[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ליאון קפקא
/
פוליאדה

חדירה פיזית
עם עת שקיעה נעור פולי שם מלא פולידאוקס, ראה לדאבונו כי הלית
כבר הלכה, עזבה את חיבוק הכפיות בו אחז אותה כאשר יחדיו נרדמו.
הוא נם משהתעוררה והתירה בעדינות את ידיו מעליה, התלבשה ושבה
אל חייה הנורמאליים והיפים. רע היה לפולי כאשר התעורר, כמה
לשוב לתוך עולם חלומות שנת הצהריים הפרועים, אותן הזיות הרצות
במוחו העירני בניגוד לחלומות הלילה הרגועים. אותן הזיות ספק
חלומות ספק פנטזיות הרצות במוח הלן נושא מטען השינה המועט
ומהווה בליל של אמיתות וכמיהות עם אכזבות וסיוטים.
גלגל לעצמו פולי סיגריה רזה, הציתה ושאפה יחדיו עם הקפה המגעיל
ששתה כי שתיים שלוש טיפות בלבד של חלב נותרו בקרטון. במוחו אצה
מחשבה כועסת על הלית, על שנהנתה מקפה טוב לפני הזיון שלהם,
אותה חדירה פיזית חסרת תועלת. על שבאה ערנית וחרמנית כאשר
במותניו שלו לא היה את הכוח להניע את גפיו המתנוונות ועתה אין
את האמצעים להתעורר. אך למרות זאת אוהב פולי את הלית ומוכן
לסלוח לה על שהשאירה לו רק כמה טיפות חלב בקרטון כשם שמוכן
לסלוח לה על שאין היא רוצה ממנו דבר מלבד את שבמילותיה שלה
כינתה כחדירה פיזית בניגוד לחדירה נפשית. יש לה כבר חדירה
נפשית היא גרסה בפניו, הסידור ברור.
ניצתת הסיגריה... כך שבות אל ראשו של פולי אותן הזיות מתוקות
שהיו מנת חלקו עם תנומתו. מנצנצות שיניה הצחורות של הלית בינות
שפתיה הדקיקות והמתוקות, מובלטות באודם בוהק בו תמיד משתמשת על
מנת להבליט את מה שלא חנן אותה הטבע. היא בחורה מדהימה... אמנם
יש יפות ממנה או צעירות ממנה, יש כאלו בעלות שפתיים בשרניות
ומפתות פי כמה, בעלות חזה שופע יותר או סקרנות מינית עדיפה, אך
כל אלו מתגמדות מול המכלול שנקרא הלית זאת היות וכל אלו אינן
מקיימות מגע עם פולי עם עת צהריי היום ועל כן הן אינן
רלוונטיות. הלית קיימת כאן ועכשיו, במובן הפיזי בלבד כמובן,
היא תפוסה במובן הנפשי.
שפתיה דקיקות ומתוקות, כאשר מנשק אותה פולי תמיד חש ברירה טעם
מעט מריר של קפה. תמיד היא שותה קפה לפני שבאה לשכב בחיקו,
טוענת כי ברצונה לחוות את החדירה הפיזית כאשר היא בשיא ערנותה,
אם תהייה עייפה או מעורפלת היא גרסה בפניו, הרי חוששת מכך
שאולי תחוש כלפיו רגשות המשויכים לתחום החדירה הנפשית. זאת
הסיבה שבדרך-כלל הם שוכבים סביב שלוש בצהריים, עת מסיימת הלית
את עבודתה מצריכת הריכוז, שותה קפה, מזדיינת, נמה לשעה עד
שעתיים בחיק זה שחודר אליה פיזית אז שבה לחייה האמיתיים שם
חודרים אליה נפשית.
מבוגרת הלית מפולי בכמה שנים, הוא בן עשרים ושש והיא באמצע
שנות השלושים לחייה. מבחינתו עדיף שהיא הבוגרת באותו הקשר, היא
זו שהאחריות מונחת על כתפיה הדקיקות אך החזקות באופן מפתיע
ומשאירה אותו רק להיגרר אינרטיבית אחריה. היא קובעת מתי
ייפגשו, איך יקיימו את המגע ביניהם ואי אילו שיחות מותר או
אסור לנהל במהלך החדירה הפיזית. היא נשואה, אם לא אם גאה לשני
ילדים שכבר אינם כל-כך קטנים, שני ילדיה שלה שהם תחת חסותה אך
אינם שייכים אליה ביולוגית. סיפרה לפולי כי נכנסה להיריון
בעברה אולם העובר מת ברחמה כך שבחודש השלישי להריון היה עליה
להפילו, צילק האובדן את נפשה כשם שצילק את גופה העדין באותו
תפר מעט עקום המחבר בין שפתי איבר מינה לפי טבעתה. פולי מוקסם
מאותו התפר, תפר בו היא מתביישת, נוהג תמיד בעת מפגשם להניח את
ראשו בין רגליה ולהביט בו למספר דקות. בתחילה סירבה שיעשה כך,
ככל הנראה התביישה או חששה שהתפר המכוער יגרום לו לחוש כלפיה
דחייה, אולם עבורו תפר זה מהווה מעין חותמת ייחודית של אישה
ייחודית. אוהב פולי את התפר כשם שאוהב את הלית, התפר כחותמת
למציאות המרהיבה בה חיה את חייה, אותה מציאות אמיתית לחלוטין
בה חש פולי שספק אם מתקיימת גם בו, או ספק אם קיים בה בכלל.
אוהב פולי את הלית אך הסידור ברור, פולי הוא החדירה הפיזית
בלבד זאת היות והוא שהיה אמור לבצע את התפקיד לעיל אין בחלציו
לעשות כן יותר. הכיר פולי את הלית מכל מיני מפגשים חברתיים -
חתונות, בריתות, קידומים בעבודה, סיום תואר זה או אחר וכיוצא
מזה, אליהם גרר אותו אביו יחדיו עם כל בני המשפחה. הלית היא
אשתו של פרופסור אמריטוס דוד בן-ציון, ראש מדור האמנות של
אוניברסיטת חיפה, תחתיו עובד אביו של פולי כראש החוג לתולדות
האמנות. דוד מבוגר מהלית בעשרים שנה פחות או יותר, היא נישואים
שניים לו, זרעו רב האון חדר פיזית אל אשתו הראשונה ובירך אותם
בשני צאצאים, כל אחד אכילס ואיאס או לכל הפחות זתוס ואמפיון.
אשתו הראשונה עזבה את הבית ועברה להתגורר באיטליה עם גבר צעיר
שפגשה, כעת הילדים הם בניה של הלית, חודרים אליה נפשית כמו
שהיו פרי רחמה שלה כיאה לתפקוד משפחתי נורמאלי.
הסבירה הלית לפולי כי אין לה צורך ממשי בילדים משלה היות ונדב
ויוחאי הם בניה במאת האחוזים, אין משנה לה שנולדו מאם אחרת.
כששאלה מה חושב על כך הפרופסור ענתה לו כי הוא מאוד מאוכזב
שאין ביכולתו להביא לה ילדים, אבל זה הגורל, מה אפשר לעשות? כך
חיה הלית עם הפרופסור אליה חדר הן נפשית והן פיזית עד אשר פגע
במוחו השבץ, אותה מכה חדה ואכזרית אותה תיאר אביו של פולי כמכת
הברק של זאוס. עם השבץ תם אונו המיני אך למען אשתו סיכמו כי
יימצא לה מאהב שימלא אחר צרכיה הפיזיים. פולי הוא אותו מאהב,
היה בחירה נוחה כי בא לכאורה מהמעגלים החברתיים של הפרופסור,
מוכר עוד מילדותו כנער פסיבי ולא מאיים, בנו החביב של חיימ'קה.
הפרופסור פינה את אחת מדירותיו ונתן אותה לפולי, כל זה בהתאם
לסידור שכלל מצידו של פולי מגע פיזי עם אשת הפרופסור,
פעמיים-שלוש בשבוע עם עת הצהריים, לפי בחירתה ורצונה.
הסידור היה נוח לפולי, הוציא אותו מכנפיי הוריו וחסך לו את
הצורך במציאת פרנסה מסודרת. הבעיה היחידה ממנה חשש היא אותו
הרגש שצמח בו כלפי הלית והתפר שבין רגליה, חשש כי בעצם מתאהב
בה. באופן שאינו התאים לסידור ראה פולי כי על אף שמתקיימת
ביניהם חדירה פיזית, החדירה הנפשית היא בעלת כיוון אחד, חש הוא
צורך לקרבה ממנה אך זאת אין היא יכולה לתת לו, זה נוגד לסידור.
עדיין היו ביניהם שיחות נהדרות, הבינה וקיבלה אותו הלית כפי
שאף אחד לא קיבל והבין אותו לפניה. אהבה את ציוריו, לא החרישה
אוזנייה או צחקה כאשר גרס בפניה כי רואה את עתידו בכתיבה, רואה
עתידו בלהיות סופר. אמנם הוריו לא לחצו עליו אך הם סירבו לקבל
את טענתו כי העולם גם צריך אמנים ולא רק אנשי היי-טק או
טכנולוגיה עם ערכי משכורת נשגבים ומעט מאוד חיים פיזיים. כאשר
פרץ דיון שכזה ביניהם תמיד הביא פולי את סיפורו של אמפיון
שיהיה לו לגב, גרס כי חומות תבי לא נבנו בעמל שריריו של זתוס
אלא מנגינתו של אמפיון, אך לעומתו גרס אביו כי אם היה בנו של
זאוס הייתה הסיטואציה שונה בתכלית וכלל אין לו בעיה עם
שאיפותיו האמנותיות של בנו, אולם יום אחד יהיה עליו להיווכח
שפרנסה לא תצא לו מזה ועד אז שיתבשל ברשות עצמו. פולי ענה
לעומתו כי אם אינו טועה הוא אכן בנו של זאוס אך אביו פתר טענה
זו במחי יד, גרס כי יש זמן ומקום לכל דבר על פני האדמה זאת
כמובן מלבד לערכי הציניות שמעולם לא מתקבלים בברכה.
אביו של פולי, דוקטור חיים איולוס, שם משפחה קודם נוסבאום, הנו
המומחה המוביל במדינת ישראל למיתולוגיה יוונית וביטוייה באמנות
מערבית עם מיקוד לבארוק הקלסיציסטי. אולם בכל שקשור לבנו הסיר
מעליו את המוסר המיתי והכיל רק את המוסר החילוני הארץ-ישראלי,
מוסר פסיאודו-קפיטליסטי טהור לכאורה אך למעשה בעל קרבה לערכי
המעמדות האירופאים שם מקום לכל דבר כאמור, מקום לכל דבר מלבד
לציניות. הסיר דוקטור איולוס את ערכי המוסר המיתיים מבנו, זאת
כאמור מלבד מתן השם שלנוחיותו של פולי היה מעין כתב הגנה מול
התרסתו של אביו על אי התקדמותו בחיים.
שאף פולי עוד שאיפה ארוכה מסיגרית הגראס המתקצרת והביט על
התקרה מלאת קורי העכביש שמעל הספה בסלון הקטן. חש פולי בודד,
חש כי אין ברצונו דבר כעת מלבד חדירה נפשית כלשהי, חדירה
שנמנעת ממנו שיטתית עקב הסידור. לא מן הנמנע שיימצא חיי חברה,
הסביר הפרופסור בן-ציון כי הוא רשאי לעשות כל מה שיחשוק בחייו,
מלבד לא לפלוט מזרעו כעשר שעות לפני מפגש מתוכנן עם הלית. אך
פולי מתקשה למצוא קשרים חברתיים, בדרך-כלל מעדיף להעביר את
הזמן בגפו או במפגש אם ידיד זה או אחר בעל תכונות כמעט זהות של
קשר מטושטש עם המציאות.
מקפיד פולי פעם ביום לפחות, לצאת לטיול ארוך ברחובות הכרמל,
בין אם לקפוץ לקניון או להדר, סתם להסתובב במרכז הכרמל או
במרכז חורב, פה ושם לשבת על ספסל זה או אחר ולהסתכל בעוברים
ושבים, לשבת בבית-קפה זה או אחר בין אם בגפו או בין אם בחברת
ידיד או ידידה שאינם מספקים לו כמעט דבר מצרכיו הנפשיים. זה לא
היה מה שנפשו חשקה, אוהב פולי את הבטלה אולם במקביל חש כי סולד
ממנה. אוהב לישון עד לצהריי היום ולהעביר את לילותיו מול מסך
הטלוויזיה או מסך המחשב הביתי כמעט כפי שסולד מהמחשבות שרצות
בראשו ותוהות בקשר לעתידו. אוהב להביט בתקרה או לשמוע את הרוח
מרשרשת בין ענפי האורן עם בוא הערב, כשם שחש שעם כל שקיעה הרי
תזרח השמש למחרת ממזרח, תתלוש עוד דף מלוח השנה, עוד שערה
מראשו ועוד יום חדש יפציע בו יהיה אך במעט זקן אך בהרבה מפגר
מאחורי הציפיות המציאותיות מכל ברנש או ברנשה שחיים בחברה
שמסביב.
הדליק פולי את מערכת הסטריאו... החליף בין שיר זה למשנהו עד
שהגיע לטראק הרצוי של פינק-פלויד. עייף מלשהות תחת קרני השמש
או לשבת בבית ולצפות בגשם... פלט פולי את השאיפה האחרונה
מהסיגריה הקצוצה שבידו, נשכב על הספה הרכה והמאובקת ועצם את
עיניו. אף אחד לא אמר לו מתי לרוץ, החריש מול יריית הזינוק.
והוא רץ והוא רץ....
עת ערב צלצל הטלפון הסלולארי, קפץ פולי מכורסתו הנוחה ורץ אל
המכשיר שהיה מונח על שידה בצבע וונגה שעמדה בסמוך לדלת הכניסה
לדירה. הייתה זו הלית שאמרה כי היא מאוד נהנתה היום וקבעה
להיפגש עימו גם ביום המחרת. שמח פולי, שמח כי עד לא מזמן נפגש
עימה פעם בשבוע ואפילו פחות, אולם בשבועיים האחרונים היא הגיעה
אליו כבר חמש פעמים. הסקס היה אמנם נהדר אך חשוב מכך הוקיר
פולי את חברתה. ידע כי גם מחר יקבל שעת חסד לחמוד אותה
בזרועותיו ולהריח את שיערה החלק והרך, זאת על אף שהסידור ידוע
ובעת שינום היא תתיר את אחיזתו ותשוב אל המציאות שלה על קשייה
וקסמיה.
כבדרך-אגב כמו מעין חובה חברתית, שאלה הלית לשלומו של פולי,
ציפתה כנראה לתשובה חיובית לאקונית אך פולי משך את השיחה עוד
ועוד עד אשר גרסה בפניו כי עליה לזוז וללוות את בניה למיטתם.
הרגיש פולי כי על אף הסידור חשה הלית כי חדר אליה מעט גם
מהבחינה הנפשית, חש זאת בקולה, בהתרגשותה, בכך שהמשכב ביניהם
היה כאמור נהדר אולם בנוסף היא זו שבוחרת להישכב לצידו, היא
המאפשרת לו להניח את ידיו סביב גופה הדקיק ולאחוז אותה חזק. חש
פולי כי אין היא שלמה עם זה, יודע כי מבחינתה לשכב עם פולי
מחובקת אחרי המגע הרי זו הבגידה האמיתית בבעלה, כי על כך
הסידור אוסר, ישנה חדירה נפשית.
במהלך השיחה רצה פולי לומר להלית לבוא אליו כבר עכשיו, לומר לה
כי הוא אוהב אותה ורוצה להיות רק איתה, אך ידע כי אקט זה עוד
לא הבשיל בראשה, ידע כי עודנה תלויה הן רגשית והן חומרית בבעלה
הנכה. מתעב פולי את פרופסור אמריטוס מוכה חזיז הרעם בן-ציון בו
רואה את הדס, מתעב כי הפרופסור הוא שעומד בינו לבין אהובתו,
אהובת הנסיבות והנוחות, אהובתו כי היא זמינה. חושש פולי מכך
שככל הנראה חשש בהלית על כך שאין הם מתאימים, הן מבחינת הפרש
הגילאים שביניהם אולם בעיקר מבחינת השוני במקום בחיים, שוני
בין אם עובדת ואשת חברה בוגרת ואמיצה לבין צעיר תקוע ובטלן עם
מניירות ארטיסטיות. פולי הוא זה המשיב אל הלית את רוח נעוריה
אך היא כבר התבגרה ממזמן ואל הבגרות חושש פולי שהיא שואפת.
עדיין מקווה כי למרות הכול משיכתה אליו תגבר על כל הצרות
ומשיכתה אליו אינה תלויה בדבר מלבד המניפולציות של ארוס. הלית
בעיקרה חוששת כי רק עקב הסידור מאוהב בה פולי, אילולא המשכב
המהיר וחסר האמוציות ביניהם הרי לא היה שואף כלל לחברתה, כאמור
אין היא הנאה או השופעת בנשים, אי לכך מעדיפה להתכחש לרגשותיה
ולהמשיך לנהל את הסידור לפי ערכיו הקרים, ליצור ביניהם
פסבדו-מגע זאת למען מילוי הצרכים אותם כושל בעלה מלמלא.
אך יותר ויותר נוטה הלית לבוא אל פולי בדירתו. למלא, לפי גרסתה
מולו, את צרכיה המיניים הרגילים זאת היות והתאוששה מהלם
פגיעותו של בעלה עם עבור הימים והשיבה אל חיק המציאות
האובייקטיבית.
יוצא פולי אל מרפסת הדירה... מדליק את האור ומתיישב על כיסא
הבריכה הכחול אותו סחב מבריכת הקיבוץ בו נולד ובו התגוררה
המשפחה עד שעקרו לבית מרווח ברמת-אלמוגי. מרים פולי את רגליו
על המעקה ובוהה בנוף הנשקף. לרגליו נפרשת העיר חיפה במלוא הדרה
כמסת אור אינטנסיבית השוקקת כלי רכב בקרבת רחוב החלוץ, בסמוך
מגדלי העיר אפופי העשן הסמוכים לים והנמל הפעלתני רב אורות
הפרוז'קטורים האימתניים כולל האניות על צפירותיהן הספוראדיות.
בקצה עיקול המפרץ האורות המרוחקים של עכו וכפרי הגליל מנצנצים
באור חלוש על קו המגוז, קו הרכס של הרי הגליל, קו היוצר את נפח
העולם כפי שמתקיים מול עיניו של פולי בגטו השאול שלו במעלה
הכרמל.
עוקב פולי אחרי ההתרחשות הלילית המטשטשת של העיר המציאותית
והאפורה שלרגליו, עוקב אחר ענני הלחות המסיביים שרצים במהירות
מהים אל עבר הקריות בערב קיצי קליל זה. קורי השינה והמריחואנה
עוד לא תמו לטשטש את עיניו איתן מחשבותיו חסרות הסוף ותהיותיו.
חש פולי כי המציאות היא נדבך אחד בלבד מתוך כמה נדבכים בהם הוא
קיים בכל רגע נתון, המציאות האובייקטיבית היא רק סימן שאלה אחד
מתוך מגוון השאלות הרבות הטורדות את מנוחתו. המציאות הריאלית
האפורה היא רק אופציה אחת מיני כמה, יחידה אחת שספק אם היא
החשובה, בה יכול לאמץ את מחשבותיו אל מול אופציות אחרות,
עדיפות, מול מציאויות סובייקטיביות עקב כך ספק אם יש בהן
מהמציאות, בהן הגדרותיו האישיות הן שונות בתכלית והאפור של עיר
הנמל שלרגליו זניח אל מול מגוון הצבעים האפשריים. הקריות אינן
אותו בית גידול טורדני של רדידות מחשבתית, לא מקום משכנם הבלתי
אפשרי של הערסים והפרחות ואותן רבות הדעות חסרות הפשר כפי
שמתבטאות במדורי הרכילות של ביטאון ערי המפרץ. לא ולא...
האורות שבעמק בסמוך לים מבטאים מציאות של הגיון תכנוני, בהם
בתי-קפה ומסעדות כבכל העולם, בעלי חן מעט אקזוטי אך מסקרן. שם
לכל אחד ואחת ממאות אלפי התושבים, אותם משרטטת המציאות
האובייקטיבית כסכמה אחת מעיקה, מציאות סובייקטיבית משל עצמו
הנושאת בחיקה את הקסום ביותר שיש הרי היא השקפת העולם הפרטית
של כל אחד ואחת על רגשותיו ורגשותיה. מעין טשטוש המציאות
הישראלית האובייקטיבית על כל הרע שיש בה מול הגיון ספק מציאותי
של קיום בו יש תוחלת ותועלת.
מבחינה אובייקטיבית לא תדרוך רגלו של פולי בשכונות מוכות
הזיהום הן האטמוספרי אך בעיקר האינטלקטואלי של הקריות, אלא רק
אם אקדח טעון ינחה אותו לשם. אולם מטשטוש החושך יחדיו עם
טשטושו של המוח שעוד לא נעור ובעיקר טשטוש הגראס, הדמיון יכול
להקל רבות על תפיסת המציאות שאין בה קסם אלא רק כבדות מחשבתית
מתישה ומפחידה. הקריות שלרגליו נושאות עימן ברגע זה סקרנות עד
אין קץ, תקווה אחת גדולה למציאות השונה בתכלית מהמציאות
האובייקטיבית בה חש כי כלוא כעת.
שואף פולי במחשבותיו אל האורות, מדמיין את ההתרחשויות
המופלאות, בראשו עולה נערה מקרית-ביאליק שכעת מאבדת את בתוליה,
מדמיין את התרגשותה, את סקרנותה חסרת הקץ, את ליבה הפועם בעוז
ומקפיץ את חזה השמאלי ואת האש האוחזת בחלציה הערומים. בראשו גם
עולה אותו זקן שמקל על המציאות האובייקטיבית שלו כאשר אל
ריאותיו שואף קסיסה איכותית, יושב על המרפסת שלו בקרית-חיים
ומביט אל עבר המציאות שעל ההר, מדמיין בעיני רוחו על אותה
בתולה נווה-שאננית או אלמוגית שכרגע מתרגשת עד אין קץ כאשר
חברה מוריד את התחתונים שלאגנה.
חש פולי תחושה נהדרת של חיים, חש את קסמם, חש את הלית והתקווה
הנצורה בתיבתה של פנדורה כי ביום מן הימים תשב היא לצידו על
אותה המרפסת וכך הקסם יפוג אל תוך מציאות קסומה של חיים מלאי
סיפוק.
עוד אוניה צופרת ועוד אחת, הנמל המנומנם לא מפסיק את עבודתו עם
רדת הליל כשעון המעורר של מציאותה האפורה של עיר הנמל שלרגליו.
עוד מכולה ועוד מכולה מונפת מעלה בזרועותיו של מנוף אימתני,
עוד שאון של משאיות פורקות ומעמיסות, הנראות ממעלה ההר כנמלים
קטנות. עוקב פולי אחר התרחשות הנמל, אותה התרחשות אפורה אולם
בכך שיורד לפרטי פרטיה של המציאות הסכמאתית שלרגליו, חש הוא כי
צולח במציאת קסמה המיוחד של העיר חיפה.
מפנה פולי מבטו לימינו, שם עומד גאה מגדל אשכול, הרם בבנייני
האוניברסיטה בה למד לתואר ראשון במגמת תולדות האמנות. אוהב הוא
אמנות אך שנא ללמוד שם תחת פיקוחו המתמיד של אביו ראש החוג
וחנפנותם חסרת הקץ של המרצים, מי פרופסור ומי דוקטורנט שלא
הפסיקו לשאול לשלומו ולשלום אביו כמו שלא ראו אותו אך שעה קלה
קודם לכן עת שתו עימו קפה בחדר הצוות העלוב שבקומה השבעה-עשר
של המגדל. תמיד ענה בלאקוניות כי שלומו טוב, קיווה להפנות כמה
שיותר מהר את נושא השיחה להעברת חומרי לימוד או הודעות מנהלה,
חשש כי בשאלות אלו יסמנו אותו חברי הצוות המקצועי בפני עמיתיו
לכיתה ושוב יחוש את נחת זרועה הלא מתפשר של הבדידות גם בעת
היותו סטודנט לתואר ראשון. הספיקה לו הבדידות אותה חווה עת
השלים את תריסר שנות לימודיו מהיסודי עד לתיכון, שנים בהן חש
כי אין ולו אחד אליו יכול הוא לפנות באמת ולדון עימו על
המצוקות אותן חש בבגרותו. היה בודד בנעוריו כשם שהיה בודד בין
כתלי הכיתות המחניקות של הבניין הראשי באוניברסיטה שם התרכזו
ערב רב של ארטיסטים סכמאתיים כמוהו ולמדו את מקצוע ההיסטוריה
של האמנות. כמו נבואה שהגשימה עצמה כך מצא עצמו בודד גם בעת
לימודיו באוניברסיטה, אולם כשל פולי מלהבין כי בדידותו נבעה
מחששותיו שלו, מאותה מציאות סובייקטיבית מקוללת, היות ובמציאות
האפורה, זו האובייקטיבית, ייחוסו לא עניין אף אחד מעמיתיו
לכיתה. עדיין מצא כי נוח לו ללמוד דווקא באותו חוג אותו ניהל
אביו מאותן סיבות להן תמיד היה עבד במהלך חייו, הסיבות
הזוועתיות של הנוחות והדרך הקלה. נוח היה לו כי שכר לימוד לא
שילם כפריבילגיה הניתנת לילדי הצוות המקצועי, את שאר ההוצאות
הנלוות גבתה האוניברסיטה ישירות מתלוש המשכורת של אביו. לכן
ראה כסביל את הבדידות שחש בעת לימודיו ואת העובדה שכל יום היה
עליו לתת דין וחשבון לאביו.
עוד צפירה חזקה של אוניה פילחה את חלל הלילה החיפאי הפרוש
לרגליו של פולי. האוויר היה נעים, חמים ולח, זיעה קלילה כיסתה
מעט את עורפו. הכין פולי לעצמו תה קר, נפשו חשקה בקפה אולם
כאמור הלית היא זו שחיסלה את קרטון החלב שבמקרר מה שהכעיס את
פולי אך אהבתו אליה ריפאה זעם זה.
התה ערב לחיכו של פולי... מניח את הכוס על המעקה הסמוך לרגליו
שבקומה החמישית של בניין כרמליסטי קלאסי, משמע בניין מעט ישן
ובעל פסאדה חסרת חן לחלוטין, לא במשמעות המושג קלאסי כמייצג את
התרבות היוונית עד עתו של אלכסנדר מוקדון. בניין ישראלי קלאסי
זה הניסוח הנכון, ניסוח שאין בו הרבה מהחיובי, אולם המרפסת
המרווחת היא שנותנת לדירה המאובקת והישנה את קסמה וחינה הרב.
אותה מרפסת מופלאה שבגבה חדר שינה, סלון קטנטן, מטבחון הסמוך
לשירותים הנמצאים סמוך לחדר האמבטיה, בו אמבטיה חלודה ודוש
חדש. אותה דירה מתקלפת שחלל הפנים בה בינוני, אולם המרפסת היא
ערכה, כך מעט מזכירה את פולי עצמו, הפנים בינוני ביותר, חלוד
ומובטל, אולם המרפסת זו היא אותה תודעה של נשמתו המהווה מעין
קסם המצדיק את כל המגרעות. נשמתו הארטיסטית של פולי היא המרפסת
לעולם אותו תופס בתודעתו ואילולא המרפסת לא היה בו דבר מלבד
אפרוריות נוראית.



מרגיש מצוין                        
נכנס פולי למקלחת ושוטף את עמל יומו מעל גופו, את השאריות
המרוחקות של ריח בושמה המתוק של הלית ובעיקר את ניחוח הגראס
שדבק בבגדיו ובעורו. מניח את רגלו הימנית על מעקה האמבטיה
הורודה בעלת כתמי החלודה ונותן לזרמי המים הרותחים לחדור ולטהר
כל נקב בגופו. משעין פולי את ראשו על האריחים הורודים ושואף
לאיטו את מעט האוויר שעוד נותר בינות קילוחי המים החזקים
הניתזים מהטוש. בעודו במקלחת שמע את הטלפון הסלולארי שלו מצלצל
בפעם הראשונה. בעודו מנגב את עגלי המים מעל גופו שמע את הטלפון
מצלצל פעם שנייה.
כשניגש פולי, ראה כי רמי מחפש אותו, שלח הודעה אם ברצונו
להתלוות אליו לסינמטק במרכז-הכרמל לראות סרט צרפתי משובח, חלק
מחודש הסרטים הצרפתיים. שמח פולי, נפשו חשקה במעין שוטטות
לילית בכל מקרה, ואם ישנה מטרה כלשהי הרי זה מבורך. התקשר פולי
לרמי וקבע עימו כי ייפגשו בכניסה לסינמטק, הסרט מתחיל בעוד
כעשרים דקות לכן עליו למהר, התלבש פולי ויצא את דירתו.
תמיד נוהג פולי לרוץ במדרגות כמה שיותר מהר זאת על מנת להימנע
ממגע עם שכניו, בין אם מגע של שלום פסבדו-ידידותי מאולץ,
הימנעות ממגוון הקולות הארסיים הפורצים מהדירה המערבית בקומה
שלוש או בכדי לברוח מנתן הזקן שבקומת הקרקע שכל עת שואל מתי
הוא ישלם את חובו הפעוט לוועד הבית. החליט פולי כי ממון זה
יישאר אצלו, כל מה שעליו לעשות זה רק להימנע מנתן בחדר
המדרגות, הרי זקן טרחן זה לא יטרח לטפס עד הקומה החמישית על
מנת להוציא את הסכום הפעוט מידיו פושטות היד של פולי.
רמי הוא ברנש חביב למעט הדעות, לרובן הוא אישיות מאוד בעייתית
ועל כן אין מפתיע כי התחברו הוא ופולי ויחדיו מגשימים מעין
פילוסופיה שלא בנקל ניתן לעכלה. רמי איש קשה עורף אך נוח מזג,
יחיה הוא את חייו בהתאם לרצונותיו המידיים ואין דבר, איש,
אישה, פיצוץ אטומי וכיוצא מזה שיוציא אותו מהגשמת אותם חשקים
רגעיים להם הוא עבד כל חייו. כניעותו למהווים שלו עצמו הופכים
את מזגו לנינוח מאוד, חי בהתאם למה שמצפה מעצמו בלבד. היות
ואין הוא מצפה מעצמו לדבר מלבד להרגיש מצוין, אין הוא מש ולו
במילימטר מאותה מטרה אותה אין מפסיק לקיים - רמי תמיד חש
מצוין, תמיד חש כך גם או בעיקר אם זה בא על חשבון זולתו. אי
לכך פולי אינו תמיד חש מצוין בקרבתו של רמי, גורס כי
האגו-צנטריות של הברנש מונעת ממנו כליל להתייחס לרצונותיהם של
אנשים אחרים כולל רצונותיו של פולי, אבל מה זה בעצם משנה? פולי
הוא פסיבי. אין טענתו של פולי מפריעה לרמי כלל וכלל, תשובתו
לטענה היא כי בני-האדם הם יחסית זהים מה שגורם לכך שרצונותיהם
בדרך-כלל דומים עם סטייה קלה זו או אחרת, אי לכך אין מן הנמנע
שרובם של האנשים סביבו יקבלו את רצונותיו וחשקיו כדומים לשלהם,
אי לכך יוכלו בנקל להתחבר, עליהם פשוט מעט להתפשר כי לו אין
כוונה להתפשר בכלל. פולי גורס לעומתו כי אותן הסטיות או בעצם
אותם הניואנסים הם אלו היוצרים שוני ואלו הניואנסים בין אם
יירצה רמי או לא, יידפקו אותו תמיד. הרי לכל בני-האדם אף, פה
ושתי עיניים אך אין אף אחד שזהה לחלוטין למישהו אחר, אפילו
קסטור ופולידאוקס בניה התאומים של לדה, אמנם חלקו מראה זהה
אולם האחד מצא ייעודו כלוחם נושא חרב ורכב מצטיין והשני ייעודו
הגשים כמתאגרף... הכול עניין של ניואנסים. אי לכך רמי ייראה כי
היות ואין התאמה בין רצונותיו לבין רצונות אחרים זולתו,
ניואנסים אלו ייגרמו לדיסוננס, זאת היות ואין הוא מסוגל
להתכופף ולו במעט. רמי ופולי מסתדרים מצוין כי שניהם חשים
מצוין זה בחברתו של זה, רמי על האגו-צנטריות המוגשמת, על כך
שפעולותיו זהות לחלוטין לתשוקותיו ופולי אשר נוחותו התמידית
עושה ממנו אדם פשרן. והיות ורצונותיו של רמי הם דומים בסופו של
דבר לאלו שלו, כמובן עם ניואנסים מעט שונים, מוכן הוא להתפשר
על הניואנסים שלו זאת מלבד שלא יצטרך להתמודד עם סביבתו בגפו.

עלה פולי על אוטובוס מספר שלושים ושבע שעצר בתחנה מיד אחרי
כיכר ספר. הגיש לנהג העצבני פיסת נייר מקומטת אותה שלף בקושי
ממכנסי הג'ינס המעט ישנים שלו שהתאימו יותר לתקופה מעברו הלא
רחוק בה הצטבר פחות שומן באגנו. בפיסת הנייר נותר תא יחיד
שאינו מחורר ובכל מקרה חשב לעצמו פולי, את הדרך חזרה יעשה ברגל
כחלק משוטטות לילית שחש כי כמהה נפשו לה. הנהג, צעיר עממי
סטנדרטי, בן שלושים ומשהו, עצבני עד לשד עצמותיו וברק של ג'ל
לשיערו השחור, שאל את פולי מה בדיוק הוא מגיש לו, פולי סימן
באצבעו על התא הלא מחורר. הנהג יעץ לו בעצבי תום תקתוק שעון
הכרטיס כי בפעם הבאה ישמור על הכרטיסייה ישרה, אישר לו לעלות
למרות הכול, כי הוא איש טוב כפי שהעיד בשחצנות על עצמו. פולי
חשב בליבו על תשובה ניצחת אך נמנע מלענות כי מה זה בכלל משנה,
מי הוא בכלל שיגיד דבר מה לפולי, הרי הנה התא, פשוט תחורר
ותשתוק, תעשה את העבודה המחורבנת שלך. ניסה בכל כוחו פולי
להימנע מלחשוב על המגע המציאותי אובייקטיבי הזה עם נהג
האוטובוס, חשש כי מגע זה יימנע ממנו להרגיש מצוין.
האוטובוס היה כמעט ריק, זקן ישב במושב שמאחורי הנהג וניסה לנהל
עימו שיחה, הנהג פשוט התעלם ממנו ומדי פעם ענה לו כי הוא צודק
בקשר לאמרה זו או אחרת, דברים שככל הנראה נוגעים לנוער של
ימינו, בסוף פצה פיו בצחוק מאולץ המשרה אווירה של שליטה והסתרת
עצביו משיחה בטלה ומשמימה זו שנפשו אינה חושקת בה. ממעט
הנוסעים הנוכחים רובם כלל נשים רוסיות בגיל העמידה שהקפידו
להתיישב על הכיסא הסמוך למעבר ובכך למנוע מנוסעים שעולים
להתיישב לידן. היו פה ושם מושבים ריקים, באמתחתו להתיישב היכן
שחשקה נפשו אולם החליט פולי דווקא להתיישב ליד רוסיה מהודרת בת
ארבעים פלוס, רק בגלל שהתיישבה בכיסא הסמוך למעבר וכשלה במכוון
ליצור קשר עין עם פולי תוך הפגנה של אי רצון לשבת בסמוך לזר זה
או אחר. 'אפשר בבקשה לשבת?' שאל אותה והיא הזעיפה את פניה, קמה
והלכה לכיסא אחר. שמח וטוב לבב אך חשוב מכך מרגיש מצוין,
התיישב פולי על הכיסא הסמוך לחלון והביט על בתי שדרות מוריה
חולפים במהירות מול פניו. האזין פולי לשיחה צעקנית במיוחד
שהתגלגלה לסירוגין בעברית רצוצה ובערבית מתגלגלת על לשונן של
שתי בחורות שישבו במושב האחורי, ניחש כי שתיהן שבות כעת
מהאוניברסיטה בדרכן לשכונה זו או אחרת של העיר שלכאורה מעורבת.
חשב לעצמו פולי על הביטויים שהבין, קרי הביטויים בעברית שללא
הפסק הזכירו הבנות במהלך שיחתן. אמרה סטודנטית אחת לרעותה משפט
בערבית שהסתיים במילים 'אני אביא לך את הנוקיה שלי' בעברית
רצוצה, בתגובה ענתה לה חברתה בכמה מילים ערביות, בליבן המונח
'המרצדס החדשה של פאדי...'עוד כמה מילים בערבית שבתומן התגלגלו
שתי הבנות מצחוק עקב בדיחה זו או אחרת כנראה על חשבונו של פאדי
המסכן.
בהגיע האוטובוס לכניסה לשכונת כבאביר ניגשו שתי הסטודנטיות אל
דלת היציאה האחורית. משעצר האוטובוס הפנו הן מבט חטוף בפולי,
אחת מהן אמרה 'בום', הביטה אל רעותה ושתיהן התפקעו מצחוק כך
ירדו בדהרה במדרגות האוטובוס אל עבר הרחוב. פולי לא ממש חשש
מהן כמו שאר הנוסעים על הקו החשים רתיעה כלשהי מכל נוסע או
נוסעת ערביים העולים על הקו. אין ממה לחשוש כי הימים הנוראים
של שנת אלפיים ואחד עד אלפיים ושלוש כבר חלפו, ממזמן לא התפוצץ
איזשהו אוטובוס ובכלל, חלק נכבד מהנוסעים על הקו הם בכלל
ערבים. פולי הקשיב לשיחתן סתם כי התעניין במגע ורבאלי של אנשים
ללא קשר לפוליטיקה או רגשי נחיתות, אולי הן נעלבו או חשו
חשודות אי לכך היו צריכות להפגין את שאט נפשן כלפיו כאיש חושד,
איש שאינו חש בנוח בחברתן אך אין זה כלל נכון, לא חשש מהן פולי
כשם שבכלל ברחה ממחשבתו העובדה כי אוטובוס של אותו קו בדיוק
ובאותו המקום בדיוק פוצץ על-ידי מחבל מתאבד כמה שנים קודם.
מהצד השני של הכביש עומדת אנדרטה לזכר שבעה-עשר הרוגי אותו
הפיגוע, שבעה-עשר נורות מאירות על שבעה-עשר אבני גרניט בצורת
מלבן אנך החקוקות על קיר האבנים מימין לתחנה עצמה עליה עלה
המחבל.
האוטובוס התרוקן מיושביו, נותרו רק פולי, הזקן מקדימה ושתי
רוסיות זועפות. צלצל פולי בפעמון בפעם הראשונה וראה כי דבר לא
קרה, לחץ שוב על הכפתור ועדיין שום שלט לא נדלק או שום צליל לא
נשמע. ניגש אל נהג האוטובוס וביקש ממנו לעצור בתחנה הבאה. הלה
שאל אותו מדוע הוא פשוט לא צלצל בפעמון כמקובל ולמה הוא חושב
שהוא מישהו מיוחד, הסביר לו פולי כי הוא דווקא צלצל פשוט לא
ראה שום תגובה אי לכך הניח כי הפעמון מקולקל. עצר הנהג את
האוטובוס בתחנה במרכז-הכרמל, בדרכו החוצה בירך אותו פולי בשלום
לאקוני, הנהג לא הגיב.
'אחי...', קפץ רמי מאחורי גבו של פולי, גרם לו תחושה קלילה של
בהלה. '...מרגיש מצוין?', שאל רמי
-'מרגיש נהדר...', ענה לו פולי וצחק, '...אני רואה כי אתה חש
מצוין בעצמך, טוב מאוד, העיקר להרגיש מצוין הא?'
-'בטח...', ענה לו רמי, '...מה יותר חשוב מהרגשה מצוינת, הרי
למענה אנו חיים ואם אין אנו חשים מצוין הרי מה הטעם בחיים
בכלל?'
-'אז נגיד תיאורטית שיהיה יום בו לא תרגיש מצוין, מה תעשה? הרי
אין טעם בחיים אם לא מרגישים מצוין'
-'בוא נגיד ככה פולידאוקס...', גיחך רמי מגרונו '...אם אני
אראה כי יום אחר יום אין אני חש מצוין אני אעזוב את המקום בו
אני מתגורר ואעבור לעיר אחרת, עם נשים אחרות. אם תחושת האי
מצוינות תישאר עימי גם במקום החדש, הרי שוב אעבור. בפעם
השלישית, אם לא אחוש מצוין אני אתאבד כי הרי מה הטעם בחיים ללא
הרגשה מצוינת. עכשיו זה מלכוד, אין סיכוי שאני אתאבד כי תמיד
תהייה תקווה ולא משנה מה, כי בעולם בכל רגע נתון קיימות סביב
שלוש מיליארד בחורות, נגיד תשעים ותשע אחוז מהן לא יסכימו לשכב
עימי בכלל ואלו באחוז הבודד יש סיכוי נתון של עשרה אחוז כי
יסכימו. כלומר אם אתחיל עם אלף בחורות בטוח אקבל משהו. בגלל
שבנות גם משנות את דעתן סדיר, תמיד יש סיכוי כלשהו כי בעקבות
נסיבות היום היא חרמנית או בודדה, אי לכך רוצה חברה כלשהי גם
אם זו חברתי שלי. תבין שכל עוד יש סיכוי אני ארגיש מצוין, רק
שלא יהיה סיכוי לקבל מין רק אז התקווה לתחושת המצוינות תעלם
ורק אז אעבור לעיר חדשה ולמגוון רחב של אפשרויות שלא מיציתי.
אז הייתי במקום אחד ולא זיינתי, אעבור למקום אחר, אם גם שם לא
זיינתי, עדיין לא התאבד כי יש יציאה מכל זה, אני פשוט אלך
לזונה. כי כל עוד הרקולס שלי מרגיש מצוין, לי תיאורטית יש את
התקווה להרגיש מצוין, אין אני יכול להרוג את עצמי בלב שלם
ביודעי כי אולי פספסתי זיון עסיסי היכן-שהו בעתידי'
-'ומה יקרה אם תאבד את הרקולס?', שאל פולי
-'אין סיכוי שזה יקרה ידידי, הרקולס הוא בן על-מוות, הוא הבן
של זאוס אתה יודע'
-'קרא לו הרקלס, הוא גאוותה של הרה, הרקולס זה השם הרומאי ולפי
אבא שלי הרומאים הם סתם זייני שכל, הטקסט שהוא הכי מתעב עולם
זה האיניאדה'
-מה?!', שאל רמי שהיה מרוכז בדברים אחרים, '...יאללה הסרט
מתחיל עוד שנייה ואין לי זין לשבת בצד'.
נכנסו צמד רעי הנוחות אל אולם הסינמטק. מלמעלה ראה רמי זוג
בנות עם מניירות ארטיסטיות צרפתיות היושבות מעט בצד ולידיהן
כמה כסאות פנויים, כלומר ראה זוג מרוקאיות עם לוק משכיל, קרי
משקפיים עם מסגרת מהודרת ולוק המחובר לתרבות הצרפתית, קרי כובע
בארט מגוחך היושב באופן אבסורדי על פדחתן.
האולם היה די מלא, עוד ועוד אנשים נכנסו מבעד דלתותיו אך רמי
בתנועת זיג-זג מהירה הצליח לנתב עצמו אל אותם כסאות פנויים
הסמוכים לבנות. פולי נתן לחברו לעשות את עבודת תפיסת המקום
המלוכלכת והלך לאיטו במעבר, ירד בנונשלנטיות במדרגות והתיישב
סמוך לרמי. לידו נותרו שני כסאות פנויים אך גם הם נתפסו במהרה
על-ידי זוג מקסים, בני שלושים פלוס, זוג אידיאלי מהפרסומות
המעיקות של מכללת אורנים, האידיאל הכלל ישראלי של גבר מקריח עם
נטיות טכנולוגיות ואישה יפה ופסבדו-קרייריסטית, העיקר שתפגין
כי מממשת את השוויון הנאור בחיוכה צחור השיניים אך מה זה משנה,
יודע פולי כי בכל מקרה יבוא יום והיא תיכנע לעמל ילדיה בעוד
הוא ילך עם חבריו לחשפנית או לזונה.
האישה התיישבה ליד פולי, היא לא הייתה הנאה בנשים אולם עדיין
חש אליה פולי משיכה חזקה, משיכה שקיימת רק כי היא שם לידו.
שיערה היה חלק, פניה בפרופיל היו די נאים וגופה היה ממוצע,
ניסה לבדוק מה היא נועלת אך לא הצליח כי כיבו את האור באולם,
הסרט התחיל. גם בחושך בלט החזה החמוד שלה רק חבל שהיה לה קול
מעצבן עם ויברציות צרודות, קול המעיד על ביטחון עצמי מעט ירוד.
היא לא התייחסה לפולי או שאולי הייתה ערה לבחינתו אותה במבטים
חטופים ולכן אחזה חזק בזרועותיו של בן-זוגה והפגינה חיבה או
עגיבה מוגזמת על מנת להפגין מול פולי את דחייתה כלפיו. אין זה
משנה כלל לפולי, כמה שיותר תחבק את בן-זוגה כך יותר ויותר
יימשך אליה, ייראה אותה במחשבותיו והזיותיו, שם חש הוא מצוין
לצידה, תחתיה, עליה, עושה לה דברים למיניהם כבדרך הטבע או
בדרכים מלאכותיות למיניהן הגורמות לשניהם להרגיש מצוין. כמה
שיותר תפגין כלפיו חוסר תקווה כך יותר יימשך אליה. זה הרי
מלכודו של פולי, מלכוד המנוגד לזה של רמי, פולי ירגיש יותר
מצוין ככל שהפנטזיה תהייה יותר קשה להגשמה. לכשתתגשם הפנטזיה
אז לא יחוש מצוין כלל וכלל כי הממומש הוא חסר ערך בעיניו ואין
דבר במתממש מלבד המציאות האובייקטיבית על גווני האפור והשעמום
שהיא מכילה על האדם. ונגיד שהלית תהייה רק שלו, תהייה כלי
לחדירתו הנפשית ולא רק הפיזית, יום אחר יום תנשק אותו לשלום
כשתצא עם בוקר לעמלה, יום אחר יום תספר לה על חוויות יומה, אזי
יחוש הוא מצוין? כנראה שלא, אז יחוש את השגרה המעיקה של התלות
הנפשית, תלות שחש כמה אליה כרגע אולם מבין כי לכשתתגשם תעיק
עליו כאבן אותה נושא סיזיפיוס במעלה ההר ותתיר את מחשבותיו
לפנטזיות אחרות. אז תתעלמי כמה שיותר גברת נאה שכמותך, תפגיני
בפני פולי כי אין סיכוי בעולם שיקבל ממך ולו מעט מזור לכאביו,
ככל שתתעלמי כך יחוש יותר מצוין.
הסרט התחיל והיה די משעמם, מסוג הסרטים האלו שלא הולכים לשום
מקום אלא מנסים למצות את הרגע בערב רב של זיוני שכל או הטפות
מוסר בהתאם לקווינה של תרבות זו או אחרת, במקרה הנידון התרבות
הצרפתית.
'אם הוא לא תוקף עכשיו, אני עף מכאן, אין לי זין לבזבז את זמני
על פילוסופיה בגרוש של חתיכת אפס צרפתי שלא מסוגל לפעול...',
לחש בקול יחסית רם זה המרגיש מצוין.
-'ששששש...', ארוך נשמע מכיוון הבחורה שבסמוך אליה ישב רמי,
'...אנשים רוצים לראות פה את הסרט'.
הנאה שישבה ליד פולי הסיתה מבטה כלפיהם ונשפה בהפגנתיות. התנצל
רמי קלות בפני הבחורה שלידו וחייך אליה. רגע לאחר מכן כאשר
הצרפתי סיים את מלאכתו וחזה של ז'אניה הפולנייה במקור האיר את
המסך בעורה הזוהר, דחק רמי את מרפקו בכתפו של פולי ואמר
'יאאאאא...' ארוך.
הסרט נמשך ולא הלך לשום מקום, רמי התלהט על הבחורה שלידו
שמבחינתו ההערה שהטיחה בו הייתה תחילת ההתקשרות ביניהם. הוא נע
ונד בלי סוף במקומו, ניסה להפנות את תשומת ליבה כלפיו בעוד
פולי הסית את עיניו פעם אחר פעם אל עבר הבחורה הנאה שהתיישבה
לידו.
'אני חייב את הבחורה הזאת...', לחש שוב בקול יחסית רם לפולי
שישב סמוך אליו '...אחי... אין... היא גורמת לי להרגיש מצוין'

שוב נשמע 'ששששש...', ארוך מכיוונה. רמי הסית את עיניו כלפיה
ודחק לכיסה את כרטיס הביקור שלו. אין להסיק כי רמי עסוק בעמל
זה או אחר, פשוט, כפי שהסביר פעם לפולי, הוא מתהלך עם כרטיסי
ביקור מוכנים היות וכך יכול לעשות מהלך כלפי בחורות בלי להשקיע
יותר מדי זמן. כמובן שהבחור צריך לעשות מהלך כלפי אלף בחורות
בממוצע על מנת להשיג משהו אי לכך עליו לקצר תהליכים. בכלל גרס
לפניו רמי, כי כרטיס הביקור נותן לו נופך יחסית מפואר, קודם
שייווצר הקשר ולאחר מכן הוא יסביר לה שהוא תמידית בין עבודות
או משהו דומה. מה זה משנה, הרי ברגע שיקבל משהו אז עניינו
באותה הבחורה יעלם בכל מקרה.
הבחורה שליד רמי הביטה בכרטיס הביקור שנדחק לכיסה, חייכה
לכיוונו והשיבה אותו אליו, לחשה לו שיש לה כבר חבר. באותו הרגע
הבחורה הנאה שישבה ליד פולי נשפה בעוצמה 'שששששש...' ארוך
במיוחד ולאחריו פנתה לבן-זוגה ואמרה לו בקול 'אלעד תגיד להם
משהו נו... הם נורא מפריעים'
בן-זוגה בתגובה שאל אותה 'מה את רוצה שאני אעשה?'
-'תקרא לסדרן או משהו...', ענתה לו בת-זוגתו '...תהייה גבר'.
אלעד לא ענה אלא רק הישיר את מבטו למסך וניסה להתעלם מגחמותיה.
היא הפנתה את מבטה הרחק ממנו בהבעה ברורה של זעם. שמח פולי,
הנה התחיל הקרע בין בני-הזוג, אין מן הנמנע כי בהמשך הלילה
יימצא עצמו במיטה עם אותה אישה נאה וזועמת אותה הכזב בן-זוגה
וכעת בשביל לנקום תבגוד בו ועם מי? עם הזמין שלידה. זעמה על
בן-זוגה ובכלל גחמותיה עוררו עוד יותר את משיכתו של פולי
כלפיה.
'אני חייב את זאת שלידי...', לחש לרמי '...תשמע... היא חתיכת
הר געש של רגשות, בטח פיצוץ במיטה'
'בוא אלעד אנחנו הולכים מכאן...' היא פנתה לבן-זוגה בקול רם.
אלעד קם והלך כנוע ומושפל מבט אחריה בעודם עוזבים בהפגנתיות את
האולם.
'איזה יצור סקסי היא...', לחש פולי לרמי והלה צחק בקול רם.
"שמי רמי...', הוא לחש לאוזניי הבחורה שישבה לידו, '...זה שיש
לך חבר זה לא אומר שאנחנו לא יכולים להיות ידידים, נכון? נראה
לי שאנחנו די באותו הראש?'
הבחורה שלידו צחקקה קלות והביטה בחיבה אל הצעיר הנאה בעל
הביטחון הגבוה, היא הפנתה מבטה ויצרה קשר עין עם חברתה שישבה
לידה ולאחר מכן השיבה מבטה כלפי רמי וחייכה. 'אבל באמת יש לי
חבר' היא לחשה לכיוונו
-'אני מאמין לך, עדיין כדאי לך להתיידד איתי, מה יש לך
להפסיד?'
-'טוב נדבר אחר-כך אני רוצה לראות את הסרט'.
הפנה רמי את פניו כלפי פולי ולחש באוזניו 'אין סיכוי שיש לה
חבר... היא חושבת שזה מה שיגן עליה ממני, כמה שהיא טועה. אבל
היא חמודה לא?'
-'מה אתה צריך את האשרור ממני, מה זה חשוב אם אני חושב שהיא
חמודה או לא? היא סתם עוד בחורה', לחש פולי כלפי רמי שהשתתק
וחיכה בקוצר רוח לסוף הסרט.
פולי בהה במסך, ראה איך הדקות נוקפות ושום דבר לא מתרחש. עוד
רגע אחד בחיי הגיבור המצריך לא פחות מחמישה רגעי מסך על מנת
לתאר. יש לגיבור ז'אק דקה אחת בדיוק להגיע לתחנת הרכבת המרכזית
של ליל ולהגיד לז'אניה המהגרת הפולנייה איך הוא חש כלפיה לפני
שהיא עוזבת את העיר לתמיד בדרכה חזרה לקראקוב, אז איך לכל
הרוחות כבר חמש דקות שומעים את הקולות בראשו מתהלכים בנינוחות
בעוד גופו רץ מיוזע ברחבי העיר. הדקה כבר עברה, הרכבת כבר נסעה
לפני ארבע דקות, למה הכול חייב להיות כה איטי?! כמה זיוני שכל,
כמה דברים מזדיינים רצים לו בראש. הדקה עברה, הוא לא הגיע
לתחנה, ז'אניה כבר לא כאן אז קדימה, הלאה. האיטיות היא סיסטמה
אירופאית להתיש את האדם, ההנאה שבאיטיות לכאורה, מילן קונדרה
הוא חתיכת אידיוט, ברור שעדיף למצות את הרגע עד תומו אולם
הגבול עובר כאשר הרגע המתמצה גולש מעבר לגבולות הברורים של
הרגע הנתון, מעבר לשישים שניות על השעון. חמש דקות מסך על מנת
להגיע לתחנת הרכבת זה מוגזם ביותר, או שז'אק חושב בהילוך מהיר
אפילו פנומנאלי ועל המסך מחשבותיו מתבטאות בצורה נורמאלית או
אפילו איטיות באופן מפתיע או שפשוט במאי הסרט גורס למען זיון
שכלם של קהלו הרבה יותר מאשר למען העברת עלילה כלשהי. גורס
הבמאי ליצירת דו-שיח בין מחשבותיו של ז'אק למחשבות הרצות במוחו
של כל צופה וצופה ברחבי העולם, הרי אמנות היא דו-שיח בהגדרתה.
עם תפיסה זו לא מסכים פולי, בעולם האדישות בו חי את חייו אין
זה ממש משנה אם ישיג ז'אק את הרכבת, העיקר שתשובה תהייה לו,
השיג מה טוב, לא השיג לא נורא יימצא זיון אחר. העיקר לא למתוח
את עצביו הרדומים של כל צופה וצופה באותו מצג שווא של מחשבות
רצות. העיקר שתהייה תשובה כך נוכל כולנו להמשיך בחיינו הקטנים
כל אחד במאורתו. מה שחשוב זה שדבר מה יקרה, העיקר שמשהו יזוז,
תן עלילה במאי אל תיתן הילך מחשבות חסרות פרופורציה.
הגיע ז'אק לתחנת הרכבת, איחר לפי השעון בטלפון הסלולארי של
פולי בשש דקות תמימות. מהרגע שנודע לו כי הרכבת עוזבת עוד דקה
ועד שהגיע לתחנה עברו שבע דקות תמימות. אך לא... הרכבת עודנה
על הרציף, ז'אניה מביטה מהחלון בכמיהה ואיזו הפתעה היא רואה את
ז'אק רץ בין קהל של אנשים וקורא בשמה בהתרגשות. לא היה עיכוב
בנסיעה, לא... כלל וכלל, אלא רק התרבות הצרפתית שחושבת
שביכולתה לכופף את הזמן ולהפוך דקה אחת ויחידה לשבע דקות של כל
אדם חסר אינטלקט אירופאי גבוה, נגיד אמריקאי או פולי. אין הנאה
באיטיות זו, תיתן לבחור לעקוף אותך ותסתום את הפה מר קונדרה,
למה ההוא שנוסע מאחוריך צריך לבזבז את שעותיו בלהמתין אחרי
אורך חייך הנינוח. תן לו להתעצבן, תן לו לעקוף, תן לו להמשיך
באורך חייו אותו אתה רואה כחסר יכולת אינטלקטואלית רק בגלל
שדקה שלו היא באמת דקה אחת מזוינת ולא שבע דקות תמימות של
פילוסופיה מתישה.
איזו הפתעה... קפצה ז'אניה מהרכבת הישר לזרועותיו של ז'אק.
מעינו הימנית של רמי נזלה דמעה בודדה, הברנש מתרגש, סנטימנטאלי
או שאולי בדה דמעה על מנת להרשים את הבחורה היושבת לצידו. פולי
הביט על המסך כלא מאמין, הרי הסוף היה ברור מההתחלה, מדוע היה
צריך למתוח את הכול על פני כמעט שעתיים. הביט פולי לעברו של
רמי ונענע את פניו מצד לצד תוך כדי שמירת קשר עין עם העלם. רמי
מייד הסית את מבטו לכיוונה של הבחורה שלצידו, קוראים לה דנה,
היא בת עשרים ושמונה ואותו חבר עליו הצהירה קודם הפך לפתע
לבחור עימה יש לה קשר אבל כנראה שזה לא ילך ביניהם. רמי שאל
אותה אם היא רוצה להתלוות איתו ועם פולי לאיזה פאב סמוך או
בית-קפה, סתם לשבת. היא אמרה שהיא צריכה ללכת כי מחר היא קמה
מוקדם, היא נתנה לו את מספר הטלפון הסלולארי שלה ואמרה לו
שיתקשר אליה מתי שבא לו.
פולי ורמי עזבו את אולם הסינמטק בדרכם לבית-קפה סמוך שעוד נותר
פתוח. השעה הייתה סביב אחת-עשרה בלילה והרחובות של מרכז-הכרמל
התחילו להתרוקן. בית-הקפה היה מלא בחלקו, דבר מפתיע יחסית
לאופייה המנומנם של העיר חיפה במהלך השבוע, אמנם קיץ אך אנשים
עודם צריכים להתקפל מוקדם לבתיהם, ככה זה כשקמים למחרת.
התיישבו הרעים בשולחן צדדי בחוץ, היכן שיש נוף נאה כלפי המפרץ
שלרגליהם. תפס רמי את המקום הפונה לנוף וקיבל פרצוף נזוף
מפולי. רמי מרגיש מצוין, אם ברצונו לשבת מול הנוף כי זה מה
שגורם לו להרגיש מצוין הרי לא ימצמץ בדרכו להשלים את מטרתו
ולהניח את ישבנו המעט כבד על כיסא המלך. לא משנה לו פרצופו
החמוץ של פולי, רמי הוא עבד של תשוקותיו הרגעיות ותו לו, תמיד
מרגיש מצוין, גם אם סביבתו מרגישה חרא. פולי ותרן אי לכך אין
לו בעיה להתפשר ולשבת בכיסא המביט אל תוך קהל בית-הקפה זאת
למרות שרצה להביט בנוף, יימצא לעצמו תירוץ זה או אחר, תתנגן
בראשו ההשלמה כי בעוד ידידו שמרגיש מצוין נהנה מהפנוראמה של
החוף והים הנשקפים מראשו של ההר הוא ייהנה מהפנוראמה האנושית
הנשקפת מהשולחנות הסמוכים.
היו לא מעט בחורות נאות בבית-הקפה, ביניהן גם אותה בחורה נאה
שהתיישבה ליד פולי בסינמטק, מולה בן-זוגה אלעד המקריח והרכרוכי
שסירב לקרוא לסדרן רק לשם מילוי גחמותיה של בת-זוגתו. דווקא די
גבר, מעריך אותו פולי על כך. עתה הם מסיימים כוס קפה לכל אחד
ומתחלקים בפיסת עוגה, מקווה בשבילם פולי כי הם מרגישים מצוין.
הבחורה הנאה מפנה מבטה הצידה ועיניה נפגשות עם אלו של פולי,
מייד היא מפנה אותם בבוז ושבה לנעוץ מבט מאיים בבן-זוגה.
'אחי...', פנה פולי לרמי '...תראה אותה, תראה כמה היא רעה,
קלפטה כועסת, הר-געש של עצבים, אלוהים שתוציא את הכול עליי,
אני מוכן לסבול את זה'
-'סתם מכוערת...', ענה לו רמי '...ראית איזה כוסית דנה הזאת,
מתאימה לי בול כרגע'
-'תגרום לך להרגיש מצוין הא?!', שאל פולי וצחק
-'אני תמיד מרגיש מצוין', ענה לו רמי.
לצידם של רמי ופולי נעמדה מלצרית צעירה, הציגה את עצמה בשם
גילי ושאלה איך היא יכולה לעזור להם. עוד לפני שפצו את פיהם
היא המליצה להם על היין היקר ביותר, טענה כי הוא אידיאלי לכל
מי שמבין משהו ביין, יין בוטיק מהגולן. שאלה רמי מדוע היא
ממליצה על יין בבית-קפה, מדוע שלא תמליץ במקום על קפה בוטיק
מהגולן, גילי הסבירה כי הם החליטו להתרחב אל מעבר לקפה ולהגיש
כל מה שיש בו איזה ערך קולינארי ישראלי, קידום אנינות הארץ היא
כינתה זאת.
שאל פולי את גילי על המלצותיה בקשר למזון, שאל מה יהיה ממש זול
ויגרום לו לחוש שבע ואי לכך מצוין. גילי המליצה לו על הניוקי
ברוטב שמנת עם סלומון.
'בא לי משהו כבד, בא ללכת הביתה גמור מכאב בטן ומחר על הבוקר
לרוקן את עצמי בכיף', אמר פולי לרמי ולגילי הנבוכה
-'אז תתפרע אחי, העיקר תרגיש מצוין...', ענה לו רמי ופנה
למלצרית, '...תביאי לי סנדוויץ' עם רוסטביף וגולדסטאר, אבל
שיהיה ממש קר'
-'ולך?' פנתה המלצרית לכיוונו של פולי
-'אני אקח את מה שהמלצת לי קודם וכוס מים מהברז, בבקשה'. רשמה
המלצרית את הזמנתו על הנייר שבידה תוך כדי הדגישה לעצמה את
המילה מהברז, כך עיקמה את אפה מול מבטו של פולי והלכה.
רמי לא התלהב מעיקום האף, עיקום שגרע מהרגשתו המצוינת, קרא
לגילי לחזור ואמר לה שתחליף לו את הגולדסטאר במי ברז גם כן.
'חצופה קטנה...', אמר רמי לפולי '...אני לא סובל בנות שמעקמות
ככה את האף... תעשה מה שאתה רוצה, ממני היא לא מקבל תשר...
שתלך להזדיין... מי היא חושבת שהיא? ממליצה לנו על יינות
וגורמת לנו להרגיש חרא כי אנחנו לא רוצים מי ביבים של איזה
יינן בוטיק שחצן ועלוב?! אני אמור להרגיש גרוע עם עצמי כי אני
לא רוצה יין ישראלי, זה יוקרתי?! יין ישראלי?! היא ממש עצבנה
אותי עכשיו. מקום מגעיל אני לא חוזר לכאן יותר'
-'סתם עושה את העבודה שלה כיאה לישראלים... ללא חשק, גורמת לך
לחוש כמו שאתה חייב לה דבר מה' ענה לו פולי
-'כן אבל די כוסית לא? אני חייב זיון דחוף לפני שאני מתחרפן...
אז מה שלום החברה שלך פולי, מה שלום אשתו של הנכה? אתה מביא לה
כמו שצריך או שהיא צריכה כמה תוספות מהצד?'
-'אל תדבר ככה עליה, זה באמת לא יפה. תחשוב כמה היא מסכנה,
בעלה גמור, היא צריכה לטפל גם בו עכשיו בנוסף לילדיו ומה שהכי
מפריע לה בסופו של דבר זה שהיא לא יכולה להביא ילדים לעולם...
אתה מבין?! לדעתי היא אישה אמיצה עם אישיות נהדרת... תאמין לי
רמי היא האישה המושלמת. חוץ מזה, סמוך עליי שהיא מקבל את מה
שהיא צריכה ממני'
-'טוב, אני יודע?! שמח בשבילך בכל מקרה, הלוואי ולי היה סידור
עם אישה שכזאת ולא עם סתם פרחות מגעילות...', אמר רמי והשתתק.

