלות החומר, דרך משל, לפעילות גופנית נמרצת שמתחילה
היא קשה ולאט לאט הגוף מסגל עצמו לרמה הגבוהה שהופכת למעין
בסיס להתקדמות הלאה. וכך כמעט בכל דבר בחיים לרבות  איזון נפשי
או הסתגלות הרוח למצב החדש שנוצר.
מאוד מעניין שאדם בעל נכסים זוכה בפיס או יורש סכום נאה מסתגל
מהר מאוד למצב הקיים החדש, והתרגשות או שמחה נלהבת של רגע
הופכת לשמחה שלווה עד כי נגמרת במעין דימינואנדו המוביל לשקט
ורוגע.  גזרה שווה גם לגבי אדם האדם הממוצע  שאינו עשיר ורב
נכסים, אלא שמשתכר בכבוד ומסתפק באשר יש לו. מובן שככל שהאדם
עני יותר העושר הפתאומי הנופל בחלקו גורם לשמחה נלהבת בעוצמה
רבה שנמשכת גם זמן רב יותר מאשר זו שאצל בעל הנכסים. אך בכל
המקרים אותו אושר רגעי הופך לשביעות רצון שנמשכת על מעין קו
מישורי אחד בעוצמה שווה ולאורך זמן.
פירוש הדבר הוא בשניים
א. אדם מסתגל מהר מאוד למצב החדש בו הוא נמצא בין לטוב בין
לרע
ב. הכסף או העושר לא הוא אשר יעשה את האדם מאושר או לא מאושר.


הסתייגות:
אם מדובר באדם חסיד של כסף, הרי שרב יהיה אושרו בזכייה או
בירושה של סכום נכבד, אך גם כאן תהיה הסתגלות למצב החדש
שתסתיים בקול שתיקה דקה.
מבחינה רגשית התנהגותית אני מבחין בין שני טיפוסים עיקריים של
אנשים. וסוג ביניים שלישי. הייתי קורא לכך
א. האדם הנוסטאלגי
ב. הפתוח להסתכל קדימה תוך מחיקת העבר.
ג. המאוזן בין השניים.


הנוסטאלגי הוא זה שאינו פתוח כל כך לחידושים ואמצאות, הוא שמרן
מטיבו, מתרפק על העבר,  מחפש את החוויות היפות שהוא חווה בעבר
ונהנה לחזור אליהן
הסוג השני הוא האדם שעיניו מסתכלות קדימה ואינן נוטות לאחור,
הוא זה המחפש חידושים ושינויים ונושא מבט לעתיד. הוא לא יחזור
אל מקומות העבר, תמיד יבחן את החלופה המוצעת.
הסוג השלישי המאזן בין שני הטיפוסים הוא זה שיש בו גם מהרצון
לחוות את חוויות העבר וגם מהפתיחות לחידושים . זה הטיפוס של
שביל הזהב. גם מזה וגם מזה, אינו חד חד ערכי.
המעניין הוא שעקרון ההסתגלות נוהג בשלושת הטיפוסים כאחד;
התלהבות אושר של רגע ושמחה נלהבת מהפתעת הזכייה או מעצם הזכייה
בפיס הופכת עד מהרה לשמחה רוגעת, ולמעין מישור של שביעות רצון
מתמשך עד לירידה אל קו האפס שהוא רוטינה של חיי יום הנלהבת  
נעלמה זה מכבר.
כלומר הצד החומרי שבאדם יכול להביא לאושר רגעי בלתי קבוע
ובוודאי לא מתמשך, ולו רק בשל עקרון ההסתגלות.
שלא כך הוא האושר הרוחני שהוא קשור, לענ"ד, בעוצמה רגשית חזקה
יותר יחסית  לגירוי החיצוני הראשוני החומרי, ואינו מושפע די
צרכו מגורם ההסתגלות.
דרך משל : התאהבות יש בה משום התרגשות חזקה והתעלות נפש לשיאים
גבוהים.  האושר יכול בהחלט להימשך כאן לאורך זמן רב יותר יחסית
לאושר החומרי. והסיבה פשוטה:  כאן בניגוד לאושר החומרי, נכנס
גורם הזיכרון הרגשי שהוא מכריע בעוצמה ויכולת הנאה מאושר הבא
מן הזיכרון.
אסביר את הדברים:
זיכרון חוויתי הוא תופעה נפשית שאיש לא יכול לקחת אותו מהאדם.
נכון שעל ידי היפנוזה או אמצעים  טכניים אחרים ניתן לשלוט
לתקופת מה על החשיבה של האדם, היינו להעלות בו זיכרונות ילדות
אולי לגרום לו לבצע דברים מסוימים, אך את הזיכרון החוויתי שלו
השמור "בארכיון" הזיכרון, איש לא יכול לקחת ממנו וגם לא לערוך
בו שינויים. גם בעל הזיכרון לא יכול לשנות את הקיים בזיכרונו .
שהרי הדברים כאילו נחרטים בחרט על לוח הזיכרון  בדומה לצריבת
אינפורמציה על דיסק.
חווית ההתאהבות הרגעית  נשמרת בזיכרון האדם המאוהב והוא יכול
בכל עת לשחזר את הרגעים היפים עד כדי לחווייתם מחדש. אומנם
רובה ככולה רוחנית , אך בעוצמה נפשית חזקה עד כדי  הופעה של
ריאקציה פיסית כמו הזעה, דפיקות לב חזקות,   הזיה נעימה וכד'.
אותם רגעים של מעין שיחזור של האירוע החוויתי הרגעי חומרי ,
יכול לגרום לאדם חווית אושר נעימה. יתירה מזו  השתעשעות המחשבה
בפגישה עתידית אפשרית, אף היא יכולה לתת את אותותיה בתחושות
אושר. האדם הופך להיות שמח יותר  וקל להבחין על פי התנהגותו
שהוא חווה בזה הרגע חוויה נפשית מסוימת שהשאירה בו אותותיה
להיותו לפתע עליז, אדיב , כמו חי הוא באופוריה מסוימת. כך מכל
מקום יכול לראות בו המתבונן מן הצד שמכיר אותו מזה שנים.
זאת אומרת במקרה כזה חווית האושר נותנת אותותיה בהתנהגות האדם
בטווח הקרוב מאוד לחוויה הרגשית שהועלתה באמצעות הזיכרון.




