הלכתי לפסיכיאטר שלי אתמול, על דלת הכניסה הודבקה פרוסת גזע עץ
זית מצופה בשכבות עבות של לכה עליה רשום - קדוש ברוכין. קדוש
הפסיכיאטר הוא לא בדיוק פסיכיאטר, לפחות שנתיים הוא למד רפואה,
אבל יש כאלו שלא צריכים תעודות כדי להיות פסיכיאטרים. יותר
מדויק להגדיר את קדוש כיצרן משאפים, כאלו הנראים בדיוק כמו
הונטולין הכחול שיש בכל בית. אבל מה שקדוש מכניס לתוך המכליות
שבתוך המשאף, זה כבר סיפור אחר.
אני הולך אליו אחת לכמה זמן, כשהמשאף נגמר, או מדויק יותר
כשהשאיפה שבי כבר נגמרת. ושם הוא רוקח לי את המשאף המדויק שאף
חברת תרופות גנריות לא תטרח אפילו לחשוב עליו.
אני נכנס ויושב בסלון, קדוש מביט בי בעיניים שראו סבל אחד או
שניים בחייו. איש בלי מימיקות וקמטי מבע ניתן לומר עליו, הוא
יושב בכורסא הנפתחת שלו, אני מתיישב מולו בספת הדו, והוא תמיד
פותח באותה שאלה - 'אז מה הסימפטומים הפעם, מורדי'? אצל קדוש
אני מקבל בדיוק כמה זמן שאני צריך כדי לתאר את הסימפטומים, אבל
רק את הסימפטומים. זה החוק היחידי אצל קדוש. ובתום הפגישה הוא
יבקש בדיוק את הסכום שהוא חושב שצריך בהתאם למשאף אותו הוא
רקח. ושלא תבינו לא נכון, קדוש לא עושה הנחות.
אם פתאום אספר לקדוש על משהו, נגיד על אשתי או סתם דיבור קטן
על דודה שמתה מסרטן, הוא יטה את ראשו קצת הצדה, וניואנסים בלתי
נראים בשרירי העפעפיים והשפתיים שלו יגרמו לי לעצור ולחזור
לסימפטומים, וכאשר לא הקשבתי למימיקות והמונולוג שלי סטה לעבר
שבילי העזים שהתודעה שלי מייצרת, קדוש ינשוף ' סימפטומים
מורדי, סימפטומים!'
ואחרי תיאור הסימפטומים, שקט יורד על הסלון, שגם לו אין גבול
מוגדר, אני נותר למחשבותיי והוא נראה כבוהה בחרק שאינו קיים על
התקרה. וכמו לחכות לביצה שתבקע, פתאום נולד הרגע שבו קדוש
מוריד את דוושת העץ של הכורסה, קם והולך למטבח, שם הוא מרתיח
דברים, מסנן דברים, אדים וריחות ממלאים את הבית עד לכדי צריבה.
ואז הוא מעביר לכוס זכוכית כזאת קטנה של מעבדות, וממנה הוא
מוזג את הנוזל המרוכז לתוך מכלית ונטולין קטנה, סוגר אותה
במיומנות עם פלייר, ומכניס אותה למכשיר סודה-סטרים מאולתר,
לוחץ על כפתור הגז של המכשיר שלאחריהן נשמעות כמה נפיחות גז
מוכרות, כותב בטוש שחור את שם התרופה בכתב קטן וברור וחוזר
לסלון עם מכלית ונטולין בידו, ואומר את המשפט הקבוע 'עכשיו
תחליף מחסנית מורדי".
אתמול התיישבתי אצל קדוש, לקחתי נשימה עמוקה כמה שיכולתי,
נשפתי אותה בהנחה פולנית, ואמרתי 'המשאף הקודם שלך לשחרור
מחשבות תקועות' כבר לא עוזר, זאת אומרת עוזר, אבל חייבים משהו
אחר הפעם קדוש... והספריי שרשמת עליו 'להתקפי קלסטרופוביה
במצבים של שיחות עמוקות עם אשתי', גם כבר לא צריך, וגם לא את
המשאף למקרים 'שאתה פותח וסוגר פותח וסוגר את דלת המקרר ואוכל
כמו משוגע', וגם לא את המשאף שביקשתי לאשתי, ומצדה היא סירבה
לקחת - 'איך להמשיך לחשוק בבן זוגך בזמן שהוא מתייחס אלייך כמו
חרא', גם את זה אני לא צריך הפעם.