ישבו שני הרעים בשקט, כל אחד התרכז בפנוראמה אליה פונה ראשו.
רמי הביט על הנוף הנשקף מראש ההר, מקו פרשת המים של הר הכרמל
בשדרות הנשיא, פולי הביט אל עבר העוברים ושבים באותה התרחשות
לילית אנושית, כוללת הנשים היפות עם השמלות השחורות הקלילות
והכפכפים הנותנים נופך מעט פזיז ומאוד צעיר.
בכל פעם שבחורה עוברת מולו, ראשית מפנה מבטו אל ראשה, אם נאה
היא אז מפנה מבטו אל מנעליה ולפיהם ישפוט את ערכה. אם הולכת
היא עם עקבים מה טוב, מעיד על ביטחון עצמי ומודעות למשיכה
המינית שמתקיימת כלפי כל אישה ואישה, מודעת לנשיותה ולמה שהיא
גורמת לגברים לחוש. אם נועלת היא עקבים למנעלים פתוחים והם
יושבים עליה נאה, הרי כל דבר ישב עליה נאה, היא אישה נאה, אולם
רוב הנשים לא מבינות את חשיבות מראה כף הרגל. לרוב הנשים, גם
אם פניהן נאות, כפות רגליים מכוערות ועל כן ימשוך פולי את
סקרנותו מהן. ניסה לבחון מה נועלת אותה בחורה נאה שישבה לידו
בסרט, ניסה לבחון את יופייה לפי רגליה, הרי פניה היו לא רעות
בכלל. כופף עצמו מעט פולי על מנת לשפר את נקודת מבטו כלפיה
והבחין כי היא נעולה בסנדלי קרוקס שצבעם ורוד. מבחינתו של פולי
היה זה הסוף, אישה ולא משנה אישיותה או מראה נפסלת ברגע שמחללת
את עצמה עם אותם מנעלים מזעזעים. הקרוקס מעיד על שלא אכפת לה
להיראות סמרטוטית בפני כולם, לא אכפת לה מעצמה. הקרוקס מבטלים
את העדינות הנשית אל מול גסות כפרית עלובה, מבטלים את המינימום
של מראה הגיוני ונאה אל מול הפיתוי הבלתי אפשרי של הנוחות. אם
כבר קרוקס אז למה היא בכלל לובשת ג'ינס, חשב לעצמו פולי, אם
כבר היא נועלת קרוקס אז שתלבש גם איזה טרנינג משופשף, חולצה
רפויה, מה יוצא לה מלכווץ את גופה לתוך פיסת בד נוקשה המבליטה
פיגורה או לתוך ג'ינס המבליט את ישבנה הנאה או חולצתה ההדוקה
המדגישה את חזה אם לרגליה יושבות פרסות הבהמה האלו. אם היא
נועלת קרוקס אז היא כבר איבדה כל צלם של נשיות בכל מקרה אז
שלפחות תרגיש מצוין עד הסוף, כמו רמי על מראהו המוזנח.
הגיע האוכל סופסוף אחרי עיכוב ארוך שפגע בהרגשתו המצוינת של
רמי. גילי המלצרית התנצלה כמעה, אמרה משהו בקשר למטבח העסוק
וכוח אדם נמוך אך אין זה עניין רבות את פולי ורמי.
-'חמודה המלצרית לא?', שאל בין ביס לביס רמי את פולי
-'היא צעירה מדי... סביב שמונה-עשרה, רואים על הפיגורה שלה
שעוד לא זללה במבות בצבא. תן לה שנתיים ותראה איך היא לא תהייה
כוסית יותר'
-'אלו סתם שטויות פולי, הכול תלוי בה, אם תלך בלי סוף לשק"ם
ברור שתהפוך לפרה'
-'בסדר, אני מסכים איתך...', אמר פולי, '...ברור שהכול עניין
אינדיבידואלי, רק תראה איך הבנות מהשכבה שלנו בקיבוץ בגיל
שבע-עשרה שמונה-עשרה היו כוסיות על ובגיל תשע-עשרה עשרים הפכו
לפרות ומאז לא התאוששו'
-'נראה לי שהדור תחתינו הוא בעל מודעות עצמית גבוהה הרבה יותר.
גם לי ולך יש חתיכת כרס אל תשכח... ושנינו משתמטים. חוץ מזה
כיום הופעה חיצונית היא פי מליון יותר חשובה ממה שהיה בזמנינו,
כיום ילד טיפה שמנמן אוכלים אותו בלי מלח, וילדה שמנה, אוי...
עצוב כמה רעות יהיו שנות ילדותה... עצוב מאוד, אם היא לא תמהר
ותהפוך לאנורקטית נותר רק לרחם עליה. נגיד... המלצרית שלנו היא
בטוח בולימית, הרי אתה רואה עליה שיש לה נטייה להשמנה... היא
אשכנזייה, די נמוכה והאגן שלה די גדול. ברור שהיא נראית טוב,
היא יודעת להתלבש, לשמור על עצמה... אבל אתה רואה עליה שללא
תחזוק מסיבי היא הייתה בחורה מוזנחת, היא קצת דובה כבר עכשיו
אז תאר לך איך היא הייתה נראית לולא הקיאה בתום כל ארוחה'
-'לא יודע...', ענה פולי '...חוץ מזה שהיא חצופה, היא גם די
חמודה, יש לה ביטחון עצמי אחרת היה לה די קשה בעבודה הזו, אני
ואתה לא היינו שורדים את הדור הזה רמי, אותנו היו אוכלים בלי
מלח. גדלים גדודי ילדים בלי אלוהים ובלי כל עניין בשום דבר
מלבד עצמם'
-'זה לא נכון פולי...', בלע רמי את הנלעס בפיו והמשיך '...זאת
הסכמה שלך כאשר אתה מביט עליהם או מנתח אותם מגילך שלך. אבל זה
לא בהכרח נכון, הם לא מטומטמים'
-'לא אמרתי שהם מטומטמים, רמי... אמרתי שהם חסרי עניין, אני
אישית חושב שהאינטליגנציה הרגשית שלהם גבוהה משלנו פי כמה
וכמה. התקשורת שלהם היא אדירה, הם מאוד בטוחים בעצמם ואין בהם
ולו בדל של הססנות, הם אנשי מכירות מעולים, הם ממולחים, אבל
אין להם שום עניין בכלום. אני לא אומר שהם חסרי תרבות, הרי
איזה איש תרבותי אנוכי?! אבל לי יש מעט עניין בכל מיני
דברים... למשל סאטירה, אתה חושב שהם מסוגלים לשבת למשך פרק אחד
שלם של הקרקס המעופף? זה יטריף אותם משעמום! אני יכול לשבת מול
שעמומון צרפתי למשך כמעט שעתיים בלי לצאת, אני קצת אנוע במקומי
אבל עדיין... הם לא יכולים לשבת כמוני, יש להם קוצים מטורפים
בתחת. אבל לזכותם... הם לא פריארים, הם לא יישבו על ישבנם כי
הם לא דופקים חשבון לאף אחד, הם חיים את המיידי ולא את
התיאורטי כמוני... ונראה לי שגם כמוך'
-'אז בעצם אתה מקנא בהם?' שאל רמי
-'לא יודע אם מקנא, יש למלצרית הזאת לא מעט חסרונות, אבל מה...
יש בה גם הרבה יתרונות, אפילו המון יתרונות גם עליי וגם עליך.
אני לא מקנא בהם... אבל אני אומר שאולי כן צריך ללמוד מהם דבר
או שניים, לפחות לאמץ את הפילוסופיה הרגשית שהם מכילים על
עצמם'
-'מה שמדהים אותי פולי, זאת מידת האינטנסיביות שחלה עליהם.
אנחנו היינו בגילה של המלצרית לפני כמה? ...שמונה-תשע שנים לא?
נגיד, תראה איך הכול השתנה תוך שמונה שנים. איילו ילדים אנחנו
היינו ואיילו ילדים הם. ברור שהעולם משתנה בהתאם בצורה מאוד
אינטנסיבית, ברור שאנחנו היינו בגילה של המלצרית לא היו לנו
טלפונים סלולאריים כשם שלא היה לנו אינטרנט. הם התוצר של
ההשתנות הטכנולוגית, הרי מה הטעם לצפות במונטי-פייתון מנסים
להעביר פאנץ'-ליין במערכון שנמשך כמעט עשר דקות אם אפשר לכתוב
ציצים בגוגל ולעשות ביד?! ...לא היה באמתחתך לעשות ביד באותה
האינטנסיביות, היית צריך לאמץ את מחשבותיך על מנת להתוות משגל
דמיוני בינך לבין אני לא יודע מי? ...לירון הכוסית הזאת
מרמות-מנשה... אין על דרום-אמריקאיות, יש להן אש בחלציהן...',
צחק קלות רמי לעצמו '...רק ברמת-השופט אף פעם לא היו כוסיות...
איך נפלנו על הקיבוץ הכי חרא שיש?! מלא בפולניות יבשושיות
שייראו בבגרותם כמו אימא שלהן... כמו הסיוטים הכי גרועים שיש
לי ...בכל מקרה הנקודה היא שהדור הזה הבין כי אין טעם לטפס על
ההר על מנת להגיע לפסגה, אי לכך חוברו כל הפסגות יחדיו והפכו
למישור אחד ענק. אין רגע דל, פולי, זאת פילוסופית חיים שכלל לא
רע לחיות בה'
-'אבל מה יש מעבר לזה?!', שאל פולי רטורית '...תבין שאפילו
דיון שכזה אינו יכול להתקיים יותר והוא יעלם במהרה מן העולם.
אין להם את היכולת פשוט לשבת ולזיין את השכל עם נימה מעט
ביקורתית, נימה שלא מכילה בתוכה אגו-צנטריות טוטאלית... הם לא
מסוגלים לנתח מאפיינים מהצד, להסתכל על דברים בעין הצופה
האובייקטיבי, הוא שהאינטרסים שלו אינם במובהק האינטרסים
המיידיים ביותר שלהם. הם לא מסוגלים לאנליזה רציונאלית הם רק
מסוגלים לבצע פעולות פשוטות של עלות מול תועלת, אין להם כלל את
היכולת להפריד את עצמם מהמתרחש ולהביע סתם דיון תיאורטי. הם
הרי המרכז, המלצרית הזאת היא המרכז, היא לא יכולה להבין כי
פניה החמוצות מולנו ייגרעו בהנאתנו אי לכך אולי לא נשוב לכאן
יותר ובטח שנגרע את פרצופה החמוץ מהטיפ שנשאיר. לדעתי אין היא
מסוגלת להבין זאת, מבחינתה המנהל או הבעלים אמר לה לשווק את
היין בצורה אגרסיבית כשם שאמר לה כי מי שמזמין מים מהברז הוא
חתיכת קמצן. היא לא מסוגלת להפריד בין היחס של הבמה האחורית,
הרטינה על הלקוחות ופורקן התסכול של נותן השירות לבין היחס
המצופה מול פניהם של הלקוחות. זה טקט, היא חסרת טקט, הדור הזה
הוא חסר טקט כי טקט הוא אקט אינטלקטואלי המצריך אנליזה
רציונאלית או יכולת להביט על המתרחש מפרספקטיבה שונה מזאת הכי
בסיסית שפשוט נשקפת מול העיניים ומוגשת על מגש של כסף. מבחינתה
קיים עולם אחד בלבד וזה העולם שנשקף מבעד לעיניה, עולם אחד
שהוא תוצר של התפיסה הקולקטיבית של אנשים הדומים לה המשווקים
בצורה מטורפת את אותן הפסגות שדיברת עליהן תוך ביטול טוטאלי של
הדרכים המובילות לשם, דרכים שברובן משעממות, אי לכך אין שום
ערך לדידם ללכת בהן'
-'תראה... זה לא שאני לא מסכים איתך פולי-בוי...', אמר רמי
'...אני רק חושב שאתה חוטא בחטא הסכמאתיות. ברור שכולם הם
ביטוי של תרבות יחסית זהה, תרבות שאירונית מקדמת את
האינדיווידואליות אך תוך כדי יוצרת אינדיבידואלים שבסופו של
דבר זהים אחד לשני. אבל מעבר לזה כל אחד לעצמו, גם היא...
ניואנסים כמו שאתה קורא לזה. היא הרי שצריכה לפרנס את עצמה ועל
כן עובדת כאן... מה שאני מנסה לומר זה שהם לא מנוונים טוטאלית
כמו שהצגת את זה... פשוט יש איזו תפיסה תרבותית קיימת שהם חלק
בלתי נפרד ממנה, היא המלווה שלהם והיא בעצם איזו סכמה תרבותית
אופיינית, אולם אף אחד הוא לא במאה אחוז הסכמה או בעצם הפוזה
שהוא מציג או מתיימר להציג... כלומר המציאות היא אותה מציאות
ומזה אין בריחה, לאף אחד אין יציאה מזה, לא לה ולא לי או לך.
עוד כמה שנים הם יצטרכו לחיות את חייהם האפורים ואז ייגמרו
הפסגות ויתחילו הימים האפורים והעבודה המדכאת... את המציאות אף
אחד עוד לא הביס, לא משנה כמה אגו-צנטרי כל אחד מהם המציאות
בסופו של דבר תביס אותם, כפי שהיא הביסה אותנו'.
-'הכול בסדר חבר'ה?' הפתיעה המלצרית גילי את החבר'ה כאשר צצה
מאחורי גבו של רמי בעוד החבר'ה שקועים בשיחתם.
-'הכול מצוין...', ענה רמי לעומתה '...רק תביאי עוד שתי כוסות
מים מהברז בבקשה'. הלכה גילי ולא שבה למשך כמה דקות עם המים
המוזמנים, כנראה חלק מהטקטיקה השירותית או המדיניות של בעל
המקום או המנהל להצמיא את הלקוחות שמזמינים מים מהברז עד שיהיו
צמאים מספיק על מנת להזמין כוס מים מינרלים במחיר מופקע או את
יין הבית הבוטיקיסטי.
רמי הוא אדם שמרגיש מצוין אי לכך אין לו שום בעיה לפרק בכל עת
את המעט שבכיסיו על מנת לזכות באותה תחושה מצוינת. לפולי
לעומתו, מדיניות ברורה האוסרת עליו לשלם מחיר מופקע עבור דבר
אי לכך תמיד יזמין מים מהברז במסעדה או בבית-קפה. קמצנותו לא
גורמת לו להרגיש מצוין אולם זה שיודע כי דפקו לו מחיר מטורף על
כלום נושא את האפקט ההפוך מהתחושה המצוינת, הרי היא ההרגשה
המחורבנת. לקנות כוס קולה בתריסר שקלים מבחינתו תגרום לו
להרגיש חרא.
'נראה לי אני זז...', אמר רמי לפולי '... אני הולך להשכיב את
דנה, אני מתקשר אליה עכשיו ומזמין אותה לאיזה פאב, נשבע לך,
אני אשב לה על הגרון עד שתוותר על עיסוקה מחר למען בילוי של
הרגשה מצוינת איתי'
-'העיקר שזה יגרום לך להרגיש מצוין'
-'אין בזה ספק' אמר בקול בוטח רמי.
הלך רמי, השאיר בידו של פולי ארבעים שקלים על החשבון. ניסה כמה
פעמים פולי לסמן לגילי להביא לו את החשבון עד שמאס מהתעלמותה,
אי לכך קם והלך אליה בעודה משרתת שולחן אחר. כאשר ראה כי מביטה
לכיוונו, הרים פולי את ידו הימנית קימץ יחדיו שלוש אצבעות
ונענע אותן באוויר בתנועה הלוונטינית המקובלת להזמנת חשבון.
לאחר מכן שב לשולחנו אלא שהתיישב בכיסא עליו ישב רמי.
הביט פולי על הנוף של המפרץ, אותו נוף שנשקף מפרספקטיבה מעט
שונה ממרפסתו בדירה. כעבור דקה הגיעה גילי עם החשבון, פולי בחן
אותו והחליט בניגוד לעצתו של רמי להשאיר טיפ סטנדרטי. במוחו
רצה המחשבה האפולוגטית כלפי גילי שאין זאת אשמתה... כמעט
כרגיל, החברה שמסביב אשמה, העיקר שתרגיש גם היא מצוין.

מרגיש חרא
גרר עצמו פולי מבית-הקפה במרכז-הכרמל לכיוון דירתו, הליכה
משוערת של כעשרים דקות תלוי כמובן בקצב ההליכה, מיקודה אך חשוב
מכך, תלוי במצבו הפיזי והנפשי של ההולך שכעת הוא לא במיטבו ועל
כן ההליכה מתארכת. מתהלך פולי בשעה מאוחרת שכזו בשדרות מוריה
בה לא מעט רכבים עוברים ושבים, ביניהם המון של מוניות שבעת
שמתקרבות אל פולי משמיעות צפירה ממזרית, רואים נהגיה בו את
הכנסת הלילה המופקעת שלהם. מתהלך לבדו פולי בשדרות מוריה, נפש
חיה מלבדו אין בה, ספק אם אלו המסתתרים מאחורי פנסי הרכב יש
בהם מצלם האנוש, הרי את חווית ההליכה של פולי הם מצמצמים לחצי
דקה של נוחות יחסית מי עם מזגן ומי עם חלון פתוח ובריזה נעימה
ומוזיקה קולנית מהסטריאו.
חושב לעצמו פולי עד כמה רוצה ברגע זה באחת משתי החלופות, או
סיגרית גראס מגולגלת שתעיף את מחשבותיו אל-על, תעלים את
המודעות הנוראית שמכה בו כל עת וגורמת לו לחוש חרא. או כמובן
את הלית בזרועותיו עם הבטחה שתישאר שם, תהייה עימו - אולי לא
לנצח, אך לפחות שבוע שבועיים או אפילו עד מחרתיים, יחווה אותה
גם כאדם המפיג את בדידותו ולא רק כאישה איתה הוא שוכב לפי הסדר
החדירה הפיזית בלבד. נגמר המוצק הגמיש והחום בדירתו, אותו
פסבדו-טבק נהדר שאמש התפורר לו על הבאנג ונשא את תחושותיו של
פולי לשמי ההרגשה המצוינת. גם לא נותרו עלים בבית לגלגלם
לסיגריה אחת פשוטה ונהדרת המקלה על מכאוביה של המציאות
האובייקטיבית שאינה כה נוראית כמו שהיא משמימה ומנוונת, נותרו
רק בדלים עלובים שהשפעתם עליו מוגבלת.
מה נותר לפולי בלילה זה? כנראה ורק הנוף הנשקף מהמרפסת היכול
ליצור הדמיה נהדרת של מציאות אלטרנטיבית, מעין ריחוק מההביל של
הארץ, ההביל של האדם הישראלי שבכל עת מבטא כלפי פולי את
המציאות האובייקטיבית. פולי הביל ככל האדם הישראלי, מיוזע גם
הוא בערבו של ליל קיץ זה, פולי כתבנית נוף מולדתו המוטלת בספק,
המוצא האכזר יחדיו עם אידיאות ילדותו שנמוגו עם ההיסטוריה. אדם
כתבנית נוף מולדתו שאינו קיימת יותר כי נמחו הערכים
הסוציאליסטים ולא נותר בו דבר מלבד אדישות נוראית הזרה לתפיסה
הפילוסופית השלטת כעת, תפיסת האין רגע דל. אין רגע דל לזה
היושב במכוניתו וחש את קסמה המיוחד של שדרת מוריה בלילה, באותן
עשרים שניות אותה קורע ברייס מוטרף על הרכב הרועש שלו עם
הסטריאו הרועש ממנו מתנגן שיר כאב של איציק קלה. אין יכול
לחוות אדם את הרחוב האורבאני מתוך כיסא הזוועה של הרכב שלא רק
מוביל ממקום למקום אלא בעיקר משכיח בכך שיוצר נוף אינטנסיבי
יתר על המידה, נוף שכזה שאינו מאפשר כניסה לפרטים ועל כן נוצרת
אותה סכמה עירונית, עיר זאת עיר ככל עיר אחרת רק בגלל שבניינים
מחוברים בה והמון חסר פנים תר בה. כל מקום חייב להיות ייחודי,
כל מקום שונה מוגדר לפי פרטיו, אותם אלמנטים ייחודים שהסכמה
שוללת למען יצירת המודל שיקל על תודעת האדם, קרי התרבות, לתפוס
את כל העולם הגדול שמסביב ככפר גלובלי קטן. יכול להיכנס פולי
לפרטים, יכול לבחון את הפסאדות המכוערות של כל בית ובית שדבר
אין בהם מלבד אולי קישוטי זכוכית או פרופיל בלגי זה או אחר
כביטוי לאיזו אפנה שהשתרשה אצל מעצבי העיר לקראת סוף שנות
התשעים של המאה העשרים.
בתי השדרה אלו בתים ישנים מאוד, נבנו בשנות החמישים כדירות
מגורים אולם הפכו עם הזמן לחנות זו או אחרת, מי למכולת קטנה או
חור לממכר פרחים ומי לחנות בוטיק עם נופך יוקרתי מטעה. הבתים
אותם בתים זוועתיים של שנות החמישים, בניית ההכרח, בנייה מהירה
וחסרת ערכים ארכיטקטוניים היכולים לנבוט רק מתחושה בטוחה של
זמן, תחושה של נינוחות וביטחון בקיום שהוא מעבר לתיאוריה
ארעית, קרי הציונות. לא היה זמן אז, היה צריך לבנות במהרה את
הכול, הדבר האחרון שעבר בראש המתכנן היה חן מסוים. שורות שורות
של בתים שבכל אחד מהם פירים אומללים, דומים לחורי ירי של
מצודות שעם הזמן הפכו לחלונות פשוטים ולאחר שיפוץ בשנות התשעים
לפרופיל בלגי. שורות על גבי שורות של בתים המטויחים רק עד מתחת
לקומה השנייה כי אין מי שיהיה באונו ובהונו להשקיע ובכל מקרה
תושבי העיר כיאה ליהודי הגלותי, מפנים מבטם למדרכה בעודם
מהלכים ברחוב. פה ושם בניין נטוש, תקוע כנראה במסדרונות
הבירוקרטיה לפני שיופל ארצה ובמקומו ייבנה אחד חדש ומפואר. פה
ושם בניין חדש ששרד את מסדרונות הבירוקרטיה, בטח שימן בעליו
מעט את גלגליה הדורסניים של התודעה הפוליטית הפנים עירונית
בפרוטקציה זו או אחרת, ביטוי עילאי לכוחה הלא נגמר של
הג'נטרפיקציה, לעוצמה הנובעת מדינאמיות של שוק הנדל"ן אכול
כורי העכביש והכרישים המאיימים.
הכול טוב ויפה חשב לעצמו פולי, אולם עדיין אין שום סיבה מניחה
את הדעת מדוע כל בתי השדרה הם כה מכוערים. בין בניין לבניין
לעיתים מופיע אותו חזון תעתועים מרהיב הקרוי מפרץ חיפה, אותם
פרוז'קטורים אימתניים של הנמל המאירים את שמי העיר ומונעים מכל
כוכב להפציע במעלה שמי הלילה הכתמתמים. רק חבל שהנוף מופיע
וישר נעלם, עומד בין הבתים הצפופים אם כי הלא צמודים, עומד מעל
המדרגות היורדות בין כל בית ובית כי ההר מנקודה זו מדרדר במהרה
אל הים. הנוף הנשקף מהבתים הוא מרהיב, מרפסתו של פולי מכילה את
כל עוצמת הנוף. אולם זה ההולך בשדרה מנוע מלראותו, כרישי
הנדל"ן הבינו את ערכו ועל כן רק מחצר אחורית זו או אחרת,
ממרפסת או חלון אחורי זה או אחר, יוכל אזרח רנדומאלי של העיר
חיפה לראות את הנכס העיקרי או אולי היחידי של העיר, הנוף רק
נשקף מחלונות אף פעם לא מהדרכים.
זה די עצוב חשב לעצמו פולי, נכס הנוף נשלל מכלל הציבור, נשלל
מכלל תושבי העיר כקולקטיב הכול למען הנאתו הפרטית של כל תושב
ותושב היכול כאמור לממן את אותו נכס נדיר. בסך הכול היו צריכים
לבנות את בתי השדרה כמה מטרים למטה, לעשות איזו טיילת מרהיבה
עם נוף בצד אחד וחנויות בצד השני והרבה ספסלים לאנשים לשבת
ולחוש נינוחים במעלה הכרמל. אמנם בנו את טיילת לואי, נוסדה
טיילת זו כי מישהו אינטליגנטי מספיק הבין שלתועלת העיר הנאתם
של התיירים הבאים לחוות אותה, אך היא נסתרת מהעין ומי שלא גדל
בעיר או חי בה זמן מה לא יכיר אותה בכל מקרה למרות שהיא נמצאת
לא רחוק משום מקום. פולי, עד אשר עבר לגור בחיפה עם משפחתו
והפך לחלק ממרקם תושבי העיר, לא הכיר את אותה טיילת מרהיבה.
בכל מקרה עדיין חש כזר באותה העיר, דבר די עצוב בהתייחס כי
המקום שהיה לו לבית נמחה בדפי ההיסטוריה והפך לשכונה כפרית די
מדכאת של אנשים אותם אין הוא מכיר כאשר בא מדי פעם לתור בנופי
ילדותו, בעיקר על מנת לפגוש את חבר ילדותו פרס. באופן אירוני
שם מיוחד זה לא נבע מהנצחתו טרם עת של שמעון פרס כפי שרוב
התוהים תהו במשך כל ילדותו ועלומיו. גם לא מנציח בשמו את אותו
פרס מפריי, אבי אדמטוס, דודו של יאסון או פרס השני והטראגי,
אחיו של מרמרוס, בנו של יאסון ממדיאה, כפי שרק תוהה אחד תהה,
הרי היה זה אביו של פולי, אולי היחיד שבאמתחתו לאזכר דמויות
מיתולוגיות קצת מיותרות אלו. אולם תיקן אותו בנו מטעותו והדגיש
לפניו את הפא הדגושה שבראשית שמו של רעהו.
מקור השם הוא חיבתו של אביו של פרס לעופות דורסים, אולם באופן
אירוני, מעולם השם המיוחד הזה לא הטריד יתר על המידה את פרס,
זאת למרות פוטנציאל לאומללות במקום בו כל דבר מיוחד חייב
להמחות אל מול אידיאת השוויון בה הבינוניות היא אבי האלים.
אופן אירוני היות ואומללותו מקורה ככל הנראה מסיבות אחרות, כך
שנגיד ואולי יבוא היום בו הסיבות האחרות יפסיקו לאמלל את פרס,
רק אז יצטרך באמת להתמודד עם השם המיוחד שבו בירך אותו אביו.
לפחות לא קרא לו סו, למען שיבין עוד מינקותו כי החיים הם קשים
וצריך כל הזמן להתמודד כמו גבר גם אם השם הוא שם של אישה,
לפחות גם לא קראו לו פולידאוקס. לפחות סו לא היה צריך להתמודד
עם אומללות שמקורותיה כה עמוקים כאילו נובעים עמוק ממעמקי
הטרטרוס, כך שיום אחר יום צריך להתחמק פרס מתודעתו על מנת
לשאוף שאיפה ארוכה אל ריאותיו לפני שהוא הולך לישון ולומר תודה
על עוד יום שעבר ולא ישוב עוד. האומללות הכי מוזרה בעולם,
אומללות של להיות דחוק בצד, להיות כל מה שצריך להיות לפי ספרי
החינוך הקיבוציים ועל כן להיות עלה נידף ברוח ללא יכולת ולו
המינימאלית ליצור אינטימיות, זאת היות ואין אינטימיות מסוגלת
להתקיים כאשר אין תפיסה מינימאלית של אינדיווידואליות או
גאווה. האינטימיות נוצרת מרצון אישי, מתשוקה, משיכה, ויברציה
עצבנית המרתיחה את נימי הדם של אדם ככל אדם, אגו-צנטריות ולו
המינימאלית, העיקר שיהיה ייחודי ולו במעט. חש פולי כי
הייחודיות אכן קיימת בפרס אולם היא נדחקת על-ידו לתוך אותם
מעמקים נוראיים שגם אם יימצא דרכו אל מחוץ אליהם, עדיין כאמור
יהיה עליו להיאבק באופן בלתי נמנע עם השלכות שמו הייחודי.
לא ברור מדוע קפץ ככה פרס לראשו, כבר שבועיים שלא דיברו, מניח
כי אט-אט עניינם זה בזה קמל יחדיו עם התבגרותם הבלתי נמנעת
והדרכים השונות שכל אחד בחר לעצמו, דרכים שזהות לחלוטין מבחינת
ההחלטות שקיבלו ומבחינת הכיוון בו הם ספק מתקדמים, אולם אלו
יובילו כל אחד מהם למקום אחר לגמרי. עוד מונית צפרה, עצר הנהג
ליד פולי ושאל אותו איך להגיע למלון נוף, אמר לו פולי כי עליו
פשוט להמשיך על הדרך בה הוא נוסע, לא לפנות או לסטות ממנה והוא
כבר ייראה את המלון, פשוט שימשיך על הדרך כמה קשה זה יכול
להיות. כמובן שזה עניין של פרופורציה, הרי מי שזקוק להדרכה על
מנת להגיע ליעד משמע כי אין בבינתו את אותה רוח ייחודית של כל
עיר ועיר. מבחינת נהג המונית אין שום ערך בהוראה שכזו, אין שום
ערך בלהתוות דרך נכונה או להגיש לו את הפתרון על מגש של כסף,
לא מעניין אותו הכיוון אלא רק התזמון. הדרך יכולה להתמשך
ולהתמשך עד שיימצא עצמו יחד עם התייר שבמכוניתו במרחבי הלילה
האפלים של ההדר. זאת גם הדילמה של פולי, הדרך מתוות הרי, השאלה
היא מתי הוא יגיע ליעדו או גרוע מכך, האם יש כלל תוחלת באותו
היעד, האם בסוף יהיה בכלל מאושר?
כיכר ספר מתנמנמת לרגלי הגבעה, שם זה יעדו? אותה דירה די חביבה
ונוחה שאינו שלו כלל אלא שייכת לפרופסור אמריטוס בן-ציון מוכה
החזיז והרעם ולולא היה מספיק הגון על מנת להתחשב בצרכיה
המיניים של אשתו, הרי לפולי לא הייתה כלל דריסת רגל באותה
הדירה. לא מן הנמנע שהיה הפרופסור פשוט אומר לאשתו כי להיות
איתו כעת אינו כולל את מילוי צרכיה המיניים ושתשלים עם זה
במהרה הרי היא נתנה לו את שבועתה. אך היה הוא מספיק ליברלי,
פתוח ונאור באופן המעורר לא מעט גועל על מנת להבין כי אין זה
הוגן כלפי אשתו שיישלל ממנה כדרך שזירת הגורלות מה שממנו נמנע
כבדרך הטבע. או שפשוט חושש הפרופסור כי ללא סיפוק צרכיה
המיניים אין מן הנמנע שתעזוב אותו ביום הימים, תמצא את שהוא
חושב בצורה שוביניסטית זה אותו הגבר האחר המציע לה עסקת חיים
עדיפה, זו הכוללת מגע מיני וילדים. אולי זאת הסיבה מדוע החליט
להשאיר את השליטה בידיו ולהפקיד את סיפוקה המיני של אשתו לידי
יצור אמנם חרמן כפולי, אך לא הגבר הבטוח והדומיננטי שיכול גם
למלא אחר צרכיה הנפשיים והחומריים.
אין תחרות בין שני הגברים לכאורה בחייה של הלית, אחד שלש את
החיים כאילו היו בצק תחת כפיו המיומנות ושני, ילד בקו החשיבה
שעוד לא התבגר במוחו הרך, קו חשיבה המתווה אותו בדרכו המוטלת
בספק ושעודנו אינו מסוגל להתמודד עם הסובב אותו כך שהחיים לשים
אותו. מבחינתו של פולי עדיף כלל לא לעלות מחשבות אלו לבחינה או
אנליזה מדוקדקת, הן מדכאות מדי, עדיף לתור שוב לחיק אותו אל
נפלא בו החליט להאמין, טואלטוס, בנם של פולידאוקס ופרסופינה בת
זאוס, אל ההיגיינה המודרנית אך חשוב מכך אל האדישות.
טואלטוס, אל המחאה של פולי כנגד אביו, כנגד ההתרחשויות
המערערות שעברו על משפחתו עם חזרתה בתשובה לחיק האל
היודו-נוצרי של אחותו קליטמנסטרה, כיום רחל. טואלטוס, אבי האדם
המודרני, אבי דור ההיגיינה ונייר הטואלט שהחליף את דור הברזל
אי שם במהלך המאה התשע-עשר, רק תרגיע את אותן מחשבות נוראיות
פרי בטנה של המציאות האובייקטיבית שכרגע פושעות במחשבותיו של
פולי כי אין מה שיטשטשן, בין אם גראס מגולגל, קצת חשיש או
אלכוהול נהדר, או נקטר או אמברוזיה שיכו טשטוש בראות עיניו,
יתירו את כבלי ההיגיון ויובילו את תודעתו לנדידה מופלאה מן
המציאותי והמיידי לאותה הגות תיאורטית קסומה בה הפרט הנידון
הוא רק דוגמה קוסמופוליטית לתופעה זו או אחרת המשפיעה על הילך
האדם, פולי כאתוס סכמאתי ולא כבשר ודם פרטי ומיותר. מחשבותיו
ינדדו ללב סיפורי המיתולוגיה המודרנית, אותם סיפורי אלים
והרואיים שונים הרצים במוחו ודוחקים את מוסר היום-יום, את
מכאובי המציאות חסרת העתיד ממוחו הפרטי שחש חרא ולא מצוין כפי
שהיה רוצה לחוש. אותם סיפורים שזה כבר זמן לא מועט מעלה על
הכתב הן למען היצירה, הן למען תחושת התוחלת והמטרה, אך בעיקר
למען שיום מן הימים יראה אותם לאביו כחותמת לתום תקופת שלטונו
של זאוס לאחר הגיגנמכיה המודרנית.
חש פולי כי באלו הימים, כאשר ההשראה תמצא והרעיון יעלה במוחו
ככוכב מנצנץ או נורה נדלקת, הוא יימצא את הסוף רב המוסר של
הטואלטה ויגיש אותה לאביו כשהגיש סינון את הסוס לטרויאניים.
החזון האפוקליפטי לכאורה של פולי בו יבין אחת ולתמיד האדם כי
המודרניות כמושג וקיומה היא זו הנוצרת בתוכה את אותה חשיבה
פילוסופית מרהיבה בה אין שום ערך לשום ערך והכול מתנוון בחיקו
המופלא של כוח הקנייה והאדישות היא שיושבת על הארץ. אלוהים,
יהוה, רק לא להתמודד מחר מול הלית ולנסות לבטא בפניה את מה
שבאמת פולי חש. אם יעשה כן חושש פולי כי זה יהיה התום לסידור
ולא רק שלא ייראה יותר את הלית שחטפה את ליבו עם חצו האכזר של
ארוס, אלא אותה מציאות אובייקטיבית אכזרית תדרוש ממנו גם למצוא
קורת גג חלופית או אפילו עבודה מסודרת, או גרוע מכך לשוב לחיק
הוריו ברמת אלמוגי, שם אין ספק בקשר לשלטונו היחיד של זאוס.
פנה פולי משדרות מוריה אל עבר רחוב צדדי בו עליו לעבור לפני
שיגיע לרחוב שלו. הרחוב היה חשוך לחלוטין, מכוניות רבות חונות
באי-סדר בשני צידי הרחוב החד-כיווני, כמה חונות על המדרכות.
צריך פולי לנתב את צעדיו בין מכונית זו או אחרת שבעליה דרס את
הספירה הציבורית בה כרגע מתהלך פולי, עד שלבסוף יורד לכביש
וממשיך בדרכו. בכביש אין מחסום פרטי זה או אחר הפורע בדרכו
הציבורית של פולי חסר האמצעים אלא רק מדי פעם רכב ספוראדי
מגיע, עם נהג שספק בפיכחונו.
הכניסה לבניין הייתה חשוכה, לא רצה פולי להדליק את האורות בחדר
המדרגות זאת למען להימנע מהסיכון בלהעיר את נתן הזקן שנחירותיו
נשמעו היטב מבעד לדלת הפלדלת של דירתו. הוא מן שומר השער של
הבניין, מכל הבחינות, גם המיקום האסטרטגי שלידו התיישב כך שכל
מי שנכנס עליו לעבור מבעד עין הדג שלו המוצבת בלב הפלדלת וגם
מבחינת ייצוג המוסר התיאורטי, הוא איש מטיף ומוסרי לכאורה,
תמיד הצדק לצידו, אבל זה רק בגלל כי מבחינתו הצדק הוא נגזר
לתחושותיו ומהוויו בלבד. יודע הכול נתן הזקן, יודע הכול על כל
מי שדר בבניין, עם מי הוא חי, איך חי, למי יש חברת כבלים זו או
אחרת, למי תיקנו את המקרר ומי חי את חייו בעיקר בלילה עם אי
אלו יצורי לילה וחיי מין ענפים. לעומתו לא מכיר פולי אף אחד
משכניו, ניגוד גמור להכרה האינטימית שהייתה לו עם כל אחד ואחד
משכניו בקיבוץ בו נולד, מי האח הקרוב בבית השכן ומי האח המרוחק
יותר בצידו השני של הקיבוץ. הכיר כל אחד ואחד מדייריו הנתונים
של הקיבוץ במהלך שנות ילדותו. כעת עם ניתוקו כאשר מגיע פעם
בכמה שבועות, אין מכיר כמעט אף אחת מאותן משפחות חדשות שמקורן
עירוני ונדדו לקיבוץ על מנת לחיות אורח חיים כפרי עם משרות
היי-טק למיניהן, תוך חזון הילדים על האופניים ופלומות הדשא
שמסביב.
פה ושם נראים אותם צלמים, אלו שבילדותו היו הוריו האלטרנטיביים
וכעת שיבה פרעה בראשם ובעורפם הקשה וקמטים וחטטים על פניהם
מסתירים את הסכמה שלהם בזיכרונו, כה פרע בהם כרונוס עד שקשה
לזהותם. מעיק על פולי לומר שלום לזה או אחר בקיבוץ בכל פעם שבא
לבקר, מעיק עליו לנסות ולבדות איזו מציאות מרשימה בעוד עליו
להתעלם כמעט מתוך הכרח מהמציאות הנשפכת מול פניו מחמת הזמן. מי
שהיה לפני עשר שנים שור כעת נוסע עלוב על הקלנועית, מי שהיה
מנהיג זקוף גב כעת נתון לרחמי בניו שעזבו ממזמן או עובדת
סוציאלית זו או אחרת שמשרתה בקיבוץ היות ודור שלם הזדקן במכה
ודור שני פרש הרחק ממנו, הרחק מהוריו.
עלה פולי לאט ובשקט במדרגות, ראה באופן קלוש את דרכו אולם עתה
שמוחו אינו מופרע מחומר מטשטש נוכח כי מכיר את מקצב המדרגות,
מכיר את אורכן ורוחבן ועל כן יכול לטפס מעלה בנקל על אף שעיניו
עיוורות. הדירה, הדירה שוב, הוא די אוהב להיות שם שהוא יכול...
כאשר שב פולי לביתו מקורר ועייף, זה גורם לו להרגיש טוב להניח
את רגליו על מעקה המרפסת ולהביט בנוף. הרחק מעבר לגבעה שוכן
קיבוץ רמת-השופט... שם פעמון הברזל קורא למאמינים לרדת
לברכיהם? לא ממש, גם לא שומעים יותר את תפילת הקסם, אלא סתם
תהליכים כפריים טבעיים כחלק ממות הסוציאליזם הציוני.
אין זה מעניינו של פולי יותר, עזבו הוא ומשפחתו את הקיבוץ
הקמל, רחץ ידיו דוקטור איולוס מבית האב הקולקטיבי שמימן את
לימודיו המיותרים בעלומיו כתמיכה ברוח האנושית המיותרת תחת
כבלי הקפיטליזם, אך משמצא עבודה מכניסה שכח את חסד נעוריו ושפך
את ממונו לחשבונו שלו ולא לחשבון הקולקטיבי כמקובל. מה זה בכלל
משנה? הכול מתגמד אל מול תחושתו של פולי. ההווה הוא ההווה
והעבר הוא נגזר של מיליארד משתנים שכל אחד זורק את האדם לכיוון
שונה, תמיד יימצא האדם את מקומו באותו מקום בדיוק ממנו חשש
שעלול להגיע, לעולם לא יברח אדם מגורלו. לא משנה כמה טולטל
בידי מיליארדי המשתנים - הקיבוץ התפרק, דוקטור איולוס הוא
משוגע של מיתולוגיה יוונית, אביו של פרס חובב עופות, זאוס הכה
בפרופסור אמריטוס בן-ציון ואשתו החרמנית נותרה ללא הרקלס, מה
זה משנה? כל אדם ולא משנה כמה טולטל יימצא עצמו בהווה, תמיד
באותו ההווה, תמיד מרגיש חרא. רמי מרגיש מצוין, ברור שמרגיש
כשמרגיש כי זו היא הצהרתו ומול הצהרה שכזו מי יכול להתווכח.
רמי תמיד חש מצוין, אין מי שטולטל יותר ממנו על-ידי המשתנים
הכי גרועים שיש, אך הוא תמיד מרגיש מצוין, תמיד. למעשה, בעבר
הוא הרגיש מצוין, בעתיד הוא רואה מעשים נהדרים ותיאורטיים
שיגרמו לו להרגיש מצוין עד מאוד, אך לא להאמין, בהווה, אותו
הווה שנמשך ללא סוף, בהווה הזה של השנייה הנוכחית הוא למעשה
מרגיש חרא. אם כך השאלה איך יכול להיות שבעבר הוא חש מצוין אם
באותו הווה נמשך הוא תמיד חש חרא? ובכן אין הוא חש מצוין בעבר,
אלא רק מבחינת תפיסתו בהווה, מבחינת התודעה שלו עברו היה יותר
מאושר ועל כן יכול לטעון כי חש מצוין אז. רק עניין של שנייה
אחת נצחית, שנייה אחת שהיא ההווה שלו שבמקרה קצת תקוע כעת
בחייו ועל כן חש חרא רגעי ותו לא. אך אם תשאלו אותו הרי יגיד
כי הוא חש מצוין, כי מה היא אותה שנייה נצחית אם לא עלה שלכת
נידף ברוח.
נכנס פולי לדירתו, פתח את המקרר והוציא בקבוק של וודקה, לאחר
מכן הלך והתיישב על הכיסא הכחול במרפסת. הלילה היה קריר באופן
מפתיע אולם לא היה בחריצותו לקום ולשים עליו מלבוש כלשהו ועל
כן נותר עם חולצתו הקצרה ושקשק מדי פעם מקור. ענני לחות עלו
מהחוף עם הרוח, טשטשו את הפרוז'קטורים האימתניים שבנמל, יצרו
יחדיו עלומה מפחידה של צבע כתום שנראה כעוטף את כל מה שמתחת
לרכס הכרמל.
לגם פולי לגימה ארוכה מבקבוק הוודקה שבידו, לגימה שנמשכה עד
שחש מחנק קל לאחריו השתעל, ניסה לאוורר את גרונו אותו חש כמו
שעולה באש. עצם פולי את עיניו, נתן לאלכוהול הנפלא לזרום היטב
לתוך תודעתו, לטשטשה מעט כפי שמטשטשים ענני הלחות את העיר
שלרגליו. חיממה אותו הוודקה, אמנם גופו רפא כבר שעה ארוכה אולם
תודעתו נסחפת עם אותם אגלי אלכוהול נהדרים הזורמים מקיבתו אל
כל נימי הדם שבגופו. רואה בעיני רוחו את הוודקה זורמת עם דמו
לכל איבר בגופו, חש את רגליו מתחממות, את ידיו ולבסוף את ראשו
המסתחרר... הנה והנה... הכול כל-כך מקסים ויפה... הכול כל-כך
בטוח... כל-כך צבעוני ורגוע... אלוהים יושב ועמל כמו אותו פועל
בנמל... אלוהים הוא המפעיל של מנופי הענק שם למטה... האם זה
שווה את זה, מעיל חדש ונעליים לאישה ואופניים ליום הולדתו של
הילד... זרועות אימתניות אוגפות את פולי... כי אין בעמל דבר
מלבד הצורך במנוחה... המרפסת היא ליבו של הבית, היא העיניים,
בלעדיה יהיה סומא כאוריון... הייה את הלית? מדוע את שוכבת כרגע
בזרועותיו הרפויות, נותנת לו לחדור אליך נפשית, רגשית, סומאת
לרגשותייך... סומאת כעינו היחידה של פוליפמוס אותה עקר
אודיסאוס, העין העילאית המשגיחה על האל הפורק בנמל נמוגה...
פולי מרגיש חרא... חרא... מצוין...
נרדם פולי על הכיסא הכחול, בקבוק הוודקה החצי מלא נשמט מידיו
והתנפץ על האריחים האפורים של המרפסת. לאחר זמן מה צופר אוניה
העיר את פולי המנומנם, כורי תודעתו החלו להתאחד יחדיו אז הבין
ונזכר, גישש את ידו לעבר האריחים האפורים שלרגליו ומצא את
הוודקה שפוכה בינות רסיסי זכוכית. רסיס גדול יחסית חדר לאצבעו,
מיד קימץ אותה, קירבה אל עינו ובתנועה מהירה של ידו השנייה עקר
את הרסיס מאצבעו המדממת וזרק אותו אל אפלת הוואדי שלרגליו.
הכניס פולי את האצבע לפיו, ניסה לנשוך אותה בתקווה לעצור מעט
את הכאב. לבסוף קם, הדליק אור במטבח הדירה וניגב הדם בנייר
טואלט. קרע פולי פיסת נייר קטנה, ליפף סביב הפצע ולאחר מכן אטם
אותה עם צלוטייפ אותו ליפף הדוק סביב אצבעו במטרה ליצור חסימה
לדימום. משחלף מעט הכאב כיבה את האור במטבח, התנדנד לעבר
חדר-השינה שם נפל על המיטה כשבטנו כלפי מטה ומייד נרדם.

חיים עצלים
בעת הצהריים שבה התודעה הנוראית מכילת תחושת החרא אל ראשו המעט
אפוף של פולי. השמש זרחה בשיא אונה שם בחוץ, קרניה חדרו מבעד
חריצי התריס הסגור והכו בעיניו העצומות כאותן עלומות אור
מעוררות הנגזרות מתנועת כדור הדיסקו. ראשו מעט דאב, אצבעו קצת
הכחילה, הוא קם, שטף את אצבעו היטב עם סבון, הוציא את בקבוק
הוודקה השני שישב לו בפריזר ושפך מעט על הפצע לחיטוי. לאחר מכן
עטף שוב את אצבעו בנייר טואלט וליפף סביבה צלוטייפ, הפעם
ברכות, רק שיגן על הפצע עד שיגליד.
חיים עצלים חי פולי, החיים הנינוחים ביותר שניתן להניח על
הדעת. אם אדם יושב באפס מעשה, הרי במהרה יהיה עליו להכניס מזון
לפיו או לשלם חשבונות או לנסות לקדם עצמו עם השקעה זו או אחרת,
אך לא כך פולי בהילך חייו הנוכחיים. החיים נינוחים ועצלים כי
מצא פולי את דרך הביניים האופטימאלית לאדם. אין מרוויח הרבה
לחודש, למעשה ההכנסה היחידה שלו כעת היא מעבודות אקדמאיות
במגוון נרחב של תחומים, הן במדעי הרוח והן במדעי החברה, אותן
הוא מכין תמורת תשלום עבור תלמידי אוניברסיטאות ומכללות בצפון
הארץ. בחודש מכין שלוש-ארבע עבודות, היה חודש שהצליח לסיים
אפילו שבע ומכסף זה קונה את שצריך, בעיקר את החומרים המעט
יקרים שעוזרים להשקיט את מחשבותיו באותה אדישות נפלאה אותה
משרים על המוח. רוצה גם למצוא לעצמו תומכות מבוגרות להן ייתן
את גופו בתמורה לכסף, לא מעשה זנות קלאסית היות ובדומה לסידור
עם הלית ובעלה הנכה, מתכוון גם לספק צרכים מודעים למיניהם, אלו
שהם מעבר לאותו אקט חסר חשיבה של הגשמת צורך מיני. ובכלל מה
אכפת לו להיחשב לזונה ממין זכר? הוא מקבל את מה שהוא אוהב, מה
שרוב הזמן עליו חושב, היו אפילו פעמים בעבר ששילם על זה ולכן
אם באפשרותו למצוא כאלו שמוכנות לשלם לו, אין מוצא בזה כל פגם
שהוא מעבר להגיון החברה המוסרני שמסביב, אין מוצא טיעון-נגד
אמיתי איתו יוכל להזדהות לפי תפיסת עולמו האינדיווידואלית.
אי לכך פרסם פולי מספר מודעות בכמה אתרי אינטרנט, היו כמה
פניות אולם הנשים לא מצאו חן בעיניו. הכול בסופו של דבר
פונקציה של צורך, אם יהיה לו צורך להשיג ממון הרי כך יתפשר על
דרישותיו. כשסיפר על כך פולי לרמי, התלהב הברנש עד אין קץ
ופרסם מודעות משלו, כעת הוא בקשר עם שלוש נשים די מגעילות אבל
לא אכפת לו היות ואפילו הרקלס עיוור במעמקי הטרטרוס לטענתו.
כיום רמי חי מאותה פרנסה שניתן להגדירה כזנות. כששיתף פולי את
רמי בדילמות הנגזרות ממעשים אלו, הזכיר לו רמי כי אין הרבה
מרחק בין זנות לבין הסידור עם הפרופסור, כך שניהם הפנימו כי
אין זה ממש משנה, מתן הון תמורת שירותים מיניים היא דילמה
המתקיימת רק בקרב נשים שהחליטו לחיות כך, גברים הם יצורים
מיניים בהגדרתם, משניים מבחינתם הצרכים הרגשיים ועל כן אין הם
חווים טראומה כלשהי ממגע מיני שכזה, לטענתם המשותפת. ועד שימצא
לו כמה תומכות חי פולי חיים שאמנם הם מעט מצומצמים אולם הם
מאוד עצלים ונינוחים.
את חשבונות הדירה משלם הפרופסור אמריטוס, כל צרכי הדירה עליו,
אולם פולי אינו חזיר, הסכימו ביניהם כי פולי יהיה הגון מספיק
כלפי הסידור, כך שאל לו לנסות ולספק מצרכיה הרגשיים של הלית
כשם שאל לו להשאיר אור דולק כל היום או סתם לתת לברז לזרום,
סיכמו כי ישתמש בתשתיות הדירה בהתאם לצרכיו וכך היה ועודנו. אם
חסר לו מעט מזון או חשקה נפשה בארוחה טובה יותר מן המזון
הבסיסי אותו אוכל, מכתת רגליו אל בית הוריו בו נהנה ממטעמי
אימו הבינוניים יחסית אמנם, אולם בשר תמיד יש בשפע, גם טונה,
אין על טונה. החיסרון היחידי הוא כמובן לנסות ולהסביר להוריו
כי הרכבת אמנם נוסעת לאט אולם היא זזה, מעין פסק-זמן שגזר על
עצמו כעת לפני שישוב בשיא אונו למרוץ העכברים הידוע לשמצה
וינסה למצוא ג'וב זה או אחר שעל אף שימלא את חשבונו בכסף, ימלא
גם את ראשו בדאגות ומתחים. חייו רגועים כעת, חייו עצלים.
יודע פולי כי הכול ארעי, יודע כי גם זה החש צעיר וחסר אונים
יהיה עליו להתמודד באמת ביום מן הימים, מודע לכך שכבר נוגס מעט
בגבול, פה ושם שערה לבנה על פדחתו, פה ושם גיל שלושים מצלצל
כפעמון זועם של שעון מעורר אולם עודנו לא חש כי עליו לצאת
מחסות החיים הנינוחים אל אותה עצמאות סטנדרטית נוראית בה אין
חושבים על הרגשת החרא היות ונטמעים בה עד תום.
הרתיח פולי את הקומקום מלא האבנית שלו ושפך את המים הרותחים
לתוך כוס זכוכית עם כתמי אבנית בולטים, מים אותם ערבב עם סוכר,
קפה אך בלי חלב היות ושכח לקנות קרטון חדש מאז שאהובתו בצורה
אגואיסטית סיימה את החלב שהיה במקרר. כמובן שסלח לה מאז, הרי
אין ערך הגבוה מאושרה של הלית ומה היא כוס קפה של פולי מול
תחושתה החיובית של האישה אותה אוהב. לקח פולי את כוס הקפה
השחור, יצא למרפסת והתיישב על הכיסא הכחול.
הלית אמורה להגיע עוד כמה שעות, עליו לשפר מעט את מראה הדירה
הזאת שלה ושל בעלה, קצת לשטוף ובעיקר לנקות את אריחי המרפסת
משברי הזכוכית של בקבוק הוודקה. הרים פולי כמה חתיכות גדולות
של זכוכית כולל צוואר הבקבוק ותחתיתו וזרק אותן בהינף יד לעבר
הוואדי שלרגליו, ניסה להקשיב לכל נפץ אולם שום הד לא שב מערוץ
הוואדי הצפוף בעצי אורן ושיחים לרוב. משגמר את כוס הקפה נטולת
החלב ואת ההרגעות הראשונית המפוספסת של היום העצל, חיבר צינור
לברז במרפסת ואת כל הזכוכיות הקטנות ומשקה הוודקה המיובש שעל
האריחים שטף לכיוון המרזב. אמנם יום עצל חשב לעצמו פולי אולם
די כיף סתם ככה להשפריץ עם הצינור, יש בזה הרי נופך של ניקיון
אולם למעשה יש ביטוי גם להנאה ממים שוצפים ובעיקר מעין צינון
בבוקר קיצי זה של פולי, צהריי יומה ההביל של שאר העיר חיפה.
מפיג מעט את שעמום יומו העצל, בדיוק כמו שנתן עושה בשעה קבועה
בבוקר כאשר משקה את העציצים והדשא שבפתח הבניין, כן שוטף את
שביל הגישה מהרחוב.
כאשר סיפר פולי לפרס על האיש הזקן והצינור וכינה זאת חיים
עצלים ונהדרים של גיל שלאחרי הפרישה, שאל ראשית פרס אם נתן הוא
ממוצא מרוקאי, כשאמר לו פולי כי סביר להניח שכן היות ושם
משפחתו הוא ברדוגו, הסביר פרס כי שטיפה עם צינור היא חלק בלתי
נפרד מעמל יומו של מרוקאי ממוצע, כינה זאת פרס כהרגלי ניקיון
חיצוניים לגוף שפנימו מלוכלך. פולי פטר זאת כסכמה קיבוצניקית
מעט גזענית כי בכלל נתן מלבד רצונו להוציא מפולי ממון, הוא
ברנש די חביב וחייכן שאוהב כל עת להתבדח. לא יהיה מחוג ידידיו
הקרובים אולם עוד לפני שפולי הפסיק לשלם לוועד-בית היה עוצר
לעתים לשוחח מעט עם נתן, שיחה של פולי חייכן ואפולוגטי כי עליו
לזוז במהרה כי מאוחר ונתן משועמם שממשיך לדבר עוד ועוד על
עצמו.
לפולי נוח עם אנשים שמדברים על עצמם בעיקר, לא נוח לו עם אנשים
סקרניים שבעיקר שואלים אינסוף שאלות. היה לו נוח אם הייתה לו
מטרה מוגדרת להצפין את חייו כלפיה אבל אין ועל כן רע לו עם
שאלות, רק אם הייתה לו מטרה מוגדרת אולי היה יכול לקיים את
אותם יחסים הדדיים רציניים ובוגרים שכעת חסרים לו.
נכנס פולי לדירה וסידר אותה מעט, את עפר הגראס של יום האתמול
שפך לכיור, את הסדין במיטה יישר ואת ציפית הכרית החליף היות
וריחות מעט רעים של וודקה וזיעה נטמעו בה. הדירה בסך-הכול
נקייה יחסית לכזו של רווק צעיר ממוצע, מאוד נקייה יחסית לדירתו
של רמי במרכז-הכרמל, מראה המעט מוזנח של הדירה אינו קשור
לניקיון או סדר אלא לכך שנבנתה בשנות החמישים אי לכך איתותי
הזמן נראים בה היטב. פה ושם כתמי רטיבות בקיר מלפני כמה שנים
שעוד השאירו את צלקתם, פה ושם אלמנטים ארכיטקטוניים חסרי הגיון
שמקורם מאחד משלושת השיפוצים שעברו על הדירה. כעת היא סלון
קטן, חדר שינה גדול, מרפסת שירות סגורה ומרפסת, בראשיתה מסתבר
היה עוד חדר שחילק את חדר השינה לשניים שם היה גם מסדרון קצר.
במרפסת השירות היו בכלל השירותים, ישב הדייר על האסלה בסמוך
לחלון נרחב הפונה לבניין השכן. השינויים התכופים הם הסיבה שבלב
תקרת חדר השינה עוברת קורת בטון מסיבית שהיא חלק מיסודות
הבניין אך אין היא מתאימה בגובהה לשאר התקרה, קורה שהייתה חלק
מהקיר שחילק את שני חדרי השינה לפני שאוחדו לחדר אחד גדול.
הקירות קצת מתקלפים אולם לזכות בני-הזוג בן-ציון הדירה מתוחזקת
היטב יחסית לגילה, מעולם לא הייתה סיבה לדייריהם הקודמים
להתלונן על דבר מה, איש נהדר הפרופסור, רציני ביותר, מלח הארץ.
גם כעת פעם בכמה זמן מתקשר לפולי ושואל על מצב הדירה, בכל מקרה
אשתו מבקרת בה פעמיים-שלוש בשבוע אז מה כבר יכול לקרות בה
שיהיה נסתר מעיני הקן המשפחתי המקסים הזה.
הטלפון הסלולארי צלצל... הייתה זאת הלית שאמרה כי תקדים בבואה
היות ויש לה ולבעלה איזה אירוע בערב. אמרה שתבוא, תהייה שעה
לכל היותר ותלך. פולי היה מעט מאוכזב, רצה לקיים עימה מגע מיני
בהתאם לסידור ולאחר מכן קצת לפלרטט עם הגבולות המוסכמים של
הסידור בכך שינמנמו מחובקים יחדיו. הרי לחיבוקים שאחרי הסקס
באמת ציפה, אמנם הסקס היה נהדר אבל הוא היה בהתאם לסידור, מעין
עמל מוסכם בין מעסיק למועסק, אין בו מהנאת הפנאי הכה חשובה
לחיים העצלים והריקניים אותם חי כעת. חשק רב היה בו לאיזו
סיגריה טובה שמעט תטשטש את תודעתו, הפתיח הטוב של הבוקר שיעלים
את תחושת הדכדוך והעייפות הנובעת משינה מוגזמת אולם גם סיגרית
גראס זאת הייתה כנגד הסידור, עליו לבוא לאקט החדירה הפיזית
בראש צלול ובאון מיני מלא, קרי בלי אלכוהול ובטח ללא השפעת
חשיש או גראס הגורמים לאדישות נפלאה ותודעה עילאית ועל כן
פוגעים באון המיני על אפיוניו החייתיים.
יום עצל עובר על פולי, הלית עתידה לסור אל זרועותיו רק עוד שעה
וקצת. הציפייה מקשה עליו, הוא מתוח, רוצה שאיפה אחת של גראס
שמעט תקל על התחבטויותיה של המציאות האובייקטיבית המקישה כפטיש
אוויר בראשו. הלית עוד מעט באה... הרי נהיר לו שלא יחשוף בפניה
את תחושות אהבתו אליה, זאת לפחות עד שלא יקבע בבירור אם תחושות
אלו הן של אהבה בוגרת ואמיתית או אלא ביטויה של תלות ילדותית
בבחורה שיש לו עימה קשר מכורח הנסיבות. חסר חום לפולי, יש
בהרבה מקווי חשיבתו אפיונים אינפנטיליים ועל כן אין זה מן
הנמנע שתחושת אהבתו כלפי הלית הנם רק נגזרות מהיחס שמקבל הוא
ממנה, כלומר פוטנציאל היחסים ביניהם קובע שהיא תהווה לו משענת
והוא יהווה לה רק מטען נוראי על כתפיה הדקיקות אך החזקות באופן
מפתיע. זאת לא אהבה אמיתית פותר זאת בעיני רוחו פולי, חש כי
אין מסוגל לתת לה דבר אלא רק לקחת ממנה, רק להזין עצמו מאהבתה
אך לא לתת לה מזון לנשמתה בתמורה, רק לינוק מפרי שדיה הרכים
ולבכות או לצרוח בקולי קולות כשרוצה שוב לאכול או לחוש חום
והגנה. איזה ביטחון רגשי או חומרי יכול פולי באמת לתת לה?! הם
שונים מדיי, היא האישה המבוגרת ולו ספק תמידי בעיני רוחו בקשר
לבגרותו המנטאלית.
אוי הלית... הלית... יודע הרציונאל של פולי כי זה לא יתקיים
באמת ביניהם, יודע כי הם שונים מדי, יודע כי חייו נוחים ועצלים
תודות לה ועל כן אין עליו לסכן זאת עבור דבר נבוב כאהבה מעט
נכזבת או תקווה שרציונאלית יודע שמטעה. להלית יש חיים יפים,
אמנם בעלה נכה מה שמקשה עליה פיזית, אך נכותו נותנת לה הרגשה
נהדרת של שליחות או אומץ, תחושה שזקוקים לה, כך שאין ספק
לאהבתה כלפיו, לאהבתה לילדיה ולקן המשפחתי החם שלהם, לו היא
נאמנה עד לשד עצמותיה, היא פשוט היצור הנפלא ביותר על פני
האדמה. מי הוא פולי שיאיים על קן זה? למה שהוא יעשה דבר שכזה
במודע? אהבה היא דבר נבוב ולא אמין, אל ללכת אחר אל שהלב דוחק
אלא רק אחר הצרכים החיוניים של כל אדם ואדם, כל אחד והאינטרסים
שלו לתועלתו בלבד.
לפולי אין תוחלת באיום נוראי על אורח חייו עבור תקווה ערפילית
שיודע כי המציאות היא אך ספק בה. אוהב את הלית, כמה להתרווח
בינות זרועותיה וחזה אולם מציאות אין בקשר ביניהם, לא רואה
קיום מציאותי אפור המניח את דעתו יחדיו איתה. לא רואה עצמו
קונה בית גדול בדניה או ברמת-אלמוגי, חי את אורח חייו של
הוריו, לא רואה עצמו עמל כל יום עם שחר, לוקח אחריות ומשלם
חשבונות, נושא על כתפיו את צרכיה הנפשיים של הלית. לא רואה
זאת, רואה רק אותו ואותה מחובקים ושילכו להזדיין כולם, הרגשה
של קדושים מעונים שהחברה דחקה לשוליה. אולם הלית היא החברה
בכבודה ובעצמה לכן מבין פולי שפילוסופיה זו אינה ריאלית, אולי
עבורו היא כן בחזיונותיו הכועסים אך בטח לא ריאלית להלית
המחוברתת.
הטלפון הסלולארי צלצל, קטע במנגינת תקתוק הפתיחה של המופת
'זמן' של פינק-פלויד את מקצב המחשבות האופפות את מוחו שעוד לא
בשיא אונו של פולי. היה זה רמי ששאל אם ברצונו להכיר אישה מעט
מבוגרת אך יפיפייה אמיתית המחפשת את אותו סוג היחסים שיש בינו
להלית.
-'קוראים לה אריאלה...', אמר רמי ומנה את ספרות הטלפון
הסלולארי שלה, '...רשמת? יופי ...אהה ...היא בת ארבעים ושלוש,
באמת כוסית אחי נשבע לך, גם חמודה כזאת, טובת לב, בדיוק איך
שאתה מתאר את הלית. בקיצור... היא נשואה אבל טוענת כי משעמם
לה, בעלה הוא עורך-דין יבשושי שכזה שלא ממש עושה לה את זה,
נראה לי בכלל שהם לא מזדיינים. בקיצור, אין לי כוח יותר לזה,
יש לי שלוש תומכות וזה מספיק לי כרגע, קח את הטלפון שלה ותיפגש
איתה, אמרתי לה שאתה בחור לעניין ובדיוק מה שהיא צריכה, גם
סיפרתי לה על הלית אז היא התלהבה, אמרה שזה בול מה שהיא רוצה.
היא מוכנה לשלם הרבה כסף אחי, באמת כדאי לך, גם לא ממש אכפת לה
ממראה חיצוני, לא שאתה מכוער או משהו אבל היא באמת הדגישה כי
מה שחשוב לה זה רק שמישהו ייתן לה הרגשה שהיא מושכת מינית'
-'אני לא יודע אם אני מסוגל רמי, אתה רואה מה קורה לי עכשיו,
אני מאוהב בהלית רק בגלל שהיא נותנת לי לגעת בה, אתה רוצה שאני
אתאהב בעוד מישהי? זה מקשה על החזה שלי אחי...'
-'בוא הנה יא נקניק... אתה גורם לי לא להרגיש מצוין עם הגישה
הזאת שלך... פולי! אל תתנקנק...', הרים רמי את קולו מצידו השני
של קו הטלפון '...זאת עבודה ואתה תרוויח כסף עבורה. מה אתה
מעדיף ללכת כל בוקר לאיזה מקום חרא, להעביר שעה מתישה ולקבל
עשרים שקל תמורתה? תעשה לי טובה נו... באמת, אחי... תתמודד,
אתה פשוט צריך להתייחס לזה כאל עבודה. תבין... אין עבודה טובה,
אין עבודה שלא תלחץ לך על החזה, תגרום לך למתחים או לאולקוס,
אז באמת... תהייה איתה פעמיים בשבוע, תשכב איתה שעה ותקבל כמה
מאות שקלים עבור כל זה. זה הרבה יותר טוב מכל עבודה אחרת תאמין
לי... ואין ברירה חייבים להרוויח איכשהו כסף. פשוט... תנסה
לשלוט על הרגשות שלך, תגרום לעצמך להיות אדיש כלפיה. תעשה מה
שאני עושה, אני אוסר עליהן להקשיב לי, אני לא קיים בקשר רק הן,
אני לא יכול לבוא אליהן ולספר על יומי, על מחשבותיי, אין דבר
כזה... צריך להפריד. אני רק מקשיב להן, זה אף פעם לא יהיה הפוך
ואז אני לא נקשר אליהן. גם עם הלית אני ממליץ לך לא לדבר על
עצמך, רק תקשיב ותספק אותה... זאת פרנסתך ואין עמל המבייש את
בעליו'
-'ומה עם בעלה?', שאל פולי '...לא מוצא חן בעיני שהוא לא בסוד
העניינים, זה יכול לגרום לבעיות'
-'אם יהיו בעיות תתמודד איתן, מה הוא יעשה לך כבר?! הבעיות הן
בינו לבין אשתו, הן לא קשורות אליך. אתה עוד לא הבנת מה זה
התפקיד הזה של הנתמך?! אתה סתם זונה לא איזו פרסונה משמעותית,
אתה סתם כלי בבעיות ביניהם, כלי שיכול לחיות לא רע מזה. תראה
אני לא מדבר על להיות נער ליווי או פלייבוי או משהו כזה, אתם
לא יוצאים לשום מקום, אתה לא התאכשיט שלה שהיא מראה לכולם
כסממן סטאטוס חברתי... אלא היא מתקשרת ובאה אליך ולא יותר
מזה... אתם מזדיינים והיא משלמת והולכת הביתה, מה כבר יכול
להיות רע בזה? הרי בכל מקרה אין לך את ההתחבטות המוסרית בנוגע
למין תמורת כסף, אז תחשוב באיזה מצב נהדר אתה, אתה באמת יכול
ליהנות מהחיים ולהתפרנס ממה שאתה באמת אוהב. אחי אתה לא מישהו
משכונת עוני, לא מנצלים אותך או משהו, זאת בחירה שלך, טוב לך
עם זה אז תפסיק להיות פחדן. באמת אני אומר לך שיהיה לך טוב
ואתה תצטער אם לא תעשה את זה. רק תיפגש איתה וזה הכול, תתקשר
אליה ותיפגש איתה הערב בחורב, אני אבוא איתך, נשב ונדבר כמה
דקות ואחר-כך תחליטו ביניכם. בסדר? סגור... תגיד לה להגיע
לכניסה למרכז חורב בשמונה בערב, נתראה כבר, ביי...', ניתק רמי
עוד לפני שיכל פולי לענות, קבע עובדות בשטח למורת רוחו של
פולי, אך משמעט חשב על הסיטואציה באופן רציונאלי כמובן, מצא כי
אמנם יש בה לא מעט פגמים אולם מה זה משנה כסף זה כסף ומין זמין
זה נהדר, ברור היה מראשית השיחה כי יעשה זאת, סתם היה צריך
לשמוע את שכנועו של רמי שיקל מעט על הסרטים שרצים בראשו, סרטים
המנותקים מהגיונה הבריא של המציאות.
התקשר פולי למספר של אריאלה, מספר אותו השאיר לו רמי בעורמה
וזאת על מנת שיוכל פולי לפרנס מעט את עצמו כי אין עמל המבייש
את בעליו כאמור גם לא עמל שהקו המפריד בינו לבין זנות לא רק
שמטושטש אלא כלל לא קיים. זנות היא מעשיו של פולי בדומה למעשיו
של רמי, זנות היא מעשיהם רק בשינוי סמנטי מינימאלי הגורם
לשניהם להרגיש מצוין לכאורה ולא להרגיש חרא באופן הבוטה ביותר.

