חוסר הוודאות מאפשר לי להחליף מדי יום את המכחול שמצייר את
קורותינו מנקודת מבטך.
יום אחד הוא מצייר אותך מקללת את היום שהכרת אותי בכלל;
מאשימה אותי שהרסתי לשנינו כי האגו שלי עיוור אותי מלראות כמה
חשיבות הייתה לערך החברות בעינייך.
יום אחד הוא מצייר אותך עסוקה כל כך בחייך המקצועיים והפרטיים
שאת בכלל לא חושבת עליי.
יום אחד הוא מצייר אותך עורגת אליי. מאוהבת בי ומלאת חרטה.
מבינה שלא הייתה לי ברירה אלא ללכת. כדי לגרום לך להבין שגם את
אוהבת. והרי איך היית מתאהבת בי אם הייתי נשאר שם בלי שום כבוד
עצמי. גלגל חמישי.
את מאוהבת. ועוד אין לך אומץ להגיד את זה לאוזניי. ויש לך קומץ
חברים שעושה אתך דרך, שנאלץ לשמוע את שמי לעתים קרובות מאוד.
את המכחול הזה אני הכי אוהב.
אבל גם את כל השאר;
כי באיזשהו מקום התמכרתי לסרט הזה. לפנטזיה הזאת שמרוממת אותי
ומורידה. מצמיחה ומנבילה. כך או אחרת העיסוק האובססיבי הזה
גורם לי להרגיש חי.
אולי בעצם אין לי שום עניין להפסיק את ה"אוננות" הזאת עלייך כי
מה לעזאזל אני אעשה אם...
רחמנא דעני...
תרצי בי?
אודיו:
https://clyp.it/af4wygwa?token=e82d1d2047abe47f8f6cb8b38e7b002f