10. האושר ושביעות הרצון

טעות היא לומר על מישהו שהוא חי חיים מאושרים. שלמדנו שאין דבר
כזה אושר מתמשך לא הכסף יענה על כך, לא רכוש, לא פיס ,לא
ירושה, גם לא אהבה רבה למקצוע. האושר כפי שאמרנו הוא תופעה
מזדמנת בלתי קרואה. ועל כך דיברנו רבות לעיל.
מכאן נובע  שאם אני אומר על מישהו  בעגה היומיומית שהוא מאושר
אני בעצם מתכוון לומר שהוא שבע רצון. שחייו משביעי רצון. עדין
אין זה אומר שאין מהמורות שאותן עליו לעבור בחייו, אין זה אומר
שאין  מכשולים בדרך רגעי עצב, סתירות מהחיים וכד' אך בדרך כלל
אותו אדם נהנה מחייו זאת אומרת  מחיי המשפחה מהחברים שלו
מהעבודה מצורה ואופן התנהלות של חייו. בין לבין אפשר ויחווה
הוא גם רגעי אושר.
אדם יכול להרגיש כישלון בחייו כמו למשל אי הצלחה במקצוע  שבחר
או אי הצלחה בחיי נישואין אך עדיין להיות שבע רצון מחייו
ולהרגיש את זרימת החיים היפים שהוא עובר בהם.  שביעות הרצון
היא החשובה ואנשים נוטים הרבה יותר להיות שבעי רצון מהחיים
מאשר מאושרים מהחיים ואף זו עובדה.





11. האם ניתן להציב מתכון לאושר?

האושר , שלא כשביעות רצון, אינו דבר שניתן להזמינו או להשיגו
על פי רצון  אתה בהחלט יכול להיות שבע רצון או לא שבע רצון
מהעובדים שלך, אתה יכול לצאת לחופשה כזאת שתשביע את רצונך
ויהיה לך כיף. וכן בדברים אחרים. אך אינך יכול לתזמן אושר או
להחליט על השגתו ולקבל אותו. אושר בא כתגובה  על פי גירוי
מסוים, ולא אתה הוא שתדע מתי והיכן הוא יופיע וכמה זמן הוא
יימשך.
אך אפשר בהחלט ליצור תנאים טובים להיווצרות או לקבלת תופעת
האושר. ניסיתי לציין בבחינה זו כמה דגשים הנה:

א. לכל אדם כמעט ישנו עיסוק או תחביב בסדר קדימויות ראשון.
הכניסה אל תוך מסגרת אותו תחביב או עיסוק במודעות מוחלטת,
בהתלהבות  ובשמחה עשוי לקרב את הופעת רגעי האושר הנכסף.
ב. האתגרים שאדם מציב לעצמו צריכים להיות אתגרים חיוביים ברי
השגה, אחרת  תהיה הרחקה ברורה של האושר ואפילו הורדה לטמיון של
שביעות הרצון עד כדי ייאוש טוטלי ופגיעות נפשיות במקרה הגרוע
ביותר.
ג. הכלל הבנאלי הידוע " חשוב על חצי הכוס המלאה" בהחלט יכול
לעזור אך לשם כך יש ללמוד או לפתח את הטכניקה של " דמיון
מודרך" בעיקר לגבי אנשים בהם רמת הסרוטונין נמוכה.
ד. קנה לך חבר; כפי שאמרנו שהאדם מטבעו ייצור חברתי וחשוב מאוד
להתרועע עם חברים קרובים. להיות מקובל עליהם והם מקובלים עליך
לפעמים חבר טוב  חברה טובה גורמים לאושר שלו בלב.
ה. תשתית אהבה חזקה כקרש תנופה לנישואין מאושרים.
ו. בשיר השירים נאמר כי "עזה כמוות אהבה"...."  ומים רבים לא
יוכלו לכבות אותה ונהרות לא ישטפוה". עובדה זו נכונה כשמש
בשמים , ולכן עוצמת האהבה יכולה לעזור להתגבר על כל מכשולי
החיים העומדים בפני בני הזוג ולהביא אותם למישור שביעות הרצון
ואף לרגעי האושר הנכסף..
ז. חשוב שהאדם יחפש ויבין את המשמעות של חייו. זו דרך ראשונית
לחיים טובים ולאושר
ח. קיצור תהליך השגת המטרה או היעד שהצבנו לעצמנו:
כפי שציינו לעיל; הפיכת אמצעים בדרך למטרה , למטרות משנה בפני
עצמן.