'שלום...', ענה לפולי קול ערב מצידו השני של הקו
-'שלום, אריאלה?', אמר בקול טיפה חושש פולי '...אני פולי חבר
של רמי, הוא השאיר לי את הטלפון שלך, אמר שאת רוצה להיפגש
איתי'
-'כן... אני שמחה שהתקשרת, תראה... מה שאני רוצה הוא מאוד
ברור, אינני רוצה תהפוכות בחיים שלי אז רמי אמר שיש לך איזה
סידור עם אישה אחרת, סיפר לי שהיא באה אליך, אתם שוכבים ואתה
לא רואה אותה מעבר לזה. זה בדיוק מה שאני רוצה, אני באה אליך
פעמיים בשבוע, שוכבים ויותר מזה אין לנו שום עניין יחדיו. אני
אתן לך ארבע-מאות שקל לפגישה, בתמורה אתה שלי לשעתיים... תבין
שהכסף לא ממש פקטור בשבילי, אני רק רוצה שהכול יהיה מובן וחתום
בינינו'
-'תראי אריאלה, אני מבין את חששך, כל מה שאת צריכה זה פשוט
להכיר אותי רק על מנת להבין איך בדיוק זה עובד. זה לא מדויק מה
שרמי סיפר לך, כי אני כן מכיר את זאת שאני שוכב איתה... כלומר
אבי ובעלה הם קולגות, בנוסף בעלה בסוד העניינים והוא זה שבעצם
יזם את הסידור. אבל זה לא ממש משנה... תביני אני בן-אדם די
אדיש, את תבואי, נבלה זמן ביחד ומעבר לזה כלום לא מעניין אותי.
אני מבין שאת מכירה את רמי ואת הסידור שיש לו עם כמה נשים?'
-'כן...', ענתה אריאלה, '...חברה שלי הפנתה אותי אליו, הוא
מציע דיל לא רע בכלל'
-'אז זהו, אני מציע בדיוק אותו הדבר. אני הפסיבי בקשר הזה
בינינו, את יוזמת ואת זאת שבאה, את מקבלת את מה שאת רוצה
והולכת. אני לא רוצה ממך כלום, לא צריך ממך כלום, אני לשירותך.
חוץ מכך שיהיו ימים בהם אני עם האישה השנייה, אני בסך הכול
פנוי אז פשוט תתקשרי, אפילו שעה לפני ואם אפשר אז לי אין בעיה.
חוץ מזה... בואי ניפגש בארבע עיניים... או שש ונחליט הכול
בינינו, היום בשמונה בערב ניפגש אני את ורמי, בסדר? ...תבואי
לכניסה למרכז חורב, נשב איפשהו ונסגור את כל הפרטים בינינו'
-'טוב חמוד, נראה אותך היום בערב, ביי...', בירכה אריאלה את
פולי לשלום וניתקה את הטלפון. הניח פולי את השפופרת וישב על
הספה הכחולה הדהויה שבסלון הקטן בדירתו, בהו עיניו בבניינים
שמחוץ לחלון ומחשבות רצו בתוך ראשו.        
הלית דפקה בדלת. קפץ פולי קלות ממקומו, חש מעט כחוטא או כבוגד
אולם מיד ניתק מערעוריו ומאותו המתח המתוק לקראת התרחשויותיו
הפוטנציאליות של הערב. את מתח זה החליף אותו מתח מתוק לקראת
מפגש מיני מתוכנן ומתוק הרבה יותר עם אישה יפה חיצונית
ופנימית, בעלת קול מלאכי מעט צפצפני, שפתיים דקיקות ותפר שהוא
עולם ומלואו.
'שלום פולי...', נכנסה הלית לתוך הדירה לאחר שפתח בפניה פולי
את הדלת, בידיה שקית של מכולת סמוכה ובתוכה קרטון חדש של חלב
'...אתמול סיימתי לך את החלב שבמקרר, אז הבאתי קרטון חדש', היא
אמרה ולאחר מכן ניגשה לכיוונו ונשקה קלות על לחיו השמאלית,
הניחה את תיק היד הורוד שהיה לכתפה על שולחן העץ הנמוך שבלב
הסלון והתיישבה על הספה בעלת הצבע הכחול דהוי שבסלון הקטן. היא
הייתה לבושה במכנסיים לבנים צמודים, סנדלים פתוחות עם מארג
מוזהב בין אצבעותיה ועקבים נמוכים. חולצתה הייתה חומה ומתחתיה
גופיה לבנה, שיערה היה קלוע בצמה. הביט בה פולי וליבו פעם,
התרגש, חשב לעצמו כי זו היא אישה שלא משנה מה היא תהייה יפה,
היופי שלה הוא כל-כך עמוק, כל-כך יציב, אין שום דבר או אירוע
שיכול לגרוע מאצילותה. טעמה היה מרהיב מבחינתו של פולי, תמיד
מטופחת אך תמיד טבעית, גם ביום זה עם תום עמלה היא נראתה כל-כך
רעננה, כמו משב רוח מן הים שעוטף את פולי במתיקותו.
קמה הלית מהספה וניגשה למטבח שם מילאה את הקומקום החשמלי במים.
עם הרתיחה מזגה לעצמה לכוס מים אותם רקחה עם נס קפה ארומאטי
במיוחד של נסטלה, הוסיפה שתי טבליות סוכרזית ומעט חלב מהקרטון
החדש אותו הביאה ושבה לסלון, התיישבה שוב על הספה.
'אני רואה שנחתכת קצת ביד, איך זה קרה?', שאלה במתיקות הלית
-'סתם... לא משהו רציני, קצת שתיתי אתמול את יודעת?'
-'את האמת לא ממש, מזמן לא שתיתי ככה עד הסוף... אבל אתה צעיר
אז תהנה מהחיים, לא? בכל מקרה... אז מה שלומך פולי? איך מתקדם
הספר שאתה כותב?'
-'שלומי טוב, שלום הספר פחות...' התיישב פולי סמוך להלית על
הספה, שמר על מעט מרחק ממנה, חיכה כי היא תעשה את הצעד הראשון
לכיוונו, '...אין לי כרגע יותר מדי השראה, אני מרגיש כי יותר
מדי מחשבות מסרבלות את מוחי'
-'תמיד זה ככה אצל אמנים, ישנן תקופות של חווית חוויות ולאחריה
תקופה של ביטוי יצירתי של אותן חוויות, אני שמחה בשבילך. גם
אצל דודי'שקה זה ככה, לפעמים אין לו השראה כך שנראה כאילו הוא
מטפס על הקירות. אז מה שלום אבא ואימא, שמעתי שהם רוצים לשפץ
את הדירה באלמוגי, דודי'שקה אומר שהם כבר פנו לדוקטור היימן
ראש החוג לארכיטקטורה בטכניון לייעוץ, אמרתי לאימא שכדאי אולי
שימתינו, כי חומרי הגלם נורא יקרים עכשיו...', הביטה הלית
קצרות על פולי וכמו שנכמרה בדעתה מאותה שיחת חולין העוסקת
בהוריו, שיחה המערבבת בין העולמות ובין הסיטואציות שעליהן
להיות מופרדות למען הצלחת הסידור '...טוב, אהה ...פולי, לא
נראה לי שזה ממש מעניין אותך ובכל מקרה אני צריכה ללכת מוקדם
היום כך שנהייה אולי קצת פחות זמן ביחד. אבל לא נורא, אני
מרגישה שהחיים שלי מעט יותר יציבים כעת, התרגלנו לאורח החיים
החדש אני ודודי'שקה, גם הילדים התאוששו מעט, השלימו עם זה שאבא
לא יכול לשחק איתם יותר בגינה... נדב כל הזמן רוצה לשחק איתו
מונופול, הוא אמר לי שהוא רוצה לשחק כמה שיותר עם אבא כי הוא
חושש שעוד מעט הוא כבר לא יהיה איתנו יותר... אבל אתה יודע
שאנשים מתרגלים לכל מצב, המציאות היא הפקטור היחידי שרלוונטי
בסופו של דבר, נעבור הכול ביחד, אנחנו משפחה חזקה... שתדע שמה
שהכי גומר את דוד זאת הידיעה שאינו יכול עוד להביא ילדים
לעולם... זה הכי נורא מבחינתו, הוא רצה בת... הוא רצה שגם אני
אהיה אימא אבל הסברתי לו שמבחינתי הילדים שלו הם כעת ילדיי שלי
במאת האחוזים... אבל אולי זה לא מה שאתה צריך לשמוע... אני
מקווה שאני לא מפריעה לך עם השיחות האלו שלי, אני פשוט מרגישה
שאני קרובה אליך מספיק על מנת לשתף אותך במה שקורה בחיי'
-'לא... לא... הלית, אני דווקא מאוד שמח שאת מספרת לי הכול,
אני פה איתך הרי, אני רוצה להקשיב לך, רוצה לשמוע עלייך, מעבר
לסידור בינינו אני רואה אותנו כמיודדים את לא חושבת ככה?'
-'בטח שכן, אני מאוד מחבבת אותך פולי, אני חושבת שאתה אדם חמוד
מאוד... יש לך איזו מישהי? כי אתה יודע שאני לא רוצה שהסידור
בינינו ייפגע בחייך הפרטיים. אני רוצה שתהייה מאושר, אני גם
מודה לך על סבלנותך ובגרותך, אני חושבת שקשה להתמודד עם כאלו
מטענים אבל אני רואה שלא רע לך עם זה, נכון?'
אחז פולי את ידה הדקיקה של הלית שהביטה במבט חודרני לעיניו כמו
שניסתה למצוא את האמת בהן ולא במוצא פיו.
-'הלית... טוב לי עם הסידור, רק שתדעי שאין לך שום צורך לדאוג,
אני שמח להוות לך משענת, אני יודע כי חייך עוברים תהפוכות כעת
ולכבוד לי להיות פה בשבילך... את גם לא צריכה לדאוג לי, ככה
אני וטוב לי עם איך שאני, כשם שטוב לי להיות מישהו שחשוב לך.
סתם... יש לי אולי קצת מצב-רוח בזמן האחרון, קצת לא מוצא את
עצמי, תקוע. אבל מה זה משנה? טוב לי, יכול היה להיות יותר טוב
אבל... כמה רע כבר יש באותם חיים עצלים העוברים עליי? אהה, זה
קצת מצחיק בעצם כפילות העצלות עם הכמיהה לעבדות...', צחוק
מאולץ קלח מפיו של פולי ופניו שוב הרצינו '...אבל... את יודעת
מה הלית... יותר חשוב לי להיות פה בשבילך, חיי לא עברו תהפוכות
כמו שלך, את צריכה אותי הרבה יותר משאני צריך אותך. אני רוצה
שנפסיק לדבר עליי, נתמקד בך ובצרותייך'
-'אני לא רוצה שתראה את זה ככה בינינו, בסדר? אנחנו שוכבים
ביחד אבל עדיין כמו שאמרת אנחנו מיודדים, טוב לנו בחברת רעהו
וזה נהדר, אני צריכה ידיד אינטליגנטי וחביב כמוך כשם שאני
צריכה מגע פיזי, אני מקווה שאתה מבין את זה. תראה... היה לי
חשש בתחילה שאולי אתה לא מספיק בוגר להתמודד עם מטען ענק שכזה,
להתמודד עם צרכים מינים של אישה זה דבר לא קל, במיוחד שיש כאלו
גבולות בינינו, שהאינטימיות שלנו היא מלאת סייגים, הסידור ברור
אתה יודע... אבל נראה לי שאתה כן מתמודד עם הסיטואציה היטב,
אני רק מקווה שתזכור שאני פיקציה אינטימית, אני לא קרובה אליך
ברמת הזוגיות אלא רק ברמת הידידות. לא יכולה להיות בינינו
אינטימיות של זוג וברור שזה קשה, זה מאוד קשה גם לי אך אני
מניחה שאולי אני מעט יותר מבוגרת אז אולי יותר קל לי להתמודד
עם הסיטואציה. בכל מקרה... אתה תגיד לי עם קשה לך נכון פולי?
תגיד לי אם אתה חש כלפיי משהו?'
-'את יודעת שאני מאוד מחבב אותך...' קטע פולי את הלית '...אני
באמת חושב שאת אישה נפלאה. אבל אני מציאותי, את במקום אחד ואני
במקום אחר ונוח לי עם זה, אני רוצה שגם לך יהיה נוח... אני
רוצה שלא תחשבי או תחששי בשמי. הסידור הזה מאוד טוב לי ולו רק
בגלל התמורה החומרית אותה אני מקבל, הגבולות בינינו ברורים
ואינני רוצה לחצות אותם. אין מן הנמנע שאני חש אליך קירבה
אינטימית מסוימת אך אני רואה זאת כקרבה בין ידידים, בין שני
אנשים שמבינים ומכירים היטב זה את רעהו. אני מספיק בוגר בכדי
לעכל את הסידור אז בבקשה אל תדאגי... טוב... רוצה להצטרף אליי
ונלך למיטה?' אמר פולי וקם מהספה.
-'פולי...', אחזה הלית בידיו בחוזקה '...אני רוצה שתהייה כנה
איתי, אתה לא מאוהב בי נכון?'
-'את מחמיאה לעצמך הלית... אני מאוהב בך כמובן אולם לא בפאזה
הזאת שלך ושל בעלך, אני מאוהב בך כי את אדם נפלא, תאמיני לי...
אך ורק בגלל שאת אדם נפלא.'
משך פולי את ידה של הלית והרימה מהספה, הובילה אל המיטה שם
קיימו את המגע הפיזי המותר לפי הסידור. הלית לא גלשה אל מעבר
לתאוות הבשרים קרי צרכיה המיניים כאישה, נתנה לפולי לגעת בכל
איבר בגופה הרך אך מנטאלית, הקיום האמיתי אינו חומרי כי אם
מנטאלי ורע לפולי, רע מאוד עם הצד המנטאלי שבו על בגרותה
ומחויבותה של הלית לקן המשפחתי שלה, שם לא נותנת לו לנגוע. אך
פולי גולש כי תמיד גולש הוא, חש את בשרה החם כאילו הייתה היא
לו אישה בבעלותו. נגע בכולה פולי, ליטף את כולה, נשק ראשית
ללחייה ולאחר מכן על פיה, נישק את שדיה ואת פטמותיה שהתקשו.
חדר אליה פולי, בעיני רוחו ראה אותה מאוהבת אך משהביט בעיניה
בעודו בתוכה ראה כי הן עצומות, ראה אותה מקיימת עימו פסבדו-מגע
תקני של זוג, מקיימת דרכו את מגעה האינטימי עם האיש לו נישאה
ואותו באמת ובתמים אוהבת.
נפל ליבו של פולי והכביד עליו, כאב ליבו ואיברו מעט נרפה.
הביטה הלית עליו, עיניה הרכות ליטפו אותו החדירו בו פרץ של
תקווה. עיניה הרכות, חלון לנשמתה לאן הן טיילו? מה ראתה
כשעיניה נעצמו? אך משנפקחו עיניה והביטה בו כמו חדרה לנשמתו,
איברו התקשה, מקצבו עלה והלית צרחה מעונג, צרחה מהמגע הפיזי
אותו היא כה צריכה, לוקחת מפולי את אונו אך משאירה אותו
כשתאוותו האמיתית בידו, משאירה אותו מרוקן פיזית ואבוד נפשית,
הרי במהרה תיקח ממנו את עצמה ותסתלק אל חייה האמיתיים בהם אין
פולי קיים.
פלט זרעו פולי במעמקי מפשעתה של הלית, השהה עצמו בפנים עד
שנרפה איברו, עד ששבו הדיוסקורים לקבר קסטור לבלות יום נעים
ורגוע במעמקי האדמה, בקברו של בן-התמותה. קמה הלית מהמיטה,
השאירה את פולי שרוע על המיטה מתבונן אליה בערגה כמו שהיה כלב
זרוק, מתחנן בעיניו למוצא פיה המרגיע. קמה הלית וניגשה
לשירותים לאחר מכן התלבשה במהרה, הרימה תחתוניה, רכסה את
מכנסיה הלבנות וכך בחזה חשוף רכנה לעבר פולי הערום שבמיטה,
פולי העצוב שבמיטה, נשקה על לחיו השמאלית ובירכה אותו לשלום.
בסלון לבשה הלית את חזייתה וחולצתה החומה, סידרה שיערה מול
המראה, נעלה את סנדליה ונעלמה לדרכה במהרה, לחייה המציאותיים,
לאותו אירוע חברתי המחכה לה עם המשך יומה הסטנדרטי והבוגר
בליוויו של בעלה שאינו בועל בה אך בעל הוא לליבה הרך. שבה הלית
לחייה האמיתיים, למציאות הפושרת של החוץ החיפאי, מציאות
שבעיניו האדישות של פולי היא לא יותר מאשר תחושה נוראית של
תקיעות, אין סיכוי שהיא תישאר פעם לישון ללילה, אין שום סיכוי.
התהפך פולי על צידו וחש כי שקוע הוא עמוק באדמה, מתפלש בקברו
במחילות העפר של תרפני סמוך לאחיו קסטור באותו יום מוות לשני
האחים בניה של לדה, אותו יום ריק מתוכן ומאון בו לקחה הלית את
גבריותו ושתתה אותה כאילו הייתה פרי אונו הקמל של בעלה.
ופולי... מה עם פולי? נשאר עזוב ובודד, הלית אהובתו לאן הלכת,
הלית... הלית... נמוגה בבועתה מבעד עיניו הנעצמות... נרדם פולי
וחש כמת... בודד... רק פולי כאן בחושך, קסטור איננו, פה בקברו
שוכב בדד פולידאוקס - בדירתו, בהילך חייו חסר התוחלת בו מזור
רק לפיזי וכאב נפשי עמוק.

במחילות העפר בתרפני
עם תחילתו של הערב קם פולי ממיטתו, ראשו היה אפוף מאותם
החלומות הפרועים וההזויים ששוב חלם, חלומות שהיו מנת חלקו עם
תנומת הצהריים. שוב ראה את אותן הזיות וכמיהות, רגשות חזקים
הפועמים כמקצב ליבו אותו רואה כאדיש ועל כן נעלמים הרגשות עם
היקיצה.
שכב פולי במיטתו ועם שלט מערכת הסטריאו מילא את חלל החדר סגור
התריסים במוזיקה חודרנית ורועשת של קינג-קרימזון. נח פולי, רצה
להרגיש מצוין לאחר החדירה הפיזית בלבד אותה ביצע בהלית, רצה
להרגיש מצוין אולם חש חרא, תחושותיו לא טובות כאשר חווה ומגשים
את חזונם ומזורם של החיים העצלים אותם חי כעת.
המוזיקה בחדר כבשה את תודעתו כאותם חלומות הזויים של צהריים,
שוב חש פולי כניתק מעט מהמציאות, מרחף על כנפי חזיונות שווא
מפעימים באושרם נושאי תחושות של הגשמה וסיפוק, אלו התחושות
שלעד נעלמו מתודעתו ואליהם כמה עד אין קץ באותם רגעי היקיצה.
המציאות האובייקטיבית אולי אדישה היא, אנשים אדישים הם ופולי
רק רואה עצמו כבבועתם, אולם רגש מצטבר בפולי, רב הרגש בו על
שיכול לעכל בתודעתו, פולי אינו אדיש כפי שרואה עצמו או כפי
שהיה רוצה להיות. חזהו כואב כשחושב על הלית, ראשו דואב שמנסה
לתור אחר עתיד מציאותי ורואה כי בכל דרך אין סוף מהמורות
שהופכות לגבעות ולהרים שספק אם יוכל לחצותם. אין דרך בה ילך כי
הולך האדם בדרכו שלו ובתומה מת. מתי חש האדם שהוא חי? האם
לעולם לא חש באמת חי אלא רק מרגיש כך שמביט אחורה על ערש דווי
ורואה כי המציאות אותה חווה בכל יום בחייו היא תחושת החיים? אל
חייו האפורים מתגעגע? אם ילך בדרך לא יחוש דבר היות וימשיך
לכתת רגליו למען ההגשמה, למען ההגעה אל נקודת הסיום, האינרציה
היא שתוביל אותו ולא כמיהתו לחיים כי חיים הם ההווה בלבד ואין
עתיד. אך שיגשים את דרכו, שיעצור בתום הדרך וישאף אוויר פסגות
לריאותיו יקמל האדם וימות כי אין דרך הראויה להגשמה כשם שאין
הנצחה רלוונטית למי שמת וילכו דורות בדרכיו ההרואיות וימותו גם
כן כי החיים הם ההווה וההווה תמיד חרא. שניית הנצח היא ההווה,
לעולם לא תגרום למישהו לחוש מצוין. מה ערך דבריו של אכילס
לאודיסאוס בשאול כי בחר לצאת לטרויה ולהיזכר, בחר לחיות לנצח
בתודעת אחרים, מה ערך תחינת רוחו לחיים אלטרנטיביים בצל
האלמוניות וקנאתו בחייו של אודיסאוס, לנצח יכירו את הגיבור
אכילס אך גורס הומרוס כי מרגיש חרא עם בחירותיו. מי הוא פולי
שיסרב להסכים לדבריו של הומרוס, משמע עדיפים חיי העבדות על מות
גיבורים. אך לרוב, אלו תרי העולם חסרי האונים שחיים חיי עכברים
ומתים מוות שאינו ראוי לכלב. איש אם תיגרר גופתו המתה בשדה אין
מן הנמנע שתושחת עד ללא הכר, אין לאדם את אפולו למרק את גופתו
כפי שהיה לצדו של הקטור דקור הצוואר. לצידו של האדם טואלטוס,
בנו של פולידאוקס שיכיל עליו את אותה עצבות מלנכולית פרי
ביאושיו של כרונוס, בה מבין האדם את המציאות האובייקטיבית
ומכיר כי אל לו להבין דבר כי אין ערך בבינתו כשם שאין ערך
בקיומו הפיזי, אי לכך יבהה האדם בנשקף מול עיניו ויניח דעתו כך
יהיה אדיש.
קם פולי עירום ממיטתו, ניגש לשירותים ורוקן עצמו. לאחר מכן לבש
תחתוני בוקסר עם הדפס של הומר סימפסון המקבל נשיקות ממארג'
ושטף מעט את פניו במים פושרים. הצית פולי בדל קצרצר של סיגרית
מריחואנה ממנה נהנה ביום האתמול, שאף שתי שאיפות ארוכות וזרק
את שנשאר לאסלה. התיישב במיטתו, שם כרית לגבו והמשיך לנסות
לבטא את חוויותיו של טואלטוס, אותה טואלטה מופלאה, חזון
המיתולוגיה כלפי העולם המודרני כמחאה נגד הגיונו של אביו
שהעניש אותו ואת אחיותיו באותם שמות ייחודיים ועל כן ברא בהם
סבל ולאחר אדישות. תהה פולי מראשית כתיבתו איך יבטא את המילים,
האם יבטאן כמו הומרוס, סופוקלס, אייסכליוס או הסיודוס ויוונים
רבים וטובים אחרים שהעבירו את חכמת המסורת בשירה. הרי מי הוא
פולי לעומתם אלא רק ברנש עלוב וחסר כול, לא אריסטוקרט קלאסי,
כתביו אינם קודש אלא רק ביטוי לרע העוטף, ביטוי מדויק לקיום
המודרני. מולו בולטות אותן שורות פתיחה שביטא לפני זמן רב, אלו
שורות ראשית הטואלטה כהד להומרוס, הבית הראשון של השיר הראשון
של הטואלטה:
"הסי מוזה אל מול תהום דעת טואלטוס
לאלו צבאות זאוס הילל
וירתח הגיא וינשב איולוס פקודיו בעמלו
מצוק נישא חוצץ בינם
עיני רוחה של מנוח הרצון
ובהכת ברק בגבעות מנשה
צאצא רב המתיקות ייקוד בטרטרוס
אך עודה דעתו בגבעות
ספק לתהילתו של אבי האלים והאדם"
אך מאז כתיבת שורות אלו לא מצא עוד פולי מילים לתיאור הקרב
האפי, לא ידע לאן להוליכו ומדוע, ספק פרע בו על איכות כתיבתו,
תהה אם ישנה תועלת להביא הד עברי למופתים היווניים. אי לכך
החליט פולי לבטא את ענף המיתולוגיה שלו בדרך המודרנית המקובלת,
הדרך בה לא יישברו אנשים את ראשם הדל במילים יפות ומסרים
תת-הכרתיים. יתאר את הענף שלו, האיניאדה לאדם המודרני, לפי
הדרך שהותוותה לו מאביו, דרך התקצור העממי. את מירב הונו עשה
אביו של פולי מפרסום מוצלח של ספר בו לעיתים תרגם מדבריה של
הדית המילטון ולעיתים נתן את פרשנותו שלו כלפי נרטיב קלאסי זה
או אחר שתרגם משירה יוונית. כך קיבץ אביו את המיתולוגיות
היוונית והרומאית במקבץ קריא של תקצירים, תרגם את הקלאסיקה
לעין המודרנית העצלה. ספר זה נחל הצלחה מרובה והביא תהילה
לאביו, הוכרז בחוגים אקדמאים רבים כראשון מביני המיתולוגיה
היוונית בארץ, הוכרז כאחד המומחים העולמיים בשורה אחת כמובן עם
הדית המילטון. ההכנסה הכספית שנבעה מהצלחת רב-המכר שכותרתו
הייתה 'המיתולוגיה לעין המודרנית', הובילה לקרע בין משפחת
איולוס לקיבוץ בו חיה המשפחה ובו נולד פולי, רצה הקיבוץ שהכסף
ייכנס לחשבון הקולקטיב אך אביו סירב וחש בשל לנטוש את הגב
הסוציאליסטי בו לא היה לו צורך עם התייצבות משענת חשבון הבנק
הטופח.
אין ערעור מצידו של פולי על כישוריו של אביו, מבין גדול הוא
ורב חכמה, מכיר את הנרטיבים כשם שבאמתחתו להסביר את
הפילוסופיה, הגיאוגרפיה, ההיסטוריה ובכלל את כל מה שנגזר מהם.
מלחמת טרויה כמלחמת עולם תחת משקלו של זאוס ותחינתה של סבתו,
מלחמה בין הנאורות היוונית תחת חסותם ושעשועיהם של אתנה והרה
מול המיסטיקה של אפולו, פראותו של ארס וגחמותיה של אפרודיטה,
מייצגים נאמנים של תפיסות עולם מזרחיות שאיימו על הקיום היווני
הרציונאלי המערבי. בריאת העולם כהיפרדותו של אוראנוס מגיאה עם
כריתת אשכיו כאלוהים שמפריד את השמיים והארץ.
המיתולוגיה הייתה לאביו של פולי כמזור לתחלואי העם היהודי,
תרופה מנטאלית לרצח הקולקטיבי לו היה קורבן כעולל, רצח אימו
באושוויץ ומות אביו במחנה פליטים מטיפוס. מזור מהאמונה העיוורת
והמופשטת בה אין דבר המטפח את חוסן העם להבין את המציאות
האובייקטיבית ולהגן ולתקוף רק לא ללכת באמונה עיוורת כצאן
לטווח ולקוות שהאל מאזין לתפילה חרישית המפללת מפי אלו השוכבים
מנוקבים בגאיות ההריגה. היהדות מתה אצל אביו של פולי מילדותו,
הציג עצמו אמנם כאתיאיסט כמקובל לתושב קיבוץ, בוגר נאמן של
החולצה הכחולה עם השרוך הלבן אולם אביו לא היה אתיאיסט אלא
האמין כי אדם חייב להאמין במשהו ותחושת הניכור אותה חש, תחושת
הניתוק ממסורת הוריו ברמה המנטאלית כהד לניתוקו מהם ברמה
הפיזית, שלחה אותו לחיק אותה דת פגאנית בה אין מי שיאמין יותר.
לדעתו של פולי אביו הוא בן אדם מאוד דתי, מאמין עד לשד עצמותיו
בהגיון הקלאסי, אביו קלאסיציסט ברמה המנטאלית בדיוק כמו פטר
פאול רובנס שהיה אמנם קתולי כמקובל, אבל קלאסיציסט בנשמתו.
אותו אמן פלמי מופלא שמול ציורו 'אונס בנותיו של לאוקיפוס' ישב
חיימקה איולוס במשך שלוש שנים תמימות במינכן עת השלים את עבודת
הדוקטורט שלו הבוחנת את אפיונם המיוחד של הדיוסקורים. אביו
קלאסיציסט ברמה הקרה והמחקרית, לא ייסחף לרחם הדת או רחמי אל
זה או אחר אלא רק ינסה לתרגמה ולהכילה על סכמה רחבה הנוגעת
לעיצובה של תרבות-גג מערבית חוצה גבולות, תרבות שתחקור כל גבול
אפשרי רק שמעולם לא תחצה את מצוקי הסימפלגדיים שמעברם תפיסות
אוריינטליות שלא ניתן לדון איתם ברמה הרציונאלית.
חיים איולוס הוא אדם דתי מאוד, אביו של פולי הוא מאמין דגול
באקדמיה ובמחקר המעמיק וברמה הזאת מאמין בסיפורי המיתולוגיה
ורואה בהם כנרטיבים מושלמים שנמסרו בשפתו של עם עתיק מסוים
ועתה יש לשוב ולמסורם לעולם המודרני, לתרגם את השפה הקלאסית
לקיום המודרני ובכך לחזק את שריריו המנטאליים של האדם המערבי.
פעם כששאל פולי את אביו בהתרסה אם רואה עצמו כמערבי זאת למרות
שהתרבות המערבית היא זו שניסתה למחותו מעל פניה של גיאה, ענה
אביו כי הנצרות עצמה היא תחלואי העולם המערבי וזרה היא
לרציונאל המדעי בדיוק כמו היהדות. המונותיאיזם אלו דתות המזרח,
פטר אותן דוקטור איולוס במחי יד, התרבות המערבית היא זו היכולה
להביט על כל פקטור מריחוק קר ומדעי, לתת אנליזה חילונית ולמצות
את המחקר עד תום. ליוונים לבדם הייתה יכולת שכזאת בעולם העתיק,
הם קראו לזה קווינה. התרבות המערבית היא שיח חוקרים כך שכל אדם
על פני האדמה אם תר אחר ההבנה הקרה של תהליכים יש באמתחתו
להשתייך לאותה תרבות-גג. גם העמים הגרמאנים הגיעו מהמזרח,
הזכיר דוקטור איולוס לפולי, הם באו מארץ המזרחית יותר לזו הארץ
ממנה הגיעו היהודים אי לכך הנאציזם הוא לא אפיונה של תרבות הגג
המערבית אלא רק אפיון לגנים הברברים של הגרמאנים כשם
שתאוות-בצע או בוגדנות היא אפיון לגנים היהודיים לטענתם, יהודה
איש קריות כסטריאוטיפ הגג של היהדות בעין הגרמאנית הנוצרית כשם
שהיטלר הוא סטריאוטיפ הגג של הגרמנים בעין היהודית.
הביט פולי בדפים שמולו, חלקם מותחלים בהם כתב כמה שורות ולאחר
מכן החליט להמשיך את הרעיון רק כשתמצא המוזה ביום מן הימים
וחלקם האחר מלאי שורות צפופות ומילים מחוקות. שום דבר קונקרטי,
שום המשכיות, כאוס בדפים, אין כיוון, אין גיבוש, הפוליאדה במצב
קשה כי כושל פולי מלגבש את הטואלטה.
שאף פולי שאיפה ארוכה של אוויר נקי לריאותיו ונשף ברכות. הסיר
עיניו לתקרה והביט בקורת הבטון האימתנית המאוזנת מעל ראשו,
השליך אותה בדמיונו לאותה אבן נוראית העומדת מעל ראשו של
טנטלוס החוטא, אביו של פלופס, אביו של אטראוס, אביהם של מנלאוס
בעלה של הלנה ואגממננון בעלה של קליטמנסטרה, אחיותיהם של
פולידאוקס וקסטור. אין השראה, הנרטיבים האלו יותר מדי גבוהים,
בלתי מושגים, אינו יכול פולי לאלף את חכמת העולם העתיק. כך
בורח הכיוון ממנו, אין מסוגל למצוא כיוון אליו ייקח את הטואלטה
ובעוונה יצליח לחדור לנשמתו של אביו כשם שחדרו לשם הנרטיבים
הקלאסיים האותנטיים. יום קשה לטואלטה, הדיוסקורים לא התייצבו
לקרב, זנח פולידאוקס את בנו טואלטוס באותו קרב אכזר שניטש בינו
לבין אפולו על ההשראה. אין לו לאן ללכת עם אותו תירוץ עילאי
לבטלנותו, לא כותב כעת דבר פולי המובטל ברמ"ח איבריו ותירוץ
מניח על הדעת אין לו בבואו אל אביו בעת ניצחון זה של האלים
האולימפיים על הדור החדש של האלים השוכנים בגבעות מנשה באותה
מלחמה אפית - הגיגנמכיה המודרנית. כששוכנים הדיוסקורים במערות
העפר בתרפני מפסיד טואלטוס לאלים האולימפיים, רק אם אביו
פולידאוקס ודודו קסטור באים לעזרתו, רק אז נוחל הצלחה והכרה
כאבי ההיגיון המודרני של ההיגיינה והנגזר ממנה, אי היכולת
להרגיש אנושי היות ואין ריח רע אז האדם המודרני מתנתק מאפיוניו
החייתיים וממקורותיו הצואתיים והפחמניים והופך לפאזה גבוהה
יותר של ישות, פאזה המתאפיינת באדישות רוחנית.
איילו שטויות חשב לעצמו פולי, כשהמוזה בוכה המחשבה לא מתפקדת
כך חש כי מסתובב סביב זנבו ולא הולך לשום מקום אלא רק להיכן
שהיה רגע לפני בספיראלה לא הגיונית של תקיעות המחשבה. תלש פולי
את הדף עליו כתב, באגרופו כיווץ אותו וזרקו בחמת זעם על הרצפה.
אין השראה לכל הרוחות... אין כיוון, אין התמדה, החליט להשאיר
את הטואלטה ליום אחר, יום שיודע כי ספק אם יבוא.
סגר פולי את קלסר כתב היד עליו מתעצבת הטואלטה בקצב איטי
להחריד, מתבשלת לאיטה בקלחת מחשבותיו, היסוסיו ובחירותיו
הכושלות, מתעצבת לפי חייו. הטואלטה הולכת לשום מקום, אולי עליו
להעביר אותה לבנו בעל פה כך יעשה גם בנו לצאצאיו ואולי ביום מן
הימים יקום משורר דגול כהומרוס ויעלה אותה על כתב. אך הנרטיב
אינו ברור, לא יודע פולי לאן הגיגנמכיה המודרנית צריכה ללכת,
האם לקראת תבוסתו של טואלטוס היא-היא תבוסתו של פולי, תבוסת
הדור השלישי לשואה כי אין יותר מדינה לבנות ונוח להם ברחם
עושרם וחסותם של דור ההורים ודור המייסדים, או ניצחונו של
טואלטוס ותבוסתו של זאוס, תבוסת דוקטור איולוס והכרה מינימאלית
בפולי כיצור עצמאי עם כישורים בינוניים היכולים לאפשר לו את
אותם חיים בינוניים בצל מרוץ העכברים שיגשימו את חזון הציונות
אז יקים משפחה מפוארת לעצמו, יטפח את הדור הרביעי לשואה בו כבר
לא יהיה זכר לדפיקות המנטאלית הנגזרת מאותו אירוע מכונן.
מכאיבות מחשבות אלו לפולי, מכאיבה הטואלטה ביום זה בו
הדיוסקורים זנוחים מתים בקברם במחילות העפר בתרפני, אולי מחר
עם שיבתם לחיי הנצח יעיר מעט פולי את המוזות שבהליקון ויוכל
לצלוח מעט בפרויקט מכונן זה בחייו.  
התלבש פולי ויצא מדירתו, השעה הייתה עשרה לשמונה אך אור שמש
קלוש עוד האיר מעל הבתים המערביים של הרחוב בו התהלך. עבר פולי
בסמוך לבית-הכנסת שם מיטב בניה ובנותיה של הקהילה הדתית לאומית
של העיר חיפה התאגדו לפעולה צופית זו או אחרת, קיימו את חייהם
השבטיים לכאורה תחת פיקוחם המלא של הוריהם ורבניהם. שתי נערות
עם חצאיות ארוכות ישבו על ספסל הסמוך לכניסה המפוארת של
בית-הכנסת, התלחששו וצחקקו כשראו את פולי הולך מולן. נתן בהן
פולי מבט חודר והן הסיתו מבטן ועברו לנושא זה או אחר, בן זה או
אחר עליו עוגבות בעיניהן החרמניות אך יודעות כי לא ייגע בן אלא
רק בליל הכלולות. חיים מתישים אלו חיי מוסרני הדת והאלוהים,
חיים נוראיים של שליטה ברגשות, שליטה ביצרים, זנות היא החטא
הנוראי ביותר, פולי זונה, יהיה זונה גם לאלו הנערות אם יירצו,
אפילו לא יגבה מהן כסף זאת בתנאי שיקיימו עימו מגע יחדיו. אם
יירצו הן יכולות להביא גם את אחיותיהן או אמהותיהן, דודותיהן
או אפילו את סבותיהן או אולי גם את אלוהיהן, לכולם יחדור פיזית
פולי כי חדירה פיזית אינה חטא אלא אקט ביולוגי נהדר הגורם
לתחושה של הנאה.
רואה עצמו פולי כמסעדן, גם שף זה או אחר מכין ארוחות שחיתות
להנאת צרכיהם הביולוגים של קהלו, שף המנצל את הצורך האנושי
הטבעי והופך אותו לעינוג. מה ההבדל בינו לבין פולי? לכולם
צרכים מיניים כשם שלכולם צורך להתפרנס מעמל זה או אחר. ייהנה
פולי מעמלו עד מאוד בנוסף גם ייראה מזה ממון אך חשוב מכך
מבחינתו, ייהנה ממגע גופני שגם אליו הוא כמה כמו כל אשר תר
בעולם, כמו אותן זוג נערות דתיות היושבות על הספסל הסמוך
לבית-כנסת ופנטזיות מיניות על רב גוניהן אופפות כל עת את ראשן
הבתולי.
עבר פולי בגן שעשועים קטן בו מספר נדנדות, מגלשה ובור מלא חול.
אב נדנד את בתו הקטנה שרכבה על סוס מפלסטיק שלרגליו קפיץ
מסיבי. 'יותר חזק אבא... יותר חזק... נו... אני לא מרגישה כלום
אבא!', צעקה העוללה הקטנה על אביה האדיש שמדי פעם העיר לה כי
היא עלולה ליפול ואז יכאב לה וחבל. אבא מסכן, איזה אבא עלוב,
אם היה פולי במקומו כבר ממזמן היה מנדנד בשיא כוחו ומעיף את
העוללה המעצבנת לכל הרוחות. מרוץ העכברים הנוראי, צריך האב
המסכן לעמול כל יום בעמלו הנוראי לו הוא עבד רק על מנת לשוב
לביתו, לשוב אל עולליו דרשני הכסף אותו מרוויח בזיעת אפו. עבד
האב המודרני לילדיו, אותם עוללים חסרי כבוד שצועקים וצורחים כי
הכול מגיע להם ולאב נעלמות תחושותיו תחת כנפיו המרהיבות של
טואלטוס. אדיש האב לבתו, אהבתו אליה אינה תלויה בדבר וגם אם
תתיש את עצביו עד האחרון שבהם לא יזרוק אותה בכוח מהנדנדה,
ינסה בכל אונו להגן עליה מפני הרע שבעולם. אב למופת חשב לעצמו
פולי, כל הכבוד לו, אביו של פולי גם כן הוא אב למופת, אביהם של
שלישייה נהדרת רק חבל שהעניש אותם באלו השמות. ואיזה כבוד יש
לפולי כלפי אביו? הוא בדיוק כמו הילדה המעיקה הזאת,
המנדנדת-מתנדנדת הקטנה והחצופה שצורחת על אביה. פולי כותב את
הטואלטה אך ורק על מנת להביע את צרחותיו מול אביו, הטואלטה
כדרכו של פולי לבכות ולהתבכיין מול הזה שחב לו על כי הביאו
לעולם ונותן לו חסות תחת כנפיו גם בגילו המופלג בו כבר אמור
בנו למצוא את דרכו העצמאית כשם שאמור אביו ליהנות מחיי הפרישה,
החיים העצלים שלו.
פולי הוא ילדה קטנה ומעצבנת, ילדה מרושעת ואגואיסטית, אבל השם?
למה היה צריך להעניש אותו דוקטור איולוס בזה השם? אחותו
קליטמנסטרה השיבה את מחשבותיה לחיקו של האל, הכול למען שתוכל
בלב שלם לשנות את השם שניתן לה עם היוולדה. שם שבעוונו הכו
והקניטו אותה רבות ילדיה הנוראים של שכבת גילה בקיבוץ איתם
ישנה באותו החדר מגיל אפס, מיררה בבכי במיטה הסמוכה, לעגם נצרב
לנצח בנפשה העדינה. בנערותה קראה לעצמה קלי ומשהתבגרה שינתה את
שמה לרחל זאת לאחר שתייעצה עם רב עת עשתה שירות לאומי
בירושלים. מאז נשארה לדור שם, התחתנה עם אברך לא יוצלח בשם
חיים יהודה-ליאון, חשבה כי אביה לפחות יהיה מרוצה כי חתנו נושא
משהו משמו. חשה מעין תחושה של צער על שמרדה כך באביה, מחקה את
השם לה נתן עם היוולדה.
אחיו קסטור אפילו לא נולד, היה זה אח תאום ברחמה של אימו שנולד
פג יחדיו עם פולי, נולד מעולף אך נושם. הוא לא פקח את עיניו כל
הזמן הזה בו לכאורה היה חי וכך בעבור יומיים הוא נפטר בפגיה של
בית-החולים כרמל ובכך נגזר מי הוא פולידאוקס לחיים ומי הוא
קסטור אל המוות. אילו לא היה נפטר קסטור לא מן הנמנע ששם זה
היה שמו של פולי ואחיו היה נושא את השם פולידאוקס, שניהם הרי
בניו של חיים איולוס, זאוס לא בעל את אימם במציאות אבל עדיין
יש לדוקטור היגיון משלו, עדיין הנרטיב האגדתי ספק תמיד אם יש
בו מהשפעה על גורלות.
מראשית תכנן דוקטור איולוס לקרוא לילדיו על שמותיהם של ילדי
לדה, לבכורה קרא הלנה וכנבואה שהגשימה את עצמה הפכה היא לעלמה
יפיפייה וחכמה, מופת מהלך הטובה לטייסים ומשכילה, כיום מתחילה
את לימודי הדוקטורט שלה במגמת ספרות באוניברסיטת חיפה. היא
מתגוררת עם בעלה עמיר ובתה הבכורה הרי, קיצור להרמיוני, ילדת
דבש מתוקה וחמודה זו אותה מעריץ פולי היא הסמל לכך שהלנה היא
בבת עינו של אביהם, הילדה הטובה והצייתנית, מלח הארץ, אך יש
להודות כי היא היחידה מבין ילדיו של דוקטור איולוס לה הוענק שם
מעט מקובל שלא בלבל אותה במהלך כל חייה. לאחריה נולדה
קליטמנסטרה שמילדותה כאמור סבלה משמה, איזו מנוחה יכולה לשרור
על ילדה עם שם שכזה, נושאת את שמה של אישה מכשפה שבגדה בבעלה
עם בן-דודו במהלך יציאתו למלחמה ולאחר ששב כעבור תריסר שנים
לביתו שחטה אותו כמו היה עז בארמונו שלו. מסכנים יהיו ילדיה של
קלי, הרי קרויה היא על שם אישה שבכורתה איפיגנייה נשחטה כקורבן
לאלים בידי בעלה, בתה השנייה אלקטרה נזרקה מהארמון ובנה
אורסטיס ננטש לרחמי הטבע. איילו ילדים יכולים להיות לה? כי
ילדיה של קליטמנסטרה הם אלו שהרגו אותה, נקמו את נקמת אביהם
אגממנון... היש וזאת הסיבה מדוע היא ובעלה לא מצליחים להביא
ילדים לעולם? אולי מרחם מי שקובע שם למעלה, זאוס או יהוה או
אולי קרמת הטבע, מנסה למנוע את הזוועות שיתרחשו כי המיתולוגיה
לא משקרת והאירוני תמיד חוזר על עצמו. קליטמנסטרה או קלי, כיום
רחל, בניגוד לאחותה הבכורה הלנה, מהיוולדה לא היה לה סיכוי
לחיים נאים ורגילים, שמה קבע את גורלה.
לאחר שתי בנות, מה שמח דוקטור איולוס כשנודע לו כי בבטן אשתו
דינה תאומים. פולידאוקס וקסטור באו לעולם ושוב הייתה זו נבואה
שהגשימה את עצמה כך שהעולל בין היומיים קסטור נכנע לעוולות חיי
בן-המוות, לטענתה של קלי ולאחר מכן גם לפי קו חשיבתו של פולי,
נענש על השם בו בירך אותו אביו. העניק לו אביו את שמו לזכר אדם
שכל תפקידו ההיסטורי היה להדגיש כי הוא אינו בנו של זאוס ועל
כן עליו למות. קסטור מת אין ספק בקשר לכך, קסטור מת כעולל בן
יומו ולא גיבור שנשחט בידי בן-דודו אידיאס. וכך חי לו אחיו
פולי רב המתיקות, חי בהתאם לאגדה, ובכל יום שעובר חש פולי כי
היה מעדיף לשכב יחדיו עם אחיו בקברם במחילות העפר בתרפני.

עוד חדירה אחת פיזית וגמרנו
הגיע פולי למרכז חורב, ראה שהוא היחידי שהגיע בזמן לכן נשען על
מעקה בכניסה למרכז הקניות והביט על העוברים והשבים. אין לו
מושג איך נראית אריאלה, אותה אישה שמעתה ישכב עימה בהזדמנות זו
או אחרת. מקווה פולי שהיא לא נראית ממש רע, רמי הבטיח שהיא
יפה, מאוד מטופחת, הכול כמובן יחסי לגילה, הכול כמובן על סמך
דבריה של אחת מהתומכות שלו אך עדיין חשש קל ניגלה במוחו האדיש
של פולי.
ממולו הגיע רמי וחיוך על פניו המבטא תמידית את הרגשתו המצוינת.
'מרגיש טוב?' הוא שאל -'מרגיש מצוין!', ענה לו פולי וחייך.
-'היא עוד לא הגיעה הא... טוב... היא סיפרה לי שהיא באה עם רכב
אז אולי היא קצת תקועה בפקקים או מחפשת חניה, אני יודע? אל
תשאל אחי... אחרי שנפרדתי ממך אתמול, התקשרתי לדנה, אתה זוכר
אותה? הזאת מהסרט בסינמטק, נו... בקיצור... דיברתי איתה איזו
שעה בטלפון ואמרתי לה שעד שהיא מסכימה לצאת איתי עכשיו אני לא
עוזב אותה, בסוף היא נשברה... כמו מקל ארטיק...', אמר רמי
וצחוק יהיר מעט נשמט מפיו '...אז הלכנו לאיזה פאב, ישבנו
ודיברנו והיא די חמודה כזאת נחמדה, לא פוסטמה מטומטמת אלא אחת
שיודעת לנהל שיחה. בכל מקרה... סיימנו לשתות, היא התעקשה לשלם
את החלק שלה בחשבון ואז אנחנו מגיעים אליי לדירה, היא עולה
לקפה יענו, אבל שהיא אצלי פתאום היא לא נותנת לי לגעת בה בכלל.
שאלתי אותה למה והיא אמרה שהיא חוששת שאם היא תיתן לי אני
אחשוב שהיא קלה או זמינה ואז לא אתעניין בה יותר. נשבע לך
אחי... הייתי מה זה חרמן, ירדתי על הברכיים והתחננתי שלפחות
תעשה לי ביד או משהו, אבל כלום, היא סתם רצתה להמשיך לשבת
ולדבר, מקסימום מזמוז קצר. איך אני התבאסתי... אל תשאל'
-'בוא הנה יא אידיוט...', ענה לעומתו בכעס פולי '...ברור שהיא
לא תיתן לך בפגישה הראשונה'
-'למה לא? היא לא רוצה את זה כמו שאני רוצה...', שאל רטורית
רמי וענה '...תאמין לי שגם היא הייתה חרמנית, הרגשתי את זה,
היא כל הזמן החזיקה את עצמה. עכשיו תחשוב כמה זה אידיוטי
מצידה, את חרמנית בואי נעשה את זה וזהו, מה הביג דיל, מה?!
בגלל שהיא בחורה היא צריכה כל הזמן להתפשר על רצונותיה?'
-'אתה יודע מה רמי, נראה לי שעם כל התומכות שלך איבדת קצת את
המגע עם המציאות. בחורות לא נותנות בפגישה הראשונה, ואם כן זה
מאוד נדיר ועדיין זה תלוי בגבר, בנחישותו לפעול, להתנפל
ולטרוף, לא לקבל לא כתשובה, לשבור אותה כמקל ארטיק. נראה לי
שהמין הפך בשבילך לכל-כך זמין שאיבדת את יכולות הציד שלך, את
יכולתך לטרוף את הטלה התמים, את הבחורה. אתה כבר רגיל שבחורה
באה מתפשטת, מזדיינת איתך והולכת הביתה לא לפני שהיא זאת
שאומרת לך תודה ולא ההיפך, איבדת את היכולת לקיים קשר זוגי
נורמאלי'
-'תשמע... אם קשר מיני נורמאלי כולל כזאת התשה של המוח ושל
הזין שלי אז פאק על זה, אני לא רוצה קשר זוגי נורמאלי אלא רק
בחורה להזדיין איתה...', ענה רמי בלהט ולפתע נרגע, נדמה שבראשו
עברה הארה כלשהי '...באמת, מה אני צריך את כל זיוני השכל האלו?
ישבנו ודיברנו פולי... ישבנו ודיברנו כל-כך הרבה ולי באמת לא
היה זין להקשיב לה יותר, רק ידעתי שזה התשלום עבור המין שלנו.
היא נותנת לי לגעת בה ובתמורה אני מקשיב ומנחם אותה. אז היא
זיינה וזיינה לי את השכל וזה לא נגמר, כל העולם מעצבן אותה,
חברות שלה מגעילות ואנורקטיות, אימא שלה מרגיזה ואחותה פרחה
קטנה... בסוף חשבתי הנה מגיע תורי וכלום, אני צריך עוד סיבוב
של זיוני שכל רק על מנת לגעת בה?! אין לי זין לזה'
-'אז מה? ...אתה מתכוון לראות אותה שוב...', שאל בציניות פולי
'...או להסתפק רק באותן תומכות שיזדיינו איתך בלי לזיין לך את
השכל'
-'תראה פולי, אין לי בעיה שיזיינו לי קצת את השכל אם נזדיין
אחר-כך, עם דנה זה אפילו לא הגיע לזה. בסוף סיפרתי לה שאני
בקשר עם כמה נשים שנותנות לי כסף תמורת מגע מיני, אמרתי לעצמי
שמה כבר יקרה אם אגיד לה, הרי בכל מקרה זה יעלה מתישהו ועדיף
לא להסתיר את זה על ההתחלה. חוץ מזה הייתה לי איזו תקווה קלושה
שאולי היא תתלהב מזה, אולי זה מה יגרום לה לרצות לשכב איתי '
-'ו...', שאל פולי
-'כלום...', ענה רמי '...היא אמרה שלא מתאים לה קשר כרגע
והלכה. נראה לי שסיפור התומכות גמר אותה לגמרי'
-'כן... לא נראה לי שיותר מדי בנות יראו את זה באור חיובי...
אבל זין, שילכו להזדיין, העיקר להרגיש מצוין לא?'
-'אני מניח...', נאנח קלות רמי '...אבל אני לא יודע עד כמה טוב
לי עם זה. אולי אני צריך יותר מסתם זיון... אבל כמה חוסן נפשי
צריך גבר כדי להתעסק איתן יא אללה, כמה זיוני שכל היא נתנה לי
וזאת בתמורה לכלום. אז בזין שלי פולי... אני מרגיש מצוין,
לדעתי בכל מקרה דנה לא בשבילי כי היא לא קיבלה אותי כמו
שאני... אם אמצא בחורה שתקבל אותי כמו שאני, בחורה שלא יפריע
לה שאני בטלן ששוכב עם נשים אחרות גם תמורת כסף, זאת תהייה
האישה המושלמת בשבילי, האבירה על הסוס הלבן. אז שדנה תלך
להזדיין, אני לא צריך את הגישה המתחסדת הזאת שלה, היא מטיפה
לי? היא פאקינג עובדת כקופאית בקולנוע, אז מה היא צווחת?
אהה... כמו שאני מכיר את עצמי אני אתקשר אליה בכול מקרה, שתלך
להזדיין אמנם... אבל אם כבר אז איתי'
-'שלום...', נשמע קול נשי קורא מאחורי גבו של רמי '...שמי
אריאלה, אתה פולי נכון? מאוד נעים להכיר אותך', הגישה אריאלה
את ידה לעברו של פולי. פולי לחץ את ידה הרועדת ברכות ובירכה
לשלום.
'אז אתם רוצים לשבת איפה שהו?' שאל רמי '...נשב, נשתה משהו
ואני אשאיר אתכם לעניינכם, אני מכיר בית-קפה נהדר לא רחוק'.
הלכה השלישייה לעבר בית-קפה לא רחוק, אריאלה הלכה בראש ואחרי
ניחוח בושמה היוקרתי הזדנבו שני הבחורים הצעירים. בחן פולי את
אריאלה, פניה היו יפים מאוד, מאופרים די בכבדות כנראה על מנת
להסתיר את חמת הזמן אך עדיין היו אציליים, עצמות לחיים גבוהות
ואף מושלם. שפתיה היו בשרניות, בולטות תחת שכבה עבה של אודם
בוהק, שיערה היה בלונדיני וגופה מוצק וסקסי. בלט גופה מול
עיניו של פולי בזקיפותו. ראשה היה אנך במדויק לשאר חלקי גופה,
שום כיפוף או גיבנת, חזה מוצק וגדול כקונטרה אוריזנטאלית וישבן
נהדר שנחשף והוסתר עם כל שעל בו הלכה תחת החצאית בצבע קרם אותה
לבשה למותנה. היא הייתה די גבוהה, סביב מטר שבעים אולי אפילו
יותר, זאת תודות בעיקר לעקבים האימתניים אותם נעלה בתחתית
סנדלים לבנות עם רקמה, עקבים כמו ששלחוה אל-על, הידקו היטב את
ישבנה ונתנו לה נופך מאוד מרשים. מדוע בעלה אינו נמשך אליה
יותר כדבריה, חשב לעצמו פולי, היא נראית מעולה, גם סתם ככה היה
מוכן לשכב איתה אם למשל הייתה עושה לו עיניים באיזה פאב או
אפילו בספרייה, בלי לחשוב היה הולך אחריה כמו כלב מיוחם,
באמתחתה לשכב עם כמעט כל גבר שתחשוק בו על אף גילה המתקדם.
הבין פולי כי הסיבה שהיא משלמת לא נעוצה בקיום המגע המיני
ביניהם אלא נעוצה ברצונה להסדיר את האקט תחת מעטה של סודיות,
רוצה נתמך אינטימי וסודי ועל כך מוכנה לשלם, לא עבור סקס
בפשטותו. טוב... בשביל זה יש את פולי, הוא הזה שיחדור אליה
פיזית ובתמורה לא יחדור נפשית, זאת היא בקשתה היחידה ועבורה
היא משלמת.
הגיעו רמי, אריאלה ופולי לבית-הקפה, רמי רצה לשבת בחוץ ולחוש
את בריזת הערב הנעימה אך אריאלה התעקשה כי יישבו בפנים למקרה
שמישהו שמכיר אותה יעבור ברחוב. משנכנסו לאגף הפנימי של
בית-הקפה, התיישב רמי ראשון בכיסא בו היה בטוח שירגיש הכי
מצוין, לאחריו התיישבה אריאלה ורק בסוף פולי התיישב לאחר שנתן
לשני האקטיביים ממנו לבחור את מקומם העדיף.
-'אני רוצה הפוך כפול בבקשה', אמרה אריאלה למלצר, חייך רמי
בממזרות אל פולי והזמין לאטה גדול בשבילו, פולי הזמין לאטה קטן
וכוס מים מהברז ליד.
'אז תספר לי קצת על עצמך...', פנתה אריאלה לפולי '...רמי אמר
לי שנולדתם באותו הקיבוץ, אבא שלך פרופסור או משהו באוניברסיטה
לא?'
-'כן...' ענה פולי מעט מבויש '...את יודעת מה זאת המנטאליות
הקיבוצניקית, מאוד לא נוח לנו לדבר לטובת עצמנו'
-'אז טוב לפחות שרמי סיפר לי עליך', אמרה אריאלה וצחקה קלות.
-'הוא קצת ביישן אריאלה, אמרתי לך שלוקח לו קצת זמן להיפתח,
אבל הוא מותק, הוא באמת חמוד, רואים את זה עליו, רואים שהוא
בן-אדם טוב, אני לא יכול להתחבר עם חארות...', העיד רמי על
פולי ועל עצמו והוסיף '...בכל מקרה אני אזוז, אשאיר אתכם פה
לבדכם, אני מקווה שיהיה לכם טוב ביחד ואתה...', הצביע רמי על
פולי '...אל תהייה נקניק... יאללה ביי, כיף לפגוש אותך
אריאלה'.
קם רמי, ניגש למלצר ולקח את הלאטה בקרטון, משעבר בחוץ שוב
הצביע לעברו של פולי וסימן עם ידו הימנית בתנועה של ירי כלפיו
לאחר הרים את ידו ונשף עליה כאילו על מנת לקרר את קנה האקדח.
'אז נפגשת עם רמי קודם לכן?' שאל פולי את אריאלה
-'לא, זאת פעם ראשונה שאני רואה אותו, דיברתי איתו כמה פעמים
בטלפון, איזו מכרה שלי מהעבודה הייתה איתו כמה פעמים ואמרה לי
שכדאי לנסות. בכל מקרה הוא לא ממש מוצא חן בעיני, הוא טיפה
יהיר, אתה לעומתו נראה הרבה יותר מתוק. אל תבין אותי לא נכון
פולי...', עצרה מעט אריאלה את שטף דיבורה ונשמה נשימה עמוקה
'...אני לא מחפשת זונה, אני מחפשת מישהו להיות איתו כי בעלי לא
מתפקד מבחינה מינית... כלומר, מה שאני רוצה להגיד הוא... אני
לא רואה אותך כפחות ממני, אני לא איזו בליינית עשירה שצריכה
עלם צעיר על מנת להשיב את רוח עלומיה, זה לא זה... אני פשוט
צריכה קשר מיני עם מישהו'
-'אריאלה...', אחז פולי ברכות את ידה הימנית '...אני מבין אותך
ואני שמח לשמוע את זה כי היו לי לא מעט התחבטויות בקשר
לסיטואציה בינינו, אם כדאי לי להתחיל עוד קשר שכזה... את
יודעת... אבל אם באמת ובתמים מה שאת מחפשת זה מגע בוגר
ושוויוני בינינו, שאני אהיה לך מעין פסבדו-בן זוג מהבחינה
המינית ואת השאר יעשה בעלך אז אני מוכן לזה, אני רוצה את זה.
את יודעת על הקשר שיש לי נכון? רמי סיפר לך... היא באה שוכבת
איתי ונעלמת, אני ממלא את החלל שהשאיר אין-אונו של בעלה.
שאנחנו שוכבים אני בשבילה בעלה, היא חושבת על בעלה ולא עליי...
אני מרגיש את זה וטוב לי עם זה. ככה זה צריך להיות גם בינינו,
שאת איתי את מקיימת יחסים עם בעלך, שאני חודר אליך בעיני רוחך
את צריכה לחשוב כי בעלך הוא הזה שרוכן מעליך ונוגע בך, לא אני.
תביני... זה גם גורם לי להרגיש טוב עם עצמי, הרי אני מאוד מחבב
את הלית, אני מאוד שמח שאני הוא זה שיכול לעזור לה בחייה כעת,
לכבוד הוא לי להיות שם בשבילה, לתת לה יד. כך אני רוצה שגם
הקשר בינינו יהיה, שמבחינתך זה לא פולי ששוכב איתך אלא בעלך,
האיש לו נישאת ואותו את אוהבת. רק ככה מה שיהיה בינינו לא
יתפוס מאפיינים לא בריאים, פסים חולניים או תלות הדדית, את
מבינה? את צריכה להפנים שאני לא נער שעשועים או זונה שלך, משמע
את צריכה לכבד אותי כמו שאת מכבדת את בעלך'
-'זה יהיה קצת קשה...', אמרה אריאלה וצחקקה קצת נבוכה '..בזמן
האחרון אני לא ממש מכבדת את בעלי. תראה, אני לא אתנהג אליך רע
אם מזה אתה חושש, אני אהיה טובה אליך... אך היחסים ביני לבין
בעלי לא דומים ליחסים שתיארת בין האישה הזאת ובעלה. תצטרך
להבין שזה יהיה מעט שונה, תצטרך לקבל את זה שלי יהיו דרישות
ספציפיות ואני מתכוונת לקבל תמורה עבור כספי. תראה... אני לא
אישה רעה, אתה חייב להבין את זה ואני חושבת שאתה רואה את זה
עליי, כבר הבנת שבסופו של דבר אני אישה טובה אבל אני צריכה
שתמלא אלמנטים שונים מאלו שאתה ממלא אצל האישה השנייה, אני
צריכה שתיתן לי אותך, את פולי, תיתן לי להיות איתך כי אולי אני
כן צריכה מעט לשוב ולתקן דברים מעברי, אולי אני כן צריכה אותך
על מנת להרגיש יותר צעירה. אני יודעת שזה אולי מעט קשה, שאולי
כבר התרגלת למה שיש לך איתה אבל רק שתדע שמבחינתי זה לא כל-כך
שונה. אתה תהייה בשבילי מעין פסבדו-אהוב שלא היה לי בנעוריי,
תהייה מישהו ששונה מבעלי ולא איזה תחליף שלו. תראה פולי...
חסרים לי דברים בחיי, אני לא מרוצה מהקשר שלי אבל אני לא
מתכוונת לוותר על משפחתי, אני רק צריכה אותך כדי שתמלא אצלי
כמה חסרים. אני אבוא, נשכב, נהייה קצת ביחד וזהו, כמו איתה, רק
שתפקידך יהיה להיות אתה ולא להיות תחליף לבעלי. אתה מבין את
ההבדל?'
-'כן... פשוט קצת לא נעים לי שמה שיהיה בינינו יהיה סוד,
כלומר... שבעלך לא יידע ואולי הוא יחשוף את הכול'
-'תן לי לדאוג לבעלי, בסדר...', הרימה אריאלה את כוס הזכוכית
ולגמה ממנה בלגימה ארוכה '...אני מבטיחה שיהיה לנו טוב ביחד
פולי, אני אישה טובה תזכור, אני לא אנצל אותך, אני לא רוצה
לגרום לך להרגיש רע עם עצמך, כל מה שילך בינינו יהיה תחת
גבולות ברורים והסכמה מלאה של שנינו'
-'אז מבחינתי זה בסדר גמור, ארבע-מאות שקל לפגישה, תתקשרי מתי
שאת רוצה ואם אני פנוי מבחינתי תתני לי התראה של עשר דקות. מה
דעתך על מחר בערב?'
-'בשעה חמש אני יכולה, אשאר עד שבע? ....אני צריכה ללכת הביתה
ולהכין את ארוחת ערב שבת, בדרך-כלל אני אעדיף לפגוש אותך קצת
יותר מאוחר אבל לא מעבר לתשע בערב'
-'סגרנו', אמר פולי וקם ממקומו, ניגש אל אריאלה והצמיד את
שפתיו אל שפתיה הבשרניות
-'נתראה מחר מתוק...', אמרה אריאלה והסמיקה '...אתה באמת
חמוד', הוסיפה.
הלך פולי לכיוון ביתו, הרגיש טוב עם עצמו, כאיש עסקים הסוגר
עסקה כך ראה את הכסף של אריאלה ממלא את כיסו וכל זה תמורת סקס.
הוא יקבל סקס בתמורה לכסף, זה הרי פשוט נפלא. היא יפה אין מה
לעשות, היא בחורה נאה ומושכת, כאמור היה מוכן לעשות איתה
פסבדו-אהבה גם בחינם וברגעי מצוקה אפילו לשלם לה תמורת מגע
מיני, אז מה כל-כך רע? איש עסקים מוצלח פולי, סגר עסקה לה כמה
כל כריש, הוא מרוויח ולא משנה מה, גם נוגס בתאווה בעוגה וגם
מרוויח מספיק כסף על מנת לקנות שתיים חדשות. הקולות המוסריים
שאמורים לזעוק חמס בראשו שותקים, אין את תמימות ילדותו שתצא
מהארון ותגיד לו כי זנות היא חטא, אין כי תמימות זו היא לא
רלוונטית עבורו, היא מונותיאיסטית, מאז ומתמיד אידיאולוגית היה
בעד רעיון הזנות כל עוד היא כוללת הסכמה מלאה בין הלקוח לנותן
השירות, כל עוד אין ניצול והכול מוסדר. הוא הגבר, הוא לא יחוש
מאוים מאישה, הוא החודר ולא היא, הוא שיכאיב לה ולא ההיפך. הוא
לא זונה, זנות זה מושג כל-כך בזוי בחברות המערביות והמזרחיות
שבלילה שלה זאת מדינת ישראל המבולבלת, פולי אינו זונה אלא אדם
החש מצוין עם בחירותיו.
חש כעת פולי תחושה של תאווה, חושב למצוא עוד אישה ועוד אישה,
כמה שיותר מכוערת כך ייטב כי יוכל לגבות ממנה יותר כסף עבור
שעה של קירבתו. חש מוחמא פולי, יש נשים שרוצות אותו, ישנן נשים
המוכנות להוציא ממון רב רק על מנת להתקרב אליו ברמה האינטימית
השנייה הכי גבוהה, שנייה כאמור לקרבה של החדירה הנפשית. חש כי
הרקלס נעור במכנסיו רק מעצם המחשבה על הסיטואציה הנהדרת שבה
הוא נמצא. מחשב את הסכומים שיכול לעשות, דירה וחשבונות כבר
משולמים, שמונה-מאות שקל במזומן מאריאלה בשבוע, עוד נגיד אלף
חמש-מאות מאישה מעט פחות יפה או שלושת אלפים מאחת ממש מכוערת
או זקנה, או איזו אחת ממש חרמנית או אומללה. ייבלע את רוקו,
יסתום אפו ויעצום עיניו כאשר יעניק לה את שיעניק ויישא לכיסו
סטיפה נאה של שטרות.
משנרגע מעט מוחו של פולי ממחשבות הזימה ופריקת כל עול הרגשית
היא תחושת האופוריה אותה חווה לאחר סגירת העסקה, נמלך מעט
בדעתו והחליט להיות מחושב ורציונאלי. החליט כי אריאלה תהייה
עוד חדירה פיזית אחת וזהו, לא עוד, כי מעבר לה כבר לא ייהנה
מעמלו אלא רק יתיש את רוחו וגופו כך לא יהיה שונה במאומה מכל
אדם ואדם במרוץ העכברים, זה המתיש עצמו עבור עוד כסף אותו הוא
כלל לא צריך אלא רק למען לשפר את איכות חייו ממנה לא נהנה כי
עבד הוא למקום העבודה ולמנהליו. אריאלה וזהו ואך ורק בגלל שהיא
יפה. הכסף הוא פקטור משני, אריאלה וזהו רק בגלל שהנה אישה בה
חושק ואם היא משלמת לו הרי זה משובח. תחילה עליו לראות איך
הולך בינו לבין אריאלה, לבחון האם צריך להשקיע יותר מעצמו על
מנת לספק שתי נשים, ארבע פעמים בממוצע בשבוע, הרי גם זה לא
עניין של מה בכך. כעת שוכב רק עם הלית, מדי פעם יוצא עם בחורה
בגילו או צעירה ממנו, מדי פעם מקיים יחסים מיניים סטנדרטים אך
למען האמת התקופה האחרונה הייתה מעט יבשה עבורו היות והלית
מילאה אחר צרכיו המיניים לבטח אך אולי גם מילאה מעט מצרכיו
הרגשיים. בכל מקרה, בשבועות האחרונים נפגש פעמיים בממוצע עם
הלית, בשבועיים האחרונים הממוצע עלה אך עדיין בכל יום היה צריך
לרוקן את עצמו כך שגם אם הלית לא הגיעה בכל מקרה הביא עצמו
לסיפוק, בדרך-כלל מול סרטים פורנוגראפיים אך פעם אחת גם אונן
במקלחת כאשר דמיין עצמו רכון חסר ישע על כיסא גלגלים ואת הלית
הערומה רוכנת מעליו ומשפשפת את איבר מינה באיברו הנפול.
אם כך ימיר פולי את המגע האוטו-ארוטי שלו במגע עם אריאלה, הכי
הרבה אם יתקשה מעט יעלה במחשבותיו את צלמה של הלית, תהווה לו
אריאלה באופן אירוני מעין-פסבדו הלית אליה כמה. אבל ספק אם
יצטרך את הלית, אריאלה כאמור היא אישה יפה, אישה מאוד
אטרקטיבית, זה הולך להיות נהדר, צמרמורת של ציפייה הרעידה מעט
את גופו, כעת חש תאווה כבירה כלפי האישה אליה יחדור ולא כלפי
הכסף אותו יקבל. חש פולי מצוין, חש סיפוק על שמצא מעט מנוחה
ועל שחייו כעת מסודרים, גם הכנסה טובה וגם בטחון בכל הקשור
לקורת הגג שמעליו.
עבר פולי בדרכו חזרה לדירתו באותו גן-משחקים בו צעקה הילדה
הנודניקית על אביה שעתיים קודם לכן. מסכנה אריאלה, חשב לעצמו,
בטח גם לה כמה עוללים שכאלו, מופרעים על כל הראש כי הוריהם
עסוקים במרוץ על מנת להביא להם את מה שלא היה להם בילדותם.
הורים מזניחים, מזניחה אריאלה, ילדים גדלים אצל מטפלות,
מנוכרים מהוריהם, חיים בצל הטלוויזיה ובתחושה שהכול מגיע להם
כי השפע מסביב הוא טוטאלי אך פולי יודע כי השפע הוא פיקציה,
השפע מקורו בהתמסרות ההורה לעבודתו, השפע מקורו מהזמן המוגזם
אותו משקיע האדם בפרנסתו ולא בתחזוקו האישי שלו ושל משפחתו. כי
אם יפחית את שעות עמלו כך יהיה לו יותר פנאי להוציא את ממונו
על הנאותיו אולם בהתאם יהיה פחות ממון כך ימצא עצמו האדם במקום
הרע ביותר, מקום תחושת החרא, התחושה התמידית של השעמום. הנדנדה
הרי בחינם, אביה של הילדה נתן לה מזמנו על מנת לשעשעה וכך היא
מגיבה כלפיו, לאן כל זה יכול ללכת? לאן ילדה כזאת יכולה ללכת?
מנטאליות של דור חדש וכועס, דור תפנוקים וגחמות, דור המגיע לי
הכול זאת בניגוד לדור הגיבורים, הדור השני לשואה שבנה בזיעת
אפו את המדינה רק לא השאיר מעט עמל לילדיהם, מעט מטרה אי לכך
גדלו מוזנים מכפית של כסף ישר לפיהם ושאיפותיהם הצטמצמו למיידי
ביותר ולנוצץ בלבד, הנאות הרגע היקרות ביותר ודרשנות עילאית
לסיפוק יצרים מידיים.
במה שונה מכל זה פולי? הנש שחי את החיים העצלים, אין לו שום
צורך לצאת מביתו על מנת לעמול, שום צורך לבנות או ליצור דבר מה
חדש. נשים מגישות עצמן לפיו על כפית של כסף, שום צורך לא קיים
בו יותר לצאת ולצוד, לנסות למצוא אחת שתאהב אותו ולא תשלם לו
עבור חדירה פיזית על גבולותיה הברורים. אין כלום לפולי כי לא
הוקנה בו שום ערך בעל ערך, חיים עצלים הם מטרתו וזנות פרנסתו
ואין מוסר בו כי אביו דחה את המטריה הרוחנית הקולקטיבית, השאיר
את פולי כשופט ערכיו האישיים כך ויתר על מטעני תרבות בני חמשת
אלפים שנה. ויתר וטוב שכך לכל הדעות החילוניות כי מטענים אלו
על הפרימיטיביות שבהם הם לא יותר מאשר הזדמנותם של מקדמי אותם
רעיונות לויתור עצמי משלהם על המוסר שבשמו הם מדברים, הכול בשם
השם.
חסר רוחניות פולי, לא רואה קדוש בכלום כי כלום לא קדוש כי הכול
אכול רע ומזיקים למיניהם מי בעל צלם של מקק ומי בעל צלם אנוש
וקו מחשבה שלא יאה אפילו לארס. הכול חילוני ובנאלי, הכול ארצי,
אין דבר העולה על מידותיו של הרציונאל. הנוף יפה אך הגיוני, לא
רואה את האל בנוף כמו פרידריך אלא אוהב את הנופך החילוני של
המפרץ המואר באורם האדיר של הפרוז'קטורים הענקיים, המנופים
העצומים שדבר אין בהם מלבד לסמל את העמל היומיומי של תושבי עיר
הפועלים לכאורה בה חי, עיר שלמעשה רוב אוכלוסייתה עוסקת
במקצועות השירותים למיניהם, מקצועות שעיקרם להוציא כמה שיותר
כסף במתק לשון עבור אפס עמל בתמורה. אין אלוהים בנוף כשם שאין
אלוהים באדם, אין אלוהים בדבר כי כלום לא נותר על הארץ מערכים
נעלים ואדם לאדם זאב ונשים טורפות מנצלות את גופו הצעיר כשם
שמנצל פולי את חרמנותן ובדידותן על מנת להכניס נייר לכיסיו ואת
פדחתו תחת מקלטו של גג מתפורר.
חברה המתבססת על ניצול הדדי, קפיטאליזם טהור, תנצל יותר תתעשר,
תנצל פחות כך יהיה פחות כסף בכיסך, אך בכל עת והזדמנות תרמה.
עמל ראשך הערמומי רב בערכו מזיעת אפך, רב על מאמציך הכנים
להיות צדיק כי אין צדיק בסדום כשם שמעולם לא היה צדיק אחד על
פני האדמה אלא רק אלו שכינו עצמם צדיקים על מנת לנצל תואר זה
למינוף עצמי וניצול של מגוון אוכלוסיות תמימות לניפוח אישי של
כיסי מכנסיו.
מנער מעט פולי את ראשו, מנסה להתחמק מאותן מחשבות כועסות שרצות
בראשו, מבטלות את הרגשתו המצוינת האישית עבור הרגשת חרא
קולקטיבית. מה לו ולעולם תוהה לעצמו, מי הוא בכלל שיבקר דבר מה
או יתיימר להביא שינוי כלשהו, העולם אכול רע אך אין זה מעניינו
של פולי, עליו לדאוג לעצמו ולגחמותיו שלו ולא ליפול למלכודת
הפרספקטיבה הקולקטיבית המעוורת כי הכול רע ואין נהיר מזה לכל
אדם. לכן על כל אדם לחשוב רק על עצמו כך העולם יסתדר היטב לפי
עקרונות פיזיקאליים וביולוגיים פשוטים והגיוניים. הברירה
הטבעית היא הקפיטאליזם בכבודו ובעצמו, ההיסטוריה כבר הראתה מה
קורה לחברות שמנסות לעקוף מבחינה חברתית את אותה ברירה טבעית.