הפעם קדוש, אני צריך משאף רציני במיוחד! אני הפעם הולך לסחוט
את קצה גבול היכולת שלך קדוש! ואז קדוש עשה את קמטי העפעפיים
והשפתיים המוכרים שלו, שהחזירו אותי ישר לסימפטומים 'אז ככה,
אני עושה הכל! בבית, הכל! אני מכבס, מבשל, ואפילו מקשיב קדוש,
כן מקשיב ומהנהן, קדוש, ועוד במקומות הנכונים מהנהן, ואף מילה
טובה אני לא מקבל. מכיר את זה? ויום הולך ויום בא, והכל אותו
דבר, אני בא הביתה אף אחד מהילדים לא מקשקש כבר בזנב לקראתי,
אשתי עושה לי מבט אדיש כמו של גידי גוב בסרט 'הלהקה', ואחרי
שאני מסדר את המדיח כמו שצריך, אתה יודע סכינים מופנים למטה,
צלחות פלס, כוסות במקום כמו מסדר של חיילות בבת 12, בדיוק לפי
ההוראות, אף אחת לא מוחאת לי כף, יודע למה אני מתכוון דוקטור?'
ואף אחד לא מתעניין בי, אף אחד, אפילו החתול הקבצן שמתגנב
הביתה כבר לא סופר את הבעיטה הקבועה בישבנו, מבין את
הסימפטומים, קדוש? וכולם מעצבנים אותי כולם! נהגים חותכים אותי
בכביש, בכל תור שאני עומד בו, אפילו כשיש לי מספר, משהו תמיד
גונב אותי , אני אוויר! קדוש!! אוויר שקוף ונטול ריח, אני
מסתכל על אשתי ומרגיש שכל הגוף שלי מרומה, ואני רק רוצה לברוח
קדוש, לקצה המדבר, לאיזה אוהל באיזה אחו, שיתנו לי קצת שקט,
תניחו לי!!! נשמתי והמשכתי - תן לי משאף אחד שיספיק לי לכל
החיים, משאף ג'מבו כזה. משאף פרימייר, ששאיפה אחת ממנו תחזיק
אותי לפחות לשבוע. ואתה יודע מה קדוש, גם אתה לא בסדר! אתה
יודע, המשאף שנתת לי 'מתחברים לזאב הערבות - משחררים את הערס
הפנימי' מלפני חודשיים היה מעולה, אבל איך זה שלא הסברת לי את
תופעות הלוואי? אתה חייב לייצר אזהרות במשאפים שלך קדוש, אתה
יודע משהו כמו 'אם יצוצו תופעות כמו לזרוק את האייפון של אשתי
מהחלון אחרי שהיא מדברת שעות עם החברות שלה או - אם יש לך
שולחן שנות ה-80 בסלון, עם זכוכית באמצע, אל תדבר חזק עם
הידיים. ושתדע שאני עדיין מכסה ב-18, תשלומים את הנזקים של
המשאף הקודם שנתת לי - ' עושים מקום לילד הפנימי'. קדוש הפעם
זה כבר סיפור אחר, אני חייב שתוציא אותי מזה, ופה הכתפיים שלי
עלו קצת למעלה, ושמתי לב שהידיים שלי פונות לשמיים כמו מתחננות
על נפשם.
ואז נכנס הרגע הזה כשאני מדבר עם קדוש, רגע שפתאום יוצאת לה
ממני נשיפה כזאת בלי מילים, ועוד אחת כזאת, ואם מחברים כמה
מאלו נולדת לה השתיקה. קדוש בהה, דקות ארוכות הוא בהה, ואני
נותרתי למרירות בחושך לבדי, ואז קדוש משך בידית, הנחית את
הכורסא והלך לכיוון המטבח, מעולם לא ראיתי אותו עובד ככה על
משאף אחד, הוא קצץ, תיבל, הלחים, תפר מילים, המס תמיסות, חילט
מיני עלים עשבים, צמצם את התמיסה לכמות הרצויה בדיוק למכלית,
דחס הכל בסודה-סטרים והושיט את מכלית המשאף אליי. "מורדי, קיבל
את 'קורבנול' ולא הוסיף דבר, הטענתי את המשאף, ועשיתי לחיצת
ניסוי באוויר. קירבתי את המכשיר לפה הוצאתי נשיפה ארוכה ולא
הייתי מסוגל ללחוץ, הבוהן סירבה פקודה, 'חיים ללא קורבנות'
חשבתי 'סופם של הרחמים העצמיים' 'מה יישאר ממני בלי תלונות
האשמות וקיטורים', נרעדתי, מי אני ללא המרמור שלי? הורדתי מובס
את הבוהן מקצה המכלית, בעוד עינית המשאף הכחולה הסתכלה בבוז
לתוך סמפונות ראותי. קדוש הסתכל לתוך עיני - 'כשיגיע הרגע
מורדי, כשיגיע הרגע... הפרי פשוט נושר מהעץ, אין מה להפציר בו,
ואם לא ינשור הפרי - דינו ריקבון, ואם ינשור ייעודו להיאכל'
אמר והניח יד תופחת על כתפי.