בחולפם אחד על פני השניה,
בדמיון שנראה בראשית בפניהם,
נראה כעת שוני.
שיממון מדברי החליף זהותם.
בחליפות זרות, בשמות שונים,
נכנס ויוצא את חדרי לבם הדומם.
חלפו הימים,
אך הוא עודנו חדור לכוון,
כובל אותם,
קורא להם להביט לכיוון האחר.
ללא זר וללא פרח מונבט,
לא מביא איתו דבר.
כפרחח, פולש לביתה של אם יצאנית.

היא,
מאדון לאדון,
מחליפה יצועייה,
איבדה עדנה.
על העלם האבוד,
מנסה להניח כתפה.
ללמד מנסיונה,
את העלמה.
וכשאלו מסרבים לה,
חושיה מתעמעמים,
והיא חשה כפותה.
לאורה המעומעם,
של הלבנה,
פניה צחורים.
לגומות לחייה,
היא פונה,
לתשובה שביופיה.
לגימה אחת,
יותר מידי,
והיא נוטשת,
את בנה ובתה.