על פולי לשמוח כי כרגע הולך בדרך הנכונה, כעת חייו מסודרים כך
יכול לרכון על הכיסא הכחול שבמרפסת, לחוש את אוויר ההרים הקריר
מלטף את גופו המעט מזיע, לשאוף עשן גראס ולהרגיש מצוין. אל
לפולי לראות עצמו כזונה או בכלל לחשוב על ערכי חיים למיניהם כי
האינרציה היא שמובילה אותו ולא כיוון מודע זה או אחר העוקב
אחרי מגוון אידיאלים מודעים שלא לוקחים את האדם לשום מקום.
צלצל הטלפון הסלולארי של פולי, על הקו היה רמי ששאל בקשר לפרטי
העסקה, כן שאל אם רוצה פולי שיפנה אליו עוד איזו בחורה נחמדה
שמגששת אצלו. שאל אותו פולי בקול מעט עצבני אם הפך לסרסור ורמי
ענה כי אין הוא סרסור אלא בעצם קבלן עבודה מסוג מעט לא רגיל.
-'זאת החדירה הפיזית האחרונה שלי רמי...', אמר פולי בקול תקיף
לאפרכסת המינימאלית, '...אני לא כמוך שיכול לגמור חמש פעמים
ביום, אני צריך מנוחה בין לבין'. אמר רמי שהוא מבין, בירך את
פולי בהרגשה מצוינת וניתק.
התרחשויותיו של ציר מוריה בליל חמישי קיצי זה התגלו מול עיניו
של פולי כאשר הגיע למפגשו של רחוב מאפו עם ציר מוריה שם ראה
מאות צעירים, חלקם צעירים מבחינה ביולוגית אך הרוב צעירים
בנפשם וגם בחכמתם. באות והולכות מאות צלליות, חלקן על עקבים
ורגליים סקסיות, חלקן מרוחות ג'ל מוגזם וחולצות כפתורים שכאלו
פרי סחי האופנה העכשווית שיצרה אותן לפי שטאנץ מקובל וחסר
פרסונה מוגדרת אלא בעלת ניואנסים שלזר אינם נהירים. בטח יודעים
לקטלג אחד את השני, מי ערס ומי פרחה, מי נקניק רוסי מהטכניון,
מי בן תפנוקים מדניה ומי סטודנטיות היפר-חברתיות מהאוניברסיטה
חולת מדעי הרוח והחברה, הבאים ושבים מפאב זה או אחר, בית-קפה
זה או אחר או מסעדת סושי זו או אחרת שצמחו על הציר כי אחד
הצליח אז אחר פתח עסק זהה בדיוק ממש לידו.
הרחובות גועשים במאות נפשות חסרות פרסונה ספציפית החוות כשטאנץ
את החיים הצעירים לכאורה, מנסים לראות ולהראות, יותר פוזות
מאנושיות בהם כאשר מנסים ולא תמיד בהצלחה לקיים מגע כלשהו
שמטרתו היא מציאת זיון ללילה מבחינת הגברים וניפוח האגו מבחינת
הנשים. הולכים ושבים יושבים ושותים בפאבים ברחובות, חושבים
שמרגישים מצוין אך חושד פולי כי מרגישים חרא. איזו תועלת יש
בלשבת בפאבים, לשבת ורק להביט, להיות מתוסכל כי הבנות לא
נותנות. וברחוב מסתובבים גם אותם נערים מהקריות, קשה להבדיל
ביניהם לבין ערבים לא מעטים הבאים גם כן מכפרי הסביבה, גם להם
וגם להם נעלי פומה לרגליהם, ג'ינסים הדוקים לישבניהם ואיזו
חולצה זו או אחרת מבוטיק זה או אחר מהקריון. נראים כפי שתמיד
נראו, חדי לשון ועצבים, רועשים, רזים כמו נרקומנים אך בעיקר
הולכים עם הראש קדימה, מרגישים בנוח בחבורות של שלושה עד
ארבעה, כמה שמצליחים להיכנס בפז'ו מאה ושש שלהם. הולכים ונדחים
מפאב זה או אחר, נשארים בחוץ, מאיימים על המאבטחים, מציקים
לעוברות ושבות, מוצאים מעקה ברזל עליו מתנחלים עד שיעבור זעם
הלילה אז ילכו יוצרות סערות ההורמונים לישון ויחזרו הם מלאי
חוויות לעיירותיהם או לכפריהם, לשכונותיהם בהם אין פאבים כי
עבריינות הרחוב שולטת, בניגוד לאותה עבריינות מעט יותר מכופתרת
השולטת על חיי הלילה בציר שבמעלה הכרמל.
הולכים הילדים של השכונות הטובות, עוברים גם הם ממקום למקום,
מנסים להיכנס לבארים אך משמבקשים מהם תעודות נכנעים גם הם כך
מוצאים איזה ספסל של תחנת אוטובוס לשבת עליו ולהציק אחד לשני
בקטרוגים ומילים שבינם לבין הטרדה מינית נמתח קו מאוד דק, לידם
מונחת שקית ניילון מלאה בקבוקים זולים של וודקה אלסקה יחדיו עם
בקבוקי פלסטיק של קולה-קולה או ספרייט וסיגריות מתוחות על
אצבעותיהן הקטנות. ילדות טובות בנות ארבע-עשרה מתאפרות
ומתלבשות כמו אותן נשים מבוגרות המהלכות ברחוב ומטרתן המוגדרת
היא להשיג תשומת לב מרבית מהבנים, כמה שיותר שריקות של ערסים
מה טוב ואם איזה דנייתי עם ג'יפ מעיר משהו מבחינתן זה הגשמת
חלומן הרגעי.
משהיה פולי מול המזרקה שבלב הכיכר, עברו בסמוך אליו שתי ילדות
בלונדיניות ולידן עצרה מכונית בה ישבו שני ערבים בני שלושים
ומשהו שפתחו את החלון בפוזה מוגזמת ושאלו את הילדות אם בא להן
לבוא ולהרגיש טוב, קצת לדפוק את הראש עם בקבוק של וודקה. צחקקו
הבנות והמשיכו בדרכן, הבחור שישב ליד הנהג הוציא את ראשו
מהחלון וכשחברו התחיל לנסוע שאג איזו כוסיות בצעקה של קול באס
ומבטא ערבי קליל, ניסה להבליט את גבריותו מול הדחייה אותה
חווה. דחייה שלבטח מקבל כמה עשרות ממנה בלילה עד שמוצא את
קורבנו הבודדה, איזו ילדה דחויה כמוהו אותה אוסף למכוניתו,
משקה אותה היטב ואונס אותה עד שדם פורץ מערוותה או ישבנה.
איזה בליל של חרא אלו חיי הפוזה של העיר הצפונית, חיים משניים
לקסם או למיתולוגיית חיי הלילה התל-אביבים על כל החרא רב הקסם
שבהם אותו תיארו, מתארים ויתארו מאות אלפי אמני העיר תל-אביב
כי כל אחד שם הוא אמן. לעומת זאת אף אחד לא יתאר את קסם החרא
ההזוי של העיר חיפה.
הציר די מצומצם, בין מרכז חורב לכיכר ספר זו הרי דקה וחצי של
הליכה נינוחה ולשם מוגבלים חיי הלילה של הציר אך רוחשים הם עד
אין קץ. שיכורים מרוקנים את שלפוחיתן מלאת הבירה בחצר אחת מיני
רבות, גורמים לדיירים המבוגרים יחסית של הסביבה להתבצר בדירתם
עד יעבור זעם לילות הסופשבוע. ריבים על חניות בין מייצג מזרחי
עממי של עמי שראל, מול מייצג אשכנזי אגרסיבי לא פחות של מני
תזהר, לצידם שתי בחורות שכל אחת יותר ארסית מהשנייה רוצות
לגרום למדון זאת על מנת לבחון את רמת הטסטוסטרון של בן-זוגה.
מסיתות הן, אומרות למשה ושחר לא לוותר, מה אתה פרייאר? שואלת
כל אחת מהן רטורית את בן-זוגה, נראה כאילו עד שלא יישלף סכין
ומישהו ידמם הדימוניות האלו לא יהיו מרוצות.
עיר של זיוני שכל ורוח נבובה של מילים נבובות, מילות איום בין
הגברים לבין עצמם ומילות הטרדה והשפלה בין הגברים לנשים ובינן
לבין עצמן. עיר של זיוני שכל הרבה יותר משל זיונים גרידא, עיר
של ורבליות מוגזמת אך אפס מעשה, עיר של משבי רוח לוהטים אך
במיטות בנות העיר דבר לא קורה, אולי קורה אך פולי בכל מקרה לא
שם וזה מתסכל.
עיר מלאה בנשים אטרקטיביות, חושפות הן כל טפח מגופן בחצאיות
שחורות קצרות ונעלי עקב מסיביים, מחממות ומשגעות את גברברי
הצעצוע אך לתת לא נותנות, מציבות תנאים נוראיים על מנת לגמור
בהן ופשוט ללכת.
עיר עצובה חיפה, עיר עצורה היות וצעיריה הם ילדי העיר, אין
מהגרים מבחוץ ולכן ההורים תמיד במרחק של צלצול טלפון אחר,
משגיחים משכונותיהם הטובות על הוללות ילדיהם בפסיאודו-סדום
הזאת היא ציר מוריה בלילות, מעקרים אותם. יש בעיה, תוך דקה אבא
בא, אין את קהל העיר המנותק כמו בתל-אביב, קהל שמהגר מהפריפריה
לעיר הגדולה כי שם באמת הכול קורה, כי ההורים מנותקים ואפשר
לחיות חיי סדום אמיתיים.
חושש פולי כי ערכי החסדנות הישראליים גורמים לכך שגם בתל-אביב
מעללי הלילה הם בעיקר ורבאליים, מעין פוזה נבובה שעלתה על
גדותיה על מאות-אלפי האמנים שגרים בה הלא הם כלל תושביה. ישראל
מדינה של פוזות, ציר מוריה כפיקציה די מגעילה, כלום לא באמת
קורה אלא רק שומעים על זה בלי סוף, עם של אנשים פתיים
ומושפעים, עם של שקרים, עם של אנשים שמבחינתם האמת היא מה
שאומרים עליהם ומה היא תדמיתם כך שהמתרחש במציאות הוא רק עפר
לרגליהם. חיים את חיי הביצה המקומית, חיים רדודים ועלובים, לא
מבינים כי זאת הסיבה שהצפון נכשל, מה הערך באותם האנשים שעושים
בשבוע עמלם את מה שאמריקאי ממוצע עושה בשעתיים ויפאני בשעה,
אבל הרוח... כמה רוח.
הבנות הטובות, אליהן כמה פולי כבר מזמן הלכו לישון אך נראה כי
כלל אינן מתעוררות, מחר יקומו וילכו בחבורה נשית של שלוש או
ארבע לאיזה בית-קפה של יום שישי בצהריים. כך יחיו בינן לבין
עצמן בחשש תמידי, לא ייתנו לאף אחד להתקרב. הכי הרבה איזה
כרטיס באינטרנט באתר שידוכין, רק שהשליטה תהייה בידן, רק שלא
יוגשם הגבר לידן כי אז ייראו את המרחק הבלתי נסבל בין האידיאל
שבראו בראשן על הורבליות המוגזמת למציאות האובייקטיבית הבנאלית
והמאכזבת. מי שמתחיל פה עם בנות הם רק הערסים, רק להם ביצים כי
מונעים הם מכוח היצר ולא מכוח הרציונאל. גברי ישראל מאיימים
הם, הבנות הטובות רוצות לחוש שליטה כך אולי לא ייפגעו בן, אך
אימא לוחצת והן צריכות למצוא חתן, לוחצת שתשבור בתה את המעגל
החברתי אך היא פשוט לא מצליחה לעשות כן, האביר על הסוס הלבן
שלה בדיוק כמוה, מחכה בבית שהיא תבוא ותעשה את הצעד הראשון.
האגו שלה רב מדי, גבר שמתחיל עם בחורה חייב להיות ערס, כך עקב
הפיקציה נוצרה מציאות בה האנשים הטובים בודדים. כך בודד גם
פולי, איש טוב לכל הדעות שאין באשכיו למצוא גם לעצמו מישהי
לאהוב אלא מוצא רק מין חסר תוחלת עם נשים מבוגרות למען פרנסתו.
פשוט אין לו ביצים לגשת לאישה הטובה של בתי-הקפה בצהריים ולומר
לה את שעל ליבו, כי הדחייה תבוא גם תבוא, חשש הוא ייראה
בעיניה, חשד כי עצם התקרבותו אליה משמע הוא ערס.      
טיפס פולי במדרגות לקומה החמישית שם הדירה בה דר, דירה שניתנה
לו באדיבות פרופסור אמריטוס בן-ציון והכול בשביל שיהיה מקום בו
יוכל פולי להתנות פסבדו-אהבים עם אשתו, לפצות באון עלומיו על
מה שקמל בפרופסור עם הזדקנותו ומחלותיו. עתה תהפוך דירה זאת
למקום בו ישיב את עלומיה של אישה נוספת, יקיים איתה מגע מיני
למען כמיהתה לשוב לתחושות אותן חשה שהייתה צעירה, שוב ימלא אחר
מה שקמל אצל איש מרוץ סטנדרטי שמצא יותר הגשמה במשרתו מאשר
באשתו.
פתח פולי את דלת הדירה, החליף את בגדיו במכנסיים קצרים מרוטים
אותם לובש בבית, לקח עימו את בקבוק הוודקה אותו פתח בבוקר ויצא
למרפסת לחוש את צינת הלילה המוגבלת בערב קיצי חיפאי רוחש זה,
לנסות מעט להרפות את גופו מהחום ומטרדות מחשבותיו.
מתיישב פולי על הכיסא הכחול ומביט על הנוף, לוגם לגימה רכה
מהבקבוק ומניח אותו לרגליו, מנסה לא להפיל אותו כמו בליל אמש
אז איבד גם משקה מטשטש יקר וגם התברך בחתך מעיק באצבעו. אוהב
פולי את רגעי השקט הליליים האלו על המרפסת ברוכת הנוף, בה יושב
לפני שהולך לישון ומסכם בראשו את חוויות היום, תוהה על חוויות
יום המחר כך מערפל את מוחו עד איבוד ההכרה של השינה. הוודקה או
מוצרי הקנבס כנותני האוריינטציה המחשבתית לפולי, הם אלו
המכוונים את מחשבותיו, מחדדים אותן, עושים אותן נהירות
והכרחיות, הופכים אותן לפנטזיות אליהן כמה ולא סתם רעיון זה או
אחר שמיד נפסל כי הוא אינו מציאותי. אין טוב יותר מאלו החומרים
המשפיעים על המוח, חושב לעצמו פולי, מה היה לו בלעדיהם? רק
טירוף מחשבתי עם הרבה סימני שאלה, צלילות מחשבה מחרידה שאינה
רואה כיוון מניח על הדעת לעתיד סביר כלשהו. אלו הם סימני
הקריאה שלו, החומרים שנותנים את התקווה להגשמה כי בלעדיהם חוגג
הרציונאל וכל מהמורה בדרך שנטוות הופכת להר תלול ומאיים.
צפירה חזקה נשמעת מהנמל, אוניה נכנסת ואוניה יוצאת, עוברות
האוניות אחת בסמוך לשנייה, אחת באה ממקום אקזוטי וקסום ושנייה
יוצאת לארץ לא נודעת זו או אחרת בה קסם רב כי בדמיון לא נראה
החילוני אלא רק תחושה של התרגשות.
חש תקוע פולי במושבו הנוכחי במעלה הכרמל, תקוע עם חיים שאין
בהם כיוון כלשהו אלא סתם מהלכים של לחיות את הרגע, אינרציה
מסחררת באיטיותה, חי על מנת להרוויח מספיק עכשיו כדי שיהיה
למחר ולא לשבוע הבא או לעוד שנתיים. מה שנכנס לכיס יוצא במהרה,
אין לימודים לשדרוג מקצועי, אין עבודות סטאז' מעליבות כדי שמחר
יוכל להתעמר בסטאז'ר חדש, להרגיש את כוחו הכול-כך ישראלי
והבלתי מתפשר של הוותק. הכול עומד והכול תקוע, אין אהבה כי אם
שתי מאהבות שרוצות ממנו דברים לעצמן ועל כן התשלום, אין מי
שתדאג לאינטרסים שלו, מי שתאהב אותו או תרצה את קירבתו וזאת
ללא תלות באלמנט חומרי זה או אחר. אין סיכוי כי גם ימצא אהבה
עכשיו, מירב אונו הולך למען סיפוקה של הלית, אותה אהבה שמעולם
לא תוגשם אצלו. לא ייצא לחיי הלילה של שדירות מוריה בליל יום
חמישי זה על מנת לתור למסע המתיש בין הפאבים או בתי-הקפה,
למצוא איזו בחורה איתה יבלה את המשך הלילה בתנאי שכלל ימצא,
הרי רמי האקטיבי מוציא מגע כלשהו מאחת מכל אלף איתן מתחיל. אם
כך מה הם הנתונים של פולי, איש נאה אמנם אך מעט פסיבי וחסר
יכולת אמיתית לשווק עצמו. בכל מקרה עליו לשמר את אונו לקראת
המפגש המתוכנן מחר עם אריאלה, כך שגם אם ימצא לא יוכל לעשות
דבר כי עליו לשמור את הזרע היקר בדיוסקורים אחרת תפגע פרנסתו.

חשב פולי להרים טלפון לרמי או לפרס סתם בשביל להפיג מעט את
בדידותו, לדבר או להביע מגוון תיאוריות הנוגעות למודלים או
סכמות המאפיינות את החברה מסביב, להגות את אותן הסכמות ולראות
איך כל אחת ואחת מהן נופלת שדודה מול זרועותיה האימתניות של
המציאות האובייקטיבית הפרטנית בה לכל אדם ניואנסים משל עצמו
הנוצרים מסטיותיהן הקטנות, סטיות שהן לא פחות מעולם ומלואו.
רוצה לדבר עם פרס, מזמן לא התראה איתו או כלל דיבר עימו, נראה
כמו שנעלם מחייו כמו כל אדם זה או אחר עימו נפגש בחייו והיה
בהם רב על המשותף אך עם הזמן המשותף השתנה על ניואנס זה או אחר
שצמח בהם והיה מושא לעניינם. חי כיום פולי חיים אחרים מאלו של
פרס, רואה כל אחד נוף אחר ומטרות שונות כאשר מביטים בעיני רוחם
על הנשקף. התרחקו אחד מהשני, פעם היו כה קרובים, יחדיו ביטאו
את תחושת אובדנם, את בדידותם... יחדיו היו בודדים, רק הרגישו
מעט פחות, הרגיש לפחות פולי כי מוצא בפרס מעין פסבדו-בת-זוג,
מישהו שכן אפשר לחוות עימו מעין חדירה נפשית, קירבה אמיתית, אך
כל זה כתחליף לאהבה אמיתית, אהבה שנראה שמנועה מצמד הרעים. עתה
עם השנים כל אחד בכלא שלו עצמו, פרס בקיבוץ מדשדש עם חייו,
לסירוגין קם עם שחר והולך לעבוד במטעי האבוקדו ולסירוגין נוסע
עם שחר לאוניברסיטה על מנת לנסות להשיג תואר נכסף בכלכלה, תואר
בו לא רואה תועלת פרקטית אלא רק על מנת שהוריו יהיו רגועים על
הפרוספקטים המעט בעייתיים של חייו.
הקיבוץ ותחושת הבתולין הנצחית, אין הביישן והאדיב מזיין זה
ידוע, גדודי בשר התותחים של הקיבוצניקים על אדיבותם וטוב ליבם,
מוצאים כי כושלים הם בלגשת לבחורות ולקיים עימן מגע. בתול הדור
של פולי, שכבת הגיל בה למד בקיבוץ, בתול הדור כי אל שחונך אליו
השתנה כך נשאר חסר כלים, נושא ערכים נעלים אבל מציאות שלא
משתינה לכיוונם. ארץ-ישראל היפה מתה בתת-התרבות הישראלית
העדכנית ופרס הוא ארץ ישראל היפה על קשיחותו ואדיבותו, גינוניו
האירופאים שהנם אפסי ערך מול גינונים אלו ואחרים אטרקטיביים
הרבה יותר של מתק לשון והבטחות מופרזות הכול בשביל למכור מוצר
לא מוחשי זה או אחר, למכור שירות או למכור אישיות חסרת תוכן בה
אין עומק אלא רק אימג' מרשים והרבה מילים שעפות ברוח.
בטח כבר ישן פרס חושב לעצמו פולי, תחושה קלה של אבדון עוברת
בחזהו החשוף בעומקו של הלילה החיפאי חסר הכוכבים בשמים אך רב
הנצנוצים מהאורות שעל האדמה. משכונת נווה-שאנן ועד הרחק בגליל,
מיליוני אורות מנצנצים אל פולי, מיליוני התרחשויות
אינטר-אקטיביות, מיליוני חיים של אנשים ורק לו חיים בודדים
שכאלו, רק הוא יושב כעת בחושך ותוהה עד לעומק נפשו אם לא עדיף
מבחינתו פשוט לזנק מהמרפסת ולהיזרק לוואדי רב האורנים שלרגליו.
בנפילתו תוהה האם ישמיע קול או סתם ישכב זנוח לאלמנטים של הטבע
כמו שברי בקבוק הוודקה שנשברה בליל אמש.
היא נראית אישה מאוד נחמדה אריאלה, אולי איך שהו יצליח לחדור
אליה נפשית, לגרום לה לרצות להישאר עימו כבת-זוג, לשבת עימו על
המרפסת בלילה לפני השינה ויחדיו יחליפו את הרהוריהם. אריאלה
היפה, אולי? מי יודע? אולי בכלל רוצה שיחדור אליה פולי גם
נפשית, מאסה בבעלה והחליטה למצוא מישהו אחר או שאולי לא תצליח
כמו הלית ליצור כאלו סייגים ברורים בין החדירה הפיזית לחדירה
הנפשית, אולי תהייה חלשה כמו פולי ותתאהב.
לוגם עוד לגימה רכה פולי מבקבוק הוודקה שעומד לצד הכיסא הכחול
עליו יושב, בולע מעט מהנוזל השקוף... ומשתמה תחושת הגועל בפה,
לוגם עוד לגימה. לאחריה קם, משיב את הבקבוק לפריזר, פושט את
מכנסיו הקצרים ונופל שדוד על מיטתו.
עוד יום ריקני עבר על פולי, הלית שוכבת כעת לצד בעלה, ישנה,
חייה מלאים ויפים ומה הפלא, בת-זונה, חייה מלאים כי הכול יש לה
וכאשר חסר משהו כמו מגע מיני אין היא מתביישת לבוא אל פולי כדי
שייתן לה אורגזמה מחורבנת שתתיש מעט את גופה הכול למען
הירגעותה כעת ליד בעלה הנכה. עוד חדירה פיזית אחת וזהו נשבע
פולי לעצמו, עוד התאהבות נכזבת אחת ודי, אין לו כוחות נפשיים
יותר להתאהב במסגרת הקבר הרגשי הזה שכרה לעצמו.

לא ברור
בתשע בבוקר צלצל הטלפון הסלולארי של פולי. הוא הביט בתקרת החדר
האפלה שלו, ניסה מעט להניע את גפיו לכיוון המכשיר הקטן אולם עד
שכבר התרומם מעט מהמיטה תם הצלצול כך שקעו עיניו בחוריהן
ונרדם.
חמש דקות לאחר מכן שוב צלצל הטלפון, הפעם קפץ פולי מהמיטה,
ניגש לטלפון שעמד על השידה בצבע וונגה העומדת ליד דלת הכניסה
וענה. מעברו השני של הקו נשמע קולה הרך של אחותו הלנה ששאלה אם
בכוונתו לבוא הערב לבית ההורים ברמת-אלמוגי, אמרה כי רוצה
שיבוא היות והיא והרי לא ראו אותו כבר כמה שבועות. הבטיחה כי
אימם מבשלת ארוחה טעימה, מתכון מיוחד עם גבינות שהביאה מהטיול
האחרון בו נהנתה עם בעלה עמיר וממנו שבו לפני שבועיים. טיילו
הלנה ובעלה באירופה הקלאסית, מקום מתאים מעין כמוהו לזוג קלאסי
ישראלי שכזה. כשראה אביהם את הפמפלט לטיול המאורגן הוא התפלץ,
שאל איך ייתכן שהולנד היא חלק מאירופה הקלאסית, כך נאם דקות
ארוכות מול הלנה ובעלה שאירופה הקלאסית היא הפלופונסוס על שמו
של פלופס, האיים שנמצאים בים הקרוי על שם אביו של תסאוס וזהו.
אפילו הר האולימפוס הוא מחוץ לתחום, הסביר, הוא שייך לאלים אך
אם יקרה ומישהו יגדירהו בחלק מאירופה הקלאסית יוכל להחליק את
זה, גם אם יימתחו את הגבולות לדרומה של איטליה ולאי סיציליה,
מה שקרוי כמגנה גרקה, או תרקיה ומקדוניה גם אז יבליג ואפילו אם
יגזימו ויכללו את החוף המערבי של טורקיה שהוא בכלל שייך לאסיה
הקלאסית לא יכה בבער על טמטומו, אבל הולנד? בתקופה הקלאסית אף
אחד בכלל לא הסתכל על הולנד. הכי הרבה הגיע הרקלס לדנובה, חנף
אז פולי לאביו וקיבל את אשרורו עם טפיחה חביבה על השכם.
לא התחייב פולי בפני הלנה שיבוא, ניסה להמציא איזה תירוץ או
שניים אך היא דחקה בו, אמרה שהיא לא ממש מאמינה שהוא עסוק.
לאחר הפנתה לשפופרת את הרי הקטנה שעוד לא יודעת לדבר אלא רק
לנהום קולות לא ברורים שיש בהם הגיון ורבאלי אך חסרים דיקציה
נכונה. 'בקיצור...', אמרה הלנה '...אתה בא ולא מעניין אותי
כלום, גם קלי הגיעה היום מירושלים והיא רוצה לראות אותך. אני
אאסוף אותך בשבע ורבע, ביי', אמרה וניתקה, לא השאירה לאחיה
אפילו את האפשרות לנסות ולהשיב פניה ריקן.
שב פולי המעט מטושטש אל מיטתו עליה נפל ונטרקו עיניו. חש פולי
עייף, חש מותש, תחושה אירונית ומטרידה היות ואין הוא עמל כלל.
חש את תחושת ההתשה הנובעת מחשיבת יתר, תחושה של התשה הנובעת
מהפעלה לא יעילה של תאי המוח. כך חושב וחושב וחושש ומתבטא
והכול בכל מיני כיוונים שלא הולכים לשום מקום. כך לא מתמקד
בדבר אלא רק משקיף על הנוף כולו וכושל מלרדת לפרטים. חש את
עייפותן של העיניים שאינן מתמקדות בדבר, כך מתאמץ המוח להאכיל
מעושרו הבלתי נתפס של העולם וכושל מלחוות דבר מה כי הכול נראה
מטושטש, כושל פולי מלמצוא נישה פשוטה ונהירה בה יחוש מוחו
נינוח.
שוב צלצל הטלפון הסלולארי, ענה פולי מעט עצבני ומהצד השני שאלה
אחותו מה הוא לכל הרוחות החליט, בסוף ענה שיגיע כבר בכוחות
עצמו, יהיה שם עד שמונה רק שתניח לו לנפשו. 'ביי' מלבב אמרה
הלנה לפולי, כאילו יכול לראות את חיוך הסכרין שלה חושף את
שיניה הצחורות מבעד לדמיונו.
נעור פולי, עיניו עוד מותשות אך מוחו כבר ערני מדי על מנת
להמשיך ולישון, אולי יפצה עצמו בשנת-צהריים טובה, עליו להיות
במלוא אונו בחמש אז תבוא אליו לראשונה אריאלה. עליו להיות
במיטבו לתת לה אחר צהריים של פורענות, כך ימכור את עצמו היטב
זאת למען הפיכתה מלקוחה מזדמנת לצרכנית קבועה של גופו ושתספר
לחברותיה.
התעצבן פולי על הלנה, הציקה לו אחותו הגדולה והמוצלחת, הציקה
לו כי הכול טוב ויפה בחייה המושלמים עם בעלה הטייס לשעבר שכיום
מרוויח לא רע בחברת היי-טק די עלובה בה עובד, אותה שב ומגדיר
כנותנת שירותי אינטרנט תוך הדגשה על שירות, לא מגדירה חלילה
כספקית פס עם הקונוטציות חסרות השירות שבסמנטיקה לעיל. כך עושה
כסף החברה מנחמדות עובדיה ותו לא, המוצר שווה לתחת, לפחות
כשמתקשרים לקוחות מתוסכלים לשירות הלקוחות עונות בחורות מאוד
נחמדות ומרגיעות שלמדו טכניקות פסיכולוגיות של השריית נינוחות
על הלקוח.
מקיימים הלנה ועמיר את האתוס הציוני בכבודו ובעצמו עם בת חמודה
להם היא כרטיס למועדון היוקרתי של אלו היושבים בפארקים
הציבוריים ומסתכלים בערגה על פרי בטנם וזרעם משתובב בחול או
גולש במגלשה. יושבות האימהות הצעירות יחדיו על הספסל בפארק
ומרגישות טוב עם עצמן, מרגישות מצוין זאת לעומת הרגשתו של
פולי, הרגשת החרא. הרמיוני הקטנה ככרטיס הכניסה של הלנה גם
למועדון האימהות המיוחל אך בעיקר לליבו של דוקטור חיים איולוס
כממשיכת המפעל המטורלל שלו הכולל מתן שמות קלאסיים, לא
הולנדיים, לצאצאיו.
איך תקרא קליטמנסטרה לילדיה, תוהה לעצמו פולי, איפגינייה
ואלקטרה לבנותיה, אוריסטיס לבנה העולל? דילמה זו שבה ומשעשעת
את פולי בהזדמנויות שונות. הבת הראשונה נשחטה בידי אביה על מנת
לרצות את ארתמיס, השנייה נזרקה מארמון המלוכה של מיקנה ונישאה
בכפייה לאיש פשוט שזה העונש הגרוע מכול, בנוסף הסיתה את אחיה
להרוג את אימם כנקמה על רצח אגממנון אביה וכפי שמספר נאמנה
אייסכיליוס הוא נרדף על ידי האריניות, נע ונד ברחבי יוון אכול
רגשות אשם מסויטים. בית משפחת אטראוס, ממשיכי דרכו של טנטלוס,
משפחה אחת גדולה של טרגדיות שהדס ישמור עליהם בטרטרוס.
להלנה גזר דוקטור איולוס חיים יפים, סכמה של הרגשה מצוינת
ולעומתה על קלי, רחל כיום נגזרו חיים זוועתיים בצל שמה, זאת
בעוד פולי העביר את חייו בסתמיות וחוסר מעש, משני בכל התרחשות,
מגשים הלכה למעשה את פועלם של הדיוסקורים. הם חתרו בארגו אך
למי אכפת? כולם זוכרים רק את יאסון בן אייסון, זאת למרות
שפולידאוקס הוא שהרג את אמיקוס מלך הבבריקים באגרופו האימתני
וזריזותו הנדירה. אולי זה מעט זניח בנרטיב אבל בכלל מה יאסון
עשה? כלום... את הכול עשתה למענו מדיאה, היא שהגנה עליו מפני
השוורים נושפי האש והלוחמים שצמחו משיני הדרקון כשם שהיא זאת
שהרדימה את הנחש ששמר על גיזת הזהב. יאסון סתם היה שם כעלם יפה
מראה שסובב את ראשה של בחורה די מסובבת. גם הצטרפו הדיוסקורים
לציד חזיר הבר בקלידון אך חניתותיהם החטיאו כך שכולם זוכרים את
מלאגרוס ואטלנטה. אחים מיתולוגיים שלא עשו דבר מה בעל ערך, מה
הפלא שאחיו של פולי, קסטור, קסי העולל, הג'ימיני השני פרי רחמה
של דינה איולוס כלל לא טרח להישאר בסביבה, יצא לאוויר העולם
כבן מוות ומיד החזיר את נשמתו לבוראו, בין אם היה זה אלוהי
היהודים או זאוס לא ממש נהיר לאף אחד מבית משפחת איולוס, חוץ
מלרחל כמובן אבל רק כעת.
אי אפשר לברוח מהשם... משפחת איולוס מזכירה לא מעט טרגדיה
יוונית משל עצמה, כל אחד גורלו נגזר מיום היוולדו עם מתן שמו.
לא יכול לתאר פולי אישה בשם קליטמנסטרה עם ילדות נהדרת, השכלה
מתקדמת, טובה לטייסים ובת מתוקה כהרמיוני, זה פשוט לא יכול
לקרות. לעומתה לא יכול לראות פולי את הלנה כאישה החשה מעט
משנית, בעלת ביטחון עצמי נמוך שמחפשת את עצמה ללא פשר אמיתי
ובסוף חוזרת בתשובה. גורל אחיותיו נקבע עם מתן שמן, רק לפולי
תקווה כלשהי כי לא ממש נהיר בנרטיבים מי היה פולידאוקס, האם
גיבור או סתם אפס. בכל מקרה, בטואלטה לפולידאוקס מקום נכבד, אם
כך מי יידע? אולי מהטואלטה עצמה יצמח הנרטיב המרהיב של
הפוליאדה, נרטיב שישים את עלילותיהם של הרקלס, תסאוס או פרסאוס
על כיסא השכחה של הדס.
לא ברור תפקידו של פולידאוקס, לא ברור תפקידם של הדיוסקורים
בכלל, הם כמעט ולא קיימים בנרטיבים, בטח משניים לתפקידם הנכבד
של אחיותיהן, אחת כמביאה שואה על טרויה ושנייה כסימבול החד
ביותר בתודעה האנושית לבוגדנותה של האישה אולי מלבד חוה בכבודה
ובעצמה. אך הדיוסקורים לעומתן הם סתמיים, צדדיים, מלבד כמובן
מהופעתם המרהיבה בציור הנהדר של רובנס כי ללא ציור זה הם היו
רק הערת שוליים מיתולוגית, בערך כמו שרואה עצמו פולי כעת, הן
בחיי משפחתו, הן בחיי חבריו עימם מתדרדר הקשר והן כהערת שוליים
די מיותרת באופן הכי כללי שיש התרה באופן חסר פשר ולא ברור
בעולם הגדול שמסביב. פולי כהערת שוליים נסיבתית, לא האבן
העיקרית עליה בונים מקדש ארטיסטי לסיפורי מוסר אלו או אחרים
אלא סתם איזו דמות שמילאה תפקידים אפורים למיניהם, היה פה והיה
שם אך הכי הרבה השיב את אחותו הלנה מטרוייזן.פולי חסר מוסר בכל
מקרה, טוב שדבר מוסרי לא מסתמך על כתפיו השמוטות, מזל שלא קראו
לו תסאוס.
מתרווח פולי במיטתו ומדליק את הטלוויזיה, לעיתים נדמה לו כי כל
עת בה מחשבותיו נודדות הן נושבות ללא שליטה אל עבר עיסוק
אובססיבי בנרטיבים של המיתולוגיה היוונית והשלכותיהם על חייו.
נמאס לפולי מהמיתולוגיה, כושל מלהבין את הגיונה בדיוק כשכושל
מלהבין את הגיון אביו אי לכך חש כי כל יום שעובר הוא יום
ניצחון לאלים האולימפיים. הדיוסקורים עודם קבורים במחילות העפר
בתרפני, לא באים לעזרתם של טואלטוס והאלים מגבעות מנשה
בגיגנמכיה המודרנית בעוד נוחלים אלו תבוסות מוחצות. הטואלטה
תקועה כי מוחו של פולי כושל אל מול עליונותם של המשוררים
הקלאסיים והרומאיים, לא נושא עימו מטען תרבותי מניח על הדעת
שיאפשר לו להעביר את אלו סיפורי הזוועות מדור לדור.
אין מה לראות בבוקר יום שישי בטלוויזיה, מחליף פולי ערוץ אחר
ערוץ אך דבר טוב אחד לא מופיע מול עיניו. עיניו של פולי בוהות,
כבר לא מנסה למקד עצמו לתוכן זה או אחר אלא רק לשקע את תודעתו
בנשקף, לחוש שיש מקום בו יכול להיות רק עד ושום דבר לא יותר
מזה. לפתע רואה פולי בזוית עינו כי השם קסטור מופיע בכתוביות
התרגום בערוץ כלשהו, מתמקדות עיניו ורואות כי ערוץ הולמארק
מביא מיני-סדרה שנושאה הוא מסע הארגונאוטים. יאסון הוא עלם
נאה, משום מה אטלנטה נמצאת שם, גם הרקולס שם למרות שכבר הגיעו
לקולכיס. צחק מעט בזלזול פולי ומלמל לעצמו כי אם אביו היה רואה
את הסדרה הוא היה נוזף קשות בתסריטאי. הנה מופעים קסטור
ופולוקס, קסטור מתואר כשמן מזוקן, הוא שותה שיכר אותו מעביר
לפולוקס אחיו. פולוקס מתואר כמין בריון שרירי איטי במחשבותיו
וכבד בדיבורו מן צירוף מירב הסטריאוטיפים היוצרים פיגורה
מונגולואידית. צחוק מתגלגל נזעק מפיו ללא כל סיבה הגיונית
ועיני הכבשה שלו בוהות בהערצה באורפאוס.
נעלב פולי, תוהה לעצמו איך אפשר לתאר ככה את הדיוסקורים, תוהה
האם התסריטאי המנוול של מיני-הסדרה הזאת לא ראה את הציור הנהדר
של רובנס? נעלב פולי עד עמקי נשמתו, מתואר כערימת שרירים עם
מוח של כבשה, האם יש דבר יותר עצוב מזה? לפחות היו קוראים לו
יאסון, היה מאמץ את ההגה הלועזי, מתהדר בשם ג'ייסון והכול היה
טוב אך נדפק עם דמות מפגרת ומיותרת במקום. התעצבן פולי על
המסך, התעצבן כי הנה יאסון מנשק את מדיאה, איזו שחקנית יפיפייה
משחקת אותה, רק פולוקס וקסטור יושבים על האוניה שתויים. בטח לא
מוצאים אהבה בדיוק כמוהו, מנוצלים הם, מספקים את רצונותיהם
ותשוקותיהם של אחרים כמו היו עבדים ולא בניו של זאוס -
הדיוסקורים. לא ברור לפולי מה עבר בראשו של התסריטאי, מתבייש
בדמותו כשם שתמיד התבייש בעצמו.
מעביר פולי ערוץ, תכניות בוקר עלובות בערוצים המסחריים, נשים
שמנות בגיל המעבר מפטפטות ללא פשר על אופנה ושטיקים לבית,
לייף-סטייל הן ממסגרות את הנושאים חסרי התועלת האלו בשם לועזי
נבוב ומפוצץ, עובדות את כל מה שרדוד כאילו היה מקדשה של הרה.
ערוץ אחרי ערוץ בו מתהלכות דוגמניות במגוון בגדי החורף של השנה
הבאה, עיגולים כחולים לעיניהן ואיזה זוהר לא ברור סביב גופן
הרך שאולי מקורו מכך שהיה עליהן לקום עם שחר. אבל לפחות
שיסתירו את זה, שישימו שכבות אגרסיביות של מייק-אפ זה פשוט
מכוער. נשים שמנות בגיל המעבר מצחקקות ללא פשר על המרקע, חשות
מצוין כמו ששאפו כעת עשרים באנגים של חשיש לריאותיהן. שף
מרוקאי שעומד בפינה מכין כתף עגל בדבש, ארוחת בוקר אידיאלית
לקיבתן הטופחת, מזיין את השכל על השכונה בה נולד בקרית-אתא, שם
כולם מרגישים מצוין, כי אין על הקריה, משהו עם חום שהוא כל
הזמן מאזכר, אנשים חמים, כולם כפרות רק פולי
אשכנזי-קיבוצניק-מניאק ולכן איש קר שלא מרגיש מצוין עם הבוקר
של היום הלוונטיני החדש, ערב-שבת.
נשים שמנות בגיל המעבר מחייכות על המסך, כל אחת לבטח נשואה,
לכולן לבטח ילדים בבית, אם הכול כל-כך טוב ויפה איך זה שמאחורי
החיוך והפרסונה המדומה של תחושת היציבות הזאת מזיין פולי את
אותן הנשים האלו? מרגישות כנראה גרוע, חשות מוזנחות, לפחות את
זה שיראו בתוכניות הלייף-סטייל של הבוקר, כך יוכל פולי להרגיש
מעט שחי הוא באיזושהי מציאות. אם השמנה הזאת הייתה משלמת הוא
לא היה מסרב, חושב לעצמו פולי, אמנם היא די מכוערת, סביב גיל
חמישים מעריך, אבל דווקא יש בה משהו אולי מעט אטרקטיבי. יעמיד
את הרקלס, יסתום את האף ויסתער על ערוותה, מוכן לעשות זאת עבור
כסף.
התפשט פולי מבגדיו המעט דביקים ונכנס להתרעננות במקלחת. יום חם
זה היה, יום קיצי חיפאי עם אוויר רע לנשימה ולחות שיכולה
להטביע עכבר. מכוון פולי את קילוחי המים לגבו ונשען על מעקה
החלון הקטן הפונה לחצר סמוכה, כך בוהה דקות ארוכות בנדנדה קטנה
עליה משחקת ילדה קטנה חומת שיער. עלומות של חיים זורמות מגופה
הקטן והאנרגטי, עלומות של שמחה, שעשוע, אך לא יכול להתעלם פולי
מבדידותה, מדוע היא שם למטה לבדה?
מנסה פולי לשפר מעט את נקודת מבטו, מנסה להבחין אולי אימה
יושבת בסמוך ומשגיחה, אולי הילדה מדברת עם מישהו אך לא, היא שם
בודדה, משחק לבדה. חושש פולי שאולי היא מתגוררת בבית המערבי של
קומה מספר שלוש אליו עברה לפני שבועיים משפחה קצת לא
נורמטיבית. לפעמים, בלי הזהרה, פורצות צעקות אימתניות שמרעידות
את הבניין, בניין בו לא נשמע קול השכנים כלל עד שהופיעה המשפחה
המעט לא נורמטיבית. אולי באמת הילדים שובבים, אין מכיר פולי את
המשפחה ואת הדינאמיקה הפנימית שם בתוך הבית. אך משזעם האם
מתפרץ היא צורחת וצורחת על הילדים במעין בהלה שכזאת, היסטריה
שלא ברא השטן. קולה צווחני, עילג מעט, מקווה פולי בשביל הילדה
הקטנה הזאת שבחצר שיש לה הורים טובים שהיא לא מתגוררת בקומה
שלוש שם המציאות האובייקטיבית היא לבטח נוראית מכל סיוט שיוכל
אי פעם להגות בדמיונו.
צועקת הילדה משמחה, מביט בה פולי ומרגיש מצוין בשבילה, הילדה
כמעין רקע נהדר לחוויית המקלחת הנעימה שעוברת עליו. הילדה על
צחוקה וחיוניותה כמבטאת תחושה מצוינת אותה חש פולי, תחושה של
תקווה מתקתקה, של שמחה כנה שאינה תלויה בדבר אלא רק במיקוד
מחשבתי שבעצם לא כולל שום מיקוד אלא רק התמסרות לפעוט ביותר
והתרגשות ממנו כאילו היה עולם ומלואו.
מדברת הילדה, ממרומי הקומה החמישית לא יכול להבין את שאומרת,
אולם קול חלוש נשמע, כל פטפטני שכזה, קול המעיד על דמיון
מפותח, עולם פנימי מופלא המורכב מאנרגטיות ללא קץ. אולי מדברת
לעצמה הילדה, משחקת עם עצמה, די עצוב בסופו של דבר, אולי היא
מאושרת אך לבטח היא בודדה הרי איזו עוד סיבה חוץ מבדידות יש
לילדה קטנה שכזו לשבת לבדה על נדנדה בחצר. כמה טוב להיות ילד,
רק אז כושלים מלהבין את ערכיה של הבדידות. כשהמחשבות הן החברות
הכי טובות מי צריך בכלל מגע אנושי? אין מבוגר לידה משמע אין את
קולו הנוראי של ההיגיון. אך מה יקרה עם תיפול חלילה ותשבור עצם
מגופה או אפילו סתם קוץ יכנס לרגליה היחפות, מי יהיה שם על מנת
לתת לה מעט מזור? אין מבוגר שם, ילדה מוזנחת, כנראה באה מקומה
שלוש, אחרת איך ניתן להסביר מדוע היא ככה נטושה? אבל מאושרת
הילדה בתוך תוכה, חיה בעולם הדמיונות הילדותי שלה, עיוורת
לסכנות העורבות לה, לקוצים על הקרקע ולתנופת הנדנדה שיכולה
לזרוק אותה ולהפילה בעוצמה לקרקע מחתי האורנים שלרגליה.
שמחה הילדה, אנרגטית כפצצה, העולם הוא כלום בראשה כי ראשה קטן
מלהכיל את שמסביבה, לכן היא תמימה כי הסכנות עורבות ואין בהן
רחמים, לא רואה את שמסביב, כושלת מלהבין את התמונה המלאה ולכן
חייב להיות שם מבוגר שמעט ידכא את שובבותה. היא זורקת את עצמה
על הנדנדה, גבוה וגבוה יותר היא מתחילה לצרוח, הנדנדה חורקת,
הילדה רוצה להגיע לשמים. חיוך נפער בלועה, חיוך ענק כמו תהום
של אי הבנה, מעין טמטום שכזה, אינפנטיליות המזכירה את דמותו
השקרית של פולוקס מהטלוויזיה.
לא מבינה הילדה כי כעוצמת התנופה כך תהייה עוצמת המכה ומכה
חייבת להיות כי הילדה פורצת את גבולות הפיזיקה וזורקת את עצמה
מעלה, דוחפת ברגליה הקטנות והיחפות את עצמה ללא שליטה.
אבוי היא נפלה, הנדנדה זרקה אותה לאוויר כך הוטחה בעוצמה על
הקרקע. צורחת הילדה מכאב, דם פורץ מכמה פצעים בגפיה החבולות,
היא אוחזת בחוזקה את רגלה הימנית ומייללת. כבר כמה שניות שאף
אחד לא בא, שכובה הילדה על הקרקע ואין מי שיבוא לעזרתה. בוכה
היא כעת בקול חרישי וממתינה ללא ברירה לעזרה אך אף אחד עדיין
לא ניגש אליה.
עומד פולי במקלחת ולא יודע איך לכלכל את צעדיו, האם עליו לצאת
מקילוחי הברז הנעימים, להתנגב, להתלבש בחופזה, לרדת חמש קומות
ולגשת לילדה המסכנה שאין הוא אפילו מכיר, להביא לה מזור אולי,
אך לקחת עליה ועל שלומה אחריות. אין הוא אביה ואין הוא אימה,
היכן הם לכל הרוחות?
פוטר עצמו פולי מכאבה, אין לו מה לעשות, אין הוא יכול לבוא
לעזרתה כעת, מקווה שהוריה יבואו במהרה, יפסיקו את המחזה קורע
הלב הזה שבחצר.
כבר כמה דקות שהילדה על הרצפה, אין היא מייללת יותר, היא
שותקת, איך זה שאין מי שיבוא לעזרתה? תוהה פולי ומקלל עצמו על
שלא יצא מהמקלחת במשך אותן הדקות בהן רחץ ידיו מאחריותו על מה
שעד הוא לו. היא שכובה על הקרקע, מחטי אורנים על פיה מזיל
הריר, רגלה הימנית עקומה מעט ובגדיה הלבנים עתה נושאים כתמים
אדומים גדולים. היא מתחילה לזחול, מניעה את רגלה השמאלית
כמדחף, נראית אומללה כמו צפרדע חסרת רגל שמנסה נואשות לברוח
מילד אכזר שעקר את רגלה לשעשועו.
מדהים את פולי עד כמה הילדה שקטה, קודם צרחה בהיסטריה אבל עתה
הבינה כי היא אדון לגורלה, אין הורה לה בסביבה שיבוא וינחם
אותה, ילדה חסרת רחמים, ילדה חסרת ילדות. היא הפסיאודו-מבוגר
האחראי ועל כן היא זוחלת, מנסה למצוא את גאולתה לבדה. ילדה קרה
ומחושבת, רואה פולי כי היא חכמה, אין היא חסרת אונים כפי שחשב
בתחילה אלא יצור חזק המנסה בכל כוחותיו המוגבלים להציל את
עצמו.
סופסוף הגיע מישהו, הוא ניגש אל הילדה ושואל לשלומה, שואל מה
קרה מתוקה? זהו נתן השכן מלמטה. הוא מניח את שקיות הקניות שלו
בצד ליד הממטרה, מרים את הילדה ואומר לה שהכול יהיה בסדר. בטח
מנסה לברר היכן היא גרה, מקווה פולי שלא בקומה שלוש. לא יכול
לשמוע פולי את השיחה, אך הילדה מצביעה מעלה.
קול חריקת חלון עצבני מהדהד בחלל הבניין, קול זועם וכועס נזעק
'תעזוב אותה יא סוטה, חנה תעלי מיד הביתה, תעלי עכשיו או שיהיה
לך מאוד חבל... ואתה יא סוטה, עם עוד פעם אתה שם יד על הילדה
אני קוראת למשטרה אני נשבעת לך...'
-'תרדי הנה ותטפלי בילדה שלך גברתי, יורד לה דם והיא בוכה',
צועק נתן לאישה בקומה השלישית.
-'היא סתם עושה את עצמה, רוצה תשומת לב... תוריד את הידיים
המטונפות שלך ממנה ותסתלק יא זקן סוטה שכמוך'. הוריד נתן את
ידיו מהילדה, אסף את שקיות הקניות שלו ונכנס לדירתו בקומה
הראשונה של הבניין. נשארה הילדה שמוטה על הדשא ליד הממטרה,
שכובה על הקרקע ומחכה לאימה שתבוא לעזרתה.
כך כמה דקות ישובה הילדה, לא יודע פולי אם אימה משגיחה עליה או
לא, אין הוא יכול לראות את חלון דירתה בקומה השלישית אך הילדה
עודנה על הדשא, מייבבת בקול חרישי, לעתים שותקת אז חושש פולי
שמאבדת את הכרתה. אין הוא כאמור יכול לראות ממרומי הקומה
החמישית מה בדיוק מצב הילדה אך לבטח אימה לא באה לעזרתה.
שוב קול אדיר וצווחני מרעיד את חלל הבניין, נראה כי אם יימשך
ימוטט גם את עמודי הבטון. 'חנה תעלי מיד, תעלי מיד או שאני לא
יודעת מה אני עושה לך אינעל עבוק... עכשיו תעלי ולא מעניין
אותי כלום'. אך חנה לא זזה.
נמאס לפולי ממחזה זה שלא רק שגורם לו להרגיש חרא אלא לוקח את
מובן תחושת החרא לפאזות שמעולם לא הכיר. כל-כך מרחם על הילדה
שזה גורם לו לכאבים בחזהו. הוא יוצא מהמקלחת, מתנגב במהירות,
מתלבש בחופזה וכך שאינו נעול במנעל כלשהו לרגליו הוא יורד
מהקומה החמישית לחצר הבניין. הוא רואה כי נתן הזקן מביט בה
מחדר המדרגות, נראה בהלם לא פחות מהילדה, אובד עצות, אין יודע
אם לגשת על אף חמת האם ולהצילה.
נתן מביט על פולי, עיניו תוהות, ממלמל 'אני לא יודע מה
לעשות... היא מג'נונה... אני חושב שהילדה מתה... אלוהים
אדירים...' ניגש פולי לילדה, מרים אותה ומטפס איתה במדרגות.
היא מתעוררת כמעה ומתחילה לבכות חרישית, 'כואב לי...' היא
אומרת וחוזרת על דבריה מספר פעמים, מנסה אולי לקבל סימפטיה
מפולי אך הוא מחריש אוזניו כלפיה.
ניגש פולי לדלת המערבית של הקומה השלישית ודופק עליה בעוצמה
באגרופו, מניח את הילדה הבוכייה על הרצפה ומטפס חזרה לדירתו.
הדלת נפתחת, שומע פולי כי האם מתחילה לצרוח, שומע באופן ברור
מבעד דלת דירתו הפתוחה מעט את האם 'אלוהים אדירים...,' היא
צורחת, '...חנה, אני נשבעת שאני לא יודעת מה לעשות איתך'.
קול סטירה נשמע, אלוהים אדירים, חנה הילדה המסכנה בתבל, חושב
לעצמו פולי. הוא נכנס לדירתו, מדליק את מערכת הסטריאו ומתיישב
על הספה בסלון. לא רוצה לדעת מה גורלה של חנה המסכנה, מקווה
שאימה לקחה אותה לבית-החולים, מתפלל שהאם תתעשת ותתחיל לטפל
בה. לא רוצה לדעת דבר פולי כי אולי טעה בכך שאסף אותה והשיבה
לסיוט המתמשך בו היא חיה, אולי היה צריך לגשת עימה לבית-החולים
אבל קול רציונאלי אומר לו שאם היה עושה כן היה ללא ספק נעצר
ונשפט כי חנה המסכנה היא בחסות הוריה בלבד גם אם הוריה הם השטן
בהתגלמותו.
אולי היה צריך פולי לשאת את הילדה לאיזה מעון או לאיזו עובדת
סוציאלית, אולי היה צריך לגשת עימה למשטרה ולנסות לטעון כנגד
האם לפני שהיא תבוא ותטען כנגדו, כך אולי היה מציל אותה. חש
פולי חרא, חש חרא בפאזות נוראיות שלא הכיר קודם לכן. מחליט
להשכיח את הדרמה הזאת מראשו, מחליט כי הכול יהיה בסדר וזהו, לא
יתהה יותר בקשר לגורל הילדה המסכנה. 'אלוהים ישמור...', ממלמל
פולי לעצמו ונושף נשיפה ארוכה. '...מסכנה... פשוט מסכנה...',
ממלמל לחלל הסלון שברקע נשמע קולו המאופק של דיוויד גילמור
מנסה להסתיר בקור והגות בריטית את המציאות הלוהטת
המזרח-תיכונית שמעליה ולעתים גם בקרביה הרקובים מתגורר פולי.
לא ברור לפולי מה עובר עליו, האם חש כאבי הזדהות עם הילדה
המסכנה, צורבת בנפשו כאבי גופה על המכה שחטפה עם נפילתה, על
הפחד שחשה היא כעת בזרועותיה האלימות של אימה. לא ברור דבר
לפולי, מה הוא עושה כאן, מה מעשיו בתוך הסיוט המזרח-תיכוני הזה
שקרוי מדינת ישראל, מה עושה במקום האלים והנוראי הזה בו תומתה
של ילדה קטנה מתנפצת על קרקע מחטי האורנים ומזורה לא קיים כי
אימה כעת פוצעת אותה בנפשה העדינה וגם כאשר תבריא רגלה, הפצעים
בראשה לעולם לא יגלידו, כך תפצע את צאצאיה וכל זה ללא אפשרות
ששושלת לוונטינית זאת של אומללות תיגמר.
לא ברור לפולי מה מקומו כעת, האם עליו ללכת לקומה שלוש ולהגן
על הילדה או להחריש אוזניו בקולו הלחוץ של רוג'ר ווטרס ששואל
את אימו אם היא חושבת שירצו לפצח את אשכיו. לא ברור לו
הדיסוננס הנוראי הזה בין הקור הבריטי אליו בטוח כי שואף בתווך
של המציאות הלוהטת של היצרים הישראליים. מעדיף פולי את האיפוק,
מעדיף את ההתעלמות הרגשית הזאת שחווה עם ווטרס על פני סטירה
מצלצלת של אם שרואה בצאצאיה נטל, אם שאינה נותנת מזור לילדתה
הפצועה, פרי בטנה בו לא רואה דבר מלבד את התום לנעוריה
ולחלומותיה, התום לתומתה. לא ברור לפולי מה טוב ומה רע, הכול
רע, אין טוב, בשם אלוהים אין טוב כי הכול רע... חנה... חנה
ילדה מסכנה...
שמש צהריים טופחת על העיר, אלוהים כמה חם זה פשוט בלתי נסבל.
יוצא פולי למרפסת, מתיישב על הכיסא הכחול אותו מצמיד לכותל
הדרומי של הדירה, כותל המצל מפני קרני השמש הצורבות.
חיפה מתנמנמת לה לאיטה באותם צהריי יום שישי, העיר מתכוננת
לשבת. רחשים בבתי השכונה הסמוכים, ריחות של מאכלים עולים
ומתערבבים. במעבה הוואדי תנועת כלי רכב ערה יוצאת מקניון
הגרנד-קניון וממשיכה למעלה על דרך פיקא. עיר של אנשים נהנתנים,
רק חבל שאין להם כסף להוציא על הקניות המיותרות שלהם ככה חיים
לנצח בצל האוברדראפט והמשכנתא, עבדים נצחיים לסגנון חייהם
התובעני.
בעוד כמה שעות עם שקיעת השמש בים, יתרוקנו הרחובות, ייסגרו
החנויות וכל ענפי המשפחה יתרכזו בבית האב, בגזע שהצמיח אותם,
כך גם פולי ילך לארוחת ערב מסורתית למדי בבית הוריו באלמוגי.
יצטרך לטפס דרך רחובות הנטקה ויקינטון רק על מנת לא לנסוע עם
אחותו הלנה, לתת לה את הסיפוק בלהביאו, להיות תלוי בה ובבעלה
הטייס. בכל מקרה מתכוון לשוב עימם חזרה לאחוזה, לא רוצה להיות
להם לנטל לשני הכיוונים, כיוון אחד יוציא אותו טיפה יותר
מכובד, זאת עד שיקנה כלי רכב... אולי יימצא אשת מוסכניק שתדאג
לו לזה.
מסכנה הילדה הקטנה... כמה חרא החיים יכולים להיות, מיליוני
חלונות על מאות אלפי בתים ובניינים פרושים לרגליו של פולי בכל
אחד מהם מציאות משלו, כל אחד מהם הוא עולם ומלואו, מסכנה הילדה
הקטנה... מעניין כמה ילדים בקריות חוטפים כעת מכות מהוריהם
וכמה מהם כרגע יושבים על מעקות ברזלים בכיכר זו או אחרת מחפשים
מדון או כוסיות שיוכלו להטריד. מעניין מבעד לכמה חלונות
מהמיליונים שנשקפים מהמרפסת, מנוה-שאנן, דרך הקריות ועד עכו
והכפרים הערביים שבגליל, בכמה מהם כעת נערה נאנסת, בין אם
על-ידי אביה, אחיה או דודה, או בין אם סתם הוזנחה ברחובות וכעת
היא שפחת מין של מישהו. בובה מפוחדת ואדישה שאין מי שיגן עליה
ממלתעות החברה החולנית של הצפון, מייללת בוכייה על קרקע של
מחטי אורן, מתפללת למזור כלשהו אך לאף אחד לא באמת אכפת ממנה.

עוד שעתיים תבוא אריאלה לראשונה, מבעד לחלונות חדר השינה בדירה
של פולי יתקיים גם איזה-שהו מגע מיני מעט בעייתי, לא אונס או
כפייה כלשהי אלא סוג מסוים של זנות. חרמנותו של פולי ומשיכתו
המינית כלפי אריאלה, המלמול שלו לעצמו שאומר כי הוא זה שהולך
לזיין אותה, לא מצליחים להשקיט את הקול המעיק הזה בראשו שמלין
על הנתיב הבעייתי עליו הולך, נתיב של הידרדרות תמידית בחיקן
החם והמיוזע של נשים מהודרות וחרמניות שרוצות ממנו את נעוריו
אך לא כלום מרגשותיו. פולי הולך להיאנס בדרך כלשהי, המחשבה
הזאת משום מה מעוררת בו ציפייה מתוחה כלפי הפגישה המתוכננת,
מעט מעוררת את הרקלס הישן בתחתוניו. זה לא ממש בריא חושב
לעצמו, אבל די מחרמן, יהיה עבד לתשוקותיה, תתעלל בו,
'פאווו...' נושף נשיפה ארוכה מבעד שפתיו הקמוצות, יהיה מעניין
עוד מעט.
כמה פולי לסיגריה טובה של מריחואנה, רמי הביא לו כמה סיגריות
ככה שהוא מסודר לימים הקרובים, הבטיח הבחור שיבוא לקראת הלילה
וישבו וידברו, אולי ייצאו אחר כך לאיזה פאב או מועדון, ישתכרו
עד אור הבוקר כפי שהכריז זה שחש תמיד מצוין. עתה לא יכול פולי
לעשן, עליו להיות בשיאו, עוד מעט אריאלה תבוא וזה יהיה מאוד
עצוב ורע כלכלית אם ייכשל הרקלס מלקום לתחייה כי יהיה שיכור
כלוט מהסיגריה של טואלטוס, מטה האדישות של האל.
התלהב פולי מהמחשבה הזאת, מצא את כלי נשקו או מקור כוחו של
טואלטוס, את חזיז הרעם שלו. סיגרית המריחואנה על תכונותיה
גורמי האדישות היא זאת שתהייה כלי זיינו של אל האדישות
והמודרניות, ראש הדור המודרני מצאצאי האלים האולימפיים.
טואלטוס כמסומם מודרני ככל אדם מודרני שלחץ אדיר מופעל עליו
עקב אינטנסיביות החיים של מרוץ העכברים - עבודה, ילדים, מיליון
ואחד פיתויים, אין שקט הכול רועש, העיר נעורה, מכוניות נוסעות,
צופרי אמבולנסים, צופרי הזעקות מהמלחמה אשתקד, קטיושות על
הראש, איך בנאדם יחוש רגוע? הכול פועם מול עיניו בקצב מואץ של
לב שעל סף שביקה. אך טואלטוס יהיה רגוע, ירגיע הכול ויגרום
לכולם לחוש טוב,לחוש מטושטשים, יביא אצבעות מריחואנה לכולם, כך
אפילו ינצח את סבו זאוס, אביה של פרסופינה וגם אביו של
פולידאוקס, ייתן לו סיגריה וייקח ממנו את חזיז הרעם.
סופסוף הטואלטה הולכת לאן שהו, היום בערב יעלה פולי את הסוגיה
מול אביו וייראה מה יש לו לומר על אצבע הגראס של טואלטוס, ישמע
אנליזה של מומחה שיתרגם את הגיון המיתולוגיה של העולם היווני
העתיק להגיונו ושגעונו של האדם המודרני שרק כמה לרגעי שקט
ומנוחה. אם יאמר דוקטור איולוס כי סיגרית החשיש היא כלי זין
לגיטימי ואף מוצלח לעת המודרנית, כמסמלת כמיהה כלשהי או אלמנט
אופייני הרלוונטי לתקופה, הרי מצא פולי את מתכון הניצחון של
האלים יושבי גבעות מנשה. עם הסיגריה יסממו את האלים האולימפיים
ואז ישליכו אותם לנפילה חופשית שתארך עשרה ימים ולילות אל
התהומות בקרביה של גיאה.
'פאווו...' נשמט משפתיו של פולי, איזה חיים משעממים, הוא חושב
לעצמו, איזה חיים חרא, צריך דחוף שאיפה ממטהו של טואלטוס,
המציאות האובייקטיבית יותר מרה משוט נקי של וודקה על בטן ריקה.
הכול משמים, חילוני, חסר קסם, הים ירוק באופן מחריד,
בתי-הזיקוק משרים אווירה לא נעימה של אוויר מפויח, השמים אינם
תכולים כי אם אפורים, כאילו מכסה עשן בתי הזיקוק את כל העיר
התחתית ועמק זבולון ברעל המציאות האובייקטיבית הכוללת חום
מאובק שחודר עמוק עד לשד העצמות. אין תום לאש השורפת את עודפי
הגז, עמוד אש תמידי שאינו מפסיק לבעור, אינו מפסיק לצרום
בעיניו של פולי במעלה ההר.
מעט מיוזע פולי, לפני שאריאלה תבוא עליו להיכנס לשטיפה מהירה
נוספת אך לא יביט מהחלון פן שוב יראה את הילדה המסכנה מתנדנדת
לבדה על הנדנדה שבחצר. ישים גם איזה בושם או אפטר-שייב, להרגיש
רענן, להרגיש מצוין, כשמרגישים חרא הרקלס לא מתרומם. מתפלל
שהיא תבוא נקייה, שתבוא אחרי מקלחת רק שלא יהיה לה ריח רע, ריח
שהוא מעבר לנסבל, הרי אין בעורקיו שום נוזל מטשטש ואין
בריאותיו שום עשן שיגרום לו להיות אדיש, אם יישא גופה צחנה הוא
חושש כי הרקלס יישאר נפול.
תוהה פולי אם כדאי לשאול את אריאלה אם היא לוקחת גלולות,
טוב... זה די ברור שהיא לוקחת אותן, אך בכל זאת לא רוצה להיכנס
אליה עטוף בניילון הנוראי הזה שהורג את החיכוך, תוהה אם יש
איזושהי דרך לשאול אותה אם להשתמש או לא בקונדום, זאת מבלי
לצאת אידיוט או מבלי להוציא אותה מטומטמת. יגיד לה שבשבילו
קונדום הוא כמו הכותונת שטוותה דיאנירה להרקלס, צוחק לעצמו
פולי, באמת הקונדום יפיל את הרקלס, יקבור אותו עמוק באדמה. אבל
עדיין חייב להיות בתוכה על רטוב ולא על יבש, שונא את חתיכת
הפלסטיק המתועבת הזאת, מבחינתו שימוש בקונדום זה פסבדו-סקס ולא
סקס אמיתי, פשוט אין מגע אמיתי. יישאל אותה, מה יש לו להפסיד?
הרי עבר בדיקת דם לפני שבוע, נמצא כי הכול תקין ונקי.
עושה פולי בדיקה פעם בחודש למענה של הלית, היא גם מתעבת את
כיסוי הפלסטיק הזה, תודה לאל על הבחורה הזאת היא הנפלאה באדם.
יראה לאריאלה את התעודה על ניקיון דמו, יתחנן בפניה שתוותר על
הקונדום, אם היא על גלולות אז אין שום צורך בזה, לא ידביק אותה
בדבר ובטח לא יכניס אותה שוב להריון, כלל אינו חושב על האפשרות
שהיא יכולה להדביק אותו במשהו. הרי מה היא יכולה להעביר לו?
הוא חודר אליה, הוא פולט בה, נוזליה אינם חודרים לגופו אלא רק
להיפך, אין סיכוי שיידבק במשהו אז מה אכפת לו, עכשיו גם צריך
לשכנע אותה שלה לא יהיה אכפת ואז הרקלס הולך להרגיש מצוין.
לא ברור לפולי קצב המחשבות המתחלפות בראשו, לא ברורות המחשבות
כי מתחלפות הן ללא קץ וללא פשר אמיתי, כושלות מלמנף אותו
לביצוע מעשה כלשהו היכול להצביע על התקדמות, חש כדורך במקום.
הטואלטה תקועה, גם אם מצא את מקור כוחותיו של טואלוס עדיין
עליו להכיל את הכול בנרטיב מגובש ועד שלא יעשה זאת הרי לא
יתקדם במאומה ולא יוכל למנף הגדרתו מבטלן שמתפרנס מנשים
מבוגרות לסופר לגיטימי. רוצה לגמור את הטואלטה, רוצה שייצא
משהו מרעיונותיו המעט מטורפים, אולי מעט תהילה שתגרום לו
להרגיש מעט חשוב שתעשה את עתידו מעט יותר ברור מכפי שהוא כעת.
רוצה פולי שינוי, חש כי ההשראה אינו רובצת עליו, אולי כשיגשים
את אהבתו להלית כשיישמע אותה אומרת בקולה הערב כי אוהבת גם היא
אותו, אולי זה יהיה המינוף שיהפוך את המציאות האובייקטיבית
האפורה לחיים מלאי השראה וקסם. יודע פולי שזה לא יקרה, הוא
אינו מסוגל להגיד להלית דבר מה, יש לו יותר מדי מה להפסיד
ובכלל סיכויו לנצח אפסיים. דווקא עם אריאלה יש סיכוי לא רע
להגשמה כלשהי, היא בניגוד להלית מתעבת את בעלה, אולי תיפרד
ממנו ויחיו יחדיו. היא גם די יפה, מאוד נשית ומטופחת, אולי
עדיף להשתוקק אליה ולהשאיר את הלית כביזנס סטנדרטי.
לא ברור דבר לפולי, חש כי חי הוא בצומת, זוהי התקופה בה יבחר
כיוון אליו ילך כל חייו אולם חש כדורך במקומו, מהסס, לא ברור
לו לאיזה כיוון עליו ללכת. הקטה אינה מוליכה אותו לשום מקום,
עושה יד אחת עם זאוס בכך מנסים למנוע את הטואלטה. כלום לא ברור
לפולי, המציאות הישראלית קופחת על פניו עם השמש והילדה המסכנה,
המציאות הישראלית בה הלית חשה מצוין עם בעלה בעולמם הדנייתי כך
פולי תקוע בלימבו תמידי, מהסס, אינו יודע לאן עליו ללכת ומדוע
בכלל. חש כי זקוק לשינוי כלשהו, איזה כיוון שיוביל לתקווה, חש
כי זקוק לתקווה ותו לא אפילו לא צריך כיוון, אלא רק תחושה חזקה
של הגשמה פוטנציאלית שתעמיד אותו על רגליו ותהייה אוויר צח
לריאותיו. הוא צריך משהו, חייב לשבור את הילך חייו הנוכחיים,
אולי ישוב לספסל הלימודים, אולי יגיד להלית שאוהב אותה ויהיה
מה שיהיה... אולי יגיד אותו דבר לאריאלה, ישאל אם היא מוכנה
להביא אישה נוספת כך יקיימו מין בשלושה, זה לבטח יגרום לו לחוש
מצוין. אולי ישאל את הלית אם ברצונה להצטרף, זה בכלל יגשים לו
חלום... אולי יעזוב סופסוף את חיפה, ילך לתל-אביב, יחיה שם
חיים די דומים, שם לבטח יהיה לו קל יותר להתפרנס ממקצועו, לא
מורה לתולדות האמנות חלילה אלא יתפרנס מנשים מבוגרות שלא
מקבלות מספיק בבית. בתל-אביב החברה הרבה יותר פתוחה, אולי
יכתוב על זה ספר... זה יהיה מוצלח, כולם רוצים בתוך תוכם להיות
זונות, לחוש מנוצלים ולמאוס בכסף המזוהם והזמין אותו יוציאו
בחופזה רק כדי שלא יזהם את כיסם. כולם חשים רטט של התרגשות
מהמחשבה הזאת רק שמפחדים להגשים.
אין לפולי מה להפסיד, חייו די נוחים כרגע אך בכל עת שמוחו נקי
מהשפעת חומרים עפות המחשבות הרעות במוחו בקצב מסחרחר, מעפילות
על הרגשתו המצוינת וגורמות לו להרגיש חרא. רוצה להתנתק מדוקטור
איולוס, להיות רחוק ממנו, להיות עצמאי, זה הרי יהיה הד
לניצחונו של טואלטוס על סבו זאוס, העצמאות של הדור החדש היא
הניצחון בסופו של דבר. ייסע לתל-אביב ויתנתק מאביו, ככל שיהיה
רחוק ממנו כך יעריך אותו יותר, כך לא יראה את המציאות
האובייקטיבית בה חי הישר מול עיניו בכל בוקר בו מברך לשלום את
פרופסור אמריטוס דוד בן-ציון, הבוס שלו, האיש שלאשתו מספק בנו
שירותים מיניים. רחוק מהוריו משמע רחוק מעיניהם ותחושתו
התמידית שבוחנים אותו, מעקרים אותו. רחוק מהעין משמע שקריו
יהיו יותר אמינים, יספר להם בטלפון על פרנסה מכובדת שמצא הרי
איך יוכלו לאמת את דבריו? לא יהיה להם מושג אמיתי על מעשיו וכך
יחוש חופשי. פולי צריך רענון, צריך התחלה חדשה. כשעתידו לא
ברור כך לא ברורות פניו כשמביט במראה כשמנסה להבין כיצד נתפס,
כושל רק מלהבין כי עתידו אמור להיות בידיו ורק שיפנים זאת יהיה
באמת חופשי.
שום טוב לא יצא מזה                                          
     
צלצל הטלפון הסלולארי... צלילי מנגינת זמן של הפינק-פלויד כמעט
ולא נשמעה באוזניו של פולי שישב נינוח על הכיסא הכחול שבמרפסת.
לבסוף ששמע במקוטע מן צליל קלוש והבין מה מקורו הוא קפץ ממקומו
ורץ לעבר הצליל שהתנגן באוזניו. אחרי לא מעט לבטים וחיפושים
מצא את הטלפון זרוק מתחת לאחת הכריות בחדר השינה.
'הלו', ענה במעט עצבים. -'שלום פולי מדברת אריאלה, אני מקווה
שאני לא מפריעה לך או משהו, אתה נשמע קצת לא טוב'
-'לא... אני בסדר גמור, מה שלומך?'
-'בסדר גמור, תשמע... אני מתקשרת על מנת לוודא שאתה זוכר שאני
באה עוד כמה זמן אליך, לוודא שאתה בסדר עם זה ולשאול אם אני
יכולה קצת להקדים, אני רוצה להגיע הביתה מוקדם, אחותי באה
אלינו לקבלת שבת'
-'בסדר גמור אריאלה, מה שאת רוצה...', קטע אותה פולי,
'...תגיעי מצידי כבר עכשיו. מה השעה עכשיו בכלל?'
-'שלוש וחצי...', ענתה אריאלה '...אני אבוא תוך חצי שעה, זה
בסדר מצדך?'
-'מאה אחוז... אמרתי לך כבר שזה לא לפי מה שאני רוצה אלא לפי
מה שנוח לך, את מבינה? אני עדיין פה לשירותך...'
-'לא צריך להגזים פולי, תזכור... אני באה על מנת לשכב איתך, לא
על מנת לעשות איתך עסקים באופן מובהק. תהייה אתה... אם אתה
עצבני אתה יכול להגיד לי, אם משהו לא טוב לך גם תגיד, אתה לא
אמור להיות מקצועי איתי, תהייה עצמך'
-'אני עצמי אריאלה, מה את דואגת?', שאל פולי '...אני רוצה
שתרגישי כמו אורחת שלי, לא כמו לקוחה'
-'לא לזה התכוונתי פולי, אני לא רוצה שתרגיש שאנחנו עושים
עסקים כי אז אני נשבעת לך אנחנו נשכב ואני לא אשלם לך בכלל. אם
אתה חושב שאני צרכנית של זנות אתה טועה. אני יודעת על טיב
היחסים שלך עם האישה הזאת... נו איך קוראים לה... ההיא שבעלה
בכיסא גלגלים, ואמרתי לך שאני רוצה הסדר בעל רוח דומה אבל לא
זהה. אני רוצה שאתה תפנים שאני באה לקבל צורך שיש לי, אני רוצה
לשכב עם בחור צעיר כי בעלי כמו שאמרתי לך, לא שווה כלום במיטה.
בסדר? אולי אין פה איזה ערך נעלה כמו היחסים שלך איתה, איזה
הסדר שבעין ליברלית יכול להיחשב הומאני או פואטי, אבל תזכור
שאני משלמת לך תמורתך, לא תמורת זיון מחורבן ומגע מחליא בין
זונה ולקוח. אתה מבין את זה נכון? אתה מבין שחשוב לי מאוד
שתשמיע את קולך ושלא יהיה בינינו הדיסטנס הזה של לקוח ונותן
שירות, אני לא רוצה לשמוע ממך את המילה הזאת לנוחיותי, אני
אעמוד טוב מאוד על האינטרסים שלי אני לא צריכה אותך לעזרתי...
כל מה שאני מבקשת זה שאתה תעמוד על האינטרסים שלך, ככה אני לא
ארגיש שאני מנצלת אותך באיזושהי דרך אלא פשוט נקיים יחסים של
אישה ומאהב כאשר עניין התשלום הוא זניח. אתה מבין?'
-'אריאלה... אמרתי לך שאני מבין... תעזבי את זה, מפריע לי שאת
יותר מדי מנתחת הכול כי זה מראה לי שאת קצת חוששת ממני. אל
תחששי, זה אני, ככה אני, אני עוד לא ממש מכיר אותך אז יש
בינינו איזשהו דיסטנס, אין מה לעשות, כשנכיר יותר טוב אחד את
השני אני מניח שנרגיש יותר טוב ביחד. בכלל... תזכרי שהיחסים
שבין נותן שירות ולקוח הם היחסים היחידים בעולם בהם אין כלל את
התפיסה של דיסטנס, מי שמנסה למכור לך משהו במיידי יהיה החבר
הכי טוב שאי פעם חשת שאת צריכה. אני בנאדם אריאלה ושאת תהיי
איתי את תהיי עם בנאדם ולא עם משהו מעבר לזה. תבואי, נשב ונדבר
קצת בינינו ואני בטוח שנרגיש מצוין'
-'קומה חמישית נכון?', שאלה אריאלה, -'כן', ענה פולי, -'אני
אשתדל לבוא כמה שיותר מהר, ביי'. ניתקה אריאלה את השיחה, הניח
פולי את הטלפון הסלולארי על הטלוויזיה בסלון והלך למקלחת.
כשניגב עצמו פולי שמע דפיקה על הדלת, הוא לבש בחופזה את תחתוני
הבוקסר של הומר סימפסון וניגש לפתוחה. אריאלה עמדה מולו, הרגיש
כי היא מעט שונה ממראה ביום האתמול, לא הצליח להצביע במדויק על
השינוי שחל בה. היא נראתה פחות מרשימה ממראה ביום האתמול
בבית-הקפה שליד מרכז חורב, היא נעלה כפכפים פשוטת לרגליה,
ג'ינס צמוד יתר על המידה שהתקשה להסתיר את ישבנה המעט בריא.
לכתפיה לבשה חולצת טריקו ורודה ולפניה איפור מדוד עם עגילים
פשוטים צבועים בזהב. היא עדיין יפה מאוד, אולי מבליטה כעת את
יופייה הטבעי אך פחות מדי איפור על פניה, פחות מדי מייק-אפ כמו
ביום האתמול מה שחושף את הקמטים סביב עיניה הנראות מעט עייפות.

