אתמול יצאתי לטיול בכורה עם האופניים החדשות שלי בפארק. קניתי
אופני קנונדייל בעלות שלדת אלומיניום מוקשה עם בולמי זעזועים
קדמיים ואחוריים. כל מה שחלמתי כילד על אופניים, היה שם.
השקעתי בהם סכומים חסרי פרופורציה לעומת מה שאני יכול להרשות
לעצמי. רכבתי ופיזמתי מבפנים שיר של הביטלס. אחרי עשרים דקות
נעימות במיוחד נחתי על ספסל עץ, הנחתי את אופניי על משענת
הספסל והתיישבתי בנוחות. פתאום הגיעו שני אנשים בני עשרים וחמש
שלושים. אחד מאוד גבוה והשני כזה נמוך, והתחילו להסתכל על
האופניים. קמתי כמו אב המראה את התינוק שלו לאורחים בחדר
הלידה. הסתכלתי עליהם ולסירוגין והסתכלתי על האופניים, והם
התחילו לשאול אותי שאלות מתעניינות על השלדה ועל בולמי
הזעזועים. אמרתי בגאווה: 'מה אתכם?! , קנונדייל זאת חברה טובה
מאוד! אולי הכי טובה! כל החלקים מיוצרים באמריקה.' אמרתי. והם
היססו, השתהו, הסתכלו אחד על השני, ואז פנו אליי ואמרו: 'אנחנו
רוצים את האופניים האלו' אמרו ושתקו. חשבתי רגע, אמרתי בזחיחות
'מחמיא מאוד, אבל אני לא מוכר אותם רק אתמול קניתי אותם'. והם
שוב הסתכלו אחד על השני במבט קצר ואז הנמוך אמר: 'אנחנו לא
מעוניינים לקנות אותן, אנחנו רוצים את האופנים, זה בדיוק
האופניים שאנחנו צריכים'. יצא לי גיחוך כזה נבוך ואמרתי בנימוס
'כן אני מבין, אבל האופניים האלו לא למסירה ולא למכירה אני
בקושי התרגלתי אליהם' . ואז השני ,הגבוה, אמר: 'זהו שבדיוק
עדיין לא התרגלת אליהם. מבחינתך זה יתרון, זה בדיוק הזמן
שתוותר עליהם' , אמר ככה בפשטות. וההוא הגבוה המשיך 'אם תביא
לנו אותם עכשיו זה יהיה הכי פחות כואב שאפשר' אמר ולא הוסיף.
ואני אמרתי 'תשמעו אני לא מבין מה אתם רוצים ממני, האופניים לא
למסירה ולא למכירה ולא לנתינה ולא להלוואה! אלו האופניים שלי,
ועבדתי הרבה בשבילם', אמרתי בתקיפות שמעט הפחידה אותי. וההוא
הנמוך אמר 'תגיד כמה שילמת עליהם?' אמרתי במהירות ובביטחון
'7500 ₪' . שניהם נראו מרוצים ואמרו ביחד כמעט 'אנחנו רוצים
אותם! אנחנו רוצים את האופניים האלו! אתה מביא לנו אותם או
שלא?' לא ידעתי מה לעשות ברגעים האלו אז פשוט שתקתי, והם
המשיכו 'אתה מביא לנו אותם ביפה או במכוער?' שאלו ושתקו. ואני
שוב נהייתי מבולבל. הם ציפו ממני לתשובה ולא הייתה לי תשובה כי
אני לא רוצה להביא להם את האופניים לא ביופי ולא בכיעור, אז
שתקתי. 'תראה בחורצ'יק כדאי שתחליט, אם אתה רוצה במכוער זה
יהיה במכוער ואם אתה רוצה להביא לנו אותם ביפה זה יהיה ביפה
תחליט, אנחנו לא נחליט את זה בשבילך'. ההוא הגבוה אמר את זה
בקול כמעט אבהי, ואני אמרתי שוב 'לא ביפה ולא במכוער האופניים
האלו שלי' והרגשתי איזושהי התחלה של היקוות באחת מהעיניים שלי.
ואז הגבוה עם הקול הדק אמר 'תראה אתה לא נראה מי יודע מה
מיומן' ואני אמרתי 'מיומן במה?' 'אתה לא נראה לי ככה אדם עם
ניסיון בללכת מכות. האמת נראה לנו שאתה אף פעם בחיים שלך לא
הלכת מכות, נכון או לא?' ואני עניתי ככה במהירות בלי לחשוב 'לא
נכון, יש לי קצת ניסיון בכיתה ה' הלכתי מכות עם אורי ברנקו'.
זה היה טעות להגיד, אבל אני לא טוב במצבים חדשים, וזה היה מצב
חדש לגמרי. הגמד ענה 'אי אפשר לקרוא לזה ניסיון. ניסיון אין
לך, ובלי ניסיון לא הולכים מכות אם אתה מבין מה אני אומר לך.
אתה לוקח פה סיכון מאוד גדול' והוא שתק כאילו עכשיו תורי לדבר.
גם הגבוה שתק והבין שעכשיו תורי לדבר אבל לא היה לי כלום מה
להגיד. והם חיכו, לפחות עשר דקות שתקנו. החזקתי את הכידון של
האופניים ככה חזק בשני אגרופים ואמרתי ' את האופניים האלו לא
תקבלו, האופניים האלו שלי' והרגשתי תחושה מוזרה חדשה בתוכי.
שאני גבר!, אחד כזה שעומד על שלו, כזה שלא לוקח שבויים. ובאותם
רגעים הרגשתי שאני מוכן להקריב את החיים שלי בעד הקנונדיל,
שטוב לי למות עבורם. הם הסתכלו אחד על השני וראיתי שהם צריכים
התייעצות, וככה הם התלחשו ביניהם איזה חצי דקה ובסוף ניגשו
אלי. והנמוך אמר 'אנחנו אנשים תרבותיים ואנחנו רוצים לסיים את
זה ביפה, בתרבותיות, אתה מביא לנו את האופניים או שלא?' והקול
שלו היה עדין ומתחשב וכשהוא אמר שאנחנו תרבותיים. נרגעתי, ואז
הם ניגשו אלינו, האחד החזיק את הכידון השני את הגלגל האחורי
והם פשוט התחילו לקחת לי את האופניים ואני עדיין מחזיק אותם
בכידון. וככה אנחנו מתקדמים לאורך השביל של הפארק, הם מושכים
ואני מושך, אני נח הם נחים, והכל בשתיקה תרבותית.
אחרי חצי שעה של הליכה משותפת בפארק, הגבוה אמר 'יאללה יא קמצן
לא צריך ת'טובות שלך' והנמוך הוסיף 'יא בן זונה קפיטליסטי'
והלכו עד שנעלמו. התיישבתי מיוזע על כסא הקנודייל שלי, ורכבתי
בנחישות לחנות למטייל, נכנסתי לחנות ובנחישות המפחדת להתנדף
ניגשתי לאגף הפוייקה, 'את הפוייקה הכי גדולה שיש' אמרתי למוכר
בקול של גבר לא פראייר'.