'היי..., אמר פולי '...בואי, תכנסי'.
-'היי...', אמרה אריאלה מעט מבוישת, נעמדה על המפתן ולא נעה
פנימה בהתאם להזמנתו, נראתה כמהססת. לאחר כמה שניות נכנסה,
נעלה אחריה את הדלת ווידאה שהיא באמת נעולה.
'שבי אריאלה, תרגישי בבית, אין לי אי איילו חוקים מיוחדים את
יכולה להסתובב חופשי ולהפוך כל מה שבא לך, זה בסדר. את רוצה
שאני אכין לך קפה?'
-'לא תודה פולי... יש לך בית מאוד נחמד... ציורים יפים', אמרה
אריאלה והתיישבה על הספה בסלון. '...אני לא יודעת מה אני עושה
כאן, כל הדרך לא הפסקתי לחשוב על זה, בסוף אמרתי שאגיע ונראה
מה יקרה. חשבתי על בעלי, על ילדיי, על הפרש הגילאים שבינינו,
שאני בעצם הולכת עכשיו להיות עם מישהו שהוא מבחינתי ילד. תבין,
אני רוצה את זה מאוד אך לא מפסיקה לשאול את עצמי האם זה כדאי,
יש לי חיים לא רעים בסופו של דבר פולי, יש לי חברות במצב הרבה
יותר גרוע, אתה מבין? אני סתם שואלת את עצמי מה אני עושה כאן,
איך בכלל הגעתי לכאן? אתה תבין אם פתאום אני אגיד לך שלא כדאי
שנעשה את זה, נכון? אתה לא תכעס עליי?'
-'אריאלה, נעשה רק את מה שאת רוצה שנעשה, אם דעתך נמלכה הדלת
פתוחה... כלומר, המפתח בדלת אז את יכולה לצאת אם את רוצה, אני
לא כופה עליך כלום. אני חושב שטבעי לחלוטין שאת קצת חוששת או
שיש לך לבטים, אבל אני גם חושב שאם כבר הגעת עד הלום סימן שהצד
שבך שרוצה את זה מתגבר על הצד שחושש. אל תפחדי, זה לא ביג-דיל
זה רק סקס, לא יותר מזה...', ניסה להרגיע מעט פולי את אריאלה
'...תראי, אני חושב שאת אישה מאוד סקסית, אתמול שראיתי אותך
בחורב באמת אמרתי לעצמי שאת אישה יפה, חשתי חשק כלפיך כי את
מושכת מאוד. בעלך לא יודע מה הוא מפסיד, את באמת יפיפייה...
תאמיני לי, אני לא בנאדם שסתם אומר דברים כאלה. אני נמשך אליך
מינית ובאמת רוצה שיהיה קשר בינינו... גם אם לא היית משלמת
הייתי רוצה לשכב איתך'.
-'תמיד נעים לשמוע...', לחשה אריאלה בקול מבויש '...אתה באמת
חמוד פולי... אתה בנאדם מתוק וסבלני כל-כך... אני רוצה לעשות
את זה פולי, אני רוצה כי נמאס לי ממה שיש לי, נמאס לי מבעלי
ומצידי שילך להזדיין. אני רוצה להרגיש משהו פולי, אני רוצה
שתהייה אגרסיבי. אתה מתוק אבל אני רוצה שתהייה חריף... אל
תהייה עדין איתי פולי, תעשה לי דברים, אני רוצה שלא תחוס עליי
אלא תטרוף אותי. פעם בחודשיים בערך האדון ניאות לשכב איתי, הוא
שוכב תחתיי עייף ומשועמם, שרוע על המיטה כשאני מעליו מנסה
לסחוט לו את הזרע מהזין, מרגישה כמו מסחטת מיץ ולא כמו אישה.
הוא עושה איזו עוותה מעצבנת בעינו השמאלית כשהוא גומר, מעין
תקתוק מעצבן שכזה המסמל את מינימום היצר האפשרי... לפחות שיגנח
או יעשה תנועה חריפה עם האגן העצל שלו אבל לא... תקתוק מחורבן
עלוב בעין וזהו... נגמר. אחר-כך הוא הולך לשירותים ומנקה עצמו,
שב למיטה ומיד נרדם. כשם שמפריע לי שהוא לא מחבק אותי בכלל, לא
מביע כלל חיבה כלפיי, מפריע לי הרבה יותר שהוא בכלל לא טורח
לזיין אותי, שהוא לא חש שום תשוקה כלפיי... אתה יודע איזו
תחושה נוראית זאת, תחושה של לא להרגיש נחשקת? זה הכי גרוע, לא
אכפת לי שהוא לא מחבב אותי... אני בעצמי לא מי יודע מה מתה
עליו, אבל לפחות תהייה גבר ותזיין את אשתך... בגלל זה אני פה
פולי, אני צריכה שמישהו יזיין אותי, אני צריכה שאתה תזיין
אותי... אל תרחם עליי פולי, אני צריכה להרגיש... כשהוא בפנים
אני לא מרגישה בכלל את הזין הרפוי שלו וזה משגע אותי, אני
מרגישה כי איבדתי לחלוטין את היכולת להרגיש. אתה מבין מה אני
אומרת פולי? אתה מבין את מה שאני צריכה... קשה לי עם זה פולי,
קשה לי כי לפעמים אני מרגישה כאילו איבדתי את היכולת להרגיש.
הכול משמים בחיי, אני צריכה ריגושים, אני צריכה אותך שתגרום לי
להרגיש...', אמרה בהתרגשות אריאלה, קמה מהספה הכחולה וניגשה
לשירותים. פולי שמע מבעד לדלת גניחות קלות של נהי, לאחרן יצאה
ואמרה כי מוטב שייגשו לעניינם.
נכנסה אריאלה לחדר השינה והתחילה להוריד את בגדיה. נכנס אחריה
פולי, התיישב על המיטה וצפה בה מתפשטת. היה לה גוף יפה, אין
ספק בכך. שהייתה צעירה הייתה בחורה מאוד יפה, השדיים מעט
גדולים ונפולים, פטמות ענקיות. כשהורידה את הג'ינס ראה את
הצלוליט על ירכיה, מעט נגעל, תהה לעצמו אם יוכל לקיים את
גבריותה מול זה. פולי לא היה חרמן במיוחד בשעה זאת, בשבעים
ושתיים השעות האחרונות כבר קיים מגע מיני מלא פעמיים עם הלית.
בנוסף, יום שישי זה עד שאריאלה באה גרם לו להרגיש מעט לא טוב,
הילדה המייללת נטושה על קרקע מחטי האורן בחצר, אימה הנוראית
והמחסור של פולי בעתיד היו כסלעי ענק המונעים מהרקלס להתרומם.
אריאלה הערומה התיישבה בסמוך לפולי על המיטה, היא נשקה בעדינות
על מצחו והתכסתה בשמיכתו. 'נו... תוריד כבר את התחתונים
פולי...', היא אמרה '...אני מחכה לך חמוד'.
הוריד פולי את תחתוני הבוקסר שלו ונשכב עירום לצידה של אריאלה.
אריאלה הפנתה את ראשה והביטה עליו, שאלה מה קורה איתו אך הוא
אמר לה שתתאזר קצת בסבלנות. התהפך פולי כלפי אריאלה, הביט
עליה, על עצמות לחייה הגבוהות ומבטה הביישני והתוהה, היא הייתה
חמודה אין ספק בזה, היא הייתה יפה ואצילית מאוד. הוא קירב את
ראשו כלפיה ונשק בעדינות על שפתיה הקמוצות. היא גררה עצמה מעט
לכיוונו, נישקה אותו בעדינות, נשקה עוד נשיקה אך הוא לא השיב
אליה מגע. היא פתחה מעט את שפתיה, ליקקה קלות עם לשונה את
שפתיו החתומות.
'מה קורה חמוד?', שאלה אריאלה...
-'את ממהרת לאנשהו?' השיב לה פולי תשובה.
-'לא אבל אני לא מבינה מה קורה איתך, למה אתה לא זז כלפיי, אני
דוחה אותך?'
-'לא... ממש לא אריאלה, אמרתי לך כבר שאני חושב שאת פשוט
יפיפייה. את יודעת... זאת פעם ראשונה של שנינו, לוקח לפעמים
קצת זמן...', ענה פולי לשאלתה.
אריאלה התהפכה על גבה ואמרה כי הוא מזכיר את בעלה בפסיביות
שלו. 'לא בשביל זה אני משלמת לך ילד, אמרתי לך אני צריכה מישהו
אגרסיבי...' רכן פולי מעליה, השתיק את פיה עם נשיקה ארוכה,
נישק את שפתיה, את אפה, חמד בידיו את שדיה המעט נפולות עם
הפטמות הענקיות. אריאלה התחילה לגנוח בקול, גניחות שמעט הרעידו
את פולי, היא התעוררה לגמרי, גופה להט. היא שלחה את ידיה אל
עבר הרקלס שנעור, היא אחזה בהרקלס כמו ילדה קטנה שאוחזת בידי
אימה במעין חרדת נטישה פסיכוטית שכזו, אחזה אותו בעוצמה כדי
לוודא שלא יברח לה מבין אצבעותיה. נשכב פולי מעליה, נשק לשפתיה
ושלח את ידו הימנית לעבר איבר מינה הרותח. הרגיש היטב את
שיערות הערווה שבינם מעיין נובע ורותח של נוזלים סמיכים
שהרטיבו לגמרי את ידו.
'אוי פולי...', צעקה אריאלה בקול, '...תזיין אותי פולי, אל
תרחם עליי תטרוף אותי חיית פרא... תזיין אותי חזק'. נבהל מעט
פולי, ביקש שתוריד את הטונים כי חושש שהשכנים יישמעו הכול,
לפחות שתמתין עד שיסגור את החלונות. 'שיישמעו כולם, לא אכפת
לי, תזיין אותי פולי...' צרחה אריאלה, '...תסתום את הפה ותכניס
אותו פנימה, תתחיל לעבוד יא חתיכת אפס, אני משלמת לך'.
התעצבן מעט פולי ונסוג 'אני מבקש שלא תדברי אליי ככה אריאלה,
זה לא מה שסיכמנו'
-'סיכמנו שאתה מזיין אותי ובתמורה אני נותנת לך כסף... זה מה
שסיכמנו ילד, אז תתחיל לעבוד... כרגע אתה הכלב שלי'
-'לכי תזדייני, מי את חושבת שאת?', הזיז פולי את אריאלה מעליו
והתיישב על המיטה. נרגעה אריאלה והתיישבה לידו 'אל תיעלב ממני
פולי...', 'אמרה '...ככה אני, אני צריכה לחוש אמרתי לך, אני
צריכה אגרסיביות... אני מצטערת... בוא נתחיל מהתחלה אני מבטיחה
שאני יהיה פחות בוטא, בסדר חמוד?'
שב פולי אל חיקה החם של אריאלה ונשק בזהירות ובעדינות שוב
לשפתיה, אמר לה שהוא נקי לחלוטין וזאת החלטה שלה אם להביא
קונדום או לא, אריאלה אמרה שהיא לוקחת גלולות כך שאפשר לוותר.
במוחו של פולי חלפה מנטרה מעגלית שאמרה שיש פשוט לצלול וזהו,
יהיה מה שיהיה רק ילך אחר האינסטינקטים, יתקוף אותה, יתעלל בה,
הרי זה בדיוק מה שהיא רוצה.
לפתע אחזה אריאלה בצידו של פולי ובתנועה מהירה השכיבה אותו על
גבו, רכנה מעליו ואחזה בחוזקה את ידיו בידיה. היא התיישבה על
בטנו של פולי, ניסתה לגרור את ישבנה המעט שמן מטה לכיוון הרקלס
ומשהרגישה אותו בין פלחי עכוזה התיישבה עליו ונתנה לו לחדור
עמוק לתוכה, חש פולי כי הגיע כמעט עד לצוואר הרחם. אריאלה גנחה
בעוצמה, התחילה להזיז את רגליה באגרסיביות נדמה שמנסה לסחוט את
הרקלס, יושב הוא בין עכוזיה ונטחן כמו שהיה ענב אומלל במסחטה.
צעק פולי לכיוונה, אמר לה שהיא מכאיבה לו ושאלה אם אקט זה הוא
לא בדיוק האקט שמבצעת בבעלה המסכן.
אריאלה התעצבנה, אמרה לפולי לשתוק והמשיכה בתנועות אגרסיביות
לנוע מעלה ומטה על חלציו. התכעס פול עד מאוד והדף אותה מעליו,
היא הסתכלה על פניו הזועפות במבט מעט אפולוגטי, שאלה מה קרה
והוא אמר לה שהיא הגזימה.
'אל תהייה נקניק פולי, אני אישה... יש לי צרכים, אני משלמת לך
כסף עכשיו תמלא אחריהם יא חתיכת אפס', צעקה לכיוונו אריאלה
בקול זועם. תפס פולי ברגליה הבריאות והשכיב אותה על המיטה.
בתנועת תנופה מהירה הוא הפך אותה על בטנה, הרים את ירכיה מעלה
ואמר שמעתה היא הכלבה שלו ולא ההפך. אריאלה תפסה את ראשה בין
ידיה, הפנתה אליו את נרתיקה כשפולי התרומם על ברכיו מאחוריה.
לקח בידו פולי חופן מריר הנרתיק של אריאלה, מרח אותו במהירות
על הרקלס. הוא הצמיד חזק את רגליה ותקע את הרקלס עמוק במעמקי
הטרטרוס, הכניס במכה אחת מהירה, צלל פנימה. אריאלה צרחה מכאב
אך פולי תפס באגנה והצמיד את גופה אל גופו בכוח. לאחר שנרגעה
קצת הוא הוציא בהדרגה את פינו מישבנה אך משמשמע שהיא הולכת
לומר דבר מה הוא הכניס אותו שוב במכה מהירה. אריאלה שוב גנחה,
דמעות פרצו מעיניה, היא צרחה שכואב לה אך שלא יעיז להפסיק.
המשיך פולי במעשיו, הוציא בהדרגה את פינו מישבנה, שאל אותה מי
הכלבה שלו ומשחש שהיא עומדת לענות דבר מה הוא שוב דחף אותו
פנימה במכה מהירה. אריאלה כופפה את גבה מטה, חש פולי את כאבה,
ראה כי דם מרוח על הרקלס אך הוא לא הפסיק, הוא המשיך והמשיך עד
ששפך עמוק בתוכה.
משגמר הדף פולי את אחורי גופה של אריאלה ממנו בחלחלה ונשכב על
המיטה לצידה כאשר היא הניחה אחריו את אגנה על המיטה ושכבה שקטה
על בטנה. השתדל פולי לא להביט לכיוונה, הוא חש חרא עם מה שקרה,
עם האקט האלים שביצע בכלבה הזאת, חשד כי זה בדיוק מה שרצתה
ממנו כך שלא האמין שנפל למלכודתה. שמע פולי את אריאלה בוכה
בנהי חרישי, מנסה לעצור את דמעותיה אך כושלת. הגישה אריאלה את
ידה לכיוונו ופולי אחז בה באופן רפוי, עוד לא מצא עוז להזיז את
ראשו ולהביט בה. התרוממה אריאלה משכיבתה ורכנה על פולי, ניסתה
לחבק אותו אך הוא דחה אותה מעליו. הוא קם מהמיטה, השאיר אותה
בוהה בחלל החדר ובגבו המתרחק. שום טוב לא יצא מזה, ניגנה מנטרה
זו בצורה מעגלית בראשו, שום טוב לא יצא מזה...
הלך פולי למקלחת ושטף את פלג גופו התחתון. לאחר שניגב עצמו לבש
את תחתוני הבוקסר של הומר סימפסון והתיישב על הספה הכחולה
בסלון הקטן. אריאלה עוד שכבה על המיטה, תהה פולי אולי היא
נרדמה אך כעבור דקה קצרה היא דידתה ערומה למקלחת. הלך אחריה
פולי והגיש לה מגבת נקייה, היא הודתה לו קצרות וסגרה אחריה את
הדלת. משסיימה להתרחץ היא שבה לחדר השינה והתלבשה. פולי נותר
ישוב על הספה בסלון, מבולבל ממה שהתרחש ביניהם, באה אליו
אריאלה והתיישבה לידו.
'היה לי טוב פולי...', היא אמרה '...הפתעת אותי קצת וטוב שכך,
זה קצת כאב בהתחלה אבל הרגשתי טוב, הרגשתי שבאמת הרגשתי והרי
זה כל מה שרציתי, אמרתי לך שאני רק רוצה להרגיש'
-'הגיע לך מה שעשיתי לך, אני לא מצטער שהכאבתי לך...' אמר פולי
והפנה ראשו כלפיה '...אני חושב שאת קצת חולה אריאלה, אני חושב
שיש לך בעיות בראש'
-'למה? כי תקעת אותי בתחת, בגלל זה יש לי בעיות?' ענתה אריאלה
בזעם '...אתה לא הראשון שתוקע שם אתה יודע?'
-'לא זה אריאלה... אני חושב שיש לך בעיות בגישה שלך. את כן
רואה אותי כזונה... הדבר היחידי שמוציא אותי מהאדישות זה יחס
של זלזול... קראת לי כלב, את מבינה את זה?'
-'נו אז מה...', ענתה אריאלה '...אתה זיינת אותי כמו כלבה'
-'אני לא חושב שאנחנו צריכים להמשיך ולהתראות, זה גם לא קשור
כבר אליך, חשבתי הרבה על עצמי בזמן האחרון... לאן אני הולך
ולמה... את יודעת? תהיות כאלו שרצות בראש... לפני כמה חודשים
לא היה אכפת לי מכולם, באמת הייתי אדיש לעולם, בכיף הייתי תוקע
אותך בתחת עד שהחרא שלך היה נשפך עליי, בכיף הייתי משחק את
המשחק החולני שלך, אבל נמאס לי מזה... תביני שאני נמשך להלית,
נראה לי שאני מאוהב בה וגם אם אני לא, עודני חש מן צורך חזק
שכזה למצוא אהבה כנה מאישה... רק לא להגשים צרכים די
חולניים...'
-'תראה אני לא יודעת כל-כך מה להגיד, חשבתי שאם אתה כבר מנוסה
ב... אתה יודע... אז מנטאלית תוכל להכיל גם את כל מה שרע בזה
ותאמין לי פולי יש בזה הרבה רע, מטענים אנושיים זה לא דבר קל.
באמת חשבתי שתהייה אדיש, אבל אם אתה לא אז אין לי מה לעשות.
בכל מקרה אני מאוד נהניתי ואני רוצה להמשיך ולהיפגש איתך, אני
רוצה לקיים איתך מגע שכזה, אמרתי לך שהרגשתי וזה לא בא אצלי
בקלות. בוא נסכם שנמשיך להיפגש עד שתמצא אהבה לפחות... מה אכפת
לך? אתה לא סובל מזה הרי, אתה די נהנה איתי... אני אשלם לך...
אז נמשיך וניפגש, ברגע שתגיד לי שמצאת אהבה אתה לא תשמע ממני
יותר, בסדר?'
-'בסדר' אמר פולי, קיווה שהסכמה זו תהווה תום למפגש הנוכחי
ובכלל תקווה בו כי יהיה סוף למגע ביניהם.
קמה אריאלה ממקומה, נשקה קלות על שפתיו הקמוצות של פולי, הניחה
חמש-מאות שקל על השידה ליד דלת הכניסה והלכה לדרכה.
הצית פולי סיגרית גראס ושאף את עשנה עמוק לריאותיו, הניח את
ראשו על הכרית הכחולה המאובקת של הספה הכחולה הדהויה ועצם את
עיניו. מרגיש חרא פולי, שום טוב לא יצא מזה, שום טוב...

באולימפוס                                        
התעורר פולי עם עת הדמדומים. קשת של צבעים חדרה מבעד לחלון
שבסלון וסנוורה לסירוגין את עיניו המטושטשות, קרניים רבות
נשברו על כל קיר ורהיט, מילאו את חלל החדר בשילובי צבעים
מרצדים המתישים את מוחו הרך והחלש. עוד לא נעור פולי, חווה
הרדמות מוזרה שכזו לשעות אחר-הצהריים, אולי חלם דבר מה אך לא
זכר ממנו כלום, לא חש שחווה איזשהו תסריט מעט פסיכוטי בראשו
כיאה לנמנומי הצהריים של ימים אחרים תחת השפעת הסמים הקלים או
כזביה וריקנותה של האהבה. תחושת השתלטות עשן הקנביס על מוחו
יצרה את אותה האווירה הזוהרת סביבו, את התחושות המוזרות
הנגזרות מכך שהעולם מרצד מולו במיליוני גוונים זוהרים. שהשמש
הנשברת בחלון הסלון היא רק כדור דיסקו ענק הזורק קרניו לכול
מקום וללא סדר אמיתי, משרים הם אווירה נהדרת של חופש על פולי
כי אין סדר משמעו חופשיות, אין נקודות האור נתונות לאיזו סכמה
מקובלת כך מנתרת כל קרן מנקודה לנקודה ונשברת לאלפי רסיסים
פצפונים. רוצה להיות כמוהן, רוצה לחוש עצמו כעלומת אור של קרן
שמש בודדה, קרן חסרת גבולות או אוריינטציה, אין בה משמעות
אמיתית כי היא זניחה מדי, משמעות משמע כבלים, ערך כלשהו משמעו
עבדות.
חש מצוין פולי באותה עת של נעורים, משקלן של חוויות היום ובכלל
המצב הנתון בו כעת נמצא בחייו עוד לא נפלו על ראשו כאלפי פתיתי
מתכת המתאחדים לכדי סדן אימתני בעל אוריינטציה, פרי סדנתו של
הפייסטוס, כך שמוחו עוד מתענג על כמה שניות החסד האלו.
'אריאלה...', מלמל לעצמו פולי וליבו נמלא בחשש, 'מה יהיה עם
המטורללת הזאת?' שאל את עצמו ונעור. יום חרא בסך הכול, מילדת
השכנים המסכנה דרך אינוס התחת המעט שמן אך ללא ספק הבשל
והעסיסי של האישה הדפוקה הזאת אריאלה. מצד אחד מתחלחל כאמור
פולי אך מצד שני חש שהרקלס מתנפח כל עת שרואה בעיני רוחו את
הנקב המכוער הזה בין פלחי עכוזה מוציא טיפות בודדות של דם,
מזכירות לפולי את אימג' טיפות החלב הבודדות אותן סחט יומיים
קודם לכן לכוס הקפה שלו כי הלית רוקנה את הקרטון.
למה שלא ייפגש איתה יותר? שואל עצמו פולי, מה אכפת לו בעצם, אם
היו לו עיסוקים כלשהם מילא, אם הייתה לו בחורה שהייתה יותר
בשבילו מחדירה פיזית בלבד בהתאם לסידור זה או אחר היה מוכן
בחפץ לב להניח לטירוף המיני של אריאלה. אך אין לו כרגע הרבה
מלבד אותם חמש שטרות של מאה שקלים חדשים שיושבים גאים על השידה
בצבע וונגה הסמוכה לדלת הכניסה לדירה, קיבל טיפ מאריאלה, מה
רע? אם ימצא אהבה יוותר על אריאלה אך עד אז ימשיך לבצע את זממו
בה. בכל מפגש יהיה יותר רע כלפיה, יותר נוקשה ואכזר, יראה לה
מה גאוותה של הרה יכול לחולל בגופה הרך. גאוותה של הרה? מה
גאוותו של פולידאוקס יכול, לא הרקלס אלא פוליקלס, בפעם הבאה
מתכנן פולי לדחוף בכוח את פוליקלס לפיה סתם בשביל שעשועו,
מצידו שתיחנק כי מי היא חושבת שהיא בכלל, היא הכלבה שלו ואת זה
הוא הוכיח בפניה היום. מקווה שעם אכזריותו תוותר אריאלה במהרה
על הכבוד המפוקפק להיאנס על-ידי פולי כל פעם במתודות יותר
ויותר אכזריות פרי דמיונותיו הפרועים, מקווה שיציק לה הכאב
בישבנה כך שלא תוכל לשבת אולי אז תימלך בדעתה מדרישתה למגע
פיזי בלבד, ככל הנראה אין בה את היכולת להרגשה מנטאלית.
אריאלה בניגוד להלית לא חשה בתוך תוכה דבר אי לכך זקוקה לדברים
קיצוניים שיעוררו בה רגש חיצוני כפסיאודו-רגש שכל אדם נורמאלי
חש בתוך תוכו בנפשו, הביטוי הרגשי שלה חייב להיות חיצוני כי
משהו חסר לה שם בפנים, משהו שנקרא רגש. הלית היא אישה נפלאה,
מלאת חמלה ואהבה, אוהבת את בעלה, אוהבת את ילדיה, כמה רגש יש
ביצור הנעלה הזה, כל מה שחוששת ממנו הוא שתחוש דבר מה כלפי
פולי אך אריאלה לא חשה דבר, בקושי הרגישה את ישבנה המדמם ואת
פוליקלס היורק אש במעמקיה. איזה חסך יש לדפוקה הזאת, חשב לעצמו
פולי, אבל צריך להשאיר את האופציה פתוחה. ביום מן הימים יחוש
את אותה אדישות נוראית שמדי פעם פושעת בתחושותיו, יחוש כמיהה
חריפה לחוש משהו, ביום הזה יקרא לאריאלה ויבצע בה מעשים
אכזריים כי בזה היום יהיה כמוה, בעל חסך רגשי כבד וצורך בלתי
נשלט רק בלחוש דבר מה ולא משנה מה.
שטף עצמו פולי במהירות והתלבש, כשירד במדרגות הבניין שמע לפתע
פרץ של זעם אימהי שהעביר צמרמורת בגופו וחלחלה עמוקה
בבית-חזהו. לא שמע בבירור את המלל שנצעק מפיה העילג של האם אך
הטון היה נוראי, בטוח פולי שהילדים חוטפים כעת את המכות של
חייהם, נצרב בתודעתם הסיוט הנוראי הזה שלכל אדם נורמאלי נקרא
חיים.
המשיך פולי בדרכו, לא רצה לשמוע את המתרחש על אף שליבו נכמר,
העלה בזיכרונו את צלמה הנאנק של חנה הקטנה, הילדה הפצועה אותה
נשא בזרועותיו הגואלות ושלחה שוב לזרועותיה הדוקרות של אימה.
השיב אותה אל תחת כנפי אימה שם חטפה מזרועותיה סטירה מצלצלת על
שנתנה לנתן הסוטה לכאורה לגעת בה. איילו חיים נוראיים, מעצבנת
חנה, באומללותה שמה בפרספקטיבה אחרת את אומללותו של פולי, סבלו
הוא כאין וכאפס לעומת סבלה ועל כן על מה יתרונן? על מה יזדעק
ואיך ירחם על עצמו כי בכל רגע בו חש כי אולי עתידו מעט לוטה
בערפל הילדה הקטנה והמסכנה חנה חוטפת סטירה מצלצלת ללחייה
ודקירה עמוקה בנפשה המדממת.
המשיך פולי במהירות בדרכו, נראה כמו שרץ במורד המדרגות. ריח
חזק של עוף בתנור נשאף לנחיריו כאשר עבר בקומה השנייה, קולות
נשמעו מתוך אחת הדירות, לעיתים מלל קולח ולעיתים צחוקים
מתגלגלים. כשהגיע מול דלתו של נתן פתח פולי בריצה קלה, חצה את
הגינה המטופחת לרגלי הבניין עד שהגיע לרחוב. הרחוב היה מלא
בהולכים ושבים שלכל אחד מהם כיפה על ראשו ולכל אחת חצאית כך
יחדיו מהלכים בכיוון אחיד, רגליהם מנקזות אותם לכיוון
בית-הכנסת החדיש והמפואר הניצב איתן בתחילת הרחוב. המולה של
חובשי כיפות, מפגש קהילתי משובח, כולם מדברים עם כולם, וכולן
מדברות עם כולן, מעגלים-מעגלים של אנשים הדורים, גברים לחוד
נשים לחוד המקיימים את חיי הקהילה היהודית כפי שעשו אבות
אבותיהם מאז ימים ימימה.
הילדים משתובבים סביב, מלכלכים כמעה את בגדי השבת המהודרים
שלהם. אם צועקת על בתה יעל, לא חנה, פן תלכלך את שמלת השבת
הלבנה, מחייכת אליה משפתיה המלאכיות ומפנה את מבטה לחברתה כך
ממשיכות הן בשיחת החולין שלהן בערב יום קדוש זה. נהדר להיות
דתי, תחושה נהדרת, קהילה חזקה, קבוצה כזאת של אנשים מאוחדים זה
הכוח העילאי ביותר שקיים, אין מי שיכול לשבור את גבה האיתן של
קהילה זאת.
עובר פולי סמוך למעגלי האנשים, משתדל לא ליצור קשר עין עם אף
אחד, חש אפולוגטי על כך שאינו מגשים כמוהם את ההווי היהודי
שלמענו הוקמה מדינת ישראל, הוקמה מפני שמעגלים אלו חרו לעין
הנוצרית או המוסלמית ולכן נשרפו בתי-הכנסת הגלותיים. אולם כאן
ועכשיו, במדינת ישראל המתפקדת והבטוחה יחסית מתקיימים המעגלים
של הקהילה בבטחה גמורה אי לכך חש פולי כי המעגלים אלו הם
שמאיימים כעת, מאיימים עליו על כך שאין לוקח חלק בהם, על כך
שמהלך הוא לבדו ברחובותיהם ללא כיפה לראשו ומטרתו לבטח
חילונית, לבטח מחלל את השבת. קשה לו להבין שהמעגלים עסוקים
בחייהם, אף אחד לא מסתכל על פולי מלבד ילד קטן כבן חמש האוחז
בידה השמאלית של אימו העסוקה בשיחה בטלה עם חברתה, מוצץ לפיו,
כיפה ענקית מכסה את פדחתו ועיניו הגדולות עוקבות אחר פולי
ההולך בסמוך. מסתכל פולי לעיניו ומיד מפנה את מבטו, מציץ שוב
כלפי העולל ושרואה כי עדיין מביט בו, מרצדות עיניו של פולי
בהתנצלות ורגליו מגבירות את קצבן, מפלל שהעולל יפסיק לנעוץ בו
את מבטו המאיים.
הגיע פולי למרכז חורב, תנועה דליל עברה בצומת שבכל עת סואן אך
עתה יחסית ריק. המסעדות המגישות אוכל יפני היו ריקות, מסעדות
הסושי למיניהן צצו אחת אחרי השנייה, אחת בסמוך לשנייה עם הפיכת
הסושי למותג אופנתי בצפון, הביא כל בעל מסעדה סיני או תאילנדי
כמעין מלוכסן סמלי שיגלגל את האצות והאורז, יגרום לקהל
לקוחותיו להאמין באותנטיות המזון המוגש. באחת המסעדות ישב זוג
צעיר שאחז ידיים ובשנייה לא ראה פולי איש. בטח יותר מאוחר
יתמלאו בקהל הצעיר והברנז'אי של העיר המנומנמת, יבואו
חבורות-חבורות, יוכלו כמה מגולגלים ויזרמו לפאבים במעלה פרסת
ההר שם יעבירו עוד כמה שעות בשתייה וחוסר מעש חברתי.
הבית-קפה בו ישבו אמש פולי ואריאלה היה גם כן ריק, העיר לא
מתעוררת בערב שבת לפני השעה תשע, בטח בליל קיץ שכזה הילדים
העזובים של התיכונים עוד יימלאו את מעקות הברזל שבין הכביש
לכיכרות בישבניהם הבטלים, יגשימו את הווי הבארזלים הידוע
לשמצה. סטודנטים בחופשה יבואו, כל מי שלא טס לתאילנד או טורקיה
או אמריקה, יישבו גם הם בבארים, יישתו וירגישו מצוין. המוני
בחורות יפות עד מאוד יסתובבו ברחובות, כפכפים שטוחים לרגליהן
וחצאיות קצרות למותניהן, יחממו את האוויר החם מראשיתו ויביאוהו
על סף רתיחה. זיכרון התקפות הקטיושות מאשתקד נעלם כליל מראשי
התושבים, הקיץ הזה הוא קיץ של מיצוי האפשרויות הבלתי מוגבלות
לכאורה של חיפה ושום פנאט מצפון לא ייפגע בקיץ זה בשגרתה
האדישה.
חוצה פולי את המנהרה שמתחת לדרך פיקא, ריח חריף של שתן תמיד
אופף את המנהרה, בתומה עומד הקולנוע בפאתי הקניון שוקק בעשרות
ילדים המתנפלים מתוחים על הקופה היחידה הפעילה. צעקות נשמעות
מהתור, דחיפות וקצת בכי, סדרן אחד כועס של הקולנוע צועק עליהם,
מנסה נואשות להשליט מעט סדר בתור הטופח, בסמוך אליו שתי נשים
מהודרות שדורשות ממנו במפגיע שיסלק את כל הילדים או לפחות יביא
להן כרטיסים מבלי שיצטרכו לעמוד בתור.
התרחק פולי מלובי הקולנוע הרוגש, אפפה שלוות ערב שבת את רוחו
כשהתחיל לעלות את פרסת ההר בדרך לבית הוריו. בגבו יורדת השמש
אט-אט לעבר הים ולפניו מפציע ירח כתום ענק, מלא בשלושת-רבעיו,
זורח בגאון מעל הרי הגליל התחתון, מעל אורותיה המנצנצים של
נצרת. תכול השמים מפנה את מקומו לחושך הערב, פס כחול מרוחק
נמתח מעל מערב העיר חיפה ונמוג גם הוא עם השמש ששקעה מכבר.
מיליוני אורות מנצנצים מול עיניו, נורות ביתיות וניאונים
שקורנים מבתי העיר עליהם מעפילים אלפי אורות כתומים של
פרוז'קטורים המאירים סדיר את רחובותיה.
מטפס פולי במעלה רחוב הנטקה, צועד על המדרכה שלשמאל כנגד כיוון
התנועה, הולך בה כי לרגליה הנוף המרהיב של המפרץ. מדי פעם
עוברים מאחוריו או שבאים מולו אנשים מזיעים, מי מביניהם שהולך
מהר ומי ביניהם שרץ כי הנו יותר צעיר ונמרץ, נושם את אוויר
הפסגות המזוהם של הכרמל לריאותיו וכושל להבין מדוע בגיל ארבעים
יאבחנו בריאותיו גידולים ממאירים. את פולי עברו בריצה שני
נערים מוצלחים, גבוהים ושריריים, היו כל מה שהוא מעולם לא היה.
על גביהם חולצות המנציחות את מחזור הטירונות אותו סיימו בהצלחה
זה עתה, גאים בדרכם בחיים ומיכולות גופם העדיפות. משאירים את
פולי אחריהם מזדחל לו לאיטו בקצב של חילזון אך משקיע מאמץ כמעט
כמוהם. ערב לח זה היה, טיפות ראשונות של זיעה החלו לנזול מראשו
בעודו מטפס לבית הוריו, מדשדש בדרכו לאולימפוס. שוב יוצאים
המעגלים החוצה מבית-הכנסת לרחוב, כיפות לראשיהם ורעש והמולה של
מלל חשוב נפצה מעשרות פיות הממלמלים, דברי טעם לבטח כי אף אחד
מלבד פולי לא יפצה פיו לשווא. הפעם המעגלים מעורבבים, נשים
וגברים אוחזים ידיים יחדיו, מדברים יחדיו. בבית-הכנסת הרפורמי
אין את עזרת הנשים, כולם יושבים יחדיו ביציע מול המזבח, הפאן
התרבותי של דוגמת התפילה הנוצרית התאחדה יחדיו תחת ערכיה
השוויוניים של תרבות-הגג המערבית.
ממשיך פולי לרחוב יקינטון, מול עיניו צומח מגדל אשכול של
האוניברסיטה כאשר את חלקו התחתון מכסה ענן של לחות. עיר
מנומנמת חיפה, עיר שבראשה מגדל מנומנם, מגדל שבקומתו העליונה
בילה לא מעט זמן פולי בבהייה פנוראמית תוך כדי שיחות עם פרס.
שניהם יחדיו לא מצאו עצמם באוניברסיטה. פולי התחיל ללמוד שנה
אחת לפני חברו, שנה אותה העביר בבדידות מוחלטת, לא דיבר עם אף
אחד מבני כיתתו, תמיד ישב לבד בכיסא או הספסל המרוחק ביותר
מהמרצה, לא רצה שיביט עליו ויבקש שימסור דרישת שלום לאביו כך
יחוש את הבוז של חבריו לכיתה. הכיר בעל-פה את החומר הנלמד אך
פחד מלתרום לשיעור פן יסתכלו עליו, ילחששו חבריו כי הבן של ראש
החוג הוא מחמדם של המרצים, כשל להבין כי לאף אחד לא באמת אכפת
מכלום. אך עדיין ובכל זאת העביר את זמנו לבד. בשנה השנייה הגיע
פרס, הם תיאמו ביניהם כך שלמדו שני קורסים יחדיו רק אז נהנה
פולי מזמנו באוניברסיטה, היה לו ליד מי לשבת ועם מי לבלות
בהפסקות. את פרס החומר הנלמד לא עניין בגרוש אך גם הוא כמו
פולי חש כי עדיף לו להיות עם רעהו ביחד ולהשתעמם מאשר ללמוד
חומר יותר אפקטיבי לבדו במגוון נקודות הזכות שהיה צריך לאסוף
מלבד הקורסים בכלכלה. חבל לו על פרס כעת, פולי סיים את
לימודיו, כעת כמעט ולא מגיע לאוניברסיטה ככה נטש את פרס לבדו
עם כל הבני-זונות של החוג לכלכלה כפי שפרס מכנה את רעיו לספסל
הלימודים. מדי פעם כשהיה משועמם הגיע פולי לאוניברסיטה, קבע עם
פרס ויחדיו התיישבו באחת המסעדות בתחתית מגדל אשכול. כבר זמן
רב לא היה שם ועתה גם פרס מסיים את לימודיו, יודע פולי כי ביום
שני יהיה באוניברסיטה למבחן האחרון שלו לפני סיום התואר, עלה
רעיון במוחו לבוא לאוניברסיטה ולחגוג עם פרס, סתם בשביל הכיף.
מתגעגע לפרס, איש רציני זה לא חש מצוין כמו רמי אלא תמיד גורס
כי חש חרא. כמו פולי אין לו אשליות בקשר לחייו, הוא יודע שהוא
בודד, יודע שיש בו ליקויים מנטאליים קשים, לא חי באשליית
המצוינות של רמי. אבל פרס הוא רציני, האיש היחידי בעולם שיכול
פולי לסמוך עליו. איש ששיטתית מבטל את עצמו ואת רצונותיו אל
מול גחמותיהם של אלו הסובבים אותו, בין אם הוריו, חבריו
הבני-זונות לספסל הלימודים או מול פולי ורמי שבכל תהייה עולים
לעצותיו המועילות אך שוכחים לתת מעצתם, כך קמל הוא לנגד
עיניהם.
נכנס פולי לבית הוריו, לא דפק על הדלת כי ידע שהיא פתוחה בפניו
כשם שפתוחה בפני כל מי שרוצה לתור אל תוך ביתם הנאור של
האיולוסים - שכנים, ידידים, סטודנטים של דוקטור איולוס ובכלל
עוברי אורח למיניהם ומיניהן, כל מי שתר על פני האדמה ויש לו
איזה סיפור מעניין לספר שיישב ונתעמק, כפי שאמר לא פעם ולא
פעמיים אביו של פולי. אלמנט הדלת הפתוחה לרווחה, ממש כמו
בקיבוץ, מביאים את ביטחונם האישי של אנשי הכפר לכרך הגדול
בצפון בו כבדהו וחשדהו זה הכרח רק בשכונות שלמטה.
נכנס פולי לבית-הוריו בשקט כמו שניסה להזדנב פנימה לתוך ההמולה
המשפחתית. רצה להימנע מאור הזרקורים, רצה להיכנס מבלי שיהיה
עליו לומר לכולם שלום נהיר וחזק, לעמוד מול מטח של קולות נשיים
מתרגשים שעל אף שאין מאמין בזה בלב שלם אימו ואחיותיו כנראה
באמת שמחות לראותו. כך נכנס פולי לבית-הוריו, בית בו גר מאז
עזבה המשפחה את הקיבוץ כשהיה בן שמונה-עשרה, אך בחברת יושביו
התגורר כל חייו. זהו ביתו שלו בניגוד לדירתו של הפרופסור בה חי
כעת לפי הסידור.
התיישב פולי לצידה של רחל על הספה בסלון ושתק. 'נו מה? אתה לא
אומר שלום?' הפנתה רחל מבטה אל אחיה הצעיר במבט זחוח ואוהב.
-'שלום' אמר פולי חרישית לאחותו לבושת החצאית שבאה לבדה
מירושלים.
-'מה שלומך ילד? מה אתה עושה עכשיו?' שאלה רחל...
-'את יודעת...', ענה פולי '...קצת מזה וקצת מזה ובעיקר לא מזה
ולא מזה'.
-'היי... איפה פולי חמודה...', שאלה הלנה את הרמיוני העוללה
רטורית '...איפה דוד שלך, למה לקח לו כל-כך הרבה זמן להגיע?'
מתיישבת הלנה בין פולי לרחל ומניחה את הרי על דודה. אוחז פולי
את הפעוטה המקסימה אותה הוא כה אוהב, נושק לה ללחייה האדמדמים
ומרימה באוויר. צוחקת הרי בידיו של פולי, קוראת לו 'פואי' מדי
פעם ופעם.
-'מה שלומך ילד?', נכנס בסערה לסלון עמיר הטייס, ניגש לפולי
ומושיט את ידו לעברו...
-'כבר שאלו אותי את זה', עונה פולי לעומתו ומחכך בגרונו
בניסיון לא מוצלח להשמיע בת צחוק, מושיט את ידו אל ידו הפרוסה
של עמיר ולוחץ אותה כמה שיותר חזק.
'איפה ההורים?', שאל פולי, -'הם במרפסת... יש להם כמה נושאים
בוערים לדון בם' ענתה רחל ושקעה בשיחה ערה עם הלנה. מרים שוב
פולי את הרי בידיו, לבסוף מתיישב עימה על השטיח שברצפת הסלון,
שטיח שהיה בבית הוריו מאז שזוכר עצמו, עליו רקומה דמותו של הדס
הרוכב במרכבתו לה רתומים שני סוסים אוחז ביד אחת את המושכות
ובידו השנייה את פרסופינה. 'מה אימא של רותי הביאה בשמחה
וששון?' שואל פולי את הרי -'יאוי ייד יאיון...' צועקת הרי
הקטנה בשמחה ומוחאת כף לעצמה. אימה עודדה אותה ושאלה את עמיר
אם הוא שמע אך עמיר היה מהופנט באותו הרגע במוצא פיו של צבי
יחזקאלי בחדשות ערוץ עשר הנוגע להתחמשות החיזבאללה.
'מי ילדה חכמה... מי הילדה הכי מתוקה בעולם...' תפס פולי את
הרי הקטנה וחיבקה חזק. הפעוטה המשיכה בצחוקה המתגלגל, 'פואי...
פואי...' צועקת בחלל הסלון בהתלהבות '...מימה פואי כיייף'.
הוריו של פולי נכנסו לסלון לאחר השהות המסתורית שלהם במרפסת,
אביו סגר את דלת הזכוכית והדליק את המזגן. 'ערב טוב...' בירך
דוקטור איולוס את בנו 'הגיע הזמן שכבר תבוא...'
-'...האוכל כבר מוכן', המשיכה את דבריו אשתו דינה. התיישב
דוקטור איולוס על הכורסא הנוחה שלו בסלון, שאל את עמיר מה דעתו
על המצב בלבנון, אמר עמיר שאין הוא דואג, יש לנו צבא חזק, אז
קצת פישלו הירוקים שנה שעברה, לא נורא, סתם חטפה חיפה כמה מאות
רקטות, זה לא יהיה ככה בפעם הבאה.
במלחמה שהייתה בקיץ שעבר עוד התגורר פולי בחדר הממ"ד בבית
הוריו. פיצוצי הקטיושות הראשונות העירו אותו בשעה תשע בבוקרו
של יום ראשון, אביו היה באוניברסיטה באותו הזמן ואימו הייתה
בבית-החולים ככה שאף אחד לא הפריע את מנוחתו. רק שעה אחרי
הפיצוצים קיבל שיחה מאימו שבכעס גערה בו על שלא טרח להרים
טלפון ולהודיע לה שהכול בסדר, כששאלה פולי מדוע לה לקח שעה
להרים טלפון אליו ענתה כי המרכזיות קרסו, -'אם המרכזיות קרסו
איך ציפית שאני אטלפן אליך?', שאל אותה פולי. -'פולי...', גערה
בו אימו '...עכשיו זה לא הזמן להתחכמויות... אני בטוחה שכלל לא
ניסית...'.
למחרת הייתה צפירה בחמש וחצי בבוקר, הוריו קפצו ממיטתם ונכנסו
לחדרו בבהלה, לא השאירו לו זמן ללבוש דבר מה לגופו העירום. ככה
ישבו הוריו על המיטה, הדליקו את הטלוויזיה והאזינו לרדיו חיפה
בתדר שלוש מאות ותשע-עשרה של חברת הכבלים. בעודם מקשיבים במתח
הצטנף פולי בשמיכתו בצידי המיטה סמוך לקיר, שם כרית על ראשו
ונרדם. לא זוכר מתי יצאו הוריו מחדרו בשעה מוקדמת זו אך עד
שמונה בבוקר הגיעו גם הלנה המבוהלת ובידיה הרי הקטנה והבוכייה
ונכנסו גם הן לחדרו של פולי הישן בכל פעם שנשמעה הזעקה. הלנה
בכתה מדאגה לבעלה, סיפרה ממררת בבכי שעמיר גויס בצו שמונה
לפנות בוקר וכבר נסע לרמת-דוד, עוד מעט הוא על מטוס בדרך
ללבנון. עם הפוגה בין ההזעקות החליטה אימם של פולי ושל הלנה כי
הם נוסעים לקיבוץ עכשיו. פולי אמר לה שהוא בכל מקרה נשאר ולא
מעניין אותו כלום כך משכה אימו את כתפיה ונסעה עם הלנה והרי,
השאירה מאחור את בנה העקשן והמתחכם.
בשעות הצהריים שב הדוקטור מהאוניברסיטה, פולי ישב בסלון וצפה
בפרק של סיינפלד כאשר ניגש אליו אביו, טפח על שכמו ואמר 'אז
מה? הבנות ברחו, הא? נשארנו רק הגברים' הנהן פולי קלות בראשו
לעומת אביו, חש מעין גאווה מוזרה שכזו, נדיר היה לו לשמוע
מאביו סמנטיקה כלשהי הכוללת סופרלטיבים זכריים זאת מאז השתמט
בגאווה מהשירות בצה"ל. מאז שיצא מהצבא החליט כי כל מה שנוגע
לפוליטיקה אינו קשור אליו יותר במישרין, כך לא ראה יותר חדשות
או קרא טורי דעות בעיתונים כשם שלא חש שהרקטות האלו שמתפוצצות
ברחבי העיר קשורות בדרך כלשהי אליו, לכן לא חש מאוים מהן.
את יתר ימי המלחמה בילה פולי בקור המזגן של בית הוריו, אז גם
ביתו שלו, בכל פעם שנשמעה צפירה התיישב על כיסא הפלסטיק הלבן
שבמרפסת וראה את הנפילות. אימו, הלנה והרי העבירו את המלחמה
בבית הדוד גיורא לבית משפחת אגוזי, בעבר נוסבאום, אחיו של אביו
בקיבוץ. הדוקטור המשיך יום אחר יום ללכת למשרדו בקומה
השבע-עשרה של מגדל אשכול זאת למורת רוחה של אשתו. הסביר לה כי
אם ישנה את אורח חייו הרי זה נצחונו של הפאשיזם האיסלמי, של
הפנאטיות המונותיאיסטית ואם כבר לקחת מזוודות ולעזוב את חיפה,
אז למה לא לנסוע גם לבן-גוריון, לעזוב את הארץ וזהו.
כשהיה אביו של פולי בבית הוא בעיקר צפה בחדשות בסלון, זאת כשלא
בדק את עבודות הסמינר שהגישו תלמידיו בעת זו של סוף השנה
האקדמאית. לעיתים בעת צפירות הצטרף לפולי במרפסת, שניהם, במשך
כל החודש בו הופגזה העיר חיפה, לא נכנסו לממ"ד ואם הייתה צפירה
עת היה פולי בחדרו הבטוח, טרח הוא לצאת ממנו וללכת למרפסת רק
לא לתת לפשיזם האיסלמי את הסיפוק לו הוא שואף.
זוכר פולי שביום האחרון היו כמה נפילות שאולי קצת הפחידו אותו,
כמה נפילות בוואדי שמאחורי בתי שכונת דניה של איזה סוג טילים
די אימתני שהרעיד את כל ההר. אולם מלבד פיצוצי אימה אלו חווית
המלחמה הייתה די מהנה בשבילו, זמן איכות שלו עם עצמו ולעיתים
אף עם אביו. מאז כאמור כבר עזב את בית הוריו, הכול למען הסידור
אותו מכיר אביו ומקבל בהבנה ושאליו מתכחשת אימו, יודעת עליו אך
מסרבת להפנים את המשמעויות הנגזרות ממנו.
קראה דינה איולוס אם המשפחה הגאה לילדיה לבוא ולשבת סביב
השולחן במטבח. התיישב דוקטור איולוס בכיסא הבודד שבראש השולחן
בפאה הפונה למקרר מולו התיישב עמיר בכיסא הבודד שמצידו השני של
השולחן בפאה הפונה לסלון, ככה ביסס את מעמדו כיורש העצר של
הדוקטור. פולי התיישב ליד אביו ולידו התיישבה קליטמנסטרה כיום
רחל שהשאירה את בעלה בירושלים. חיים-ליאון הגיע רק פעם אחת
לחיפה מאז נישא לרחל, הוריה לא דחו אותו או גרמו לו לחוש כלא
רצוי באופן גלוי אולם זאת הייתה תחושתו שלו. פתיחותם החילונית
הייתה רבה על מה שהיה כנראה מוכן לקבל או שאולי קבלה היא עניין
שמעבר להצהרה ורבאלית אלא מתבססת על תחושות וסאב-טקסט. הוא
הביא מגוון רחב של סיבות לאי-בואו כמו מטבח לא כשר לאיש תורה
שכמותו או מחסור בזמן עקב לימודיו לתואר שני לספרות עברית
ומקרא באוניברסיטה העברית. אך כולם הבינו כי זה הבנאדם אינו
באמת יכול לבוא ולהתמודד מול התא המשפחתי הדרשני של אשתו שכשם
שאינו שלם עם בחירתה לשוב בתשובה, לא שלם פי כמה וכמה עם
בחירתה להינשא לאדם דתי חסר כריזמה שכמוהו. עם הזמן וויתרו
בכלל על הטרחה בלהזמינו, הוא לא בן בית ציוני גאה כמו עמיר,
מנלאוס על-פי ההומור המסובך של דוקטור איולוס. לא מפתיע שאת
חיים-ליאון אינו מכנה אגממנון כראוי אלא דווקא אייגיסטוס.
'אז מה שלום הספר הזה שאתה כותב פולי, אנחנו מתקדמים?' שאל
הדוקטור את בנו...
-'אהה... רציתי לשאול אותך...', אמר פולי '...מה דעתך על
הרעיון שמקור כוחו של האל העיקרי הוא סיגרית גראס?'
-'והאל הזה הוא מי בדיוק?', שאל הדוקטור בספקנות.
-'אל האדישות המודרנית', ענה פולי מעט בחשש מול מומחיות אביו
'...הוא בנם של פרסופינה ופולידאוקס'
-'דווקא גראס?' שאל אביו '...רעיון נחמד... אבל אתה יודע מה
פולי, אולי זה יותר מתאים לדיוניסוס... ישנם חוקרים שאומרים
שמבחינת תפיסת התרבות הקולקטיבית של היוונים בעת העתיקה, בעת
התרחשות הבכחליה הסטירים, המיינדות והאל עצמו עישנו למעשה את
מקל התירסוס וממנו הסתממו. כך שניתן לומר כי מקור כוחו של
דיוניסוס בא מסיגריה של סם מטשטש'
-'אז נגיד שיש קווי דמיון בין האל שלי לבין דיוניסוס, אז אומר
שדיוניסוס הוא גלגול מוקדם יותר לאתוסים אותם מייצג בנם של
פולידאוקס ופרסופינה', טען פולי.
-'איך קוראים לאל שלך?'
-'טואלטוס, אל ההיגיינה והאדישות...', ענה פולי בקול מעט מבויש
'...אבי התפיסה המודרנית של ניתוק אמפירי מכל מה שחרא, ניתוק
שיוצר אדישות'
-'אפשר לטעון כי ניתוק זה של האדם המודרני מכל החרא כפי שאמרת,
הוא בעצם חטא ההיבריס, הרי אינני חושב שהאלים מחרבנים במעלה
האולימפוס...'
-'האלים שלך...', קטעה רחל את אביה '...חוץ מלשפוך זרעם לשווא
לא עושים דבר'. התעלם דוקטור איולוס מדברי חילול הקודש של בתו
והמשיך, '...פולי, עצם זה שאתה מכנה אותו בשם טואלטוס כבר מראה
כי הנרטיב ניתק מתפיסה מיתולוגית פרופר ומתחבר באופן ארס-פואטי
לעקרונות הכתיבה המודרנית, עקרונות של סאטירה. שום משורר יווני
או רומי לא יעז לכנות מישהו מהקאדר הקדוש בשם נלעג שכזה ואין
קשר בין המילה סאטירה לסטירים המיתולוגיים כפי שנראה לי שאתה
רוצה לומר. תאר לך מה היה קורה אם לוקאס היה מכנה את ישו -
ההיפי...' אמר דוקטור איולוס וצחוק ננחר עמוק מגרונו '...או
שאהרון היה מכנה את משה גמגמי'.
קמה רחל ממקומה בהפגנתיות ועזבה את שולחן האוכל, פתחה
בהפגנתיות את דלת הזכוכית של המרפסת וטרקה אותה אחריה, כך
התיישבה על הכיסא הלבן והפנתה גבה למשפחתה. גערה דינה איולוס
בבעלה על שדיבר רעות וביטא סאטירה על משה רבנו בעת סעודת ערב
שבת, גרסה בפניו כי הוא עושה זאת בכוונה על מנת לפגוע במה שבתו
בחרה להאמין. דוקטור איולוס טען שניסחף מעט ובכלל לא התכוון
לפגוע בבתו, רק חושב שכינוי כמו טואלטוס לדמות מיתית הוא
מגוחך.
-'ומה אבא? אתה חושב שהשמות שלי ושל קלי הם לא מגוחכים?' שאל
בהתרסה פולי את אביו '...קראת לה על שם רוצחת מתועבת, נראה לי
שרק בגלל זה היא לא מצליחה להיכנס להריון... היא לא רוצה ללדת
את אוריסטס'
-'פולי...', לקח נשימה ארוכה דוקטור איולוס '...אתה לא מבין את
ההיגיון של המיתולוגיה. אין טוב ורע, כולם טובים וכולם רעים.
קליטמנסטרה היא לא פחות טובה מאחותה הלנה, הרי הלנה היא זאת
שגרמה למלחמת העולם בין יוון לטרויה אל תשכח. התירוץ מבחינתה
של הלנה הוא כמובן הבטחתו של זאוס לסבתו גיאה שיקל מעט עליה
בכך שיפחית את כמות האנשים בעולם או שהיא בכלל הייתה במצריים
ורק בבואתה הגיעה לטרויה. הרי קליטמנסטרה אומרת בפירוש לביתה
אלקטרה שכשם שעשתה היא רע לבעלה כך הוא עשה לה רע פי כמה וכמה.
אל תשכח שאגממנון הביא עימו מטרויה את קסנדרה כדי שתחליף
במיטתו את קליטמנסטרה, אל תשכח שאגממנון בעורמה הקריב את
איפיגניאה. בכלל, לדעתי ניתן להסתכל על פיגורה זו כסמל מובהק
לכוח הנשי, לפמיניזם, היא זו המייצגת בצורה המיטבית ביותר את
יכולות השררה השלטונית של האישה, איכות שלטונית שאינה נופלת
בעוצמתה מכוח השררה של בעלה. זה הכול עניין של פרספקטיבה, אל
תשכח שאת הנרטיבים העלו לכתב גברים והם אלו שהכניסו את
המוטיבים הלא מחמיאים לדמותה. לדעתי היא אחת הדמויות המופתיות
ביותר במיתולוגיה. היא לא כמו הלנה, הפרוטו-טייפ העתיק של תהיי
יפה ושתקי, אישה שעוזבת את בעלה ולאחר שמאהבה מת שבה אליו בלי
להניד עפעף, הרי היא הלכה עם פאריס בשמחה, נטשה את בעלה ובתה
הקטנה הרמיוני. גם פולידאוקס הוא דמות מופתית, הוא אחד היחידים
שלא דבק בו כל רע, אתה יודע? היה מוכן להקריב חצי מחיי הנצח
להם היה זכאי כבנו של זאוס אך ורק למען שאחיו האנושי לא ימות.
האם יש דבר נעלה יותר מזה?'
-'כן... אבל...' ענה פולי ברוגז '...פולידאוקס הוא אחת
מהדמויות המשניות ביותר במיתולוגיה, בטוח שעשה רע רק שאף משורר
לא ראה במעשיו כמספיק חשובים על מנת להעלותם על כתב. עצם זה
שנתן חצי מחיי הנצח שלו לאחיו מערער על תפיסת האינדיבידואל של
הדמות, זה פולידאוקס וקסטור, אלו הדיוסקורים, אין את פולידאוקס
לבדו. איפה זה משאיר אותי? קסטור מת אחרי יומיים בבית
החולים...'
-'מספיק פולי...', גערה הלנה בקול כועס '...אתה מתחיל להגזים,
אל תעלה את אחיך המת לדיון'
-'למה לא?' שאל אותה פולי '...הרי אני טוען שהשמות האלו נוצרים
בתוכם השפעה ישירה על חיינו, זה בדיוק גם מה שקלי מרגישה. היא
חזרה בתשובה רק בגלל שהשם הזה תסבך אותה. לך הכול טוב ויפה, לא
סתם את כזאת מוצלחת, תארי לך ששמך היה קליטמנסטרה, איך הייתה
הילדות שלך נראית אז?'
-'תראה פולי...', שב ופנה דוקטור איולוס לבנו הסורר
'...קליטמסטרה קרויה כך רק בפי, מילדות כולם קוראים לה קלי
ואין שום מוזר בשם זה, האין אני צודק? היא זו שבחרה את הילך
חייה ואני יכול להבינה, אבל ניחא... השם איולוס הוא רצוני שלי
להנציח ערכים אותם אני רואה כחשובים בדיוק כשם שהורים הקוראים
לבנם משה רוצים להנציח את הערכים החשובים להם. פולידאוקס, הלנה
וקליטמנסטרה כמו שם משפחתנו איולוס משמעם שיבה לשושלת
מיתולוגית ספציפית, השושלת המיתולוגית הכי טהורה שיש לטעמי, אך
גם בה יש לא מעט פגמים ובהם אני מכיר. אתה צריך לנתק את הדמות
המיתולוגית מערכים מונותיאיסטים, להתייחס אליה באופן נקודתי...
איולוס אדון הרוחות הוא לא האלוהים הכול יכול בדיוק כמו שזאוס
הוא אינו ישות-על מופשטת, המיתולוגיה מורכבת מהרואים משמע
אנושיים על הטוב והרע שיש בזה או מאלים עם גחמות שלא היו
מביישות ילד בן שש ואיזה יופי... האין זו בעצם האנושיות? האין
זה בעצם אתה עם כעסך והתהיות שבראשך, אתה אנושי פולי... אתה
בטח לא הבן של זאוס. השם איולוס זה משום שרציתי להנציח את
השושלת הנהדרת שיצאה מחלצי אדון הרוחות ולא משום סיבה אחרת,
שמותיכם בדומה... רק על מנת להנציח פיגורות מיתולוגיות שאני
רואה בהן תוכן רב או מטען ערכי שיש להנציחו. תנתח את
הנרטיביים, ישנן המון משמעויות אתוסיות בארבעת ילדיה של לדה,
תתייחס אליהם לפי המשמעויות הדידקטיות של הנרטיב, משמעויות
שאינן מופשטות אלא פילוסופיות ואז תבין את המשמעות הנכונה של
כל שם ושם... אהה... בוא אתן לך אנלוגיה, כל מי ששמה יעל היא
רוצחת? כל מי ששמו דוד הוא נואף? תחשוב על הפרספקטיבה הנכונה
ותבין את השמות... תרצה להיות קטנוני, תגיד לי שכל מי שנקרא
שאול גורלו נגזר עליו שהוא ייפול על חרבו... משמע אינך יכול
לטעון כי רק מעצם שקראו הורים לבנם שאול הם נטעו בנפשו העוללה
נטיות אובדניות, נכון? או רק בגלל שסביך קראו לאימך דינה זה לא
אומר שנגזר עליה להתעסק עם חמור... או שאולי כן...' התפקע
דוקטור איולוס מצחוק '...תראה, אני מבין שהשמות שלכם מעט לא
רגילים, אולי מעט זרים בנוף הישראלי אך איני חושב שיש טעם לפגם
בזה. הרי אתה גרסת כאן לפניי כי עצם קיומו של קסטור כאח
לפולידאוקס שולל ממך את האינדיווידואליזם, אני טוען לעומתך כי
השם פולידאוקס עצמו אמור לנטוע בך מטען ייחודי, אתה אמור להיות
גאה בייחודיותך, כך גם קליטמנסטרה. דווקא הלנה מעט קופחה, היא
קיבלה שם שכיח... אז אתה מבין שהכול תלוי בנקודת השקפתך, אתה
יכול לקחת את שמך ולהפוך אותו למקור גאווה או להתכחש לשם כמו
אחותך ולנסות לאמץ זהות אחרת. עם כל בחירה שלך ובכלל עם
בחירותיהם של כל ילדיי לא תהייה לי ברירה אלא לקבל, האם אי פעם
לא קיבלתי אותך פולי? גם כשוויתרת על השירות הצבאי עדיין דלת
הבית שלי ושל אימך הייתה פתוחה לרווחה בפניך. אני מכבד את
בחירתה של רחל לשנות את שמה, חורה לי מעט אמנם כי עדיין השם
הזה מקורו מבחירתי, אבל זאת בחירה שלה, היא ילדה גדולה... זה
בעצם מה שהמיתולוגיה אמורה להעביר לך, את ערכי הקבלה... זאת דת
פתוחה בני, עצם זה שאין רע מוחלט וטוב מוחלט מתנים קו מחשבה
תמידי של קבלה ופתיחות. זאת דת שהתפתחה אצל יורדי ים בערי נמל,
אנשים שאופקיהם רחבים יותר כלפי העולם ובכלל כלפי עולמות
ותרבויות אחרים, הם אנשים הרפתקניים... לעומתם יש את
המונותיאיזם שהתפתח אצל יושבי הרים, אלו שחיים בקהילות סגורות
וממוגנות, אלו ששונאים כל מה שזר להם... תראה איזה הבדלים
נובעים מתנאים גיאוגרפיים גרידא... מה שאני מנסה לומר לך בני
הוא שכל כוונתי הייתה להחדיר בכם מידות של פתיחות, מידות
שלדעתי חסרות בדת היהודית, ביודעי כי פתיחות זאת מאפשרת לכל
אחד מכם ללכת בדרכו שלו ואם מי מכם רוצה לדחות את דרכי שלי אני
מוכן לקבל זאת.'
צלצול הטלפון הסלולארי של פולי הפריע למהלך שיחת הארוחה, אחז
פולי בטלפון ויצא אל אחותו הכעוסה במרפסת. מצידו השני של הקו
דיבר אליו קולו החלקלק של רמי, שאל אם פולי מרגיש מצוין ולפני
שקיבל תשובה הודיע כי באחת-עשרה יבוא אליו לדירה, ידפקו באנג
מהיר ויזרמו לאיזה פאב.
-'אתה זוכר את דנה... נו... זאת המרוקאית מהסינמטק שלא נתנה
לי... היא מביאה איזו חברה שלה איתה... נראה לי קוראים לה
דפנה, בכל מקרה סיפרתי לה עליך והיא רוצה להכיר אותך... היא
לומדת אמנות מעשית באוניברסיטה, אמרה שראתה פעם ציור שלך...
אולי תגיד לה שאתה מחפש מודל עירום לאיזה ציור ותפשיט אותה...
אהה... רעיון מעולה... בכל מקרה אני אצלך באחת-עשרה... תרגיש
מצוין', ניתק רמי עוד לפני שפולי השחיל איזו מילה בדו-שיח
המונולוגי הזה שביניהם.
הכניס פולי את המכשיר לכיס הג'ינס שלבש ונשען על הקיר של
המרפסת, הביט על הנוף סמוך לאחותו הישובה על הכיסא הלבן.
-'לפעמים הוא עולה על העצבים האחרונים שלי פולי...', אמרה רחל
לאחיה בעודה מישירה מבטה על הנוף של המפרץ '...תמיד הוא חושב
שהוא יודע הכול... מה שהכי מרגיז אותי בו זאת הפתיחות שלו
למראית עין, הוא מסוגל לקבל את כולם כמו שהם?! הוא סתם אומר את
זה על מנת להרגיש טוב עם עצמו, כי הוא לא באמת מקבל אלא סתם
מקשיב... סתם מהנהן כמו איזה קוף בגן-חיות... קבלה זאת הבנה,
הוא לא מבין הוא סתם שומע וזה חסר ערך לחלוטין. ראית... הוא
חייב לעקוץ, חייב להוסיף עוד איזה משפט מתחכם... הוא בעצמו כמו
ילד בן שש, אתה חושב שאכפת לי ממשה רבנו? לא אכפת לי... שיגיד
מה שהוא רוצה עליו אבל את העקיצות האלו הוא שומר במיוחד
בשבילי. הוא לעולם לא יזוז מטר אחד מדעתו... אז איזו קבלה זאת?
אהה? אני שואלת אותך?'
-'את חושבת שאני יודע קלי? אני לא יודע כלום, מה אני אמור לדעת
בדיוק?! מה אני אמור להבין... כשיצאתי מהצבא הוא קיבל אותי...
אני לא יכול להגיד שהוא טרק את הדלת בפניי... רק שהוא לא ממש
דיבר איתי מאז... הסכים שאשאר פה כי אני עדיין יוצא חלציו...
אבל קיבל? ...זה לא... הוא לא קיבל... פחד ממה שיגידו כל
החברים שלו באוניברסיטה על זה שהוא זורק את בנו מהבית רק כי לא
שירת בצבא, כל הפציפיסטים בגרוש של האוניברסיטה... זה הרי
יערער את הליברליות שלו בפני החבר'ה... מצידי היה עדיף אילו
היה זורק אותי... באמת... זה מה שאני מרגיש... לפחות הייתה לי
איזו נקודת השקפה יציבה על החיים'
-'אני לא מבינה את אימא...', אמרה בקול חנוק רחל '...מאז
שהתחתנתי הם לא באו פעם אחת לירושלים לבקר אותי, חיים אומר
שנראה לו שהם שונאים אותו, מתעבים אותו על כך שהוא דתי... אימא
אמרה שאבא בסדר עם זה אבל נראה לי שהיא בכלל הבעיה כאן, היא
זאת שהכי קשה לה עם זה שעזבתי... חבל שכבר השבת נכנסה... לא בא
לי להיות כאן בכלל'
-'אני לא חושב שאת צודקת קלי... הם רק נותנים לך אוויר...
תזמיני אותם ואני בטוח שהם יבואו... בכלל מה את צריכה שיבואו
כל-כך, למה ההכרה שלהם כל-כך חשובה לך? ...אני יודע שזה לא
מקובל להגיד ככה על הורים אבל... שילכו להזדיין, פשוט כך, הם
לא שלמים איתך אז חשוב פי כמה שאת תהייה שלמה עם עצמך. לפי
דעתי הם סתם מבטלים את מה שאת עושה כעת... זוכרת שלפני כמה
שנים יצאת עם האסיר המשוחרר הזה... נו... ההוא המפחיד שקעקע את
ציור גותיקה אמריקאית על הגב שלו... הם חשבו שהשתגעת, נראה לי
שגם עכשיו הם חושבים ככה'
-'לא השתגעתי...', קטעה רחל את אחיה '...אני וחיים מנסים כבר
חצי שנה להיכנס להיריון, זאת הבחירה שלי תבין... מצאתי את עצמי
בירושלים, מצאתי אושר... זאת לא איזו גחמת נעורים. אני עוד מעט
בת עשרים ותשע, מבחינת בעלי אני כבר זקנה, אז אין לי זמן
לזה... אין לי זמן לתקופת נעורים שנמשכת חמש-עשרה שנה... הם
צריכים לקבל את זה... הם צריכים לקבל את חיים, אחרת אני נשבעת
לך שהם לא ייראו אותי יותר'
-'אז תגידי להם את זה, קלי... לפחות תדברי עם אימא'
-'לא אני... אני לא יודעת פולי... דיברתי עם הלנה על זה והיא
גם אמרה שרק צריך לדבר איתם, שהם פתוחים אבל זה לא נראה לי
יותר מדי ריאלי... אני אחיה בירושלים, אבוא פעם ב... אני מקווה
שאכנס מהר להריון. המשפחה של חיים ממש תומכת בנו, אבא שלו אמר
שיממן לנו טיפולי פוריות. אתה תבוא לבקר את האחיינים שלך נכון
פולי?' שאלה רחל בגרון חנוק...
-'בטח שאני אבוא... אני גם אבוא לבקר את אחותי בלי קשר
לאחיינים'
-'טוב... אתה תמיד מוזמן אתה יודע... אל תדאג אף אחד מילדיי לא
יקרא בשם אוריסטיס...', אמרה רחל וצחקה '...אתה גם לא צריך
להביא כיפה איתך הם לא עד כדי כך קיצוניים כמו שאבא אומר'.
פתחה הלנה את דלת הזכוכית של המרפסת וביקשה מאחיה שישובו לפנים
הבית. כשהתיישבו פולי ורחל ליד השולחן שאל עמיר אם שבו ממושבת
העונשין שבמרפסת, רחל השיבה לו בצחוק ציני ופולי כלל לא הגיב
לדבריו. אימם הביאה להם חתיכת עוגת גבינה משובחת ושאלה אם
מישהו מהם רוצה קפה קר או חם. דוקטור איולוס פרש משולחן
ארוחת-הערב, חלץ את סנדליו החומים והתיישב על הכורסא הנוחה שלו
בסלון. הוא הדליק את הטלוויזיה וצפה בחדשות ערב יום שישי בערוץ
שתיים, כתבה על חברי קיבוץ ממורמרים שחשים כי חייבים להם דבר
מה.
הלנה ודינה איולוס התיישבו ליד רחל וניסו לדבר איתה, פולי עזב
את השולחן והתיישב על הספה בסלון, הביא עימו את הרי והושיבה
שקטה על ברכיו, נראה שהייתה על סף הרדמות. עמיר הודיע כי הם
צריכים ללכת הביתה ולהשכיב את הרי, שאל את פולי אם הוא רוצה
טרמפ חזרה לאחוזה או שמעדיף להישאר עוד בבית. אביו הבטיח כי אם
יירצה הוא יקפיץ אותו לדירה, אך פולי סירב בנימוס כך קם מהספה
ונשרך מאחורי עמיר והלנה.
-'ביי לכולם', אמרה הלנה בחיוך גדול, נשאה את בתה הקטנה
בזרועותיה והלכה לכיוון הדלת. פולי ניגש לאחותו רחל ואמר לה
שבהזדמנות ראשונה הוא בא לבקר אותה בירושלים, לאחרי זה סגר את
דלת הכניסה אחריו ונכנס לספסל האחורי בפורד פוקוס של עמיר,
התיישב בסמוך להרמיוני שכבר נרדמה.
'לא נראה לי שקלי יותר מדי מאושרת...', פנתה ממושבה סמוך לנהג
הלנה אל אחיה במושב האחורי '...היא מנסה כבר זמן מה להביא
ילדים, היא חוששת שאולי היא עקרה... מאוד קשה לה עם זה... אם
היא לא תצליח להביא ילדים לעולם בעלה יכול להתגרש ממנה כמו
כלום, זה מותר לו לפי חוקי המונותיאיסטים'
-'לפי דעתי השם שלה הוא הסיבה היחידה שהיא לא יכולה להביא
ילדים' ענה פולי לאחותו הגדולה...
-'אל תדבר שטויות פולי... אתה צריך להתבגר כבר, אתה מתנהג כמו
ילד... חוץ מזה אבא ואימא דיברו על לקחת אותה למומחה בתחום
הפוריות בניו-יורק, על זה הם דיברו במרפסת... אבא מכיר איזה
פרופסור באוניברסיטת קולומביה שגיס שלו הוא רופא המתמחה בנושא,
הוא דיבר איתו והם יביאו את קלי אליו... הוא אמור להיות מומחה
לאיזו טכניקה חדשה של פוריות, מצא איזו דרך לפתוח את החצוצרות
או לנקות אותן... הוא רוצה לבדוק את קלי, לבחון מה בדיוק הבעיה
אצלה, אמר שאם הבעיה היא בחצוצרות, בעיה שכיחה אצל נשים, אז לא
מן הנמנע שיוכל לעזור לה להתעבר... כנראה שההורים יטוסו איתה
כבר בחודש הבא, שאבא יסיים את המבחנים ובדיקות העבודות'
-'היא לא הזכירה את זה בפניי', אמר פולי...
-'היא הייתה עצבנית על אבא עוד לפני שהגעת, אבא זרק איזו הערה
מתחכמת על יושבי העיר ירושלים, כינה אותם בעלי מנטאליות הררית
והיא קצת נעלבה... אתה מכיר את הפה הגדול שלו, הוא מרגיש שהוא
במעלה האולימפוס... תמיד יש לו מה להגיד על הכול... בדיוק
כמוך. בכל מקרה אני לא חושבת שקלי מאמינה להם, מבחינתה הם
כועסים עליה וזהו, היא שכנעה את עצמה שהיא לא רצויה בבית...
תאמין לי שזה לא נכון כי הם לא כועסים עליה בכלל'
-'אז שיגידו לה את זה'
-'הם אומרים לה את זה כל הזמן... אבל אתה גם מכיר את אחותך...
היא תמיד רצתה קצת להרגיז אותם, זוכר את האופנוען הזה עם הציור
על הגב? היא יצאה איתו רק כדי לעצבן אותם, זה מה שהיא אמרה
לי... לכולם יש בעיות פולי, השמות שלנו הם לא הסיבה לאייך
שהאישיות שלנו מתבטאת... הגיע הזמן שגם אתה תפסיק עם השטויות
שלך, השם שלך הוא לא סוף העולם... אתה סתם משתמש בו כתירוץ,
דווקא שם מתוק פולי... אז מה שלום הלית בן-ציון? אתם ממשיכים
במגע הזה ביניכם? לא הגיע הזמן שתתחיל להתקדם פולי, תתחיל
להתנהג כמו מבוגר, תמצא אהבה אמיתית, תמצא עבודה אמיתית, תפסיק
להזניח את עצמך ככה ותפסיק להטיל את האחריות על ההורים... הרי
אני לא מבינה... אין שום בעיה עם השם שלך, כל מה שאתה עושה
נובע מבחירה שלך... מילא אתה מעצבן את אבא עם שירותימוס הזה
שלך, אבל גם את אימא? לא מספיק הסידור הזה שלך עם הלית...',
קטעה עצמה לפתע הלנה כמו ניסתה לצנזר או לכלכל מחדש את מילותיה
'...חוץ מזה אתה יודע בדיוק מה אימא מרגישה בקשר לקסטור, עשה
טובה ואל תדבר עליו ככה, אל תזכיר אותו ככה בפני אימא... אל
תשתמש בו בהתנגחותך עם  אבא... אולי הוא אוהב להתנצח על כל
נושא אפשרי אבל אימא רגישה מאוד לנושא הזה... אולי היא לא
אומרת כלום אבל זה מאוד פוגע בה... אני רואה את זה עליה'.
שתק פולי במושב האחורי, לא רצה להגיב מול אחותו הגדולה, לא רצה
להתחיל גם בהתנצחות איתה. ברור שהצדק איתו, הצדק הרי
סובייקטיבי ועל כן תלוי בפרספקטיבה של כל אחד, הצדק איתו...
אבל הוא לא אותו הצדק של אחותו. עברה המכונית בכיכר ספר, ביקש
פולי מעמיר שיעצור בצד וייתן לו לרדת, אחותו אמרה שהם ייקחו
אותו הביתה אך הוא ענה שבא לו לנשום קצת אוויר, עדיף שיורידו
אותו בכיכר ככה לא יצטרכו לעשות סיבוב גדול מדי. עצר עמיר לפני
הרמזור של הכיכר, אמר פולי תודה מבוישת וקפץ מהמכונית. עמיר
המשיך בדרכו, הסתובב סביב המזרקה בכיכר ומשהיה מול פולי בצידו
השני של הכביש צפר פעמיים והניף את ידו לעומתו.

בתווך שבין גיאה לאוראנוס
חצה פולי את כיכר ספר בדרכו לרחוב בו ממוקם הבניין שלראשו, על
סף הכניסה שלו לאולימפוס יושבת המרפסת המשקיפה לנוף המפרץ.
מרפסת המחוברת לדירה שבטאבו שייכת לפרופסור אמריטוס דוד
בן-ציון אולם לפי הסידור היא ניתנה לפולי, להיות לו כאולימפוס
משלו לנוכחותו ולמחשבותיו אך אין בה מלחצות את הסייג שמעבר לו
יוצאים מגבולות התווך הרציונאלי שבין גיאה לאוראנוס. חש בנוח
על הכיסא הכחול כשם שחש נוח אביו כשישבנו שקוע בכורסא הנוחה
שלו בסלון ורגליו מורמות יחפות, חווה את הפסבדו-אולימפוס של
האינטלקט הקלאסי שלו.
קהל התחיל למלא את הבארים ובתי-הקפה שעל ציר מוריה, מכוניות
רבות נכנסו ויצאו מהרחובות הצדדיים, חיפשו אחר מקום חנייה,
הרבה רעש וצפירות, הרבה חום לבנטיני מוכר ועצבים. נערים רבים
החלו זורמים כמו יובלים רבים לנהר, מתנקזים לכיכר, מתיישבים על
ספסליהם של הגמלאים וספסלי תחנות האוטובוסים. יושבים משועממים
ומזיינים אחד לשני את המוח או שמציקים למאבטחי הבארים, נשבעים
שהם מעל גיל שמונה-עשרה רק שכחו את תעודת הזהות בבית. מסכנה
אימא שלהם, כל הזמן נשבעים בחייה. הסבב הבלתי נתפס של ספסלי
ציר מוריה, ביום מתנקזים אליהם יובלים של אנשים זקנים
ומשועממים, יושבים בניחותא ומעבירים את יומם מביטים בהמולת
הרחוב הרגועה ועם לילה, כמו סבב החיים הבלתי מתפשר, באים
הנערים ויושבים על אותם הספסלים אותם מזהמים בנוזלי אלכוהול
שונים ומשונים, בבדלי סיגריות ולעיתים סתם מתוך מצוקת השעמום
חורטים את שמותיהם או מקלסים את חבריהם. לעתים עוקרים מעט סיבי
עץ מקרשי הספסל ולעתים גם עוקרים את כל הקרש ממקומו, זורקים
אותו אל חצרות הבתים שלגבם או סתם על המדרכה שליד. ובא עם בוקר
גמלאי, מקלל את הנוער של ימינו, בגילם הוא לא התנהג ככה משכנע
את עצמו, בגילם הוא היה בדיוק כמו שרואה עצמו במחשבותיו,
בנעוריו היה זקן נינוח היושב על ספסל ציבורי המשקיף על המזרקה
בכיכר ספר. מפליא איך המוח יכול לשקר לאדם, איך הזיכרונות
נושאים בתוכם רק שקרים. המציאות האובייקטיבית נעלמת אל מול
רה-פרזנטציה עצמית ושקרית של כל אדם לעצמו, שקר או אתוס אותו
הוא מעביר ליושב לצידו וכך הלאה והלאה, כל אדם הוא סיפור
מיתולוגי בכבודו ובעצמו. כולם היו חארות בנעוריהם, נעורים הרי
משמעם להיות חרא, איך תמצא את עצמך אם לא תחפש, איך תבין מי
אתה אם לא תתנסה גם ברע?
קלי איננה תרה יותר במסדרונות מרד הנעורים שלה, קלי מיושבת, רק
שהמקום בו בחרה לשבת הוא המרד הגדול ביותר שניתן לעלות על
הדעת. בחרה באופן הכי בוגר שיש להתנער מתרבות הוריה ומצאה
שלוותה בתרבות אותה בחן אביה בקפידה כל חייו והחליט לקיים עצמו
לפיה בדיוק רק בהיפוכה. לא עשתה רחל דבר שאביה לא עשה בנעוריו,
גם הוא מחק את מסורות הוריו רק שכושל להגדיר זאת כמרד נעורים
היות ובגילו לא היה קיים המושג הזה בכלל, זאת כנראה כי הורים
לא היו לו למעשה אלא רק מחנכים קולקטיביים בקיבוץ. מעריך פולי
את רחל על מעשייה, מעריך כי הוא עוד תקוע במשובת הנעורים שלו,
עוד לא בחר לאן יכתת רגליו, כל האפשרויות פתוחות בפניו לכאורה
אלא שלמעשה הוא מתחיל להזדקן, עבר את הגבול בין נעורים לבגרות
אך עודנו מנטאלית ילד. רחל רוצה שיכירו בבחירותיה, פולי רק
רוצה שלא יעזבו אותו לנפשו, שמישהו יאיר לו את הדרך, הייה את
הקטה? היכן הוריו שיתוו לו עתיד? אינו רוצה יותר אוויר, מספיק
לו. רוצה שיבוא אביו, יעוות מולו את גבות עיניו בנופך מקובל
לרצינות גמורה ולא יחסוך בו את שבטו עד אשר יציג לפניו בנו
מתווה נהיר לעין. אך הוריו של פולי הם ליברלים, נותנים את
החופש המוחלט לצאצאיהם ללכת בדרכם, כושלים מלהבין כי פולי אינו
יודע לאן ללכת, צריך שמישהו או משהו יראה לו את הדרך כדבריו של
רוג'ר ווטרס.
נכנס פולי לרחוב בו גר כעת, נהנה מהשקט היחסי שבו זאת לעומת
שאונו של ציר מוריה הסמוך. הרחוב חשוך יחסית, שני פרוז'קטורים
לא דולקים, פה ושם איזה רכב שנהגו נוסע לאט ומחפש חניה, פה ושם
איזה זוג מבוגר היוצא מאחד הבניינים וניגש לרכבו, סיים את
ארוחת הערב המסורתית שלו אצל חברים או בני-משפחה, סיים את
פתיחת השולחן הקיצית הישראלית מסורתית. כולם לבושים בהידור, רק
פולי כהרגלו לבוש בג'ינס המיושן שלו ובטי-שירט פשוטה של
טימברלנד. באופן אירוני מתפקד פולי כשלט פרסומת לחברה
האמריקאית, הוא שילם כסף רב עבור המותג, שילם כסף בשביל לפרסם
אותם, איילו אנשי עסקים גאוניים הם, פשוט מדהים.
עבר פולי בחצר החשוכה של הבניין, ראה כתם כהה קטן על הבטון
שבכניסה לא רחוק מדלת דירתו של נתן. נזכר בילדה המסכנה אותה
אסף פצועה בזרועותיו הגואלות עם צהריי היום, השיב אותה באופן
הרואי לגיהינום שהיא חווה יומיום תחת שבטה המאיים של אימה
הצווחנית. ילדה שמבחינתה כלל אין את התפיסה של משובת הנעורים,
היא ילדה בוגרת כבר עכשיו, אין לה ברירה, אין לה הורים למשענת,
אם לא תעמוד לבדה על רגליה פשוט ישאירוה זנוחה על הקרקע עד
שתבין שאם לא תקום תרקב על האדמה כמו פגר של עכברוש.
טיפס פולי לדירתו בקומה החמישית, שקט מתוח הורגש בקומה שלוש,
לא היו צעקות מהדהדות אבל תמיד זה עלול להתפרץ, הצפייה
להתפרצות מותחת את העצבים כמעט כמו ההתפרצות עצמה... מנטאליות
לבנטינית. מאלמנט הפחד הזה צמח טרור המתאבדים האסלאמי, לא משנה
מה מחשבותיך לעולם הן לא יהיו נינוחות, תמיד משהו יטריד אותן,
תמיד יהיה האדם מתוח ומזה יבוא השיגעון. איילו חיים אלו? שאל
עצמו פולי, מסכנה הילדה הקטנה, מסכנים כל אלו שטירוף הפנאטים
של המונותיאיזם שולט על כל האספקטים השונים בחייהם. במובן הזה
מוכן להסכים פולי עם אביו זאת למרות שמשקיף אביו ממרומי
האולימפוס של כורסתו או משרדו בקומה השבע-עשרה של מגדל אשכול.
מסכים עימו פולי כי משהו דפוק אצל תרבויות ההרים אבל בניגוד
לאביו אינו סבור כי זה מקושר לקבלת השונה או האחר או שמקושר
לפתיחות או אולי ליצירתה של קווינה, זה הרבה יותר קשור למידה
של האדישות שכל אדם מוכן לקבל על עצמו, זה קשור לטואלטוס. קשור
לחסדי האל שייגרע בצרות העין של כל אדם, ייגרע את הבחינה הבלתי
מתפשרת כלפי רעיו וכל מי שסביבו, כל אחד ידאג לעצמו וכך ייטב
לכל מי שמכתת רגליו בתווך שבין גיאה לאוראנוס. כולם יעשו כראות
עיניהם, מי שרוצה להיות ציוני גאה שיהיה, יטוס מעל לבנון או
פלסטין ויכה בהם את חיתת הציונות. כך מי שחשקה נפשו להיות עבד
ליהוה שיהיה, אם התורה היא הפתרון לכל בעיותיו אז מה טוב, רק
שלא ייראה במישהו כחוטא כי רעיון החטא בכבודו ובעצמו הוא התום
לכל האדישות, הוא צרות העין של מישהו כלפי מישהו אחר וממנו בא
כל הרע של המונותיאיזם. ואם מישהו רוצה לזנות, שיזנה, רוצה
להתפרנס במתן גופו עבור ממון אז שיעשה כן, שיהיה אדיש למעשיו,
אדיש לסביבתו והכי חשוב שלא יחוש דבר כלפי מקבל השירות כי אז
זנותו תהפוך במהרה לאהבה נכזבת עם מטען נפץ רגשי.
איפה את הלית? מדוע את לא בזרועותיו של פולי, היה גואל אותך
כשם שגאל את הילדה המסכנה. אולי תבואי את ותגאלי אותו
מבדידותו, תתני לו מנפשך ורגשותייך, תתני לו לחדור אליך
באספקטים האסורים של הסידור... תחדרי את אליו, יש בפולי יותר
מאשר כלי מיוחד לחדירה פיזית.
בשנייה שפתח פולי את דלת דירתו צלצל הטלפון הסלולארי, זיהה
פולי את מספרה של הלית. עוד לפני שהדליק אור כלשהו התיישב פולי
בספה שבסלונו החשוך וענה לאהובתו הלא ממומשת. כבר מתחילת השיחה
הודיעה לו שאין לה זמן לדבר אלא רק לשאול במהרה אם הוא מוכן
להיפגש איתה מחר אחרי הצהריים, אמרה לו כי ברצונה לשוחח עימו
על נושא חשוב. פולי אמר שדווקא קיווה שתתקשר, הלית העדיפה
להתעלם מהקונוטציות היכולות להתפרש מרצון שכזה, קונוטציות
המרמזות על גלישה למה שמעבר לפיזי בלבד. הלית לא ענתה במילים
מעודדות אלא רק אמרה שתבוא בארבע אחר הצהריים, בירכה אותו
בשלום קצר ומתקתק וניתקה.
קם פולי והדליק את האור, הוא שב להתיישב על הספה והדליק את
הטלוויזיה. רמי אמור להגיע עוד מעט, מקווה פולי שיקדים, לא בא
לו להיות בגפו ברגע זה, חש כי מחשבותיו פוריות מדי מכדי לתת
להן להתנגן אך במוחו ושם ללכת לאיבוד. שמח שהלית מגיעה, כבר
יומיים לא בילה במחיצתה, לא חמד את גופה העדין וחש את חומה,
חום שהשרה בו תקווה לעתיד, תקווה לאהבה, מתפלל שתבוא ממנה
האהבה אך זה תמיד ייראה בלתי הגיוני ולא מתאים. אולי יום אחד
היא תחזיר לו חיבוק, תושיט גם היא את זרועותיה הדקיקות ותחבק
אותו חזק. אולי מחר לאחר שיסיימו את החדירה הפיזית הבנאלית
ילכו מעט לנמנם, אז יסובב הוא את גבו כלפיה והיא תרכין גופה
כלפיו, תחמוד את גבו ותאחז בו חזק, תניח את ראשה החלק על כתפו,
תיתן לשיערה הרך לגלוש על חזהו כך תעגוב אליו כפי שהוא עוגב
כלפיה.
שום דבר טוב לא הפציע על המסך, שום רעיון מרתק או עלילה מרגשת
אלא סתם תכנים בנאליים למען אנשים בנאליים, אלו שרוצים לברוח
מאלו הסובבים אותם אל החיק הרדוד של התכנים ההוליוודיים. שום
דבר טוב אין על המסך, שום סאטירה או עלילות פתלתלות מלאות
פאתוס או סימבוליזם. לפחות אם היה קצת סקס, זה גם היה לא רע,
אמנם פוליקלס עודנו רפוי מהלם חוויות הצהריים עם הדפוקה הזאת
אריאלה וביקורו האגרסיבי במעמקי הטרטרוס שלה אך עדיין גוף של
אישה ערומה מעולם לא הזיק לעלילה של שום סרט.
חשב פולי על להדליק סיגריה של גראס או לשתות מעט מהוודקה
שבפריזר אולם נמלך בדעתו, ידע כי רמי אמור להגיע עוד מעט עם
ערב רב של חומרים מועילים למוח, לכן כעת עד שיבוא תקוע פולי
חשוף וערני מול המחשבות האינסופיות שרצות במוחו ומטרידות את
מנוחתו.
העביר פולי תחנה אחר תחנה בטלוויזיה... סרטי סמנטיקה זולה
וסרטי אסונות בערוצי הסרטים, אפוסים הוליוודיים מרובי תקציבים
ובעלי רעיונות פשוטים, צריכים לפנות למכנה המשותף הנמוך ביותר,
צריכים למכור רעיונות ומוצרים אחרת לעולם לא ישיבו את ההשקעה.
הכלל הראשון והיחידי של הקפיטאליזם, את הכסף שהשקעת תחזיר
מתישהו ברווח, גם אם זה ייקח מאה שנים, אם ההשקעה לא חזרה זה
כמו שנתת את כספיך בחינם ואין דבר כזה הרי בחינם יותר.
מיליונים הושקעו בהפקה הזאת, אומנות מרהיבה של אנשי מלאכה
נהדרים שיודעים להכין תפאורה עוצרת נשימה, יודעים להביא
תסריטאים ממולחים ושחקנים שהם מותג הכול על מנת למכור כמה
שיותר כרטיסים. הערכים של האמנות מתו, אין טעם יותר ליצור רק
לשם היצירה. לזכותה, הוליווד מעולם לא התיימרה להיות משהו מלבד
תעשייה, הוליווד זה עסק פסבדו-אמנותי בהצהרתו, בזה מכיר פולי
ואת זה מעריך. לא סובל את היומרנות האירופאית המציקה, את
הסרטים המחורבנים שכמו שיורדים לנפשו של גיבור הסרט, בנוסף
מגדירים מחדש את הזמן כך שכל דקה שעוברת בעלילה לוקח חמש דקות
מסך להעבירה. ז'אק וז'ניה הפולנייה המתיימרים לייצג אמנות אבל
האמנות היא חסרת תועלת, לא נותנת דבר לאלו התרים אומללים בתווך
שבין גיאה לאוראנוס, לא נותנת מטעם האמברוזיה של שוכני
האולימפוס אלא רק מעיקה על נפש האדם האומללה, נפש הרוצה בריחה
ותו לא. עדיפה הוליווד על כל סרט יהיר של אמן אירופי זה או אחר
המטיף את ערכי השמאל המסורתיים ומתכחש למעשיו כעבודה נקייה
למען פרנסתו, מתבייש בה כי מעיד מראשיתו כי בעשיית כסף יש טעם
לפגם ועל כן יוצק תכנים מעיקים של אמנות הכול למען הסתרת תאוות
הבצע שלו. עדיפה הוליווד כי מוצר נמכר בכסף ומי שרוצה שיצרך,
אין את הכפייה החברתית או ההכרח כי אמנות מייצגת את התרבות.
אין את הבוז הנוראי של האמן האירופאי לכל מה ששונה מתפיסת
עולמי הקיצונית, את החולניות הנוראית של המעורבות החברתית
הפולשת לתחומו המקודש של טואלטוס אל האדישות.
תכני הטלוויזיה משמימים כמו מוחו הנקי של פולי, חש כי מוחו כעת
הוא תחנת רכבת עמוסה לעייפה התקועה בשום מקום, תקועה בלב מדבר.
מיליוני מחשבות רצות מצד לצד, המולה נוראית, שום שקט, הכול
כועס ועצבני, אין יכולת לברוח. היכן רמי לכל הרוחות, היכן
החומרים המטשטשים? המחשבה על האמן האירופאי הרגיזה אותו,
כקיבוצניק לשעבר הוא יודע כעת כי אין יותר רע מאשר תפיסה
חברתית קולקטיבית, אין יותר רע מסולידאריות של אנשים המנסים
יחדיו ליצור גוף-על אחיד, תרבות-גג קולקטיבית. בגוף זה אין
מקום לאינדיבידואל, אין מקום לשונה או מקום ליצירתיות, כולם
כשורה אחת מקופחת מול אויב ערטילאי אותו אנשים ארטיסטים בשמאל
האירופאי משמרים על מנת ליצור אווירה של איום. אווירה שתצדיק
את שימור הגוף המאוחד תחת המניפולציות שלהם, לשמר את
היודו-נאציזם הישראלי והאימפריאליזם האמריקאי כתשובה הניצחת של
אירופה להיסטוריה העקובה מדם של היבשת המקוללת הזאת.
מדהים את פולי כמה מזכירות המתודות של האמנים האירופאים
המרקסיסטים את המתודות של הפשיזם, כמה זהות התפיסות האירופאיות
האלו זו לזו. מדהים כמה אנשים הרגו ונהרגו בעוון מגוון
האידיאות האירופאיות האלו - הנאציזם, המרקסיזם, האנרכיזם,
האיסלמיות הפנאטית, האינקוויזיציה, המיתולוגיה, הדמוקרטיה,
הברבריזם כולם מקורם בראשים החולים של תושבי היבשת המטיפה הזו
וכולם עוד קיימים בעולמינו עם כל אפס אירופאי שרואה עצמו כבעל
פריבילגיות כי הצדק איתו כי צלמו מספיק לבן על מנת להראות טוב
במראה. כל-כך הרבה אידיאות באירופה, כל-כך הרבה אידיאות בעולם,
יותר אידיאות שראוי להרוג ולמות למענן מאשר אנשים המהלכים
בתווך שבין גיאה לאוראנוס. לא מבין פולי איך האנושות עדיין
קיימת אם כל-כך הרבה שפטים נעשו כי אנשים האמינו באמת ובתמים
בצדקת דרך כלשהי או אחרת שלהם היא הייתה עולם ומלואו, הכול
כאמור עד המהפכה הרעיונית הבאה. האדישות, האידיאה הזו שתחת
חסותו של טואלטוס היא האידיאה היחידה בהיסטוריה שעוד אף אחד לא
הרג ואף אחד לא נהרג למענה, הגדולה שבה היא בשלילתה את הטעמים
והסיבות לבצע את אלו הדברים הנוראיים, האדישות היא ההגדרה
המדויקת ביותר של רעיון השלום. איש אדיש לא יהרוג אף אחד,
האדישות לא מעוררת להט פוליטי כלשהו אלא רק ניתוק נהדר
מהקולקטיב, אותו רעה חולה המבטלת את הפרט בפני עוצמתו של עקרון
השורות-שורות הצועדות מתוחות גב ברחובות, דגל אחד להם ולמענו
יהרגו וייהרגו כי רעיון זה או אחר בראשם החולה וצדק הוא אפס
לעומת הצורך להרוג. אין צבא לאדישות כשם שלא היה ולא יהיה צבא
לטואליטוס, בפסיביות הוא ינצח, באדישותו יפיל את שורותיהם של
יושבי האולימפוס כי אין דבר החזק בעולם מחוסר העניין ומסיגרית
המריחואנה שבידו ואותם אלים שלעזרתו היושבים במאורותיהם בגבעות
מנשה, מעשנים את תודעתם לדעת, הנוף הוא יפה עד שזה מכאיב
לעיניים. ה
טלוויזיה הריקנית הזאת, אין בה טעם כעת כשם שמעולם לא היה בה
כל טעם, אולי יהיה פרק של סיינפלד או משפחת סימפסון, משהו או
מישהו להעביר איתו איזו חצי שעה מהנה של בריחה לא רעה
מהמציאות, תוכן כלשהו שיפעיל מעט את בלוטות הצחוק המתגלגל.
מוכן פולי אף להתפשר על סתם איזו קומדיה עלובה, סתם משהו קליל
שישרוף חצי שעה מדכאת של צלילות מוחית ובדידות. החיים המשמימים
בתווך הזה שבין גיאה לאוראנוס, החיים שהם כלום מעבר לתנועה
אינרטיבית אינסופית המתרחשת במיליארדי גושי בשר סתמיים ומסכנים
שלא מוצאים את ימינם ושמאלם על גבי אותו קרום קטן נפח בין
האדמה לשמיים.
אלוהים אדירים שרמי כבר יגיע, פולי חש כי הוא עומד להתחרפן
לחלוטין. עצביו מרוטים ושריריו רוטטים כמו שלא רטטו זמן רב, יש
בו מתח, יותר מדי התנסויות בימים האחרונים, יותר מדי פעולות
ואינטראקציה. הלית אהובתו הלא ממומשת על ראשו, כמה לאהבתה אך
יודע כי זה לעולם לא יקרה. הטואלטה היא רק שורות מחוקות וחצאי
משפטים, היא לא הולכת לשום מקום כך משליכה במישרין גם על
הפוליאדה. ואריאלה... בכלל היא משגעת את פולי, זאת עם הישבן
המדמם הוציאה ממנו שדים שכבר זמן רב היו קבורים במעמקי ארובוס
של נפשו. קליטמנסטרה האומללה, הלנה המוצלחת, דוקטור איולוס שלא
ניתן לכופפו, רמי שמרגיש מצוין אך לא זז מטר ועל כל סטייה מאבד
את שלוות רוחו ומתעצבן, חש למעשה חרא כל חייו רק משקר לעצמו עם
תחושות רגעיות של מצוינות. פרס שפעם היה החבר הטוב ביותר אך
כעת לא רואה אותו פולי יותר כי האינרציה הובילה כל אחד מהם
לכיוון אחר, זהה בבדידותו אך במקום שיהיו לבדם יחדיו כעת כל
אחד מהם בודד רק לעצמו. והילדה המסכנה הזאת, אלוהים אדירים
הילדה הזאת... שוכבת מדממת על הארץ, מניעה את גפה השמאלית כמו
הייתה צפרדע פצועה, נועצת מבט ממוקד בפולי וזוחלת לקראתו
באיטיות מצפה ממנו שיביא את גאולתה, אוי... כמה שהיא טועה...
מפולי לעולם לא תבוא הישועה.
יותר מדי יש כעת על פולי, יותר מדי גחמות של יותר מדי אנשים
שכל אחד אמנם נותן לו דבר מה אך חש פולי כי אינו מסופק, עדיין
חש בדידות נוראית והרגשה מחורבנת של סתם אדם התר חסר כיוון
בישימון ענק ורוחש, כאיש החש צמא נוראי אך שכח את התועלת
בלשתות. ישימון ענקי בו תנועה ערה של תחנת רכבת, שם עוברים
ושבים אותם עוברים ושבים, אלו הלוקחים חלק כלשהו בחייו באים
והולכים והולכים ובאים אבל לא נשארים, כל אחד מהם הוא אפיזודה
חולפת לדידו של פולי, כל אחד חווה את התחנה הזאת, תחנת הישימון
הרוחנית שלו כסיוט שהוא אך ורק שלו. חסרי מנוחה כולם, תרים לכל
כיוון אפשרי אך אין יציאה מהישימון הזה, יש אולי מנוחה קצרה בה
מרגישים מצוין... איפה רמי לכל הרוחות? שיביא כבר משהו שיניח
את דעתו של פולי.
סופסוף דפיקות בדלת, קופץ פולי חסר המנוחה במהירות מהספה וניגש
אל הדלת כך פותח אותה בשמחה לרווחה. רמי עומד על המפתן, שואל
את פולי אם מרגיש הוא מצוין, מוסיף ואומר שירגיש עוד מעט הרבה
יותר מצוין.
'הבאת משהו לעשן?' שאל פולי, -'הבאתי חומר איכותי אחי... ערב
שבת נפל עלינו לטובה ואנחנו צריכים להרגיש מצוין לא?'
יצאו רמי ופולי למרפסת הדירה, התיישב רמי על כיסא הבריכה הנוח.
פולי הביא לעצמו כיסא מתוך הדירה, כיסא זקוף הרבה יותר שבישיבה
עליו לא ניתן להתרווח ולהביט על הנוף באופן המיטבי אבל מה זה
משנה? העיקר שרמי מרגיש מצוין.
'אמרתי לבנות שניפגש איתן עוד חצי שעה בפאב הבלייק, אז נשב
איזה חמישים דקות עכשיו, נרגיש מצוין ואחר כך תלך ותתלבש...
הלילה אני הולך לזיין את דנה הזאת גם אם זה יעלה לי בזוג
אשכים, כבר לא אכפת לי אחי, אני חייב לזיין אותה... מקווה שגם
אתה סופסוף תזיין...'
-'זיינתי היום כבר רמי...', קטע פולי את המלל השוטף של הזה
שמרגיש כל הזמן מצוין, שהקשיב לו במקביל לשאיפה בריאה מהבאנג
'...זוכר אותה, קוראים לה אריאלה ואתה הזה שהכרת לי אותה'
-'אה... כן, איך היה באמת ביניכם, יש לי הרגשה שהיא נמרה לא
קטנה במיטה... אה אחי... נהנתה?'
-'היא דפוקה על כל הראש אחי, אני נשבע לך בחיים שלי לא ראיתי
כאלו אנרגיות... לא אנרגיות, איני יודע איך להגדיר את זה, אולי
סתם מוח חולני של אישה שאין לה רגש בגרוש... אתה מבין שהיא
ניסתה לאנוס אותי'
-'אל תדבר שטויות פולי... מה זאת אומרת ניסתה לאנוס אותך?'
-'היא השתמשה בכוח, קראה לי כלב... בוא הנה היא דפוקה לגמרי'
-'אז מה עשית איתה?' שאל רמי בסקרנות...
-'חטפתי את העצבים שלי והכנסתי לה באבי אביה. תשמע... ברגע
שהיא התייחסה אליי כמו אל זונה הייתי חייב לעשות משהו, אחרת
אני באמת אהיה זונה. כל הרציונאל שלי לכך שאני לא זונה הוא
שהשליטה נמצאת בידיים שלי, אתה מבין? אני הזה שחודר ...אם
השליטה לא נמצאת בידיים שלי אז האקט המתרחש הוא אקט של זנות.
אז הייתי חייב לתקוף אותה, תפסתי אותה והפכתי אותה ותקעתי אותה
הכי חזק שיכולתי, תקעתי לה בטרטרוס רק כדי שיכאב לה, רק כדי
שאני אחוש שהשליטה היא שלי ולא להפך, אם היא לא הכלבה שלי זה
אומר במיידי שאני הכלב שלה ואחי... אני לא מוכן להיות הכלב
שלה'
-'אז זיינת אותה בתחת, ביג-דיל, אפשר לחשוב מה קרה'
-'זה לא הכי גרוע אחי, הכי גרוע שהכלבה פשוט אהבה את זה, בחיים
שלי לא ראיתי אישה שמקבלת אורגזמה בפי-הטבעת שלה. אני נשבע
לך... היא כל-כך התלהבה שלא נראה לי שאי פעם אני אוכל להוריד
אותה ממני... זה לא האקט עצמו תבין... היא גמרה במוח שלה, היא
כל הזמן חזרה על זה שהיא זקוקה לתחושה כלשהי וזה מה שגרם לה
להרגיש.... תחשוב באיזו רמה של אדישות היא נמצאת, תחשוב מה זה?
היא מטורללת לגמרי'
-'בוא הנה אחי... אני לא מאמין שנתתי לך אותה... אחת כזאת זה
החלום שלי', אמר רמי וחייך.
-'אז קח אותה, אני לא רוצה לראות אותה שוב בחיים שלי... עזוב
את הסקס, הבריאות הנפשית שלי כאן בסכנה... זה פשוט להתעסק עם
משוגעת, זה ממש לא מתאים לי אתה יודע... זה לא גורם לי להרגיש
מצוין'.
החזיק פולי את הבאנג, מקטרת מאולתרת בצלמו של הומר סימפסון
שמאפו יוצאת זרנוקית קטנה ממנה שואפים את העשן. 'אני לא מבין
רמי, איך אתה כל-כך חרמן? הרי יש לך שלוש תומכות, זאת אומרת כל
יום אתה מקיים מגע מיני לכל הפחות פעם אחת... איך אתה בכלל
מצליח לזוז, יש לך און מיני של סטיר?'
-'תראה אחי... תמיד אתה אומר דברים בשביל להישמע חכם הא?
...אין לי מושג מה זה סטיר אבל לא נורא... התומכות שלי זה
ביזנס, אני בא, נותן להן הרבה תשומת לב במשחק מקדים, בסוף חודר
ומוודא שהן יגיעו לאורגזמה. הכי חשוב זה לא לגמור לפניהן, גמרת
לפני שהיא גמרה אז לא תמצא את תעצומות הנפש להוביל אותה
לאורגזמה באותו האקט, קשה לפעול שאין לך מינימום תשוקה ואז היא
הולכת עם תחושה שהיא לא קיבלה תמורה לכספה וזו הפשלה הכי גרועה
בביזנס. אבל איתן זה רמאות, זה לא מין שאני נהנה ממנו... למרות
שכמה כבר אני סובל תכלס? אני משקיע חצי שעה עד שעה של עבודה
ליום, סוגר יותר מעשר-אלף לחודש, מה רע לי? אבל עדיין זאת
עבודה. אני לא חושב על עצמי בכלל, אני לא נותן להן לרדת לי
למשל או ליזום משהו. הן באות, שוכבות על הגב ואני עושה את כל
העבודה... ככה הסידור וזה בסדר גמור מבחינתי, העבודה שלי היא
להעניק להן תענוג מיני, לא לקבל מהן חלילה משהו. אם הן יענגו
אותי אני עלול לגמור ואז אחי... הפשלה הכי גרועה. אבל עם
דנה... אחי... אני הולך להוציא ממנה את כל החסכים שיש לי, אני
הולך לשכב על הגב והיא הולכת ללקק כל סנטימטר בגופי עם לשונה,
אני נשבע לך... אני לא אזוז מטר למענה... היא הולכת לגרום לי
להרגיש מצוין... אני הולך לגמור בזמן שאני ארצה, אני לא מתכוון
להתאפק... גם אם באותו הזמן הרקולס תקוע לה עמוק בגרון, מצידי
שתיחנק... אני חייב איזשהו מגע כזה, כבר די הרבה זמן לא היה לי
את זה. תשמע פולי... אתה אמנם יותר ותיק בביזנס אבל נראה לי
שאני קצת יותר מקצוען ממך, אתה נופל לכל מיני מלכודות מיותרות
כמו זה שאתה חושב שאתה מאוהב בהלית, זה סתם מסבך הכול'
-'הלית זה משהו אחר לחלוטין...', ענה מעט נזעם פולי לקטרוגי
חברו '...היא לא התומכת שלי במובן המקובל, יש פה רעיון אחר
לגמרי, אני יותר סרוגייט מאשר נותן שירות מיני גרידא'
-'זה בולשיט ואתה יודע את זה, פולי, אמנם אני לקחתי מהיחסים
שלך עם הלית את הרעיון למצוא בחורות מבוגרות ולהזדיין איתן
עבור כסף, זה אני יכול לנקוף לזכותך, אבל אין באמת הבדל
בינינו... בין מה שאנחנו עושים... שנינו זונות במובן
האובייקטיבי של המילה רק שאני לא רואה שום רע בזה, אני שלם עם
זה ולכן יותר קל לי. נראה לי שהרגשות שלך כלפי הלית נובעים
מרציונאליזציה שאתה עושה ליחסים ביניכם... אתה מתאהב בה אך ורק
על מנת שיהיה לך איזשהו משהו להתלות עליו... כלומר... האהבה
שלך כלפיה לכאורה היא בעצם הסיבה מדוע לא ניתן להגדיר את
היחסים ביניכם כזנות באופן מובהק, עצם זה שיש רגש מבחינתך מונע
מהאקט להיות אקט של זנות. אבל זה באמת בולשיט, צר לי לומר לך,
אני חושב שאתה מודע לזה היטב... כל פעם שאתה חושב אם זה באמת
יכול לקרות ביניכם... אם באמת אתם יכולים להיות זוג גם
במציאות, אתה נוכח שזה חסר סיכוי... נכון? אתה לא רואה את זה
קורה, כי זה לא יקרה ואם זה יקרה זה יהיה הדבר הגרוע ביותר
שיכול לקרות לך וגם לה. אם איכשהו היא תעזוב את בעלה, את
מעמדה, ילדיה, בטחונה הכלכלי ועוד כל זה רק למענך, אתה יודע
שתוך יום יימאס לך ממנה. אתה אמרת את זה פעם... אין דבר יותר
רע מהמציאות, מה שהתגשם הוא חסר ערך, לא? תהיו ביחד ומיד היא
תהיה חסרת ערך עבורך, אתה משתוקק אליה עכשיו רק כי אין לך
סיכוי להשיג אותה. תשמע, חבר... אין כל רע בהשתוקקות... אני
מניח כי התשוקה הזאת משפרת או מפלפלת את האקט לשניכם וזה נפלא,
אבל תזהר מאוד לא לעשות דבר מה שיסכן את זה... תיזהר לא
להתפתות לממש את מה שאתה חושק בו כי ההתממשות משמעה הסוף לכל
מה שטוב ביניכם. בסוף גם תישאר לבד וגם יהיה עליך למצוא עבודה
רצינית או לשוב לבית הוריך, אתה לא רוצה את זה נכון אחי? אני
מציע שתשאיר את החיים המשותפים עם הלית לפנטזיות, תמצא בחורה
שתהיה איתך לא בעוון סידור כלשהו, תמצא אהבה... דנה אומרת
שדפנה היא באמת חמודה, אחי... תלך עליה בלי היסוס, תעוט עליה
כמו נמר, אני לא רוצה לשמוע מילה אחת על הלית מעכשיו, רק איך
אנחנו הולכים לעשות שתי בנות בגילנו וברמתנו רק למען
תענוגותינו. את העבודה נשאיר לאמצע השבוע... היום יום שישי,
מחר שבת מחר שבת, שבת של גניחה... אהההה', גנח רמי המעט דלוק,
הפנה מבטו כלפי פולי וחייך.
'אחי...', שם ידו פולי על כתפו של רמי ואמר '...אני באמת שמח
שבאת, הרגשתי די חרא קודם... זה לא רק החומרים מדברים למרות
שהם נהדרים, אני חש תחושה של אופוריה כזאת... אבל זה בעיקר
חברתך, אני מוקיר את חברתך, אנחנו חברים כבר עשרים שנה ועוד לא
אמרתי לך פעם אחת בכנות שאני אוהב אותך... באמת ובתמים אוהב
אותך'
-'אני גם אוהב אותך פולי...', שם רמי את ידו שלו על כתפו של
פולי '...אתה אומר לי את זה בכל פעם שהחומר עולה לך לראש...
אני מקווה שפעם שתהייה צלול תגיד לי את זה... אז אני באמת אהיה
מאושר'
-'אבל אתה יודע שאני מתכוון לזה רמי, זה שאני קצת מסטול רק
אומר שאני מספיק בטוח לבטא את רגשותיי, אני אוהב אותך גם שאני
צלול רק אז הרבה יותר קשה לי להגיד את זה... בכלל אני לא ממש
מסטול, אתה בקושי נותן לי לשאוף... השתלטת על הומר סימפסון יא
מניאק תביא גם לי קצת, אני מסתמם רק מנשיפות שלך...'
צלצול הטלפון הסלולארי של רמי קטע את השיחה ביניהם, וכשענה רמי
השתלט סופסוף פולי על הומר סימפסון ושאף שאיפה הגונה לריאותיו.
מהצד השני של הקו שאלה אותו דנה מדוע הוא ופולי מבריזים להן,
אמרה שיגיעו עכשיו אחרת הן הולכות, הן מחכות כבר עשרים דקות
מחוץ לפאב. רמי המליץ שייכנסו פנימה ויתחילו לשתות, הוא ופולי
יגיעו תוך שתי דקות.
כיבה רמי את הגחלים שבראשו של הומר סימפסון, התלבש פולי בחופזה
ויחדיו הם הלכו מתנדנדים אל פאב הבלייק הממוקם לא רחוק מהדירה,
שם עינוגי המין העתידיים שלהם לתקוותם יושבות לא מרוצות
וממתינות. זיון לא מובטח להם הלילה, זה ההבדל המובהק ביותר
לעומת הסידורים השונים של שניהם. אין עסקים, כל אחד מהם צריך
לשלוף את תפריו ולנעוץ אותם עמוק בבשרן הרך של הבנות, אחרת לא
יאכלו הלילה, יישארו רעבים ובודדים, עבדים רק לעינוגים שעליהם
לתת ומהם סיפוק מוגבל. מוגבל רמי לכל הפחות, מבחינתו של פולי
אין את המתודות או הנהלים האלו, מבחינתו הוא ראוי גם כן לסיפוק
וקבלה מהצד השני כי נשיקה מהלית היא עינוג עילאי ובכלל, היא
מעניקה לו מזמנה, מעניקה לו את נוכחותה ואין עינוג הגדול מזה
בעולם, אין נפלא מזה מבחינתו. בתווך המזוויע הזה שבין גיאה
לאוראנוס הלית היא עלייתו של פולי השמיימה.

במעלה גבעות מנשה                    
יצאו פולי ורמי מדלת הדירה בקומה החמישית, ירדו מתנדנדים
במדרגות החשוכות של הבניין. רצה רמי להדליק את האור אך פולי
סירב, אמר שיש מספיק אור מהפרוז'קטורים ברחוב ואין לו שום רצון
להעיר את נתן או את הכימיירה הזאת מקומה שלוש. איים על רמי שאם
ידליק את האור ויפריע למנוחתה, ילדה קטנה תישרט עמוק בנפשה וזה
יהיה על מצפונו. צחק רמי לעומתו וענה כי בישראל כל הילדות
הקטנות נשרטות, הוא לא לוקח אחריות על כך, השריטה מקורה מחברה
שורטת בהגדרתה אז מה בדיוק מצפים ממנו.
'הכול רע פולי, ישראל זאת מדינה שלא משנה מה הכול יהיה בה
רע...', אחז בידו הימנית רמי המתנדנד את כתפו היציבה של פולי
תוך כדי הירידה במדרגות ובמקביל לדיבור נופף בכוח את ידו
השמאלית '...אנחנו באים מקיבוץ, יושבים מוגנים במעלה גבעות
מנשה ובעיקר מרגישים טוב עם עצמנו כי אנחנו לא דומים
בהתנהגותנו ובמעשינו לאף אחד מאלו שהובאו למדינה בכוח החל
משנות החמישים. יש לך מושג מה קורה בשאר המדינה פולי? בשכונות
של האתיופיים, הקווקאזיים, הבוכרים, המרוקאים, הכורדים,
הערבים? יש לך מושג? נראה לך שגם יותר טוב אצל אלו החזקים
לכאורה? ...הילדות עם החסכים של רמת אביב גימל או דניה שחוץ
מלעשות מחייהן טלנובלה רווית סקס ויצרים לא עושות דבר? אתה
מבין בכלל מה הולך עם אנשים? כמה מין ואונס, כמה כפייה ואיומים
התאגדו כאן... איילו תרבויות הגיעו לכאן, כל אחת יותר
פרימיטיבית מהשנייה, יותר מושחתת מהשנייה ומי שלא פרימיטיבי
אימץ את כל מה שרע בתרבות המערבית, את חיי אופרות הסבון.
הכימיירה הזאת שלך מכה את הילדה ואביה בטח אונס אותה, מה אתה
חושב קורה שם, מה אתה חושב שקורה בכל בית במדינה הזאת שלך? שלך
פולי... שלך... לא שלי, אני התנערתי ממנה כבר ממזמן... מדינה
מסריחה. אבל... נשבע לך אחי... לא הייתי מחליף את סדום ועמורה
הזאת שהיא הארץ שלך בכלום, הדבר היחידי שאני אוהב במדינה
הדפוקה הזאת שלך זה שכולם בה שרוטים, לכל אחד צלקות נפשיות כה
עמוקות שכל אחד רק חושב על איך להגשים את חשקיו הקדמוניים
ביותר'
פולי לא הקשיב לדיבורי רעו היות וכשרמי הדלוק מתלבש על איזו
נקודה הוא ממשיך לזיין את השכל עוד ועוד כך שוכח את הקונטקסט
בו נאמרה ההערה הראשונית וזורם עם רעיונותיו לתפיסות הקדמוניות
ביותר שלו עצמו. אילו זה היה חד פעמי מילא אך ככה זה תמיד, ככה
זה מוחו של רמי במיוחד כשיש משהו שמטשטש או מבהיר את מחשבותיו.
לרוב עונה לו פולי כי אין זה ממש משנה, אם אי אפשר לתקן אז
פשוט לזרום אם זה, לרדת משדות המרעה של המוסר הנוראי של גבעות
מנשה ולהצטרף לאורגיה הלוונטינית הזאת הנקראת מדינת ישראל. עתה
לא היה בכוחו של פולי לענות, פחות מדי היטשטש שם במרפסת עם רמי
שהשתלט על הומר סימפסון, מחשבות מעט עצובות מעיקות על ראשו,
מתח מצטבר בו, מתח נבנה לבנה אחר לבנה כך נסגר הוא בתוך חומות
של מחשבות להן לא מוצא פיתרון מניח על הדעת.
בקומת הקרקע שומע פולי תחונה מעבר לדלתו של נתן הזקן, רואה
בחריץ שבין מפתן הדלת לרצפה כי אור נדלק בתוך הבית, הוא תופס
בחוזקה בכתפו של רמי ויחדיו הם מתחילים לרוץ לכיוון הרחוב.
'מה אתה מפחד מהזקן הזה?' שאל רמי את פולי...
-'אני לא מפחד ממנו, סתם אין לי כוח לזיוני השכל שלו. הוא אמר
שיתבע אותי אתה מבין... אמר שהוא מכיר איזה שוטר שיטפל בי אם
אני לא אשלם. אמרתי לו שיביא משטרה בכיף אבל לך תדע במדינה
הזאת, אולי באמת הוא מכיר איזה שוטר שיבוא וירביץ לי... אתה
יודע כמה המדינה הזאת דפוקה'
-'תגיד לו פעם הבאה שהוא מאיים עליך שיתכונן לאיזה לילה אחד בו
תבוא אליו שהוא ישן ותדקור אותו. זה ישגע אותו לחלוטין נשבע
לך... נראה לי שזה רעיון שלי, אני לא זוכר איפה קלטתי את זה...
נראה לי שבאמת אני חשבתי על זה... אני גאון, תחשוב מה... תתקוף
אותו כשהוא ישן, אין דבר יותר מטריף מזה...'
-'זה לא אתה המצאת, רמי... זה ממלכוד עשרים ושתיים, זה מה
ששיגע את ג'ו הרעב... בכלל אתה המצאת משהו אי פעם יא מסטול?'
-'חבל... הייתי בטוח שהנה משהו שהוא סופסוף שלי... לא נורא בכל
מקרה לא הייתי עושה עם זה כלום', אמר רמי והתפקע מצחוק שמקורו
אינו ברור, הוא צחק וצחק לאורך כל הרחוב, משך את עיניהם של
עוברי ושבי הלילה, אלו שכרגע החנו את רכבם והם בדרכם לפאב זה
או אחר, בית-קפה זה או אחר, להשיג הרגשה זהה לזו של רמי על מנת
לחוש מצוין גם אם זה לכמה רגעים בודדים בחיי הישימון שלהם.
לא בדיוק סוף שבוע של פורענות כי אם סוף שבוע שגרתי של אלכוהול
וסמים האמורים ליצור תוחלת כלשהו לאותו כסף מסריח שבזיעת אפיו
של כל אדם ואדם נאסף גרוש אחר גרוש במהלך ימי החול. חש פולי
ריקנות נוראית כאשר רעו רמי עקוד אליו אחוז טרוף ותזזית,
לעיתים שר בקול ולעתים צוחק כמו על סף היסטריה ופולי המסכן,
שמסומם פחות ממנו ולכן הוא לו כעוגן כעת, אמור לכלכל את צעדיהם
נבונה, להימנע מרכב עובר זה או אחר, מערס עובר זה או אחר
המקטרג אותם כביטוי המיידי ביותר לחברה הישראלית שמסביב על
ערכי ההתערבות וההקנטות הבלתי נמנעים של יושביה הנוראיים.
התערבויות שהן אלו שבסופו של דבר יוצרות את אותן שריטות מרובות
בראשי יושביה, אותו חום נבזי ונוראי שמאוזכר ללא סוף בחיבה
יהירה בפי כל ישראלי סטנדרטי גאה.
ציר מוריה זועק אל אוזניו של פולי על שאונו הבלתי נגמר, כיסו
של רמי זועק אליו עם צלצול מתמשך הבוקע בקולי קולות צורמים
מהמכשיר הקטן היושב בכיסו. אלפי פנסים מנצנצים, מיליוני,
מיליארדי מקטעי אור הבאים ושבים, הנזרקים לכאן ולכאן, ניתזים,
מכים בעיניו הרגישות של פולי. רכבים חולפים ושבים, אורות
כחולים, צהובים, ירוקים, לבנים, אורות שחורים מנצנצים, מיליוני
אנשים רעים בוהים, מיליארדי אנשים בוהים מריעים וצורחים,
צפירות עד אין קץ, צלצולים מוכרים וזרים, קולות על גבי קולות
נערמים ואין מזור ואין בריחה וכשאדם מרגיש חרא אם לא ישאף
מספיק, המעט שבו יעצים את תחושותיו פי כמה וכמה עד שיחוש חשק
עז לנפץ את ראשו הכבד על הארץ, רק אז יבוא הס מיוחל והכול יעלם
מחושיו. הצטער פולי המסוחרר על שלא שאף עוד מיליון שאיפות
מהזרנוק שיוצא מחוטמו של הומר סימפסון, הוא תפס את רמי ויחדיו
התיישבו על ספסל המביט על המזרקה של כיכר ספר, בסמוך לחבורה של
חמש נערות צעירות שנמלטו מהם בבהלה.
פאב הבלייק נמצא מעבר לכביש אולם הדרך חסומה במיליוני מכוניות
הנוסעות במהירויות שאינן נתפסות במוחו של פולי ועל כן הסיכון
רב על התועלת אם ינסו הרעים לחצות את נהר האכארון הוא ציר
מוריה של שישי בערב. רמי סובב את ראשו מפולי והקיא את ארוחת
הערב הבודדה והמסורתית שלו, חתיכות מסריחות ודביקות של פסטה
ורסק עגבניות נשפכו על צידו השמאלי של הספסל. הקיא רמי את אותה
סעודה שעורך בגפו וממנה נהנה ביום השישי כשם שנהנה ממנה בכל
יום אחר בשבוע. מנותק רמי ממשפחתו שנותרה בקיבוץ, תא יחיד
במינו שכיום כולל רק את אימו שנותרה בגפה לאחר שיבת האב לחיק
האל המונותיאיסטי ועזיבתו את אשתו ובנה יחידה למען משפחה יותר
לגיטימית בעיני האל באיזו התנחלות בהר חברון. כפי שסיפר פעם
לפולי מעדיף רמי להיות בגפו לנצח זאת על פני לשוב עוד פעם
לקיבוץ ולראות את אימו קמלה מול עיניו, מוציאה את עלבונה עליו,
מטיחה בו כי בעוונו בעלה עזב היות והוא עשה את הרע בעיני האל
הדפקטי הזה שבשמיים.
בחורה מתנדנדת עברה בסמוך אל הספסל נתמכת בידיו החסונות של
בן-זוגה, בחורה שלבטח גם היא לא בחלה ממגוון החומרים המתגלגלים
כעת בערב הקיצי הזה של חיפה בסופשבוע, חומרים שמטרתם הנהדרת
היא להעיף את תודעת המציאות האובייקטיבית מראשיהם החולים של
בני עם ישראל, גם אם זה לכמה דקות מוגבלות ובעוונם הקימה בבוקר
היא סיוט מזוויע של כאב ראש ובחילה. הבחורה הריחה את הפסטה
המעוכלת בחציה של רמי, הרימה מעט את ראשה מעלה בבחילה ושמטה
אותו לקרקע, הקיאה גם היא, נוזלים מרובים נשטפו מפיה כמו
שמישהו פתח זרנוק מים אגרסיבי במיוחד מקיבתה. נוזלים כה רבים
הקיאה עד שהתאגדו הם לכדי זרם מהיר שניגר לתוך פתח ביוב שבצד
הכביש. חברה אחזה בידו האחת במותניה, בידו השנייה אסף את שיערה
השחור החלק והביט כלפי פולי בבוז. הביט בו פולי ואמר לו כי
לדעתו הוא האדם המאושר בתבל, הנה הוא תומך באהובתו בעת מצוקתה
ופולי מה יש לו? רק לתמוך בחברו האפלטוני שאינו נותן לו דבר,
אפילו טשטוש הגון לחולי מחשבותיו כשל מלתת לו הערב.
בן-זונה רמי, קילל פולי את חברו, נמצא כעת במעלה גבעות מנשה,
בשיא אדישותו המופלאה תחת כנפיו וחסותו של טואלטוס, משאיר את
פולי במציאות האובייקטיבית הנוראית הזאת להתנצל על התנהגותו
ולאחוז בגופו שנשמט אל תחתית הספסל. מבטיח פולי לעצמו כי
משישוב רמי מהגבעות ינזוף בו קשות ויכה לו נמרצות בהרגשה
המצוינת שכל עת אופפת לא אופפת את ראשו.
דמות ערפילית התקרבה אל הצמד שעל הספסל מול המזרקה, רכנה לעבר
אוזנו הימנית של רמי וצעקה בזעם כי היא עפה הביתה, לא מספיק
שחיכתה כמו מטומטמת כמעט שעה בסוף הוא מגיע מסטול. 'תתבייש גם
אתה פולי... רציתי להכיר לך את חברה שלי אבל לא מגיע לכם, זוג
קיבוצניקים מסוממים שכמוכם, אני לא מאמינה שבכלל הסכמתי לצאת
איתו שוב... הבנאדם לא רק שהוא זונה הוא גם חתיכת בן-זונה'
התנצל פולי בפני דנה, התנצל בשמו ובשם חברו שכנראה הגזים מעט
עם שאיפותיו...
-'אני יותר מדי שאפתן', בקע קול איטי מפיו השמוט של רמי
ולאחריה התפקע לפתע שוב בבת קול מהדהדת ומפתיעה שהקפיצה הן את
פולי והן את דנה ממקומם.
'הוא לא מבין שאני די מחבבת אותו...' אמרה דנה לפולי '...מחבבת
אותו למרות השטויות שלו. הוא סיפר לי בגאווה שהוא זונה,
כאילו... תעשה את זה אם אתה אוהב את זה, רק אל תהייה גאה בזה,
אל תספר לי את זה בפגישה הראשונה בינינו. מה הוא רוצה? לדחות
אותי מההתחלה? אני לא מבינה אותו... ממש לא מבינה'
-'דנה... אני יכול להבטיח לך שהוא בחור נהדר, אני לא ממש מכיר
אותך אבל אני כן מכיר אותו והוא באמת איש טוב. המצב שלו כרגע
נובע מטעות, הוא פשוט שאף יותר מדי'
-'אני בחור שאפתן...', שוב יצאה בת קול מפיו השמוט של רמי, פנה
אליו פולי ואמר לו לשתוק בקול רם כך שב והביט על דנה.
'...הוא קצת מדוכא כרגע... אבל הוא צריך אותך שתעזרי לו... הוא
לא יודה בזה אבל אני בספק אם לא נמאס לו מהזקנות האלו. כבר
יומיים שהוא לא מפסיק לדבר עליך ועל איך שינית לו את החיים.
אני מתחנן בפנייך שתעזרי לו, תהיי איתו פה למענו ואני מבטיח לך
שתקבלי המון בתמורה'
-'אני לא יודעת... יצאתי איתו פעם אחת ועכשיו אני צריכה לטפל
בו כשהוא מסומם? זה לא נראה לי... אבל אתה חמוד, אני כן רוצה
שתכיר את חברה שלי... היא מאוד התלהבה מהציורים שלך אתה יודע?
בכל מקרה היא בפאב, היא השטנית היפה הזאת שיושבת על הבאר, היא
לובשת חולצה שחורה, נועלת כפכפים שחורים פתוחים עם עקבים, יש
לה חצאית אם אני זוכרת נכון אבל מה זה משנה, תהייה גבר ותצעק
את שמה, תפגין שהיא חשובה לך מספיק על מנת להלחם עליה'.
עזב פולי את רמי רעו שמוט על הספסל לרחמיה של דנה חביבתו הלא
ממומשת. לא מתעניין בגורלו כעת, עדיין כועס עליו, לא על נטישתו
מחיק המציאות האובייקטיבית אלא על שלא לקח אותו עימו לחיקה החם
של האדישות שם במעלה גבעות מנשה. קיווה פולי שדנה תישאר איתו
ותדאג לו, משנכנס לפאב והביט אחורה עוד ראה אותה יושבת לצידו
על הספסל, מי יידע, אולי יתעשת איכשהו רמי ועוד ישכיב אותה
הלילה. דבר זה בהחלט נמצא ביכולותיו של האיש ששם את מושג
האגו-צנטריות בקטלוג יחיד עם מושג הנתינה, לא ידפוק חשבון בכל
מקרה ויעוט עליה כנמר גם במצבו הרעוע כעת, ימכור את כל מה שיש
לו עבור אך להרגיש מצוין לשנייה אחת אומללה.
נכנס פולי לתוככי הפאב הרועש והערפילי, נראה כאילו החומרים
שנדמה כי התפוגגו ממוחו בשקט היחסי של הרחוב שוב פרצו פנימה
בסערה וערבלו את חושיו, התערבבו עם מוזיקת הבומים הרועשת של
הסצנה הרדודה של הטראנס. כשל פולי מלהתקדם בתוך החלל המוגבל של
הפאב, לאן שלא פנה התנגש במישהו ומיד התנצל בביישנות. כמה
בחורות יפות יש שם, כל אחת נוטפת דבש, אילו היה מעט יותר
מטושטש לא היה בוחל בלשלוח את ידיו כלפיהן, כלפי שמלות הערב
המינימאליות שבראשן חריץ עמוק, מפציעות הן ונעלמות ככה אחת
אחרי השנייה מול עיניו הלוטשות של פולי. כמה מחשופים אלוהים
אדירים, חש פולי כמו שהגיע לאיי המאושרים, דם זרם בחוזקה
בעורקיו, ליבו כמעט והתפוצץ, שוטטו עיניו מציצי לציצי, ידו
הימנית נתלתה באוויר מהופנטת, כמו תנועתו של הקוברה לפני
התקיפה הבלתי נמענת, מחפשת היד אחר טרף לנעוץ בו את טפריה.
והנה שם יושבת היפה מכול, חולצה שחורה לבושה עליה, מבליטה את
הפיגורה הבשלה של הגוף הנשי הרך הזה. הטרף בכבודו ובעצמו,
חצאית שחורה המגיעה עד ברכיה, מבליטה רגליים לבנות וחלקות,
רגליים כל-כך טהורות כמו שמעולם לא נגעו בהן קודם לכן. כפכפים
שחורים עם עקבים בינוניים לרגליה שבחינניות תלויות כמעה
באוויר, מתנדנדות כמו ענפי עץ דקיקים שרוח מסתורית מכה בהם
ברכות. התרשם פולי מהחן שאין לו סוף בכפות רגליה, מתאימות
הכפכפים לרגליה, נותנות לה נופך כל-כך אטרקטיבי שזה פשוט
מכאיב.
משוש חייו של פולי היא דפנה, ניגש לכיסא הגבוה שלימינה שבמקרה
התפנה כעת מזה שישב עליו ואותו כנראה דחתה. התיישב פולי על
הכיסא ונעץ בפניה את מבטו. בפרופיל נראו פניה כה עדינות, כה
עגולות ונשיות, אף רך ועגלגל, שום זווית חדה בראשה אלא מכלול
פניה מתעגל לידי שלמות נשית. הנשיות מתאפיינת בעגלגלות לפי
משנתו של רובנס, נשיותה העגלגלה של דפנה דמתה לדמותה הזוהרת של
פוייבה מציורו של רובנס אותה חומדות בעוצמה זרועותיו השריריות
של פולידאוקס בעת שחוטף אותה מסוסי אביה המתפרעים. חושש פולי
מהגשמתה המיתולוגית, חושש כי היא אהובתו הלא ממומשת של אפולו,
חושש כי יהיה עליו לרוץ אחריה בשדות כמו אחיו, בנו של זאוס,
ודבר לא ייפול לידיו כי תהפוך לעץ למען שמירת טוהרה. אבל לא...
הפנתה דפנה את פניה המרהיבות לכיוונו של פולי וחייכה, קירבה את
שפתיה אל אוזנו השמאלית וצעקה בצל שאון המוזיקה החזקה של הפאב
כי היא מאוד שמחה סופסוף להכירו. הביט פולי בעיניה הכחולות של
דפנה והיא הביטה אל עיניו וחייכה קלות במבוכה.
'מה את רוצה לשתות?' שאל פולי את דפנה והיא ביקשה ממנו להזמין
לה סאת'רן קומפורט. הזמין פולי את הליקר שביקשה היפה שלידו ולו
הזמין כוס וודקה נקייה עם פלח לימון לידה. מיד כשקיבל פולי את
משקהו הוא אחז את כוס הזכוכית בכפיו ובלגימה רציפה סיים את
הנוזל השקוף שבה, נתן לגרונו לצרוב לשנייה או שתיים אז נגס
במהרה בפלח הלימון, נתן לעסיס לזרום בחלל פיו ולהרגיע את
הצריבה. בעבור שניות מכה נהדרת הכתה בראשו, טשטשה שוב את
תודעתו, לידו היפה בנשים, פוייבה הנאה הנושאת באופן אירוני שם
מיתולוגי אחר של אישה שמיניותה אינה מושגת, מהווה מראשיתה
סטירה מצלצלת לשאיפותיו המטושטשות של פולי. תוהה פולי אם כלל
רוצה להשיגה מהבחינה המינית, האם לא חושק בה להגשמת מהוויו
האחרים, חושק בה מהבחינה הרוחנית בה אין ריחות שונים של הגוף
הנשי מהם ריח בושם מפתה שלעיתים רק מחפה על ריח חריף של צחנה.
לא בזאת חושק פולי, לא חושק באי השגתה המינית, באי הגשמתה אלא
חושק ברוחה, ברכותה, ברחמיה, לא בקיומה הפיזי שמעבר לגמירה
הבלתי נמנעת ורפיונו של פוליקלס המאבד כל חשק לקרבתה.
רוצה פולי לחוש אותה לא מושגת כפי שרוצה לחוש כך את הלית אך
הסידור מכריח אותו אך להשיגה וזהו. רוצה כי בכל עת שהיא לידו
יזדקר מתוסכל פוליקלס, לא יוגשמו מהוויו אלא רק מהוויו הטהורים
של פולי, רגשותיו יקבלו מזור ולא צרכיו המיניים. יחוש אותה כמו
שחש בעת שמחבק את הלית הישנה, מחבק אותה כי רוצה אותה לעצמו כך
ליבו נכמר עם עזיבתה ועזיבת התפר הנהדר שבין רגליה, שיבתה
הבלתי נמנעת לחיק משפחתה המתפקדת. רוצה את דפנה בזרועותיו,
רוצה להניח את ראשו בחריץ העמוק שבין שדיה, חריץ הנראה בעיני
רוחו כמו אותו וואדי עמוק הנחרץ בפאתיו הצפוניים של קיבוץ
רמת-השופט, לרגלי הבית בו גר בילדותו. וואדי בו חפר נחל אכזב
שזורם לאיטו בין הגבעות השונות של רמת-מנשה עד שמגיע לעמק
יזרעאל. רואה פולי בשני שדיה של דפנה את איי המאושרים, את
גבעות האליסיום בהן תנוח נשמתו עד אין קץ עם תום הילך חייו
ההרואי, זאת כמובן כתנאי לסיום העלאת הטואלטה לכתב.
שאלה דפנה את פולי אם ברצונו לצאת החוצה ולטייל קצת, למצוא
איזה מקום שקט בו יוכלו לשבת ולדבר. שמח פולי על הצעתה, מאסו
חושיו מההקצנה שהתרחשה בפאב, מוזיקה רועשת מדי המקשה על
אוזניו, יותר מדי אנשים המתחככים ומתנגשים בגבו בעודו יושב,
ריח האלכוהול וזיעת הגוף המבחילים, העשן הצורב את העיניים וטעם
האלכוהול הרע שעוד נותר ברירו. מרגיש פולי מצוין כעת, צירוף
מוצלח של מכת הוודקה הבלתי נמנעת יחדיו עם אופוריית האפשרויות
הבלתי מוגבלות הנובעות מקרבתה של דפנה.
דפנה הובילה את פולי לדרכם, אחזה קלות בידו, קמה מכיסאה הגבוה
והתחילה לתור אחר הדרך החוצה. נגרר אחריה פולי, היא שהובילה
אותם בדרכם, מגוון של התנצלויות פה ושם עם חיוך צחור שיניים
לדלוק זה או אחר החוסם את הדרך המיוחלת אל החופש והאוויר
היחסית נקי.
משיצאו מהפאב הביט פולי לכיוון הספסל עליו השאיר את רמי השפוך
לחסדיה של דנה, משהביט ראה אותם יושבים על הספסל חבוקים
ושפתיהן צמודות זו לזו. בן-זונה רמי, לא משנה מה יקרה תמיד
יצליח העלם למנף עצמו, מינף את זעמה של דנה לתועלתו, התייחס
אליה כל-כך חרא עד שלא יכלה לעמוד מול קסמו. איזו אישה זאת בשם
זאוס הקדוש, ככל שיתייחס אליה רע כך תמצא עצמה יותר כבולה אליו
ברגשותיה, כך תחייה באשליה תמידית שביום מן הימים תצליח לאלף
אותו וכשתצליח, יודע זאת פולי היטב מניסיונו, אי אז ימצא הבחור
אישה אחרת עליה יטיל את המטען הרגשי הלא פשוט שלו, מטען של רגש
מטורף ותזזיתי שאין ממנו החלמה אלא רק מזור רגעי הנקרא הגשמה
גופנית, מזור הסקס ותחושת הכיבוש.
הביטה דפנה גם כן על הזוג המתמזמז בספסל מצידו השני של הכביש,
חייכה בפה גדול וצעקה לחברתה בהצלחה. חייך עימה פולי, חייך כי
רמי ירגיש מחר מצוין משמע לא ירגיש חרא, עוד יום בחיי חברו בו
יצאו הדיוסקורים למענו ממחילות העפר בתרפני ובאים לעזרתו של
טואלטוס במלחמה האדישה שלו כנגד האלים האולימפיים... הכול למען
הגשמת הרמיאדה. מה פשר המלחמה הזאת? תהה לעצמו פולי, האם היא
בכלל קיימת? במי הוא בעצם נלחם? האם זאוס הוא דוקטור איולוס,
החברה הישראלית? מי אלו האלים האולימפיים? לכל הרוחות...
השתרך פולי אחר צעדיה הבוטחים של דפנה, אמרה כי רוצה ללכת עימו
לאיזה ספסל מרהיב היושב בלב גן משחקים לא רחוק, סמוך להיכן
שהיא מתגוררת כעת עם שותפה. דפנה הלכה צעד לפני פולי, לא
החליפו ביניהם מילה כל הדרך, ציר מוריה היה סואן אך משהגיעו
לרחוב מאפו בדרך לבית-החולים כרמל נרגעה האווירה האורבאנית,
מעין תחושה של קיבוץ בינות הבתים נמוכי הקומה של הרחובות
הקטנים והחשוכים שמסביב לבית-החולים. השקט ששרר ביניהם במהלך
ההליכה הותיר את מחשבותיו של פולי לעסוק בדרכי ההתקדמות של
הטואלטה, לדון בינו לבין עצמו על הערכים הפילוסופיים שאמורים
להיגזר מאותה גיגנמכיה. האם כדאי להשליך זאת על תורות מלחמה
מודרניות זאת בהתאם לייצוגו של טואלטוס, קרי טואלטוס כלוחם
חופש לעמו וטרוריסט לפי הסמנטיקה של עבדי האלים האולימפיים,
יושב בגבעות מנשה ומטיל חיתתו על שיירות צבאות האימפריות הרבות
אלו המייצגים ממסד אגרסיבי, ממסד פאשיסטי, סדר ושורות-שורות
תחת דגל אחד. האם מלחמתו של טואלטוס היא בעלת ערך? הרי כה אדיש
הוא עד שלא יודע עבור מה עליו להלחם, אף אחד עוד לא הרג ונהרג
בעולם בעוון אדישות, כך האם טואלטוס לא נלחם כלל באלים
האולימפיים אלא פשוט לא סר למרותם עקב אדישותו ועל כן מצטייר
בעיניהם כאויב או מורד? אל האדישות הדגול, סיגריה של גראס בידו
והעולם עובר מולו כרכבת דוהרת אך הוא יושב על ספסל ומביט בה,
תוהה על שתוהה, יורד לפרטים הקטנים ביותר וכושל במכוון מלתפוס
את המכלול כתמונה אחת גדולה ויחידה כי אז יביט וייראה כי הכול
אינו נכון, אז תתעורר צמרמורת שתרעיד את כל גופו ותוציא אותו
מאדישותו אל חיק הכעס ואי הצדק, אל חיק הדיימונים השונים פרי
בריאתו של זאוס.
גבעות מנשה כאידיליית הנעורים של פולי, הגבעות כמרפסת בה יושב
ללא חשש ומביט על העיר דוהרת מול עיניו העייפות. מרגיש מצוין
פולי על המרפסת, מרגיש אדיש ועל כן יכול העולם לדהור לדרכו,
אין זה נוגע אליו יותר, פולי בעולמו שלו תחת טואלטוס אינו נתון
לשום מרות.
לא הביט פולי על דפנה, לא בחן את שעליה ומראיה כפי שבחן אמש את
אלו של אריאלה במפגשם הראשון או כפי שבחן את של הלית ממזמן,
שראה אותה לראשונה אחרי שנישאה לפרופסור בבת-המצווה שערך אחד
מהסגל באוניברסיטה עבור בתו לפני שנים לא מעטות. לא קלט אז את
חינה, הניח עם התאהבותו בה לאחר הסכמת הסידור כי היא מסוג
הנשים שיופיין הפנימי מדגיש את זה החיצוני או מכפילו פי כמה,
משמע רק לפי מראה לא תפיל אף אחד ברשתה.
דפנה הייתה יפה, הייתה סקסית להדהים אולם זאת לא הייתה שעתם
הטובה של חושיו של פולי, אחרי מעט החשיש ואלכוהול חש כי ראשו
כבר מזמן אינו ממוקד, אינו מסוגל להבחין בתמונה בכללותה,
בורחות מחשבותיו לפרט זה או אחר אך המכלול כמעט ולא קיים. דפנה
כמעט ולא קיימת כעת במחשבותיו זאת למרות שמשתרך אחריה כבר דקות
לא מעטות בהליכתם ההזויה ברחובותיה החשוכים של חיפה.
התיישבה דפנה על ספסל שגבו מופנה לבית-החולים וחזיתו פונה
לערוץ נחל עמוק היורד כלפי הים התיכון בשיפוע חד. חש פולי
תחושה טובה, אפשר לומר כי מרגיש מצוין אבל מושג זה משויך אך
ורק לעת של צלילות דעת, מושג שנוצר בתוכו כאמור לא מעט אלמנטים
אירוניים המערערים כליל את כנות התחושה הטובה אל מול שקר די
נבזי של המציאות האובייקטיבית, על כן ניתן להגדיר את תחושתו של
פולי כהרגשה טובה באופן כנה לחלוטין. התיישב פולי בסמוך לדפנה
אך שמר ממנה מרחק מסוים, כלל לא הביט בה אלא הביט על הנוף
ושתק. מיתרונות העיר היושבת על ההר, עוד מראה פנוראמי מרהיב
ונדיר, הפעם מביט אל פנים המדינה ולא אל הצפון, מרחוק אפשר היה
לראות את ארובות חדרה פולטות מעלה פס עשן דקיק. היה ניתן לראות
על קו האופק את אורותיה המרוחקים של נתניה, אולי אף יותר
דרומה, אולי גם את מגדלי השן התל-אביבים הנמצאים בכלל ברמת-גן,
מהווים הם את הדאון-טאון הישראלי הסימבולי לכלל הנוף הלוונטיני
שערכיו האסתטיים זרים לחלוטין.
'על מה אתה חושב פולי?' שאלה דפנה '...אתה נראה מרותק למשהו,
אתה יכול לשתף אותי במה?'
-'אני לא יודע בדיוק...', ענה פולי '...את מכירה את זה שמיליון
מחשבות דוהרות לך בראש כמו רכבת?'
-'כן... לפעמים... אני חושבת שזה דבר טוב, זה כלי נהדר להבין
על עצמך כל מיני דברים, למקד מעט את תשוקותיך, לחדד מהן
רצונותיך. אתה פשוט נראה כל-כך רציני, אני מרגישה שאתה נמצא
בעולם אחר'
-'גם אני מרגיש ככה לפעמים... תתני לי עוד דקה ואני אשוב
לסורי, אל תיבהלי מזה'
-'אני לא נבהלת... אני חושבת שזה מקסים... מראה על עומק
מחשבתי'.
-'אז ספרי לי קצת על עצמך דפנה, מי את? מה את? מאיפה את? למה
את? איך את?' שאל פולי ודפנה הגיבה בצחוק מעט מבויש.
-'טוב... שמי דפנה, נחמד להכיר אותך...', אמרה והגישה את ידה
לכיוונו של פולי, הוא לחצה ואמר שנעים לו להכיר אותה גם כן אך
היא שמרה את ידה בתוך ידו, לא משכה אותה חזרה כלפיה אלא חפנה
את ידו הרפויה ואחזה אותה ברכות '...אני בת עשרים וחמש עוד
מעט, לומדת סיעוד שנה שנייה, אני רוצה להיות אחות ובגלל זה אני
חצי מהזמן באוניברסיטה וחצי מהזמן בבית-החולים רמב"ם'
-'התלמדות מעשית?', שאל פולי -'לא... שם אנחנו לומדים. מה עוד?
נולדתי בחיפה, ברמת-אלמוגי, רחוב איינשטיין אם אתה מכיר, יש לי
שתי אחיות גדולות וחמודות, שני אחיינים שאני מתה עליהם...
נפרדתי מחבר לפני שלושה חודשים, היינו ביחד שנתיים אך מצאתי
שהוא לא מי שבאמת מתאים לי, זה לא שהוא היה אדיש, אין לי ממש
בעיה עם נינוחות בחיים... אין לי בעיה עם סטלנים, אלא הוא
סתם... אתה יודע... מצא באדישות תירוץ, כלומר לא הייתה לו שום
כוונה להתקדם בחיים רק בגלל שהוא טען שלא ממש אכפת לו מכלום.
לדעתי זה בולשיט, בסדר... תעביר שנה שנתיים ככה אבל תראה איזה
שהו עתיד כלשהו, שקר לי אפילו... תגיד שבגיל ארבעים תהייה קברן
רק דבר איתי קצת על העתיד...'
פטפטה ופטפטה דפנה בעוד פולי הביט מאושר על הנוף, הביט על קסמו
של הצד האחר הנשקף ממרומי הכרמל, הרגיש מצוין עם אורות מישור
החוף כך שכשל מלהקשיב לדיבורה המתגלגל. מדי פעם הנהן או שאל
שאלה בנאלית כלשהי, פשוט ניסה למשוך את הזמן הזה בחברתה, זמן
שמוקיר פולי כי היא עימו יושבת על הספסל מבחירתה הכנה, מתוך
הסידור הכי בסיסי והכי מתוק שיש, סידור בו היא תהייה איתו והוא
יהיה עימה והכול לתועלת הדדית, שניהם לא יהיו לבד רק מהסיבה
שיהיו יחדיו.
אוויר קריר זרם מכיוון הים, גרם לדפנה לטעון באוזניו של פולי
כי מעט קר לה ושיעשה משהו בנידון, הבין פולי את הרמז וקרב
אליה, חפן אותה קלות בזרועותיו.
'אני לא יודע איך להגיד לך את זה דפנה אבל אני פשוט מרגיש טוב
כאן איתך, זה לא איזה זיון שכל או משהו אלא באמת תחושה כנה
שאני חש כעת, מרגיש לי טוב פה לידך. תעשי עם זה מה שאת רוצה...
אני יודע שאנחנו בקושי מכירים אחד את השני אבל... זאת פשוט
הרגשתי הכנה'
-'אני שמחה שאתה מרגיש טוב פה לידי פולי, אני שמחה שאין בינינו
את המתח הזה שבדרך-כלל קיים בין שני אנשים שרק נפגשים... אתה
מכיר את זה? שעוד צריך לעשות רושם, אבל לא נראה לי שככה זה
בינינו...'
-'פשוט הרגשה נעימה...', קטע פולי את דפנה והמשיך '...שום דבר
מעבר לזה... אין טעם יותר מדי להשקיע בזה מחשבה, לנסות לנתח את
זה או משהו דומה... פשוט כמו שאמרתי לך זה מה שאני מרגיש. את
שמעת עליי, נכון? דנה בטח סיפרה לך עליי ועל רמי...'
-'על רמי היא סיפרה לי... נשמעה די עצבנית... שאלה איך כל פעם
היא מוצאת רק אנשים כאלו דפוקים, אמרתי לה שנראה לי שלזה היא
נמשכת, היא אוהבת את האווירה הזאת...'
-'אווירה של טלנובלות', העיר פולי.
-'...כן, כן... בדיוק. זה משהו אולי בגנים שלה, תמיד היו לה
סרטים עם החברים שלה. אצלי זה לא ממש ככה, אולי אני יותר
ליברלית, לא יודעת... המשפחה שלה יותר שמרנית משלי, מרוקאים
כאלו... לא ממש פרימיטיביים אל תבין אותי לא נכון, אימא שלה
היא רופאה ברמב"ם... אבל אתה יודע, נורא חשוב לה מה סבא שלה
יגיד, תאמין לי... זה הדבר היחיד שהיא דאגה בגללו מהרגע שהיא
פגשה עם רמי, מה סבא שלה יגיד. אבל לא נראה לי שיותר מדי אכפת
לה, נראה לי שאולי זה מה שבאמת מדליק אותה, הוא מתוסבך אתה
יודע... בנות תמיד נמשכות לכאלו מתוסבכים, מאמינות שיוכלו
לשנות אותם... וזו די טעות לדעתי. אז מה איתך, ממה שדנה אמרה
לי רמי למד את זה בכלל ממך, הוא סיפר לה שלך היו יותר מדי
תומכות אז שלחת אליו כמה'
-'תראי דפנה... רק בגלל שאני מכיר את רמי אני לא מתעצבן מזה...
אני יודע שגם אם אתעצבן זה לא משנה, ככה הוא מתנהג, מבחינתו
המטרה מקדשת את האמצעים. אין לי יותר מדי תומכות, יש לי בדיוק
אחת ולדעתי הנסיבות מצדיקות את זה. בעלה הוא הבוס של אבי, הם
עובדים יחדיו באוניברסיטה... היה לו שבץ ומאז הוא אינו
מתפקד... את יודעת? ...בכל מקרה הגענו לסידור שהם נותנים לי
דירה שבבעלותם ואני בתמורה מקיים יחסים מיניים עם האישה... שום
דבר מעבר ליחסים מיניים... רק ממלא אחר צרכיה הטבעיים. לדעתם
כנראה אני אדם די אדיש ועל כן יכול להתמודד עם זה, בעלה מפחד
שהיא תעזוב אותו בגלל שהוא אינו מתפקד אבל נראה לי שהיא אוהבת
אותו בכל מקרה... היא לא תעזוב אותו... את צריכה להכיר אותה,
היא האישה הכי נחמדה בעולם'
-'זה לא מפריע לך?' שאלה דפנה '...לא מפריע לך שהיא שוכבת איתך
ואז הולכת? בטח יש לך אי איילו רגשות כלפיה, אולי אתה אדיש
לטענתך אבל זה נראה לי שצריך להיות ממש אדיש או ממש דפוק בראש
בשביל לשכב עם מישהי כל-כך הרבה פעמים ולא לפתח איזשהו רגש
כלפיה... זה נשמע לי לא טבעי'
-'כנראה ויש לי רגש כלפיה... אני לא אגיד שלא כואב לי שהיא
הולכת ממני ושבה לביתה כי זה כן מכאיב, אני כן רוצה שתישאר
איתי, אבל זה בגלל שאני לא רוצה להיות לבד בעיקר... אני כנראה
מאוד נמשך אליה רק כי היא שם איתי, אם אמצא מישהי אחרת שתהייה
לצידי אני בטוח שאתאהב גם בה. זה פקטור של זמינות... פשוט לא
הייתי עם יותר מדי בנות בחיים שלי, אף פעם לא הייתה לי חברה
למשך זמן... הייתי עם בנות לא מעט אבל לא הייתי בקשר וכנראה זה
מאוד חסר לי כי אני מאוד רוצה להיות בקשר... אני לא כמו רמי
שלא אכפת לו מכלום כי כן אכפת לי... כן קשה לי עם הסידור הזה,
קשה לי כי היא הולכת אבל נוח כי זה מממן לי דירה לבדי, אני לא
צריך לגור עם ההורים וזה דבר נפלא'
-'אם נהייה ביחד אתה חושב שתמשיך להיות גם איתה... זה אולי קצת
חוצפה מצידי לשאול אבל אתה די מוצא חן בעיני... סתם אני רוצה
לדעת כבר עכשיו אם יש לי טעם להשקיע, למרות שנראה לי שכל עוד
אנחנו רק יוצאים הסידור הזה לא יפריע לי יותר מדי'
-'תראי... אני לא בטוח שהוא צריך להפריע לך בכלל... כלומר,
ברור שאם אני אהיה בקשר הדוק עם מישהי אני אפסיק את זה, זה
סידור ארעי שנוח לי איתו כעת... אבל זה בעיקר כי אני די
בודד... די חסרה לי חברה... אם זה לא מבריח אותך הרחק ממני כבר
עכשיו מבחינתי זה סימן טוב, מתישהו אני מניח שהסידור הזה
ייגמר. אבל אני צריך להיות כנה איתך... אם אנחנו כבר יושבים
כאן ובוחנים אחד את השני לעומק...', אמר פולי וצחק קלות במבוכה
'...היום הייתי בסידור עם עוד אישה, אחת יותר מבוגרת ששילמה לי
עבור מגע מיני... זה כן מעין זנות אני מודע לזה דפנה, אבל עם
זה היה לי רע, עם האישה הזאת היה לי רע ואין לי שום כוונה
להמשיך את זה. אני לא רוצה יחסים מהסוג הזה בהסתר... תביני...
אם כבר אז שיהיה מגע גלוי ונהיר ולא תחושה בלתי נמנעת של מעשי
זנונים זולים. בכל מקרה... בדברים כאלה אין לי כוונה להמשיך,
אני לא כמו רמי כאמור... אין לי את הרציונאל שלו, הוא מסוגל
להסביר את זה בכל-כך הרבה אופנים שזה מפחיד, כל אחד מקבע אותו
כאליל האדישות... הוא כנראה הרבה יותר אדיש ממני, למרות שכל מה
שאני רציתי להיות זה אדיש... כנראה שאני לא כל-כך כי באמת יש
לי איזה רגש של התאהבות בהלית... אני כנראה מתיימר להיות אדיש
אבל אני לא... יותר מדי דברים מפריעים לי והראשון בהם הוא שאני
ישן לבדי בכל לילה. אל תחושי מאוימת, אני לא אומר שאני בונה על
לישון איתך או משהו כזה, רק אומר לך בכנות שאני מרגיש רע עם זה
שאני ישן לבד'
-'אני חושבת שזה רגש נהדר פולי... אין דבר יותר נורא מלישון
לבד כל לילה... אני מכירה את התחושה הזאת וגם אני לא רוצה
לישון לבד, תאמין לי... אתה כן מוצא חן בעיני ואני לא חשה
מאוימת, ברגע שראיתי את הציור שלך הבנתי שיש בך המון רגש,
מזכיר לי ציורים של פרידריך, כל הדמויות האלו שעומדות מול הנוף
ובוהות, אתה מכיר? ...אתה לא תצליח להסתיר את הרגש שקיים בך
בכל מקרה הוא יוצא בעבודות שלך. נראה לי שאנחנו צריכים להיפגש
כמה פעמים, לקחת את הכול לאט-לאט ובסוף נראה לאן זה ילך, באמת
יש לי תחושה טובה בקשר אליך פולי, אני חושבת שאתה מאוד מתוק...
אולי קצת תמים אבל... בנאדם טוב וזה מה שחשוב. בכל מקרה אני
אלך לישון אני צריכה לקום מחר מוקדם... רוצה להיפגש מחר? בערב
אני פנויה ואני אשמח לצאת איתך לאנשהו'
-'אני גם אשמח...', אמר פולי בשמחה מעט אדישה למראית עין למרות
שפרץ חום מילא את גופו '...מחר בשמונה ניפגש... אני מכיר איזה
בית-קפה טוב ליד מרכז חורב... תהיי במדרגות של המרכז בשמונה
ונלך אליו, מה דעתך?'
-'נתראה מחר מתוק', אמרה דפנה וקמה מהספסל. היא רכנה לעבר
פולי, נשקה קלות על לחיו ובירכה אותו לשלום. הביט פולי בצלליתה
החשוכה מתרחקת ממנו. בכל כמה צעדים סובבה דפנה את ראשה והביטה
בו בחזרה, הרימה את ידה הימנית באוויר וחייכה עד שלבסוף נעלמה
באחד מגרמי המדרגות החשוכים המטפסים אל הרחובות במעלה ההר.
המשיך פולי לשבת עוד כמה רגעים והביט על הנוף, הריץ שוב ושוב
את התרחשויות הלילה וניתח את הכיוונים האפשריים שייגזרו מהם.
הרגיש פולי טוב, לא אותה הרגשה מצוינת הצהרתית אותה חש רמי בכל
עת ככיסוי בוטא לתחושת הדיכאון האופפת את חייו, תחושת החרא
הנצחית. חש פולי טוב כי דפנה היא טובה, כי באמתחתו הגשמה כנה
של אהבה או לפחות אפשרות מבטיחה לזה, אפשרות המעוררת תקווה זאת
בניגוד לפסיאודו-רגש הנוראי הזה שחש כלפי הלית, רגש שאין סיכוי
שיוגשם והרי זה האכזרי מכל.
קם פולי ממקומו והחל מטפס חזרה לכיוון ציר מוריה. תהה מה עלה
בגורלו של רמי השפוך בלילה זה, ניחש כי לבטח שוכב הוא כעת
בזרועותיה של דנה, מרגיש מצוין תחתיה, מרגיש מצוין כי מפיל
אותה לתוך המלכודת שהיא המגע עימו, הולך לתסבך את חייה כפי
שחייו מתוסבכים, פשוט מסרב, בדיוק כמו פולי, להתערבל בגפו בתוך
המערבולות האלו של רגשותיו. לא מרחם על דנה, כל אחד מקבל את מה
שהוא חושק בו, לא מן הסתם היא נופלת פעם אחר פעם בזרועותיו
למרות שמאכזב אותה קשות. נופלת כי רוצה היא ליפול, התסבוכת
הזאת ששמה רמי כנראה גורמת לה להרגיש מצוין, גורמת לה להרגיש
במעלה גבעות מנשה, יושבת שם עם רמי, אוחזת בידו ויחדיו הם
מרגישים מצוין וחרא זה בזרועותיו של זה. גם פולי מרגיש כעת
במעלה הגבעות, שב בעיני רוחו לנופי נעוריו המתסכלים ביופיים
שהיו לו מקלט מהסביבה האנושית העצובה בה גדל.
רוצה פולי להתיישב עם דפנה על ספסל מול נוף הוואדיות, לשבת
עימה ופשוט לבהות כמו דמויותיו של פרידריך. לא ידברו אלא רק
יביטו, רק יחושו היטב אחד את השני מול עוצמתו הבלתי נתפסת של
החלל שמסביבם. רוצה את דפנה בחברתו באותן פינות בהן ישב לבדו,
רוצה אותה עימו כעת גם על המרפסת של דירתו, אותה פינה שעתה
מהווה לו שקט ומזור למתחיו. יבהו גם שם בנוף הנמל וישתקו,
יאחזו ידיים, יחיו את חייהם יחדיו, יאכלו ארוחות יחדיו, יכין
לה קפה עם בוקר, יקשיב לרטינותיה על חבריה לספסל הלימודים,
רטינותיה על אימה שמעצבנת אותה, פה ושם סקס טוב והרבה חיבוקים.
יבלו את זמנם לבד ביחד כך לא יהיו בודדים, ירגישו טוב.
דפנה היא בעלת פוטנציאל, היא בניגוד להלית יכולה באמת לבוא
ולהיות עם פולי, איתה קיימת האפשרות הריאלית לחיים משותפים ולא
איזה חלום די מסויט שנחלם ללא סוף באותם חלומות הזויים של עת
אחר-הצהריים. דפנה היא ההגשמה של פולי, היא הסטנדרטיות אליה
שואף, היא אפשרותו לחיים נורמאליים שחשב ששלולים הם ממנו מכוח
האינרציה ולכן אל לו למסמס את ההזדמנות הזאת.
חש מעט מתח פולי, חש כי אין בכוחו לשמר את דפנה... חושש פולי
בעודו מטפס ברחוב מאפו, שומע את שאון המכוניות העוברות ללא קץ
על ציר מוריה, טסות במהירות בלתי אפשרית ממקום למקום כי נהגם
צריך לבוא או ללכת ממקום כלשהו המהווה לו את חייו הסטנדרטיים
שלו עצמו. ערב רב של אנשים התאספו בכניסה של אחד הבארים מצידו
השני של הכביש, המון של סקרנים וכמה אנשים כועסים, גברים
המאיימים על המאבטחים של הפאב בצעקות מחרישות אוזניים. אנשים
כועסים הם אנשי הלילה של הצפון, אנשים זועמים ומתוסכלים להם
האלכוהול הוא רק קטליזאטור לפרוץ זעמם על תסכולם החברתי.
חמישה גברים עומדים מחוץ לפאב וצורחים, סביבם לא מעט עוברים
ושבים שנראה כמו שנהנים ממחזה לילי זה. ארבעה מהגברים שיכורים
לגמרי ורק אחד מהם נראה מעט שפוי... באופן לא מוסבר הוא שצועק
הכי הרבה, הוא זה שמאיים וצורח בעוד ארבעה שיכורים, אלו ידידיו
שאוחזים בו בקושי ומתחננים ממנו שיירגע. הוא דוחף אותם מעליו
ומנסה להגיע לשלושת המאבטחים שעומדים בכניסה לפאב, הם מביטים
בו באדישות אך בכל פעם שמעט מתקרב אליהם, עומדים הם שכם אחת
מולו ודוחקים אותו שוב אחורה אז עטים עליו חבריו ושוב מתחננים
שיירגע. הוא צועק בקולי קולות שהיא שקרנית, הוא לא תפס לה את
הציצי בכלל אלא היה זה מישהו אחר בכלל... הוא יסגור חשבון עם
מי שנגע בה רק שייתנו לו להיכנס והוא יצביע עליו, יכה את הסוטה
המניאק הזה עד שיצטרך אמבולנס דחוף לטענתו. הוא חף מפשע מסתבר,
דופקים אותו רק בגלל שהוא מרוקאי, אשכנזים מניאקים הם אלו
שמנהלים את הפאב, הבחורה אשכנזית מניאקית ואין סיכוי שייגע בה
גם אם היה לו מקל באורך עשרה מטרים.
מחיש פולי את צעדיו, מתרחק מההתרחשות הלילית הלוונטינית שמולו,
התרחשות שבנקל יכולה להיגמר עם סכין שלוף ואמבולנסים, אולי גם
עם יריות, לא מעט אנשים כבר נהרגו במהלך התרחשות חיי הלילה
מסכין או אקדח של איש ממורמר שחש שדפקו או הפלו אותו ועל כן מן
הראוי מצא לנכון להגן על כבודו עם כלי זיינו. עיר אלימה היא
חיפה בלילות, אנשים אלימים רבים המכתתים רגליהם אל מקום זה או
אחר בו רבים ההורמונים והטסטוסטרון חייב להתפרץ על מנת להתבלט
מול פרחה זאת או אחרת עם ציצי בחוץ שצריכה לעצמה איזה גבר
שבגברים, מישהו עם הרבה רוח לשדרוגה החברתי. אז מה אם הוא בוגד
בה או מכה אותה, מבחינתה זאת היא אהבה כנה, ככה למדה מהוריה.
מעבר לגבו שמע פולי סירנה של משטרה, הרבה צעקות וקללות, כנראה
משהו התפרץ שם על מפתן הפאב, משהו תמיד מתפרץ בחיפה, זו היא
עיר של התפרצויות עד אין קץ, ככה זה כשהאנשים חמים לפי הגדרתם
ומבחינתם החום האנושי הוא התירוץ האידיאלי לחולי האלימות. כל
רעש שכזה מוציא את פולי משלוותו, חש כנדחק החוצה מתוך אשליית
קור המערב שסביו יצרו במדבר הזה בו גרו אבות אבותיהם. נדחק אל
החיק הרותח והמאיים של היצרים המזרחיים, יצרם של תושבי צפון
הארץ שזעם רב נצור בדמם.
הרחוב בו עומד איתן הבניין שברומו נמצאת דירתו של פולי היה
שקט, שום רכב או שום איש או אישה לא התהלכו בו. טיפס פולי על
המדרגות במהירות, אמנם בשעה זו ישן נתן שנת ישרים וספק אם דבר
מה יעוררו אך אי אפשר לדעת, אולי ינצל את זה הרגע על מנת לעצור
את פולי ולדרוש ממנו את הסכום הפעוט לו הוא חב. כשהגיע פולי
לדירות הקומה השנייה שמע דלת נפתחת, קפא פולי במקומו ונעמד
סמוך לקיר החשוך. היה זה נתן שהוציא את ראשו הסקרן ובחן בקפידה
את חדר המדרגות, לאחר שלא הבחין בדבר דחק פנימה את ראשו המקומט
וסגר את הדלת. המשיך פולי לטפס במעלה המדרגות, טיפס לאט ובשקט
עד שהגיע אל סף דלת דירתו. פתח פולי את הדלת ומיד פנה לעבר
המרפסת, התיישב על הכיסא הכחול ובהה בנוף הנשקף לרגליו.
צבע ורטיגו עמוק החל לפצוע מעל הרי הגליל התחתון, קרניים
ראשונות של אור ליטפו ברכות את צלע הר הכרמל עליה יושבת שכונת
יזרעאליה על מגדליה הגבוהים והמכוערים. היה רוצה שתשב לידו
דפנה, יביטו הם שניהם יחדיו על הזריחה, ירגישו כמו דמויות
מעורפלות מציוריו של פרידריך שם הנוף נוצר את אלוהים. הייה את
הלית? אהובתו הבלתי מוגשמת של פולי אלא רק מאהבתו ודבר לא מעבר
לכך לפי החקוק בסלע הסידור. חשה כחוטא כאשר נותנת לו לחבק
אותה, היא מעולם לא תחבק אותו, חיבוק יהיה בגידה בלתי נסלחת
מבחינתה בבעלה האוהב. הייה את דפנה? מדוע את לא כאן יחדיו עם
פולי, האם בכלל תהיי או שגחמותיך יעפילו על סבלנותך ותחששי
שדבר אין בפולי מלבד כמיהתו הבלתי אפשרית אל הנוף. בואי דפנה
היי איתו, היי מזור לבדידותו והוא יהיה מזור לבדידותך שלך או
אולי תהיי לו כחרב פיפיות שבעוון שאיפתו אליך, שאיפתו אל הרגיל
והבנאלי יחוש פולי את סבלה של אריאלה, סבל הנובע מהשעמום
הנוראי ומחוסר הריגושים בחייה.
מחר אחרי הצהריים תבוא הלית לכאן, אל דירתה שלה היכן שפולי
מתגורר כתמורה עבור עמלו. עוד כמה שעות היא תבוא, תשכב עם פולי
ולאחר תשוב אל חייה היפים. תשאיר אותו מבולבל, תשאיר אותו תוהה
אם עליו לוותר עליה ולהיות רק עם דפנה או שאולי להלחם עליה
למרות שיודע שהקרב אבוד מראשיתו. הייה אתה טואלטוס, מדוע אינך
בא לעזרתו של פולי? הייה הדיוסקורים לכל הרוחות? או שאולי לא
נגזר עליהם לבוא כלל כשם שלא נגזר על טואלטוס לנצח ולהדיח את
יושבי האולימפוס. מלחמתו של טואלטוס כהיפוכם של הקרבות האפיים
בטיפון, באוטוס ואפילאדס האלואדים או מרד הענקים, טואלטוס
כקמילת העניין במשהו שאינו המיידי ביותר, קמילת עניינו או
תודעתו של האדם בדבר מה שאינו מגשים את מהוויו המידיים ביותר.
יום בו מנצח טואלטוס עם עזרת אביו פולידאוקס הוא יום בו חש
פולי מצוין, יום בו מפסיד טואלטוס הוא יום בו חש פולי חרא, בין
מנעד זה של תחושות כלוא פולי ככל אדם ואדם התר בתווך שבין גיאה
לאוראנוס, נגזר על פולי כשם שנגזר על כל אדם להיות עד יום מותו
כלוא באותו המנעד. מאניה-דפרסיה של העולם המודרני, הטואלטה
כביטוי למחלת הנפש של האדם, בה אין ניצחון מובהק כשם שאין
תבוסה מוחצת אלא סתם הרגשה רעה של דיכאון, הרגשה תמידית של
חוסר תוחלת ולעתים תחושה מוגבלת של תקווה. עונש האדם על
סקרנותו של אפימתיאוס, תיבת פנדורה וגזרתה על העולם, ישנה
תקווה והיא נצחונו המוגבל של טואלטוס אך עם תבוסותיו באה
העצבות ואחריה באה באופן בלתי נמנע האדישות שמשמעה איבוד
התקווה. תחושת האדישות היא ניצחונו המוגבל של טואלטוס, איתה
תמה שאיפת האדם לתור כפיון בהתאם לגורלות הנקבעים במעלה
האולימפוס, לתור כפיון הנתון בכל עת לגחמות הבלתי אפשריות של
זאוס ובני משפחתו. זוהי הטואלטה ומשמעותה, חוסר התוחלת הבסיסית
של האדם שפתרון לה הוא רק אדישות. זוהי משמעותו של טואלטוס,
חוסר עניינו של האדם בדבר כי למד פעמים רבות בעבר את הלקח, אין
אלים בשמיים כשם שאין קסמים, הכול מובן ומדעי, הברק הוא תוצאה
של איזון מתחים בעננים ולא פרי זעמו של זאוס ולפרופסור אמריטוס
דוד בן ציון נסתם עורק בראש ועל כן נפל שדוד על הארץ, לא כי
הכה בו זאוס עם חזיז הרעם.
תום הטואלטה ומשמעותה היא המקבילה למקום האדם על פני
כדור-הארץ, כחוסר תוחלת מוחלט ועל כן האדישות, הכול ברור והכול
ידוע, ניצחונם של המדע והמציאות האובייקטיבית על רוח האדם
ודמיונו, נצחונו של טואלטוס הוא תבוסתו של האדם. 'יחי
המודרניות' שאג פולי לחלל הוואדי, רק מכאן לאן הולכים עכשיו?
לאן?

טואלטוס באופק
עם עת צהריים נעור פולי לבדו במיטתו. יום שבת אפף את רחובותיה
של חיפה, יום שבת משמעו יום של מנוחה לבניה היהודים של העיר,
משמע שקט מרגיע שנישב מהרחובות עם כל משב קליל, אין צפירות של
אניות מהנמל והכבישים ברובם ריקים. אוהב פולי את שלוות ימי
השבת בעיר, אוהב את קרני השמש החודרות מבעד לחלונות הדירה
ברכות שאין כמוה בשום יום של חול. רק בשבת קרני השמש כה רכות
וקסומות, השמים כחולים יותר מתמיד ורוח נעימה זורמת בקלות
מהים, נכנסת לחלון חדר השינה הפתוח בחציו, מעיפה קלילות את
הוילון הכחול שלאחר שב למקומו, ממתין למשב הרנדומאלי הבא.
שינה טובה עברה על פולי, חש כי נרגע מעט מהלחצים שהיו מנת חלקו
אמש עם צלמה הבוכה של הילדה המסכנה, טירופה המתפרץ של אריאלה
והמפגש הלא נעים בבית משפחת איולוס ברמת-אלמוגי. חש את תחושת
התקווה, אותה התחושה שהצפין פרומתאוס בתוך התיבה שרק למענה
יימצא האדם סיבה כלשהי להמשיך לחיות ולא יצלול מטה עם תחושה
אימפולסיבית זו או אחרת, יקפוץ ממעקה המרפסת ממרום הקומה
החמישית אל חיק האספלט של רחובות עיר הנמל העייפה או לחיק
הוואדיות של הכרמל, נגזר מהתנופה.
התקווה הינה דפנה, מי יודע? אולי יצליח לבנות עימה דבר מה, סוג
מסוים של יחסים תקינים של אנשים תקינים, יחסים שמקורם אינו
סידור חומרי זה או אחר אלא תחושה כנה של רצון לא להיות לבד.
דפנה המיתולוגית זו שלכאורה אינה מושגת לאף אחד, אפילו אפולו
כשל מלהשיגה, איך יוכל פולי להתחרות בזה האל? עליו לשאול את
דפנה האם היא מכירה את הנרטיב הקלאסי שעל שמו היא קרויה, האם
מכירה את הדמות המיתולוגית הזאת המגנה בחירוף נפש על תומתה.
קם פולי ממיטתו, מביט על השעון בטלפון הסלולארי שלו ורואה כי
השעה עוד מעט אחת בצהריים. עוד שלוש שעות בערך עתידה להגיע
הלית. בעוד שבדרך-כלל הידיעה שאמורה היא לבוא מעוררת בפולי
שמחה ותקווה כעת בואה מעורר בו חשש, מן תחושה כזאת שעליו לסיים
את פרק זה בחייו על מנת שיוכל לפתוח דף נקי עם דפנה. אמנם פגש
את דפנה רק אמש אולם חש שאין זה ממש משנה, אם לא דפנה אז מישהי
אחרת עם שם זה או אחר, אחת הקרובה לגילו, לא אחת המבוגרת ממנו
במנת שנים הגונה ובטח ובטח שאינה נשואה. אם לא דפנה אז מדיאה
או סתם איזו עדי או ענת, מישהי ישראלית סטנדרטית עימה לא יהיה
כלל סידור אלא תבוא מרצונה לחדירה פיזית הגונה לבריאותה אך
חשוב מכך, תבוא גם לחדירה נפשית ורגשית. תבוא כי אוהבת את
פולי, אהבה כנה ממנה אפשר לראות עתיד כלשהו יחדיו. מקווה פולי
שתהייה זו דפנה אך גם אם לא הוא בטוח שימצא, לפחות ייצא ויחפש
כך לא יחיה לנצח בתחושת שווא שאולי זה היום בו תחבק אותו הלית
בחזרה, היום בו תעזוב הלית את חייה הבטוחים עם משפחתה האוהבת
ובעלה איתו הקשר שלה בריא לחלוטין חוץ מאותה חדירה פיזית אותה
אינו מסוגל לבצע ועל כן מצא את פולי כתחליף.
הלך פולי למטבח והרתיח את המים בקומקום, שטף קלות את הכוס ממנה
שתה אמש קפה, כוס בה פרעה האבנית במרבד לבן בלתי נגמר, כך מזג
את המים הרותחים מעל כפית בודדת של נס קפה ושתי כפיות של סוכר.
הוציא פולי מהמקרר את החלב אותו הביאה שלשום הלית, חלב שהביאה
היות וסיימה ביום רביעי את הקרטון הקודם לאחר שנעורה מתנומת
הצהריים שבאה אחרי המשגל ביניהם בו רק חדירה פיזית התבצעה. מזל
כי יש את החלב של הלית, אוהב פולי את הקפה הזה של הבוקר, צהריי
היום לכל מען-דבעי נורמאלי.
התיישב פולי על הכיסא הכחול שבמרפסת ולגם קלות מהמשקה הרותח,
יום חם זה היה, הקפה והרוח החמימה שנישבה גרמו למעט טיפות זיעה
לבצבץ בפדחתו. לפולי לא היה אכפת, בכל מקרה עוד מעט יתקלח
ויתרענן לכן עתה חש עונג מסוים מתחושת החום, חש איך האוויר
הרותח מבחוץ והמשקה הרותח שבקיבתו ממריצים לו היטב את הדם. לגם
מכוסו פולי והביט על הנוף, בהה עמוק לתוככי הרחובות והסמטאות
של המרקם העירוני המיוחד הזה העומד כעובדה קיימת בשטח שלרגליו.
ההר פוגש את הים, צוללים מורדות הכרמל במהירות אל תוככי המפרץ,
אינם משאירים מישור רב או קו חוף רחב על מנת לבנות עליו עיר
מישורית כראוי. בנייני הקומות המוגבלים של חיפה צוללים עם
הכרמל לים, אין מגדלים או דאון-טאון קלאסי אלא מרקם צפוף ועצום
של מאות אלפי בניינים בני שתיים עד ארבע קומות העומדים
שורות-שורת, מפלסים-מפלסים על פני מורדות ההר ועימו צונחים מטה
לכיוון המפרץ. ההדר הוא בעל אוריינטציה קבועה, אם תביט מחלון
הפונה צפונה תמיד תראה את גג הבניין שמתחת ואחריו את המפרץ,
תביט מחלון הפונה דרומה ותראה את גוש העפר הענק הזה שנמצא מפלס
אחד גבוה יותר, מנקר את העין בכיעורו המחריד, בפסאדה המוזרה
הזו כאילו אדריכל הבניין חשב לעצמו איילו אלמנטים הם היפים
בתבל ומשמצא קיים בבניין את היפוכם המוחלט.
איזו עיר מכוערת, חשב לעצמו פולי, המגדלים הגבוהים של יזראעליה
מזדקרים מול עיניו, נראים כמו מיני-פאבלה ישראלית גאה.
הסופר-בלוקים הרציפים האלו שמעבר לצלע ההר עליה יושבת שכונת
ורדיה, מתחתם תנועה ערה של רכבים היוצאים ונכנסים מקניון
הגרנד-קניון, קניון הנושא בשמו הומור ישראלי שכזה הפונה למכנה
המשותף העממי ביותר המסכם את מהוויו הנהירים של יושבי ציון.
סמנטיקה המשלבת יחדיו את האשליה של אמריקה על ציון שמו של אתר
גיאוגרפי ידוע והצחוקים המתפקעים מפיו של קופי-רייטר זה או אחר
עם אגו מפותח במיוחד שהפנים יום אחד שלמילה העברית קניון משורש
קנה ולמושג הגיאולוגי הלועזי המציין שחיקה מסיבית של נחל או
נהר בסלע גירני יש ביטוי זהה, גרנד-קניון, הבנתם את הבדיחה?
ביטא היטב את חלום העוועים המזרח-תיכוני הזה שנקרא הצרכן
הישראלי, זה שכל צליל המאזכר אמריקה מטשטש מבחינתו את המקטע
הגיאוגרפי הנוראי בו באמת מקיים את חייו. בין הסופר-בלוקים של
רחוב רטנר ואבא הילל סילבר לקניון נערכות חפירות קולוסאליות
בצלעי ההר הסמוכים, בולדוזרים ענקיים שכעת יושבים קפואים
כפסלים מסויטים נוגסים במהלך השבוע במסלע הגירני של הכרמל,
מהווים את ראשית החפירות למיזם התשתיתי הבלתי אפשרי הזה שנובע
מרעיון פשוט הכולל חפירת כביש מתחת להר כחיבור בין כביש החוף
הבא מדרום עם המפרץ. מיזם זה רב על יכולות הבנייה הישראליות,
מתאים לאמריקה או לאירופה אך בטח לא לישראל. מי מבטיח שהקבלן
לא יפשוט את הרגל או שהממשלה תתחלף אז תתכחש להסכמים הקיימים
החתומים בעיפרון או ראש העיר אולי יתפטר בגלל פרשיית שחיתות זו
או אחרת כך שמהמיזם לא יישאר דבר מלבד שכבות סלע לבנות חשופות
הבוהקות בשמש ומסנוורות את עיניו של פולי.
עיר מכוערת היא חיפה באור יום, השמש המזרח-תיכונית הבוהקת אינה
מצליחה להסתיר את האמת של המציאות הישראלית. שום השקעה אין
בערכים אסתטיים, למי יש זמן וכסף לזה, צריך לבנות מדינה
במהירות ובמקום להשתמש במתכת לפרופיל בלגי זה או אחר צריך את
המתכת לבנייה של עוד טנק שיתפוצץ ויינטש בבוץ הלבנוני יורה
הקטיושות שאינו צריך מהחומר כי אללה שלצידו לימד אותו שבקרבות
התשה שכאלו הכוללות ירי שיטתי על אזרחים יישאר צבא ישראל חסר
אונים מול היסטריית העם ודעת הקהל המוזרה. אין פלא שכלל היופי
בעיר מסתכם במיזם עתיק שבנה עם של גויים, עובדי אלילים פרסיים
שעיר זאת משום מה להם היא קדושה. מדהים את פולי איך את כל
הקטיושות חטפו העניים, כמו שהביטו הפנאטים מסונוורי
המונותיאיזם שמצפון על מפת העיר, ווידאו את ההתפלגות
הסוציו-אקונומית לפי כל שכונה ושכונה וכיוונו במדויק אך ורק
לשכונות העניות ביותר. זה לא מנע מתושבי השכונות המבוססות לצאת
לחופשת הקיץ שלהם הרחק מהעיר המופגזת, אירוני הדבר שמי שלא היה
בידו לברוח הוא שחטף את מירב הרסס.
רק פולי ישב על המרפסת בבית הוריו והביט על ההתרחשות המדהימה
הזאת, ישב נינוח וחש בטוח תחת חסות יד הגורל והשקר הנבזי ביותר
שקיים הלא היא הסטטיסטיקה, לדברי ד'יזראלי. מה הסיכוי שייפול
עליו טיל משמיים שאל עצמו, עשרים בתים נפגעו בחלקם בכל רחבי
העיר, יש עוד מאות אלפים לפגוע בהם אז מה רע לו על המרפסת?
ישנם שלוש-מאות אלף איש ואישה בעיר, עשרים מתו, מה היו סיכוייו
להיות מביניהם? אי לכך ישב נינוח פולי והביט על הנוף כפי שתמיד
אהב להביט על הנשקף המרגיע. הצטער רק שההפגזות לא התרחשו
בלילה, תחת קרביה של האפלה מחזה הפיצוצים היה מרהיב פי כמה
היות וכיעורם של הבתים היה נסתר מעיניו, אלא רק נצנוץ של
מיליוני אורות שבינם רשף אימתני מפתיע ואחריו תמרות עשן כתומות
כמו בתיאורי השאול של הירונימוס בוש.
כעת הכול שקט, קיץ שקט עובר על העיר ונדמה שהכול חזר לשגרה.
הרחובות מלאים לעייפה בתנועה בלתי נגמרת של אנשים ורכבים, כולם
שמחים ומאושרים אם עת חופשתם, ילדים מלקקים גלידה ובני-נוער
מתפרעים, הורים מאבדים את ימינם ושמאלם, תוהים מה יעשו עם
ילדיהם בחודש אוגוסט אז מסתיימות הקייטנות. נדמה שהקיץ שעבר
נעלם כליל מתודעת תושבי העיר, כנראה והמציאות האובייקטיבית
חזקה מכל ולכן מפנימים האנשים שאם לא יחיו כעת בהפוגה בין
מלחמה למלחמה הרי מתי יהיה עתם לחיות בכלל. הכוח הבלתי מובן של
הסתגלנות הישראלית, היכולת להפוך מצב ארעי לנצחי. ישראל נמשכת
שישים שנה והכיבוש נמשך ארבעים, אין סוף לתקופה הארעית הזאת על
חוקיה וצוויה שאין בהם דבר מלבד גבס גס לעצם שבורה שנשאר על
השוק לנצח. כה רבים האלמנטים של ההמתנה, טכניקות האמורות לגרום
לרגיעה והחלמה של פצעי ההיסטוריה וכלום לא קורה, כלום לא
מחלים, הרגש הוא אותו רגש והשנאה אותה שנאה וככה זה נמשך בין
הפגזה להפגזה ולאנשים כבר לא אכפת, אדישים הם כי מה מצפים
שיעשו במהלך אותו מאבק ארעי קצר שנמשך מאה שנה מלבד לחיות אל
חייהם.
בחייו של פולי קיימת גם כן אותה ארעיות ההופכת נצחית, אותו זמן
שלוקח האדם על עצמו כמוגבל אך עם נקיפות מחוגי השעון הופך
למציאות בה חי את חייו. לעתים מתעורר בגיל ארבעים וחש כי אינו
מרוצה, לעיתים ממשיך אינרטיבית את חייו על אותו המסלול עד יום
מותו כי היה מוכן להתפשר או שאון לא היה במותניו להידחק למסלול
אחר. מתעורר כעת פולי, חש זקן כמו שתחושותיו הנוראיות של גיל
הארבעים אופפות אותו, חש כזקוק לשינוי כי במסלול בו הלך עד עתה
לא הגיע לאן שרצה ועל כן עליו לשנות את דרכו, להוריד מעט משקל
עודף הנושא על עצמו כמטען על כתפיו וללכת בדרך חדשה רענן.
די עם הסידור מבחינתו של פולי, מספיק לו עם תסכולו מחוסר
ההגשמה הנעוצה בפרטים הקטנים של החוזה הלא כתוב בינו לבין הלית
והפרופסור, פרטים שניסוחם מאפשר לו לקיים אהבה עם הלית אך לא
לאהוב אותה באמת, לא לחוש איתה תחושה של הגשמה או סיפוק.
משתבוא הלית בעוד מספר שעות מועטות יתחיל פולי לאותת על רצונו
בסיום הסידור. ידבר איתה על הסדר הפירוק של הסדר הקיים, על
פרטי תקופת המעבר שתתרחש, עזיבתו את הדירה וקשה הרבה יותר,
פרידתו הבלתי נמנעת מנוכחותה ומתפרה. יתגעגע פולי אל הלית,
יצטער לבטח כי בטמטומו הפסיק את גן-העדן הזה לכאורה של מגע ללא
התחייבות עם אישה נהדרת וכל זה תמורת קורת-גג לראשו אך אין
ברירה מבחינתו, לא יוכל לצעוד קדימה בחייו אלא אם כן ישנה
מהיסוד את הילך חייו הנוכחיים.
עוד מעט הלית תבוא, חושש פולי כי אין ביכולתו לעמוד בפניה כעת,
חושש שלא ייראה אותה יותר, שיישאר לבד, גם אם היא אינה איתו
ברגש שלו, הרי כאשר היא שוכבת לצידו, גופה צמוד לשלו אז היא
שם, היא איתו, גם אם זה במובן הפיזי בלבד אין זה פחות, עדיין
היא נמצאת ואין דבר נפלא מזה. אולם חושש יותר מכל מהשינוי
עצמו, חושש כי יהיה עליו להתמודד עם פרק זמן שיבוא עליו כתקופה
בה לא יחוש יציבות, בה לא תהייה לו המרפסת כמפלט ודרור
למחשבותיו, יהיה עליו להצפין גופו היכן-שהו. או שיממן לעצמו
דירה חלופית, איזו דירת קרקע זולה ומתקלפת שרבות ממנה יש
באחוזה או שגרוע מכך, ייגזר עליו לשוב לחיקם החם והאוהב של
הוריו שם במעלה האולימפוס הרעיוני, רמת-אלמוגי לכל מען-דבעי.
פשוט לא יכול להמשיך כך פולי יותר, הבדידות הזו היא מעבר למה
שמסוגל מוחו לסבול, הוא אינו רמי, לא ירגיש מצוין עם עצמו בכל
עת והרגשה מצוינת תהייה לנצח שאיפתו היחידה. יתעלל רמי בדנה,
בחורה שמן הראוי להתעלל בה אם נמשכת היא אל בחור שכמו רמי,
ירוקן עצמו בה ויחוש מצוין, ישאירה אומללה וזרוקה לצידו כמהה
עד מאוד לאהבתו והתחייבויותיו אליה, אהבה והבטחות שספק אם
יבואו, לפחות התקווה עודנה בה, מתישהו גם היא תתעורר ותבין אך
אין זה משנה לפולי, רעו הטוב ביותר רמי ירגיש מצוין.
פולי הוא פולי בלבד, איש רך ולא מופת אגו-צנטרית, מה שרמי יכול
להכיל על רגשותיו אין יכול פולי להכיל ולו עשירית מזה. מאז היה
ילד נשא רמי על כתפו את עוון בדידות אימו, סבל מזה למשך כל
תקופת נעוריו ושרד. פולי אינו שורד, אינו אדיש כפי שראה עצמו
או רצה לראות עצמו בהביטו במראה, אכפת לפולי, הוא אינו רוצה
לישון לבד, רוצה את הלית עימו אך השלים עם המציאות
האובייקטיבית, אם לא הלית אז מישהי אחרת רק שתהייה האפשרות
באמתחתו.
אצבעות רכות נקשו על דלת הדירה בה דר פולי, הייתה זו הלית
שנקשה למעשה על דלת דירתה שלה. קפץ פולי מהכיסא הכחול שבמרפסת
וניגש בריצה קלה לדלת.
על המפתן עמדה הלית מחייכת 'שלום פולי, מה שלומך?', שאלה
במתיקות...
-'בסדר... תודה...', ענה פולי '...בואי היכנסי... אנחנו צריכים
לדבר'.
הנהנה הלית בראשה לאות הסכמה ונכנסה פנימה, הניחה את תיק היד
הורוד שהיה לכתפה על השידה בצבע וונגה הסמוכה לדלת והתיישבה על
הספה.
'בוא פולי, תתיישב...' אמרה הלית כשחיוך עדין על פניה '...יש
לי חדשות טובות'. התיישב פולי בסמוך להלית על הספה בסלון והביט
בה. הלית שתקה רגע קט, אחזה את ידו של פולי ברכות ושאפה שאיפה
ארוכה.
'תשמע פולי... אני בהיריון...', אמרה לפתע '...אני בהיריון
ממך'
-'מה?' שאל פולי מעט מבוהל '...איך זה יכול להיות... את אמרת
שאת לוקחת גלולות... אלוהים אדירים... מה אני אמור לעשות עם זה
הלית? איך זה לכל הרוחות קרה?'
ניסתה הלית להרגיע מעט את פולי, אך הוא קם ממקומו והסתובב
עצבני ברחבי הסלון '...אני חייב לשתות משהו... חייב לעשן משהו,
אני... אני... מה את רוצה לעשות הלית?', עצר פולי במקומו והביט
על הלית הנבוכה הישובה על הספה. ניגש אליה פולי, אחז את ידה
וירד על ברכיו, אמר שאין מוצא שום דבר הגון אותו יכול לעשות
חוץ מלשאת אותה לאישה.
ניערה הלית בקלות את ידו של פולי וביקשה ממנה שיתיישב לצידה כי
עליה להתוודות בפניו. 'תבין פולי... זאת הייתה התכנית
מלכתחילה, אני ובעלי תכננו את זה מהרגע שהוא יצא
מבית-החולים... אני מצטערת שפגענו בך אבל... יש בזה תמורה.
אנחנו רוצים ילד שיהיה של שנינו... אני רוצה ילד שיבוא מרחמי
שלי... אתה מבין? ...יוחאי ונדב הם כמו בניי אבל עדיין הם בקשר
עם אימם הביולוגית ככה שאני לא מרגישה כמו אימא שלהם במאת
האחוזים. אני חושבת שזה נפלא עבורם, יש להם שתי אימהות שאוהבות
אותם עד אין קץ אך אני צריכה גם ילד משלי... אתה מבין אותי
נכון פולי? ...בכל מקרה אני ודוד'ינקה רצינו ילד משלנו... הוא
בעיקר רצה שלי יהיה ילד, הוא ידע כמה זה חשוב לי ולא רצה שזה
יישלל ממני רק בגלל פציעתו... הוא פחד שאני אעזוב אותו בגלל
זה, זה מה שהוא אמר לי אך אני אמרתי לו שלא אעזוב אותו לעולם
עבור שום דבר... אני אוהבת אותו ולו נשבעתי. החלטנו שעדיף
שהילד יבוא מחוג מכרינו, נדע מאיפה הוא בא ולאן הוא שייך. אני
מצטערת שלא היינו כנים איתך מההתחלה פולי... בכלל תכננתי לא
להגיד לך דבר אלא רק לבוא יום אחד ולהודיע לך שאני בהיריון
מתרומת זרע או משהו דומה אך לבסוף החלטנו שעדיף להיות כנים,
שהכול יהיה על השולחן ככה נתמודד עם הבעיות עכשיו ולא כשיהיו
חמורות פי כמה בעתיד. אני ודוד נגדל את הילד ומבחינתנו זה לא
יהיה סוד... כשיגדל נספר לו עליך, נספר לו מי אתה ורשאי אתה
לבקר אותו בכל פעם שתחשוק נפשך בזה, רק עליך להבין ולהשלים עם
זה שהוא תחת מרותנו כהוריו, לך לא תהייה זכות חוקית לחזקה
עליו, אתה מבין? בתמורה פולי, נכין סידור חדש בינינו, אתה תיתן
לנו את הילד לפי התנאים שלעיל ואנחנו ניתן לך את הדירה, נעביר
אותה לבעלותך... מה דעתך?'
-'אני בהלם מוחלט הלית... אני לא יודע מה להגיד לך או איך
להגיב...' הביט פולי על עיניה המקסימות של הלית, שלח ידו ונגע
רכות בבטנה '...חשבתי שאני מאוהב בך את יודעת? חשבתי שאני רוצה
להתיר את הסידור הנוראי הזה בינינו ולחדור אליך נפשית לתהומות
עמוקים אליהם קיוויתי שמעולם לא חדרו. אבל אני מבין מי את
עכשיו ואני חייב להגיד כי על אף שהתאהבותי בך נעלמה כליל כעת,
אני עדיין מאוד מעריך אותך. את אישה די קרה הלית... תמיד חשבתי
שאינך נותנת לי חום רק בעוון הסידור השקרי הזה שהיה בינינו אבל
מסתבר לי שלא... לא נתת לי חום כי אולי אין בך כל-כך, אולי את
לא מיוחדת אלא סתם אישה רגילה...'
-'אני יודעת שאתה נסער...', קטעה הלית את שטף דיבורו של פולי
'...עדיין חשוב לי שתנסה להבין את מצבינו... לא הייתה לנו דרך
אחרת פולי, באמת צר לי שנפגעת'
-'תקשיבי לי עד הסוף הלית, אל תחשבי שאני כועס או שנפגעתי כי
זה כלל אינו נכון. אני לא כועס... פשוט לא אכפת לי יותר. אני
עדיין חושב שאת אדם נפלא רק שלא נגזר שיהיה בינינו דבר רגשי.
זה לא כל-כך נורא מבחינתי, תביני כי בכל מקרה רציתי לומר לך
היום שתם הסידור בינינו, כי אני חש בודד ונמאס לי מזה. חבל לי
שלא היית גלויה איתי מההתחלה כי בשמחה הייתי עוזר לכם, הייתי
עוזר לך כי אני חושב שאת אדם נפלא... סתם חבל לי עם התפוגגות
הערכים הנעלים שהשלכתי עלייך בעיני רוחי, ערכים שכעת אני מבין
שאינם מציאותיים לשום אדם כי אין יותר חזק מהמציאות
האובייקטיבית. אני מבין שלא נהייה יותר יחד וזה אולי מעט מעציב
אותי אך אני אמשיך הלאה ואחפש אהבה, לא סידור זה או אחר שיגרום
לי להרגיש זול עם עצמי... באמת נמאס לי מזה... אני רוצה אהבה.
אני שמח בשבילך הלית ואני בשמחה מסכים לסידור החדש, אך חשוב לי
שתביני כי אין לי שום כוונה לקחת איזו שהיא אחריות על הילד,
מבחינתי הוא שלכם ככה שאין לי כוונה בעתיד לראותו... או לראות
אותך... אני סתם סקרן, האם אבי היה בסוד העניין?'
-'לא!', ענתה הלית בקול רם '...אביך לא ידע כלום אבל איני
יודעת איך לבשר לו על זה'
-'את יודעת מה הלית...יש לי רעיון... תבטיחי לי שתגידי לאבי כי
בטעות קרה הדבר, אל תגידי לו שזה היה מכוון, הוא אמנם ייראה
זאת בעין יפה אך מבחינתי זה ייתן לו איזה סיפוק שכזה שיהיה רב
מסבלי. כמו שהוגשם איזה נרטיב מיתולוגי שכזה, איזה סיפור שהוא
כלום מעבר לטלנובלה שבעצם מצדיקה את שמי. זה הסיפוק שמעולם לא
אהיה מוכן שיהיה לו, הוא אמור להצטער על השם שנתן לי... את
מבינה אותי נכון? אני גם מפחד שזה ישבור את ליבה של אימי'.
קמה הלית וניגשה אל הדלת, העמיסה על כתפה את תיק היד שלה
והביטה שוב על פולי הישוב על הספה. 'אתה יודע שאני מבינה
אותך... אני אתגעגע אליך ילד...', היא אמרה וחייכה...
-'גם אני אלייך הלית' אמר פולי וחייך אליה בחזרה.
-'אני אעדכן אותך איך מתקדם ההיריון, מחר או מחרתיים תיסע עם
בעלי לעירייה ותחתמו על המסמכים... מה שאני רוצה לומר לך זה
תודה... ועוד נהיה בקשר, הא מתוק? ...אתה באמת מאוד מתוק
פולי...'
-'מתוק אבל תמים...', אמר פולי, הנהנה הלית בהשלמה ויצאה מדלת
הדירה כך יצאה מחייו של פולי.
בהה פולי בקיר שמולו, בעיני רוחו ראה את דמותו המסוקסת של
פולידאוקס מציור אונס בנותיו של ליאוקיפוס של רובנס. סקר בעיני
רוחו את דמותו של פולידאוקס, דמותו שלו, חופן בעוצמה את גופה
הבריא של פוייבה, איך ניתק מהציור ויורד השאולה שם נאנס חסר
ישע תחת דמותה של הלית כפרסופינה אשת האדס. הסי מוזה אל מול
תהום דעת פולידאוקס, יחי הפוליאדה כי טואלטוס באופק, חייך
לעצמו פולי בסיפוק מעורער, הנה טואלטוס בא...      

                                                           
             
                         



הפוליאדה


ליאון קפקא

חדירה פיזית
עם עת שקיעה נעור פולי שם מלא פולידאוקס, ראה לדאבונו כי הלית
כבר הלכה, עזבה את חיבוק הכפיות בו אחז אותה כאשר יחדיו נרדמו.
הוא נם משהתעוררה והתירה בעדינות את ידיו מעליה, התלבשה ושבה
אל חייה הנורמאליים והיפים. רע היה לפולי כאשר התעורר, כמה
לשוב לתוך עולם חלומות שנת הצהריים הפרועים, אותן הזיות הרצות
במוחו העירני בניגוד לחלומות הלילה הרגועים. אותן הזיות ספק
חלומות ספק פנטזיות הרצות במוח הלן נושא מטען השינה המועט
ומהווה בליל של אמיתות וכמיהות עם אכזבות וסיוטים.
גלגל לעצמו פולי סיגריה רזה, הציתה ושאפה יחדיו עם הקפה המגעיל
ששתה כי שתיים שלוש טיפות בלבד של חלב נותרו בקרטון. במוחו אצה
מחשבה כועסת על הלית, על שנהנתה מקפה טוב לפני הזיון שלהם,
אותה חדירה פיזית חסרת תועלת. על שבאה ערנית וחרמנית כאשר
במותניו שלו לא היה את הכוח להניע את גפיו המתנוונות ועתה אין
את האמצעים להתעורר. אך למרות זאת אוהב פולי את הלית ומוכן
לסלוח לה על שהשאירה לו רק כמה טיפות חלב בקרטון כשם שמוכן
לסלוח לה על שאין היא רוצה ממנו דבר מלבד את שבמילותיה שלה
כינתה כחדירה פיזית בניגוד לחדירה נפשית. יש לה כבר חדירה
נפשית היא גרסה בפניו, הסידור ברור.
ניצתת הסיגריה... כך שבות אל ראשו של פולי אותן הזיות מתוקות
שהיו מנת חלקו עם תנומתו. מנצנצות שיניה הצחורות של הלית בינות
שפתיה הדקיקות והמתוקות, מובלטות באודם בוהק בו תמיד משתמשת על
מנת להבליט את מה שלא חנן אותה הטבע. היא בחורה מדהימה... אמנם
יש יפות ממנה או צעירות ממנה, יש כאלו בעלות שפתיים בשרניות
ומפתות פי כמה, בעלות חזה שופע יותר או סקרנות מינית עדיפה, אך
כל אלו מתגמדות מול המכלול שנקרא הלית זאת היות וכל אלו אינן
מקיימות מגע עם פולי עם עת צהריי היום ועל כן הן אינן
רלוונטיות. הלית קיימת כאן ועכשיו, במובן הפיזי בלבד כמובן,
היא תפוסה במובן הנפשי.
שפתיה דקיקות ומתוקות, כאשר מנשק אותה פולי תמיד חש ברירה טעם
מעט מריר של קפה. תמיד היא שותה קפה לפני שבאה לשכב בחיקו,
טוענת כי ברצונה לחוות את החדירה הפיזית כאשר היא בשיא ערנותה,
אם תהייה עייפה או מעורפלת היא גרסה בפניו, הרי חוששת מכך
שאולי תחוש כלפיו רגשות המשויכים לתחום החדירה הנפשית. זאת
הסיבה שבדרך-כלל הם שוכבים סביב שלוש בצהריים, עת מסיימת הלית
את עבודתה מצריכת הריכוז, שותה קפה, מזדיינת, נמה לשעה עד
שעתיים בחיק זה שחודר אליה פיזית אז שבה לחייה האמיתיים שם
חודרים אליה נפשית.
מבוגרת הלית מפולי בכמה שנים, הוא בן עשרים ושש והיא באמצע
שנות השלושים לחייה. מבחינתו עדיף שהיא הבוגרת באותו הקשר, היא
זו שהאחריות מונחת על כתפיה הדקיקות אך החזקות באופן מפתיע
ומשאירה אותו רק להיגרר אינרטיבית אחריה. היא קובעת מתי
ייפגשו, איך יקיימו את המגע ביניהם ואי אילו שיחות מותר או
אסור לנהל במהלך החדירה הפיזית. היא נשואה, אם לא אם גאה לשני
ילדים שכבר אינם כל-כך קטנים, שני ילדיה שלה שהם תחת חסותה אך
אינם שייכים אליה ביולוגית. סיפרה לפולי כי נכנסה להיריון
בעברה אולם העובר מת ברחמה כך שבחודש השלישי להריון היה עליה
להפילו, צילק האובדן את נפשה כשם שצילק את גופה העדין באותו
תפר מעט עקום המחבר בין שפתי איבר מינה לפי טבעתה. פולי מוקסם
מאותו התפר, תפר בו היא מתביישת, נוהג תמיד בעת מפגשם להניח את
ראשו בין רגליה ולהביט בו למספר דקות. בתחילה סירבה שיעשה כך,
ככל הנראה התביישה או חששה שהתפר המכוער יגרום לו לחוש כלפיה
דחייה, אולם עבורו תפר זה מהווה מעין חותמת ייחודית של אישה
ייחודית. אוהב פולי את התפר כשם שאוהב את הלית, התפר כחותמת
למציאות המרהיבה בה חיה את חייה, אותה מציאות אמיתית לחלוטין
בה חש פולי שספק אם מתקיימת גם בו, או ספק אם קיים בה בכלל.
אוהב פולי את הלית אך הסידור ברור, פולי הוא החדירה הפיזית
בלבד זאת היות והוא שהיה אמור לבצע את התפקיד לעיל אין בחלציו
לעשות כן יותר. הכיר פולי את הלית מכל מיני מפגשים חברתיים -
חתונות, בריתות, קידומים בעבודה, סיום תואר זה או אחר וכיוצא
מזה, אליהם גרר אותו אביו יחדיו עם כל בני המשפחה. הלית היא
אשתו של פרופסור אמריטוס דוד בן-ציון, ראש מדור האמנות של
אוניברסיטת חיפה, תחתיו עובד אביו של פולי כראש החוג לתולדות
האמנות. דוד מבוגר מהלית בעשרים שנה פחות או יותר, היא נישואים
שניים לו, זרעו רב האון חדר פיזית אל אשתו הראשונה ובירך אותם
בשני צאצאים, כל אחד אכילס ואיאס או לכל הפחות זתוס ואמפיון.
אשתו הראשונה עזבה את הבית ועברה להתגורר באיטליה עם גבר צעיר
שפגשה, כעת הילדים הם בניה של הלית, חודרים אליה נפשית כמו
שהיו פרי רחמה שלה כיאה לתפקוד משפחתי נורמאלי.
הסבירה הלית לפולי כי אין לה צורך ממשי בילדים משלה היות ונדב
ויוחאי הם בניה במאת האחוזים, אין משנה לה שנולדו מאם אחרת.
כששאלה מה חושב על כך הפרופסור ענתה לו כי הוא מאוד מאוכזב
שאין ביכולתו להביא לה ילדים, אבל זה הגורל, מה אפשר לעשות? כך
חיה הלית עם הפרופסור אליה חדר הן נפשית והן פיזית עד אשר פגע
במוחו השבץ, אותה מכה חדה ואכזרית אותה תיאר אביו של פולי כמכת
הברק של זאוס. עם השבץ תם אונו המיני אך למען אשתו סיכמו כי
יימצא לה מאהב שימלא אחר צרכיה הפיזיים. פולי הוא אותו מאהב,
היה בחירה נוחה כי בא לכאורה מהמעגלים החברתיים של הפרופסור,
מוכר עוד מילדותו כנער פסיבי ולא מאיים, בנו החביב של חיימ'קה.
הפרופסור פינה את אחת מדירותיו ונתן אותה לפולי, כל זה בהתאם
לסידור שכלל מצידו של פולי מגע פיזי עם אשת הפרופסור,
פעמיים-שלוש בשבוע עם עת הצהריים, לפי בחירתה ורצונה.
הסידור היה נוח לפולי, הוציא אותו מכנפיי הוריו וחסך לו את
הצורך במציאת פרנסה מסודרת. הבעיה היחידה ממנה חשש היא אותו
הרגש שצמח בו כלפי הלית והתפר שבין רגליה, חשש כי בעצם מתאהב
בה. באופן שאינו התאים לסידור ראה פולי כי על אף שמתקיימת
ביניהם חדירה פיזית, החדירה הנפשית היא בעלת כיוון אחד, חש הוא
צורך לקרבה ממנה אך זאת אין היא יכולה לתת לו, זה נוגד לסידור.
עדיין היו ביניהם שיחות נהדרות, הבינה וקיבלה אותו הלית כפי
שאף אחד לא קיבל והבין אותו לפניה. אהבה את ציוריו, לא החרישה
אוזנייה או צחקה כאשר גרס בפניה כי רואה את עתידו בכתיבה, רואה
עתידו בלהיות סופר. אמנם הוריו לא לחצו עליו אך הם סירבו לקבל
את טענתו כי העולם גם צריך אמנים ולא רק אנשי היי-טק או
טכנולוגיה עם ערכי משכורת נשגבים ומעט מאוד חיים פיזיים. כאשר
פרץ דיון שכזה ביניהם תמיד הביא פולי את סיפורו של אמפיון
שיהיה לו לגב, גרס כי חומות תבי לא נבנו בעמל שריריו של זתוס
אלא מנגינתו של אמפיון, אך לעומתו גרס אביו כי אם היה בנו של
זאוס הייתה הסיטואציה שונה בתכלית וכלל אין לו בעיה עם
שאיפותיו האמנותיות של בנו, אולם יום אחד יהיה עליו להיווכח
שפרנסה לא תצא לו מזה ועד אז שיתבשל ברשות עצמו. פולי ענה
לעומתו כי אם אינו טועה הוא אכן בנו של זאוס אך אביו פתר טענה
זו במחי יד, גרס כי יש זמן ומקום לכל דבר על פני האדמה זאת
כמובן מלבד לערכי הציניות שמעולם לא מתקבלים בברכה.
אביו של פולי, דוקטור חיים איולוס, שם משפחה קודם נוסבאום, הנו
המומחה המוביל במדינת ישראל למיתולוגיה יוונית וביטוייה באמנות
מערבית עם מיקוד לבארוק הקלסיציסטי. אולם בכל שקשור לבנו הסיר
מעליו את המוסר המיתי והכיל רק את המוסר החילוני הארץ-ישראלי,
מוסר פסיאודו-קפיטליסטי טהור לכאורה אך למעשה בעל קרבה לערכי
המעמדות האירופאים שם מקום לכל דבר כאמור, מקום לכל דבר מלבד
לציניות. הסיר דוקטור איולוס את ערכי המוסר המיתיים מבנו, זאת
כאמור מלבד מתן השם שלנוחיותו של פולי היה מעין כתב הגנה מול
התרסתו של אביו על אי התקדמותו בחיים.
שאף פולי עוד שאיפה ארוכה מסיגרית הגראס המתקצרת והביט על
התקרה מלאת קורי העכביש שמעל הספה בסלון הקטן. חש פולי בודד,
חש כי אין ברצונו דבר כעת מלבד חדירה נפשית כלשהי, חדירה
שנמנעת ממנו שיטתית עקב הסידור. לא מן הנמנע שיימצא חיי חברה,
הסביר הפרופסור בן-ציון כי הוא רשאי לעשות כל מה שיחשוק בחייו,
מלבד לא לפלוט מזרעו כעשר שעות לפני מפגש מתוכנן עם הלית. אך
פולי מתקשה למצוא קשרים חברתיים, בדרך-כלל מעדיף להעביר את
הזמן בגפו או במפגש אם ידיד זה או אחר בעל תכונות כמעט זהות של
קשר מטושטש עם המציאות.
מקפיד פולי פעם ביום לפחות, לצאת לטיול ארוך ברחובות הכרמל,
בין אם לקפוץ לקניון או להדר, סתם להסתובב במרכז הכרמל או
במרכז חורב, פה ושם לשבת על ספסל זה או אחר ולהסתכל בעוברים
ושבים, לשבת בבית-קפה זה או אחר בין אם בגפו או בין אם בחברת
ידיד או ידידה שאינם מספקים לו כמעט דבר מצרכיו הנפשיים. זה לא
היה מה שנפשו חשקה, אוהב פולי את הבטלה אולם במקביל חש כי סולד
ממנה. אוהב לישון עד לצהריי היום ולהעביר את לילותיו מול מסך
הטלוויזיה או מסך המחשב הביתי כמעט כפי שסולד מהמחשבות שרצות
בראשו ותוהות בקשר לעתידו. אוהב להביט בתקרה או לשמוע את הרוח
מרשרשת בין ענפי האורן עם בוא הערב, כשם שחש שעם כל שקיעה הרי
תזרח השמש למחרת ממזרח, תתלוש עוד דף מלוח השנה, עוד שערה
מראשו ועוד יום חדש יפציע בו יהיה אך במעט זקן אך בהרבה מפגר
מאחורי הציפיות המציאותיות מכל ברנש או ברנשה שחיים בחברה
שמסביב.
הדליק פולי את מערכת הסטריאו... החליף בין שיר זה למשנהו עד
שהגיע לטראק הרצוי של פינק-פלויד. עייף מלשהות תחת קרני השמש
או לשבת בבית ולצפות בגשם... פלט פולי את השאיפה האחרונה
מהסיגריה הקצוצה שבידו, נשכב על הספה הרכה והמאובקת ועצם את
עיניו. אף אחד לא אמר לו מתי לרוץ, החריש מול יריית הזינוק.
והוא רץ והוא רץ....
עת ערב צלצל הטלפון הסלולארי, קפץ פולי מכורסתו הנוחה ורץ אל
המכשיר שהיה מונח על שידה בצבע וונגה שעמדה בסמוך לדלת הכניסה
לדירה. הייתה זו הלית שאמרה כי היא מאוד נהנתה היום וקבעה
להיפגש עימו גם ביום המחרת. שמח פולי, שמח כי עד לא מזמן נפגש
עימה פעם בשבוע ואפילו פחות, אולם בשבועיים האחרונים היא הגיעה
אליו כבר חמש פעמים. הסקס היה אמנם נהדר אך חשוב מכך הוקיר
פולי את חברתה. ידע כי גם מחר יקבל שעת חסד לחמוד אותה
בזרועותיו ולהריח את שיערה החלק והרך, זאת על אף שהסידור ידוע
ובעת שינום היא תתיר את אחיזתו ותשוב אל המציאות שלה על קשייה
וקסמיה.
כבדרך-אגב כמו מעין חובה חברתית, שאלה הלית לשלומו של פולי,
ציפתה כנראה לתשובה חיובית לאקונית אך פולי משך את השיחה עוד
ועוד עד אשר גרסה בפניו כי עליה לזוז וללוות את בניה למיטתם.
הרגיש פולי כי על אף הסידור חשה הלית כי חדר אליה מעט גם
מהבחינה הנפשית, חש זאת בקולה, בהתרגשותה, בכך שהמשכב ביניהם
היה כאמור נהדר אולם בנוסף היא זו שבוחרת להישכב לצידו, היא
המאפשרת לו להניח את ידיו סביב גופה הדקיק ולאחוז אותה חזק. חש
פולי כי אין היא שלמה עם זה, יודע כי מבחינתה לשכב עם פולי
מחובקת אחרי המגע הרי זו הבגידה האמיתית בבעלה, כי על כך
הסידור אוסר, ישנה חדירה נפשית.
במהלך השיחה רצה פולי לומר להלית לבוא אליו כבר עכשיו, לומר לה
כי הוא אוהב אותה ורוצה להיות רק איתה, אך ידע כי אקט זה עוד
לא הבשיל בראשה, ידע כי עודנה תלויה הן רגשית והן חומרית בבעלה
הנכה. מתעב פולי את פרופסור אמריטוס מוכה חזיז הרעם בן-ציון בו
רואה את הדס, מתעב כי הפרופסור הוא שעומד בינו לבין אהובתו,
אהובת הנסיבות והנוחות, אהובתו כי היא זמינה. חושש פולי מכך
שככל הנראה חשש בהלית על כך שאין הם מתאימים, הן מבחינת הפרש
הגילאים שביניהם אולם בעיקר מבחינת השוני במקום בחיים, שוני
בין אם עובדת ואשת חברה בוגרת ואמיצה לבין צעיר תקוע ובטלן עם
מניירות ארטיסטיות. פולי הוא זה המשיב אל הלית את רוח נעוריה
אך היא כבר התבגרה ממזמן ואל הבגרות חושש פולי שהיא שואפת.
עדיין מקווה כי למרות הכול משיכתה אליו תגבר על כל הצרות
ומשיכתה אליו אינה תלויה בדבר מלבד המניפולציות של ארוס. הלית
בעיקרה חוששת כי רק עקב הסידור מאוהב בה פולי, אילולא המשכב
המהיר וחסר האמוציות ביניהם הרי לא היה שואף כלל לחברתה, כאמור
אין היא הנאה או השופעת בנשים, אי לכך מעדיפה להתכחש לרגשותיה
ולהמשיך לנהל את הסידור לפי ערכיו הקרים, ליצור ביניהם
פסבדו-מגע זאת למען מילוי הצרכים אותם כושל בעלה מלמלא.
אך יותר ויותר נוטה הלית לבוא אל פולי בדירתו. למלא, לפי גרסתה
מולו, את צרכיה המיניים הרגילים זאת היות והתאוששה מהלם
פגיעותו של בעלה עם עבור הימים והשיבה אל חיק המציאות
האובייקטיבית.
יוצא פולי אל מרפסת הדירה... מדליק את האור ומתיישב על כיסא
הבריכה הכחול אותו סחב מבריכת הקיבוץ בו נולד ובו התגוררה
המשפחה עד שעקרו לבית מרווח ברמת-אלמוגי. מרים פולי את רגליו
על המעקה ובוהה בנוף הנשקף. לרגליו נפרשת העיר חיפה במלוא הדרה
כמסת אור אינטנסיבית השוקקת כלי רכב בקרבת רחוב החלוץ, בסמוך
מגדלי העיר אפופי העשן הסמוכים לים והנמל הפעלתני רב אורות
הפרוז'קטורים האימתניים כולל האניות על צפירותיהן הספוראדיות.
בקצה עיקול המפרץ האורות המרוחקים של עכו וכפרי הגליל מנצנצים
באור חלוש על קו המגוז, קו הרכס של הרי הגליל, קו היוצר את נפח
העולם כפי שמתקיים מול עיניו של פולי בגטו השאול שלו במעלה
הכרמל.
עוקב פולי אחרי ההתרחשות הלילית המטשטשת של העיר המציאותית
והאפורה שלרגליו, עוקב אחר ענני הלחות המסיביים שרצים במהירות
מהים אל עבר הקריות בערב קיצי קליל זה. קורי השינה והמריחואנה
עוד לא תמו לטשטש את עיניו איתן מחשבותיו חסרות הסוף ותהיותיו.
חש פולי כי המציאות היא נדבך אחד בלבד מתוך כמה נדבכים בהם הוא
קיים בכל רגע נתון, המציאות האובייקטיבית היא רק סימן שאלה אחד
מתוך מגוון השאלות הרבות הטורדות את מנוחתו. המציאות הריאלית
האפורה היא רק אופציה אחת מיני כמה, יחידה אחת שספק אם היא
החשובה, בה יכול לאמץ את מחשבותיו אל מול אופציות אחרות,
עדיפות, מול מציאויות סובייקטיביות עקב כך ספק אם יש בהן
מהמציאות, בהן הגדרותיו האישיות הן שונות בתכלית והאפור של עיר
הנמל שלרגליו זניח אל מול מגוון הצבעים האפשריים. הקריות אינן
אותו בית גידול טורדני של רדידות מחשבתית, לא מקום משכנם הבלתי
אפשרי של הערסים והפרחות ואותן רבות הדעות חסרות הפשר כפי
שמתבטאות במדורי הרכילות של ביטאון ערי המפרץ. לא ולא...
האורות שבעמק בסמוך לים מבטאים מציאות של הגיון תכנוני, בהם
בתי-קפה ומסעדות כבכל העולם, בעלי חן מעט אקזוטי אך מסקרן. שם
לכל אחד ואחת ממאות אלפי התושבים, אותם משרטטת המציאות
האובייקטיבית כסכמה אחת מעיקה, מציאות סובייקטיבית משל עצמו
הנושאת בחיקה את הקסום ביותר שיש הרי היא השקפת העולם הפרטית
של כל אחד ואחת על רגשותיו ורגשותיה. מעין טשטוש המציאות
הישראלית האובייקטיבית על כל הרע שיש בה מול הגיון ספק מציאותי
של קיום בו יש תוחלת ותועלת.
מבחינה אובייקטיבית לא תדרוך רגלו של פולי בשכונות מוכות
הזיהום הן האטמוספרי אך בעיקר האינטלקטואלי של הקריות, אלא רק
אם אקדח טעון ינחה אותו לשם. אולם מטשטוש החושך יחדיו עם
טשטושו של המוח שעוד לא נעור ובעיקר טשטוש הגראס, הדמיון יכול
להקל רבות על תפיסת המציאות שאין בה קסם אלא רק כבדות מחשבתית
מתישה ומפחידה. הקריות שלרגליו נושאות עימן ברגע זה סקרנות עד
אין קץ, תקווה אחת גדולה למציאות השונה בתכלית מהמציאות
האובייקטיבית בה חש כי כלוא כעת.
שואף פולי במחשבותיו אל האורות, מדמיין את ההתרחשויות
המופלאות, בראשו עולה נערה מקרית-ביאליק שכעת מאבדת את בתוליה,
מדמיין את התרגשותה, את סקרנותה חסרת הקץ, את ליבה הפועם בעוז
ומקפיץ את חזה השמאלי ואת האש האוחזת בחלציה הערומים. בראשו גם
עולה אותו זקן שמקל על המציאות האובייקטיבית שלו כאשר אל
ריאותיו שואף קסיסה איכותית, יושב על המרפסת שלו בקרית-חיים
ומביט אל עבר המציאות שעל ההר, מדמיין בעיני רוחו על אותה
בתולה נווה-שאננית או אלמוגית שכרגע מתרגשת עד אין קץ כאשר
חברה מוריד את התחתונים שלאגנה.
חש פולי תחושה נהדרת של חיים, חש את קסמם, חש את הלית והתקווה
הנצורה בתיבתה של פנדורה כי ביום מן הימים תשב היא לצידו על
אותה המרפסת וכך הקסם יפוג אל תוך מציאות קסומה של חיים מלאי
סיפוק.
עוד אוניה צופרת ועוד אחת, הנמל המנומנם לא מפסיק את עבודתו עם
רדת הליל כשעון המעורר של מציאותה האפורה של עיר הנמל שלרגליו.
עוד מכולה ועוד מכולה מונפת מעלה בזרועותיו של מנוף אימתני,
עוד שאון של משאיות פורקות ומעמיסות, הנראות ממעלה ההר כנמלים
קטנות. עוקב פולי אחר התרחשות הנמל, אותה התרחשות אפורה אולם
בכך שיורד לפרטי פרטיה של המציאות הסכמאתית שלרגליו, חש הוא כי
צולח במציאת קסמה המיוחד של העיר חיפה.
מפנה פולי מבטו לימינו, שם עומד גאה מגדל אשכול, הרם בבנייני
האוניברסיטה בה למד לתואר ראשון במגמת תולדות האמנות. אוהב הוא
אמנות אך שנא ללמוד שם תחת פיקוחו המתמיד של אביו ראש החוג
וחנפנותם חסרת הקץ של המרצים, מי פרופסור ומי דוקטורנט שלא
הפסיקו לשאול לשלומו ולשלום אביו כמו שלא ראו אותו אך שעה קלה
קודם לכן עת שתו עימו קפה בחדר הצוות העלוב שבקומה השבעה-עשר
של המגדל. תמיד ענה בלאקוניות כי שלומו טוב, קיווה להפנות כמה
שיותר מהר את נושא השיחה להעברת חומרי לימוד או הודעות מנהלה,
חשש כי בשאלות אלו יסמנו אותו חברי הצוות המקצועי בפני עמיתיו
לכיתה ושוב יחוש את נחת זרועה הלא מתפשר של הבדידות גם בעת
היותו סטודנט לתואר ראשון. הספיקה לו הבדידות אותה חווה עת
השלים את תריסר שנות לימודיו מהיסודי עד לתיכון, שנים בהן חש
כי אין ולו אחד אליו יכול הוא לפנות באמת ולדון עימו על
המצוקות אותן חש בבגרותו. היה בודד בנעוריו כשם שהיה בודד בין
כתלי הכיתות המחניקות של הבניין הראשי באוניברסיטה שם התרכזו
ערב רב של ארטיסטים סכמאתיים כמוהו ולמדו את מקצוע ההיסטוריה
של האמנות. כמו נבואה שהגשימה עצמה כך מצא עצמו בודד גם בעת
לימודיו באוניברסיטה, אולם כשל פולי מלהבין כי בדידותו נבעה
מחששותיו שלו, מאותה מציאות סובייקטיבית מקוללת, היות ובמציאות
האפורה, זו האובייקטיבית, ייחוסו לא עניין אף אחד מעמיתיו
לכיתה. עדיין מצא כי נוח לו ללמוד דווקא באותו חוג אותו ניהל
אביו מאותן סיבות להן תמיד היה עבד במהלך חייו, הסיבות
הזוועתיות של הנוחות והדרך הקלה. נוח היה לו כי שכר לימוד לא
שילם כפריבילגיה הניתנת לילדי הצוות המקצועי, את שאר ההוצאות
הנלוות גבתה האוניברסיטה ישירות מתלוש המשכורת של אביו. לכן
ראה כסביל את הבדידות שחש בעת לימודיו ואת העובדה שכל יום היה
עליו לתת דין וחשבון לאביו.
עוד צפירה חזקה של אוניה פילחה את חלל הלילה החיפאי הפרוש
לרגליו של פולי. האוויר היה נעים, חמים ולח, זיעה קלילה כיסתה
מעט את עורפו. הכין פולי לעצמו תה קר, נפשו חשקה בקפה אולם
כאמור הלית היא זו שחיסלה את קרטון החלב שבמקרר מה שהכעיס את
פולי אך אהבתו אליה ריפאה זעם זה.
התה ערב לחיכו של פולי... מניח את הכוס על המעקה הסמוך לרגליו
שבקומה החמישית של בניין כרמליסטי קלאסי, משמע בניין מעט ישן
ובעל פסאדה חסרת חן לחלוטין, לא במשמעות המושג קלאסי כמייצג את
התרבות היוונית עד עתו של אלכסנדר מוקדון. בניין ישראלי קלאסי
זה הניסוח הנכון, ניסוח שאין בו הרבה מהחיובי, אולם המרפסת
המרווחת היא שנותנת לדירה המאובקת והישנה את קסמה וחינה הרב.
אותה מרפסת מופלאה שבגבה חדר שינה, סלון קטנטן, מטבחון הסמוך
לשירותים הנמצאים סמוך לחדר האמבטיה, בו אמבטיה חלודה ודוש
חדש. אותה דירה מתקלפת שחלל הפנים בה בינוני, אולם המרפסת היא
ערכה, כך מעט מזכירה את פולי עצמו, הפנים בינוני ביותר, חלוד
ומובטל, אולם המרפסת זו היא אותה תודעה של נשמתו המהווה מעין
קסם המצדיק את כל המגרעות. נשמתו הארטיסטית של פולי היא המרפסת
לעולם אותו תופס בתודעתו ואילולא המרפסת לא היה בו דבר מלבד
אפרוריות נוראית.



מרגיש מצוין                        
נכנס פולי למקלחת ושוטף את עמל יומו מעל גופו, את השאריות
המרוחקות של ריח בושמה המתוק של הלית ובעיקר את ניחוח הגראס
שדבק בבגדיו ובעורו. מניח את רגלו הימנית על מעקה האמבטיה
הורודה בעלת כתמי החלודה ונותן לזרמי המים הרותחים לחדור ולטהר
כל נקב בגופו. משעין פולי את ראשו על האריחים הורודים ושואף
לאיטו את מעט האוויר שעוד נותר בינות קילוחי המים החזקים
הניתזים מהטוש. בעודו במקלחת שמע את הטלפון הסלולארי שלו מצלצל
בפעם הראשונה. בעודו מנגב את עגלי המים מעל גופו שמע את הטלפון
מצלצל פעם שנייה.
כשניגש פולי, ראה כי רמי מחפש אותו, שלח הודעה אם ברצונו
להתלוות אליו לסינמטק במרכז-הכרמל לראות סרט צרפתי משובח, חלק
מחודש הסרטים הצרפתיים. שמח פולי, נפשו חשקה במעין שוטטות
לילית בכל מקרה, ואם ישנה מטרה כלשהי הרי זה מבורך. התקשר פולי
לרמי וקבע עימו כי ייפגשו בכניסה לסינמטק, הסרט מתחיל בעוד
כעשרים דקות לכן עליו למהר, התלבש פולי ויצא את דירתו.
תמיד נוהג פולי לרוץ במדרגות כמה שיותר מהר זאת על מנת להימנע
ממגע עם שכניו, בין אם מגע של שלום פסבדו-ידידותי מאולץ,
הימנעות ממגוון הקולות הארסיים הפורצים מהדירה המערבית בקומה
שלוש או בכדי לברוח מנתן הזקן שבקומת הקרקע שכל עת שואל מתי
הוא ישלם את חובו הפעוט לוועד הבית. החליט פולי כי ממון זה
יישאר אצלו, כל מה שעליו לעשות זה רק להימנע מנתן בחדר
המדרגות, הרי זקן טרחן זה לא יטרח לטפס עד הקומה החמישית על
מנת להוציא את הסכום הפעוט מידיו פושטות היד של פולי.
רמי הוא ברנש חביב למעט הדעות, לרובן הוא אישיות מאוד בעייתית
ועל כן אין מפתיע כי התחברו הוא ופולי ויחדיו מגשימים מעין
פילוסופיה שלא בנקל ניתן לעכלה. רמי איש קשה עורף אך נוח מזג,
יחיה הוא את חייו בהתאם לרצונותיו המידיים ואין דבר, איש,
אישה, פיצוץ אטומי וכיוצא מזה שיוציא אותו מהגשמת אותם חשקים
רגעיים להם הוא עבד כל חייו. כניעותו למהווים שלו עצמו הופכים
את מזגו לנינוח מאוד, חי בהתאם למה שמצפה מעצמו בלבד. היות
ואין הוא מצפה מעצמו לדבר מלבד להרגיש מצוין, אין הוא מש ולו
במילימטר מאותה מטרה אותה אין מפסיק לקיים - רמי תמיד חש
מצוין, תמיד חש כך גם או בעיקר אם זה בא על חשבון זולתו. אי
לכך פולי אינו תמיד חש מצוין בקרבתו של רמי, גורס כי
האגו-צנטריות של הברנש מונעת ממנו כליל להתייחס לרצונותיהם של
אנשים אחרים כולל רצונותיו של פולי, אבל מה זה בעצם משנה? פולי
הוא פסיבי. אין טענתו של פולי מפריעה לרמי כלל וכלל, תשובתו
לטענה היא כי בני-האדם הם יחסית זהים מה שגורם לכך שרצונותיהם
בדרך-כלל דומים עם סטייה קלה זו או אחרת, אי לכך אין מן הנמנע
שרובם של האנשים סביבו יקבלו את רצונותיו וחשקיו כדומים לשלהם,
אי לכך יוכלו בנקל להתחבר, עליהם פשוט מעט להתפשר כי לו אין
כוונה להתפשר בכלל. פולי גורס לעומתו כי אותן הסטיות או בעצם
אותם הניואנסים הם אלו היוצרים שוני ואלו הניואנסים בין אם
יירצה רמי או לא, יידפקו אותו תמיד. הרי לכל בני-האדם אף, פה
ושתי עיניים אך אין אף אחד שזהה לחלוטין למישהו אחר, אפילו
קסטור ופולידאוקס בניה התאומים של לדה, אמנם חלקו מראה זהה
אולם האחד מצא ייעודו כלוחם נושא חרב ורכב מצטיין והשני ייעודו
הגשים כמתאגרף... הכול עניין של ניואנסים. אי לכך רמי ייראה כי
היות ואין התאמה בין רצונותיו לבין רצונות אחרים זולתו,
ניואנסים אלו ייגרמו לדיסוננס, זאת היות ואין הוא מסוגל
להתכופף ולו במעט. רמי ופולי מסתדרים מצוין כי שניהם חשים
מצוין זה בחברתו של זה, רמי על האגו-צנטריות המוגשמת, על כך
שפעולותיו זהות לחלוטין לתשוקותיו ופולי אשר נוחותו התמידית
עושה ממנו אדם פשרן. והיות ורצונותיו של רמי הם דומים בסופו של
דבר לאלו שלו, כמובן עם ניואנסים מעט שונים, מוכן הוא להתפשר
על הניואנסים שלו זאת מלבד שלא יצטרך להתמודד עם סביבתו בגפו.

עלה פולי על אוטובוס מספר שלושים ושבע שעצר בתחנה מיד אחרי
כיכר ספר. הגיש לנהג העצבני פיסת נייר מקומטת אותה שלף בקושי
ממכנסי הג'ינס המעט ישנים שלו שהתאימו יותר לתקופה מעברו הלא
רחוק בה הצטבר פחות שומן באגנו. בפיסת הנייר נותר תא יחיד
שאינו מחורר ובכל מקרה חשב לעצמו פולי, את הדרך חזרה יעשה ברגל
כחלק משוטטות לילית שחש כי כמהה נפשו לה. הנהג, צעיר עממי
סטנדרטי, בן שלושים ומשהו, עצבני עד לשד עצמותיו וברק של ג'ל
לשיערו השחור, שאל את פולי מה בדיוק הוא מגיש לו, פולי סימן
באצבעו על התא הלא מחורר. הנהג יעץ לו בעצבי תום תקתוק שעון
הכרטיס כי בפעם הבאה ישמור על הכרטיסייה ישרה, אישר לו לעלות
למרות הכול, כי הוא איש טוב כפי שהעיד בשחצנות על עצמו. פולי
חשב בליבו על תשובה ניצחת אך נמנע מלענות כי מה זה בכלל משנה,
מי הוא בכלל שיגיד דבר מה לפולי, הרי הנה התא, פשוט תחורר
ותשתוק, תעשה את העבודה המחורבנת שלך. ניסה בכל כוחו פולי
להימנע מלחשוב על המגע המציאותי אובייקטיבי הזה עם נהג
האוטובוס, חשש כי מגע זה יימנע ממנו להרגיש מצוין.
האוטובוס היה כמעט ריק, זקן ישב במושב שמאחורי הנהג וניסה לנהל
עימו שיחה, הנהג פשוט התעלם ממנו ומדי פעם ענה לו כי הוא צודק
בקשר לאמרה זו או אחרת, דברים שככל הנראה נוגעים לנוער של
ימינו, בסוף פצה פיו בצחוק מאולץ המשרה אווירה של שליטה והסתרת
עצביו משיחה בטלה ומשמימה זו שנפשו אינה חושקת בה. ממעט
הנוסעים הנוכחים רובם כלל נשים רוסיות בגיל העמידה שהקפידו
להתיישב על הכיסא הסמוך למעבר ובכך למנוע מנוסעים שעולים
להתיישב לידן. היו פה ושם מושבים ריקים, באמתחתו להתיישב היכן
שחשקה נפשו אולם החליט פולי דווקא להתיישב ליד רוסיה מהודרת בת
ארבעים פלוס, רק בגלל שהתיישבה בכיסא הסמוך למעבר וכשלה במכוון
ליצור קשר עין עם פולי תוך הפגנה של אי רצון לשבת בסמוך לזר זה
או אחר. 'אפשר בבקשה לשבת?' שאל אותה והיא הזעיפה את פניה, קמה
והלכה לכיסא אחר. שמח וטוב לבב אך חשוב מכך מרגיש מצוין,
התיישב פולי על הכיסא הסמוך לחלון והביט על בתי שדרות מוריה
חולפים במהירות מול פניו. האזין פולי לשיחה צעקנית במיוחד
שהתגלגלה לסירוגין בעברית רצוצה ובערבית מתגלגלת על לשונן של
שתי בחורות שישבו במושב האחורי, ניחש כי שתיהן שבות כעת
מהאוניברסיטה בדרכן לשכונה זו או אחרת של העיר שלכאורה מעורבת.
חשב לעצמו פולי על הביטויים שהבין, קרי הביטויים בעברית שללא
הפסק הזכירו הבנות במהלך שיחתן. אמרה סטודנטית אחת לרעותה משפט
בערבית שהסתיים במילים 'אני אביא לך את הנוקיה שלי' בעברית
רצוצה, בתגובה ענתה לה חברתה בכמה מילים ערביות, בליבן המונח
'המרצדס החדשה של פאדי...'עוד כמה מילים בערבית שבתומן התגלגלו
שתי הבנות מצחוק עקב בדיחה זו או אחרת כנראה על חשבונו של פאדי
המסכן.
בהגיע האוטובוס לכניסה לשכונת כבאביר ניגשו שתי הסטודנטיות אל
דלת היציאה האחורית. משעצר האוטובוס הפנו הן מבט חטוף בפולי,
אחת מהן אמרה 'בום', הביטה אל רעותה ושתיהן התפקעו מצחוק כך
ירדו בדהרה במדרגות האוטובוס אל עבר הרחוב. פולי לא ממש חשש
מהן כמו שאר הנוסעים על הקו החשים רתיעה כלשהי מכל נוסע או
נוסעת ערביים העולים על הקו. אין ממה לחשוש כי הימים הנוראים
של שנת אלפיים ואחד עד אלפיים ושלוש כבר חלפו, ממזמן לא התפוצץ
איזשהו אוטובוס ובכלל, חלק נכבד מהנוסעים על הקו הם בכלל
ערבים. פולי הקשיב לשיחתן סתם כי התעניין במגע ורבאלי של אנשים
ללא קשר לפוליטיקה או רגשי נחיתות, אולי הן נעלבו או חשו
חשודות אי לכך היו צריכות להפגין את שאט נפשן כלפיו כאיש חושד,
איש שאינו חש בנוח בחברתן אך אין זה כלל נכון, לא חשש מהן פולי
כשם שבכלל ברחה ממחשבתו העובדה כי אוטובוס של אותו קו בדיוק
ובאותו המקום בדיוק פוצץ על-ידי מחבל מתאבד כמה שנים קודם.
מהצד השני של הכביש עומדת אנדרטה לזכר שבעה-עשר הרוגי אותו
הפיגוע, שבעה-עשר נורות מאירות על שבעה-עשר אבני גרניט בצורת
מלבן אנך החקוקות על קיר האבנים מימין לתחנה עצמה עליה עלה
המחבל.
האוטובוס התרוקן מיושביו, נותרו רק פולי, הזקן מקדימה ושתי
רוסיות זועפות. צלצל פולי בפעמון בפעם הראשונה וראה כי דבר לא
קרה, לחץ שוב על הכפתור ועדיין שום שלט לא נדלק או שום צליל לא
נשמע. ניגש אל נהג האוטובוס וביקש ממנו לעצור בתחנה הבאה. הלה
שאל אותו מדוע הוא פשוט לא צלצל בפעמון כמקובל ולמה הוא חושב
שהוא מישהו מיוחד, הסביר לו פולי כי הוא דווקא צלצל פשוט לא
ראה שום תגובה אי לכך הניח כי הפעמון מקולקל. עצר הנהג את
האוטובוס בתחנה במרכז-הכרמל, בדרכו החוצה בירך אותו פולי בשלום
לאקוני, הנהג לא הגיב.
'אחי...', קפץ רמי מאחורי גבו של פולי, גרם לו תחושה קלילה של
בהלה. '...מרגיש מצוין?', שאל רמי
-'מרגיש נהדר...', ענה לו פולי וצחק, '...אני רואה כי אתה חש
מצוין בעצמך, טוב מאוד, העיקר להרגיש מצוין הא?'
-'בטח...', ענה לו רמי, '...מה יותר חשוב מהרגשה מצוינת, הרי
למענה אנו חיים ואם אין אנו חשים מצוין הרי מה הטעם בחיים
בכלל?'
-'אז נגיד תיאורטית שיהיה יום בו לא תרגיש מצוין, מה תעשה? הרי
אין טעם בחיים אם לא מרגישים מצוין'
-'בוא נגיד ככה פולידאוקס...', גיחך רמי מגרונו '...אם אני
אראה כי יום אחר יום אין אני חש מצוין אני אעזוב את המקום בו
אני מתגורר ואעבור לעיר אחרת, עם נשים אחרות. אם תחושת האי
מצוינות תישאר עימי גם במקום החדש, הרי שוב אעבור. בפעם
השלישית, אם לא אחוש מצוין אני אתאבד כי הרי מה הטעם בחיים ללא
הרגשה מצוינת. עכשיו זה מלכוד, אין סיכוי שאני אתאבד כי תמיד
תהייה תקווה ולא משנה מה, כי בעולם בכל רגע נתון קיימות סביב
שלוש מיליארד בחורות, נגיד תשעים ותשע אחוז מהן לא יסכימו לשכב
עימי בכלל ואלו באחוז הבודד יש סיכוי נתון של עשרה אחוז כי
יסכימו. כלומר אם אתחיל עם אלף בחורות בטוח אקבל משהו. בגלל
שבנות גם משנות את דעתן סדיר, תמיד יש סיכוי כלשהו כי בעקבות
נסיבות היום היא חרמנית או בודדה, אי לכך רוצה חברה כלשהי גם
אם זו חברתי שלי. תבין שכל עוד יש סיכוי אני ארגיש מצוין, רק
שלא יהיה סיכוי לקבל מין רק אז התקווה לתחושת המצוינות תעלם
ורק אז אעבור לעיר חדשה ולמגוון רחב של אפשרויות שלא מיציתי.
אז הייתי במקום אחד ולא זיינתי, אעבור למקום אחר, אם גם שם לא
זיינתי, עדיין לא התאבד כי יש יציאה מכל זה, אני פשוט אלך
לזונה. כי כל עוד הרקולס שלי מרגיש מצוין, לי תיאורטית יש את
התקווה להרגיש מצוין, אין אני יכול להרוג את עצמי בלב שלם
ביודעי כי אולי פספסתי זיון עסיסי היכן-שהו בעתידי'
-'ומה יקרה אם תאבד את הרקולס?', שאל פולי
-'אין סיכוי שזה יקרה ידידי, הרקולס הוא בן על-מוות, הוא הבן
של זאוס אתה יודע'
-'קרא לו הרקלס, הוא גאוותה של הרה, הרקולס זה השם הרומאי ולפי
אבא שלי הרומאים הם סתם זייני שכל, הטקסט שהוא הכי מתעב עולם
זה האיניאדה'
-מה?!', שאל רמי שהיה מרוכז בדברים אחרים, '...יאללה הסרט
מתחיל עוד שנייה ואין לי זין לשבת בצד'.
נכנסו צמד רעי הנוחות אל אולם הסינמטק. מלמעלה ראה רמי זוג
בנות עם מניירות ארטיסטיות צרפתיות היושבות מעט בצד ולידיהן
כמה כסאות פנויים, כלומר ראה זוג מרוקאיות עם לוק משכיל, קרי
משקפיים עם מסגרת מהודרת ולוק המחובר לתרבות הצרפתית, קרי כובע
בארט מגוחך היושב באופן אבסורדי על פדחתן.
האולם היה די מלא, עוד ועוד אנשים נכנסו מבעד דלתותיו אך רמי
בתנועת זיג-זג מהירה הצליח לנתב עצמו אל אותם כסאות פנויים
הסמוכים לבנות. פולי נתן לחברו לעשות את עבודת תפיסת המקום
המלוכלכת והלך לאיטו במעבר, ירד בנונשלנטיות במדרגות והתיישב
סמוך לרמי. לידו נותרו שני כסאות פנויים אך גם הם נתפסו במהרה
על-ידי זוג מקסים, בני שלושים פלוס, זוג אידיאלי מהפרסומות
המעיקות של מכללת אורנים, האידיאל הכלל ישראלי של גבר מקריח עם
נטיות טכנולוגיות ואישה יפה ופסבדו-קרייריסטית, העיקר שתפגין
כי מממשת את השוויון הנאור בחיוכה צחור השיניים אך מה זה משנה,
יודע פולי כי בכל מקרה יבוא יום והיא תיכנע לעמל ילדיה בעוד
הוא ילך עם חבריו לחשפנית או לזונה.
האישה התיישבה ליד פולי, היא לא הייתה הנאה בנשים אולם עדיין
חש אליה פולי משיכה חזקה, משיכה שקיימת רק כי היא שם לידו.
שיערה היה חלק, פניה בפרופיל היו די נאים וגופה היה ממוצע,
ניסה לבדוק מה היא נועלת אך לא הצליח כי כיבו את האור באולם,
הסרט התחיל. גם בחושך בלט החזה החמוד שלה רק חבל שהיה לה קול
מעצבן עם ויברציות צרודות, קול המעיד על ביטחון עצמי מעט ירוד.
היא לא התייחסה לפולי או שאולי הייתה ערה לבחינתו אותה במבטים
חטופים ולכן אחזה חזק בזרועותיו של בן-זוגה והפגינה חיבה או
עגיבה מוגזמת על מנת להפגין מול פולי את דחייתה כלפיו. אין זה
משנה כלל לפולי, כמה שיותר תחבק את בן-זוגה כך יותר ויותר
יימשך אליה, ייראה אותה במחשבותיו והזיותיו, שם חש הוא מצוין
לצידה, תחתיה, עליה, עושה לה דברים למיניהם כבדרך הטבע או
בדרכים מלאכותיות למיניהן הגורמות לשניהם להרגיש מצוין. כמה
שיותר תפגין כלפיו חוסר תקווה כך יותר יימשך אליה. זה הרי
מלכודו של פולי, מלכוד המנוגד לזה של רמי, פולי ירגיש יותר
מצוין ככל שהפנטזיה תהייה יותר קשה להגשמה. לכשתתגשם הפנטזיה
אז לא יחוש מצוין כלל וכלל כי הממומש הוא חסר ערך בעיניו ואין
דבר במתממש מלבד המציאות האובייקטיבית על גווני האפור והשעמום
שהיא מכילה על האדם. ונגיד שהלית תהייה רק שלו, תהייה כלי
לחדירתו הנפשית ולא רק הפיזית, יום אחר יום תנשק אותו לשלום
כשתצא עם בוקר לעמלה, יום אחר יום תספר לה על חוויות יומה, אזי
יחוש הוא מצוין? כנראה שלא, אז יחוש את השגרה המעיקה של התלות
הנפשית, תלות שחש כמה אליה כרגע אולם מבין כי לכשתתגשם תעיק
עליו כאבן אותה נושא סיזיפיוס במעלה ההר ותתיר את מחשבותיו
לפנטזיות אחרות. אז תתעלמי כמה שיותר גברת נאה שכמותך, תפגיני
בפני פולי כי אין סיכוי בעולם שיקבל ממך ולו מעט מזור לכאביו,
ככל שתתעלמי כך יחוש יותר מצוין.
הסרט התחיל והיה די משעמם, מסוג הסרטים האלו שלא הולכים לשום
מקום אלא מנסים למצות את הרגע בערב רב של זיוני שכל או הטפות
מוסר בהתאם לקווינה של תרבות זו או אחרת, במקרה הנידון התרבות
הצרפתית.
'אם הוא לא תוקף עכשיו, אני עף מכאן, אין לי זין לבזבז את זמני
על פילוסופיה בגרוש של חתיכת אפס צרפתי שלא מסוגל לפעול...',
לחש בקול יחסית רם זה המרגיש מצוין.
-'ששששש...', ארוך נשמע מכיוון הבחורה שבסמוך אליה ישב רמי,
'...אנשים רוצים לראות פה את הסרט'.
הנאה שישבה ליד פולי הסיתה מבטה כלפיהם ונשפה בהפגנתיות. התנצל
רמי קלות בפני הבחורה שלידו וחייך אליה. רגע לאחר מכן כאשר
הצרפתי סיים את מלאכתו וחזה של ז'אניה הפולנייה במקור האיר את
המסך בעורה הזוהר, דחק רמי את מרפקו בכתפו של פולי ואמר
'יאאאאא...' ארוך.
הסרט נמשך ולא הלך לשום מקום, רמי התלהט על הבחורה שלידו
שמבחינתו ההערה שהטיחה בו הייתה תחילת ההתקשרות ביניהם. הוא נע
ונד בלי סוף במקומו, ניסה להפנות את תשומת ליבה כלפיו בעוד
פולי הסית את עיניו פעם אחר פעם אל עבר הבחורה הנאה שהתיישבה
לידו.
'אני חייב את הבחורה הזאת...', לחש שוב בקול יחסית רם לפולי
שישב סמוך אליו '...אחי... אין... היא גורמת לי להרגיש מצוין'

שוב נשמע 'ששששש...', ארוך מכיוונה. רמי הסית את עיניו כלפיה
ודחק לכיסה את כרטיס הביקור שלו. אין להסיק כי רמי עסוק בעמל
זה או אחר, פשוט, כפי שהסביר פעם לפולי, הוא מתהלך עם כרטיסי
ביקור מוכנים היות וכך יכול לעשות מהלך כלפי בחורות בלי להשקיע
יותר מדי זמן. כמובן שהבחור צריך לעשות מהלך כלפי אלף בחורות
בממוצע על מנת להשיג משהו אי לכך עליו לקצר תהליכים. בכלל גרס
לפניו רמי, כי כרטיס הביקור נותן לו נופך יחסית מפואר, קודם
שייווצר הקשר ולאחר מכן הוא יסביר לה שהוא תמידית בין עבודות
או משהו דומה. מה זה משנה, הרי ברגע שיקבל משהו אז עניינו
באותה הבחורה יעלם בכל מקרה.
הבחורה שליד רמי הביטה בכרטיס הביקור שנדחק לכיסה, חייכה
לכיוונו והשיבה אותו אליו, לחשה לו שיש לה כבר חבר. באותו הרגע
הבחורה הנאה שישבה ליד פולי נשפה בעוצמה 'שששששש...' ארוך
במיוחד ולאחריו פנתה לבן-זוגה ואמרה לו בקול 'אלעד תגיד להם
משהו נו... הם נורא מפריעים'
בן-זוגה בתגובה שאל אותה 'מה את רוצה שאני אעשה?'
-'תקרא לסדרן או משהו...', ענתה לו בת-זוגתו '...תהייה גבר'.
אלעד לא ענה אלא רק הישיר את מבטו למסך וניסה להתעלם מגחמותיה.
היא הפנתה את מבטה הרחק ממנו בהבעה ברורה של זעם. שמח פולי,
הנה התחיל הקרע בין בני-הזוג, אין מן הנמנע כי בהמשך הלילה
יימצא עצמו במיטה עם אותה אישה נאה וזועמת אותה הכזב בן-זוגה
וכעת בשביל לנקום תבגוד בו ועם מי? עם הזמין שלידה. זעמה על
בן-זוגה ובכלל גחמותיה עוררו עוד יותר את משיכתו של פולי
כלפיה.
'אני חייב את זאת שלידי...', לחש לרמי '...תשמע... היא חתיכת
הר געש של רגשות, בטח פיצוץ במיטה'
'בוא אלעד אנחנו הולכים מכאן...' היא פנתה לבן-זוגה בקול רם.
אלעד קם והלך כנוע ומושפל מבט אחריה בעודם עוזבים בהפגנתיות את
האולם.
'איזה יצור סקסי היא...', לחש פולי לרמי והלה צחק בקול רם.
"שמי רמי...', הוא לחש לאוזניי הבחורה שישבה לידו, '...זה שיש
לך חבר זה לא אומר שאנחנו לא יכולים להיות ידידים, נכון? נראה
לי שאנחנו די באותו הראש?'
הבחורה שלידו צחקקה קלות והביטה בחיבה אל הצעיר הנאה בעל
הביטחון הגבוה, היא הפנתה מבטה ויצרה קשר עין עם חברתה שישבה
לידה ולאחר מכן השיבה מבטה כלפי רמי וחייכה. 'אבל באמת יש לי
חבר' היא לחשה לכיוונו
-'אני מאמין לך, עדיין כדאי לך להתיידד איתי, מה יש לך
להפסיד?'
-'טוב נדבר אחר-כך אני רוצה לראות את הסרט'.
הפנה רמי את פניו כלפי פולי ולחש באוזניו 'אין סיכוי שיש לה
חבר... היא חושבת שזה מה שיגן עליה ממני, כמה שהיא טועה. אבל
היא חמודה לא?'
-'מה אתה צריך את האשרור ממני, מה זה חשוב אם אני חושב שהיא
חמודה או לא? היא סתם עוד בחורה', לחש פולי כלפי רמי שהשתתק
וחיכה בקוצר רוח לסוף הסרט.
פולי בהה במסך, ראה איך הדקות נוקפות ושום דבר לא מתרחש. עוד
רגע אחד בחיי הגיבור המצריך לא פחות מחמישה רגעי מסך על מנת
לתאר. יש לגיבור ז'אק דקה אחת בדיוק להגיע לתחנת הרכבת המרכזית
של ליל ולהגיד לז'אניה המהגרת הפולנייה איך הוא חש כלפיה לפני
שהיא עוזבת את העיר לתמיד בדרכה חזרה לקראקוב, אז איך לכל
הרוחות כבר חמש דקות שומעים את הקולות בראשו מתהלכים בנינוחות
בעוד גופו רץ מיוזע ברחבי העיר. הדקה כבר עברה, הרכבת כבר נסעה
לפני ארבע דקות, למה הכול חייב להיות כה איטי?! כמה זיוני שכל,
כמה דברים מזדיינים רצים לו בראש. הדקה עברה, הוא לא הגיע
לתחנה, ז'אניה כבר לא כאן אז קדימה, הלאה. האיטיות היא סיסטמה
אירופאית להתיש את האדם, ההנאה שבאיטיות לכאורה, מילן קונדרה
הוא חתיכת אידיוט, ברור שעדיף למצות את הרגע עד תומו אולם
הגבול עובר כאשר הרגע המתמצה גולש מעבר לגבולות הברורים של
הרגע הנתון, מעבר לשישים שניות על השעון. חמש דקות מסך על מנת
להגיע לתחנת הרכבת זה מוגזם ביותר, או שז'אק חושב בהילוך מהיר
אפילו פנומנאלי ועל המסך מחשבותיו מתבטאות בצורה נורמאלית או
אפילו איטיות באופן מפתיע או שפשוט במאי הסרט גורס למען זיון
שכלם של קהלו הרבה יותר מאשר למען העברת עלילה כלשהי. גורס
הבמאי ליצירת דו-שיח בין מחשבותיו של ז'אק למחשבות הרצות במוחו
של כל צופה וצופה ברחבי העולם, הרי אמנות היא דו-שיח בהגדרתה.
עם תפיסה זו לא מסכים פולי, בעולם האדישות בו חי את חייו אין
זה ממש משנה אם ישיג ז'אק את הרכבת, העיקר שתשובה תהייה לו,
השיג מה טוב, לא השיג לא נורא יימצא זיון אחר. העיקר לא למתוח
את עצביו הרדומים של כל צופה וצופה באותו מצג שווא של מחשבות
רצות. העיקר שתהייה תשובה כך נוכל כולנו להמשיך בחיינו הקטנים
כל אחד במאורתו. מה שחשוב זה שדבר מה יקרה, העיקר שמשהו יזוז,
תן עלילה במאי אל תיתן הילך מחשבות חסרות פרופורציה.
הגיע ז'אק לתחנת הרכבת, איחר לפי השעון בטלפון הסלולארי של
פולי בשש דקות תמימות. מהרגע שנודע לו כי הרכבת עוזבת עוד דקה
ועד שהגיע לתחנה עברו שבע דקות תמימות. אך לא... הרכבת עודנה
על הרציף, ז'אניה מביטה מהחלון בכמיהה ואיזו הפתעה היא רואה את
ז'אק רץ בין קהל של אנשים וקורא בשמה בהתרגשות. לא היה עיכוב
בנסיעה, לא... כלל וכלל, אלא רק התרבות הצרפתית שחושבת
שביכולתה לכופף את הזמן ולהפוך דקה אחת ויחידה לשבע דקות של כל
אדם חסר אינטלקט אירופאי גבוה, נגיד אמריקאי או פולי. אין הנאה
באיטיות זו, תיתן לבחור לעקוף אותך ותסתום את הפה מר קונדרה,
למה ההוא שנוסע מאחוריך צריך לבזבז את שעותיו בלהמתין אחרי
אורך חייך הנינוח. תן לו להתעצבן, תן לו לעקוף, תן לו להמשיך
באורך חייו אותו אתה רואה כחסר יכולת אינטלקטואלית רק בגלל
שדקה שלו היא באמת דקה אחת מזוינת ולא שבע דקות תמימות של
פילוסופיה מתישה.
איזו הפתעה... קפצה ז'אניה מהרכבת הישר לזרועותיו של ז'אק.
מעינו הימנית של רמי נזלה דמעה בודדה, הברנש מתרגש, סנטימנטאלי
או שאולי בדה דמעה על מנת להרשים את הבחורה היושבת לצידו. פולי
הביט על המסך כלא מאמין, הרי הסוף היה ברור מההתחלה, מדוע היה
צריך למתוח את הכול על פני כמעט שעתיים. הביט פולי לעברו של
רמי ונענע את פניו מצד לצד תוך כדי שמירת קשר עין עם העלם. רמי
מייד הסית את מבטו לכיוונה של הבחורה שלצידו, קוראים לה דנה,
היא בת עשרים ושמונה ואותו חבר עליו הצהירה קודם הפך לפתע
לבחור עימה יש לה קשר אבל כנראה שזה לא ילך ביניהם. רמי שאל
אותה אם היא רוצה להתלוות איתו ועם פולי לאיזה פאב סמוך או
בית-קפה, סתם לשבת. היא אמרה שהיא צריכה ללכת כי מחר היא קמה
מוקדם, היא נתנה לו את מספר הטלפון הסלולארי שלה ואמרה לו
שיתקשר אליה מתי שבא לו.
פולי ורמי עזבו את אולם הסינמטק בדרכם לבית-קפה סמוך שעוד נותר
פתוח. השעה הייתה סביב אחת-עשרה בלילה והרחובות של מרכז-הכרמל
התחילו להתרוקן. בית-הקפה היה מלא בחלקו, דבר מפתיע יחסית
לאופייה המנומנם של העיר חיפה במהלך השבוע, אמנם קיץ אך אנשים
עודם צריכים להתקפל מוקדם לבתיהם, ככה זה כשקמים למחרת.
התיישבו הרעים בשולחן צדדי בחוץ, היכן שיש נוף נאה כלפי המפרץ
שלרגליהם. תפס רמי את המקום הפונה לנוף וקיבל פרצוף נזוף
מפולי. רמי מרגיש מצוין, אם ברצונו לשבת מול הנוף כי זה מה
שגורם לו להרגיש מצוין הרי לא ימצמץ בדרכו להשלים את מטרתו
ולהניח את ישבנו המעט כבד על כיסא המלך. לא משנה לו פרצופו
החמוץ של פולי, רמי הוא עבד של תשוקותיו הרגעיות ותו לו, תמיד
מרגיש מצוין, גם אם סביבתו מרגישה חרא. פולי ותרן אי לכך אין
לו בעיה להתפשר ולשבת בכיסא המביט אל תוך קהל בית-הקפה זאת
למרות שרצה להביט בנוף, יימצא לעצמו תירוץ זה או אחר, תתנגן
בראשו ההשלמה כי בעוד ידידו שמרגיש מצוין נהנה מהפנוראמה של
החוף והים הנשקפים מראשו של ההר הוא ייהנה מהפנוראמה האנושית
הנשקפת מהשולחנות הסמוכים.
היו לא מעט בחורות נאות בבית-הקפה, ביניהן גם אותה בחורה נאה
שהתיישבה ליד פולי בסינמטק, מולה בן-זוגה אלעד המקריח והרכרוכי
שסירב לקרוא לסדרן רק לשם מילוי גחמותיה של בת-זוגתו. דווקא די
גבר, מעריך אותו פולי על כך. עתה הם מסיימים כוס קפה לכל אחד
ומתחלקים בפיסת עוגה, מקווה בשבילם פולי כי הם מרגישים מצוין.
הבחורה הנאה מפנה מבטה הצידה ועיניה נפגשות עם אלו של פולי,
מייד היא מפנה אותם בבוז ושבה לנעוץ מבט מאיים בבן-זוגה.
'אחי...', פנה פולי לרמי '...תראה אותה, תראה כמה היא רעה,
קלפטה כועסת, הר-געש של עצבים, אלוהים שתוציא את הכול עליי,
אני מוכן לסבול את זה'
-'סתם מכוערת...', ענה לו רמי '...ראית איזה כוסית דנה הזאת,
מתאימה לי בול כרגע'
-'תגרום לך להרגיש מצוין הא?!', שאל פולי וצחק
-'אני תמיד מרגיש מצוין', ענה לו רמי.
לצידם של רמי ופולי נעמדה מלצרית צעירה, הציגה את עצמה בשם
גילי ושאלה איך היא יכולה לעזור להם. עוד לפני שפצו את פיהם
היא המליצה להם על היין היקר ביותר, טענה כי הוא אידיאלי לכל
מי שמבין משהו ביין, יין בוטיק מהגולן. שאלה רמי מדוע היא
ממליצה על יין בבית-קפה, מדוע שלא תמליץ במקום על קפה בוטיק
מהגולן, גילי הסבירה כי הם החליטו להתרחב אל מעבר לקפה ולהגיש
כל מה שיש בו איזה ערך קולינארי ישראלי, קידום אנינות הארץ היא
כינתה זאת.
שאל פולי את גילי על המלצותיה בקשר למזון, שאל מה יהיה ממש זול
ויגרום לו לחוש שבע ואי לכך מצוין. גילי המליצה לו על הניוקי
ברוטב שמנת עם סלומון.
'בא לי משהו כבד, בא ללכת הביתה גמור מכאב בטן ומחר על הבוקר
לרוקן את עצמי בכיף', אמר פולי לרמי ולגילי הנבוכה
-'אז תתפרע אחי, העיקר תרגיש מצוין...', ענה לו רמי ופנה
למלצרית, '...תביאי לי סנדוויץ' עם רוסטביף וגולדסטאר, אבל
שיהיה ממש קר'
-'ולך?' פנתה המלצרית לכיוונו של פולי
-'אני אקח את מה שהמלצת לי קודם וכוס מים מהברז, בבקשה'. רשמה
המלצרית את הזמנתו על הנייר שבידה תוך כדי הדגישה לעצמה את
המילה מהברז, כך עיקמה את אפה מול מבטו של פולי והלכה.
רמי לא התלהב מעיקום האף, עיקום שגרע מהרגשתו המצוינת, קרא
לגילי לחזור ואמר לה שתחליף לו את הגולדסטאר במי ברז גם כן.
'חצופה קטנה...', אמר רמי לפולי '...אני לא סובל בנות שמעקמות
ככה את האף... תעשה מה שאתה רוצה, ממני היא לא מקבל תשר...
שתלך להזדיין... מי היא חושבת שהיא? ממליצה לנו על יינות
וגורמת לנו להרגיש חרא כי אנחנו לא רוצים מי ביבים של איזה
יינן בוטיק שחצן ועלוב?! אני אמור להרגיש גרוע עם עצמי כי אני
לא רוצה יין ישראלי, זה יוקרתי?! יין ישראלי?! היא ממש עצבנה
אותי עכשיו. מקום מגעיל אני לא חוזר לכאן יותר'
-'סתם עושה את העבודה שלה כיאה לישראלים... ללא חשק, גורמת לך
לחוש כמו שאתה חייב לה דבר מה' ענה לו פולי
-'כן אבל די כוסית לא? אני חייב זיון דחוף לפני שאני מתחרפן...
אז מה שלום החברה שלך פולי, מה שלום אשתו של הנכה? אתה מביא לה
כמו שצריך או שהיא צריכה כמה תוספות מהצד?'
-'אל תדבר ככה עליה, זה באמת לא יפה. תחשוב כמה היא מסכנה,
בעלה גמור, היא צריכה לטפל גם בו עכשיו בנוסף לילדיו ומה שהכי
מפריע לה בסופו של דבר זה שהיא לא יכולה להביא ילדים לעולם...
אתה מבין?! לדעתי היא אישה אמיצה עם אישיות נהדרת... תאמין לי
רמי היא האישה המושלמת. חוץ מזה, סמוך עליי שהיא מקבל את מה
שהיא צריכה ממני'
-'טוב, אני יודע?! שמח בשבילך בכל מקרה, הלוואי ולי היה סידור
עם אישה שכזאת ולא עם סתם פרחות מגעילות...', אמר רמי והשתתק.

ישבו שני הרעים בשקט, כל אחד התרכז בפנוראמה אליה פונה ראשו.
רמי הביט על הנוף הנשקף מראש ההר, מקו פרשת המים של הר הכרמל
בשדרות הנשיא, פולי הביט אל עבר העוברים ושבים באותה התרחשות
לילית אנושית, כוללת הנשים היפות עם השמלות השחורות הקלילות
והכפכפים הנותנים נופך מעט פזיז ומאוד צעיר.
בכל פעם שבחורה עוברת מולו, ראשית מפנה מבטו אל ראשה, אם נאה
היא אז מפנה מבטו אל מנעליה ולפיהם ישפוט את ערכה. אם הולכת
היא עם עקבים מה טוב, מעיד על ביטחון עצמי ומודעות למשיכה
המינית שמתקיימת כלפי כל אישה ואישה, מודעת לנשיותה ולמה שהיא
גורמת לגברים לחוש. אם נועלת היא עקבים למנעלים פתוחים והם
יושבים עליה נאה, הרי כל דבר ישב עליה נאה, היא אישה נאה, אולם
רוב הנשים לא מבינות את חשיבות מראה כף הרגל. לרוב הנשים, גם
אם פניהן נאות, כפות רגליים מכוערות ועל כן ימשוך פולי את
סקרנותו מהן. ניסה לבחון מה נועלת אותה בחורה נאה שישבה לידו
בסרט, ניסה לבחון את יופייה לפי רגליה, הרי פניה היו לא רעות
בכלל. כופף עצמו מעט פולי על מנת לשפר את נקודת מבטו כלפיה
והבחין כי היא נעולה בסנדלי קרוקס שצבעם ורוד. מבחינתו של פולי
היה זה הסוף, אישה ולא משנה אישיותה או מראה נפסלת ברגע שמחללת
את עצמה עם אותם מנעלים מזעזעים. הקרוקס מעיד על שלא אכפת לה
להיראות סמרטוטית בפני כולם, לא אכפת לה מעצמה. הקרוקס מבטלים
את העדינות הנשית אל מול גסות כפרית עלובה, מבטלים את המינימום
של מראה הגיוני ונאה אל מול הפיתוי הבלתי אפשרי של הנוחות. אם
כבר קרוקס אז למה היא בכלל לובשת ג'ינס, חשב לעצמו פולי, אם
כבר היא נועלת קרוקס אז שתלבש גם איזה טרנינג משופשף, חולצה
רפויה, מה יוצא לה מלכווץ את גופה לתוך פיסת בד נוקשה המבליטה
פיגורה או לתוך ג'ינס המבליט את ישבנה הנאה או חולצתה ההדוקה
המדגישה את חזה אם לרגליה יושבות פרסות הבהמה האלו. אם היא
נועלת קרוקס אז היא כבר איבדה כל צלם של נשיות בכל מקרה אז
שלפחות תרגיש מצוין עד הסוף, כמו רמי על מראהו המוזנח.
הגיע האוכל סופסוף אחרי עיכוב ארוך שפגע בהרגשתו המצוינת של
רמי. גילי המלצרית התנצלה כמעה, אמרה משהו בקשר למטבח העסוק
וכוח אדם נמוך אך אין זה עניין רבות את פולי ורמי.
-'חמודה המלצרית לא?', שאל בין ביס לביס רמי את פולי
-'היא צעירה מדי... סביב שמונה-עשרה, רואים על הפיגורה שלה
שעוד לא זללה במבות בצבא. תן לה שנתיים ותראה איך היא לא תהייה
כוסית יותר'
-'אלו סתם שטויות פולי, הכול תלוי בה, אם תלך בלי סוף לשק"ם
ברור שתהפוך לפרה'
-'בסדר, אני מסכים איתך...', אמר פולי, '...ברור שהכול עניין
אינדיבידואלי, רק תראה איך הבנות מהשכבה שלנו בקיבוץ בגיל
שבע-עשרה שמונה-עשרה היו כוסיות על ובגיל תשע-עשרה עשרים הפכו
לפרות ומאז לא התאוששו'
-'נראה לי שהדור תחתינו הוא בעל מודעות עצמית גבוהה הרבה יותר.
גם לי ולך יש חתיכת כרס אל תשכח... ושנינו משתמטים. חוץ מזה
כיום הופעה חיצונית היא פי מליון יותר חשובה ממה שהיה בזמנינו,
כיום ילד טיפה שמנמן אוכלים אותו בלי מלח, וילדה שמנה, אוי...
עצוב כמה רעות יהיו שנות ילדותה... עצוב מאוד, אם היא לא תמהר
ותהפוך לאנורקטית נותר רק לרחם עליה. נגיד... המלצרית שלנו היא
בטוח בולימית, הרי אתה רואה עליה שיש לה נטייה להשמנה... היא
אשכנזייה, די נמוכה והאגן שלה די גדול. ברור שהיא נראית טוב,
היא יודעת להתלבש, לשמור על עצמה... אבל אתה רואה עליה שללא
תחזוק מסיבי היא הייתה בחורה מוזנחת, היא קצת דובה כבר עכשיו
אז תאר לך איך היא הייתה נראית לולא הקיאה בתום כל ארוחה'
-'לא יודע...', ענה פולי '...חוץ מזה שהיא חצופה, היא גם די
חמודה, יש לה ביטחון עצמי אחרת היה לה די קשה בעבודה הזו, אני
ואתה לא היינו שורדים את הדור הזה רמי, אותנו היו אוכלים בלי
מלח. גדלים גדודי ילדים בלי אלוהים ובלי כל עניין בשום דבר
מלבד עצמם'
-'זה לא נכון פולי...', בלע רמי את הנלעס בפיו והמשיך '...זאת
הסכמה שלך כאשר אתה מביט עליהם או מנתח אותם מגילך שלך. אבל זה
לא בהכרח נכון, הם לא מטומטמים'
-'לא אמרתי שהם מטומטמים, רמי... אמרתי שהם חסרי עניין, אני
אישית חושב שהאינטליגנציה הרגשית שלהם גבוהה משלנו פי כמה
וכמה. התקשורת שלהם היא אדירה, הם מאוד בטוחים בעצמם ואין בהם
ולו בדל של הססנות, הם אנשי מכירות מעולים, הם ממולחים, אבל
אין להם שום עניין בכלום. אני לא אומר שהם חסרי תרבות, הרי
איזה איש תרבותי אנוכי?! אבל לי יש מעט עניין בכל מיני
דברים... למשל סאטירה, אתה חושב שהם מסוגלים לשבת למשך פרק אחד
שלם של הקרקס המעופף? זה יטריף אותם משעמום! אני יכול לשבת מול
שעמומון צרפתי למשך כמעט שעתיים בלי לצאת, אני קצת אנוע במקומי
אבל עדיין... הם לא יכולים לשבת כמוני, יש להם קוצים מטורפים
בתחת. אבל לזכותם... הם לא פריארים, הם לא יישבו על ישבנם כי
הם לא דופקים חשבון לאף אחד, הם חיים את המיידי ולא את
התיאורטי כמוני... ונראה לי שגם כמוך'
-'אז בעצם אתה מקנא בהם?' שאל רמי
-'לא יודע אם מקנא, יש למלצרית הזאת לא מעט חסרונות, אבל מה...
יש בה גם הרבה יתרונות, אפילו המון יתרונות גם עליי וגם עליך.
אני לא מקנא בהם... אבל אני אומר שאולי כן צריך ללמוד מהם דבר
או שניים, לפחות לאמץ את הפילוסופיה הרגשית שהם מכילים על
עצמם'
-'מה שמדהים אותי פולי, זאת מידת האינטנסיביות שחלה עליהם.
אנחנו היינו בגילה של המלצרית לפני כמה? ...שמונה-תשע שנים לא?
נגיד, תראה איך הכול השתנה תוך שמונה שנים. איילו ילדים אנחנו
היינו ואיילו ילדים הם. ברור שהעולם משתנה בהתאם בצורה מאוד
אינטנסיבית, ברור שאנחנו היינו בגילה של המלצרית לא היו לנו
טלפונים סלולאריים כשם שלא היה לנו אינטרנט. הם התוצר של
ההשתנות הטכנולוגית, הרי מה הטעם לצפות במונטי-פייתון מנסים
להעביר פאנץ'-ליין במערכון שנמשך כמעט עשר דקות אם אפשר לכתוב
ציצים בגוגל ולעשות ביד?! ...לא היה באמתחתך לעשות ביד באותה
האינטנסיביות, היית צריך לאמץ את מחשבותיך על מנת להתוות משגל
דמיוני בינך לבין אני לא יודע מי? ...לירון הכוסית הזאת
מרמות-מנשה... אין על דרום-אמריקאיות, יש להן אש בחלציהן...',
צחק קלות רמי לעצמו '...רק ברמת-השופט אף פעם לא היו כוסיות...
איך נפלנו על הקיבוץ הכי חרא שיש?! מלא בפולניות יבשושיות
שייראו בבגרותם כמו אימא שלהן... כמו הסיוטים הכי גרועים שיש
לי ...בכל מקרה הנקודה היא שהדור הזה הבין כי אין טעם לטפס על
ההר על מנת להגיע לפסגה, אי לכך חוברו כל הפסגות יחדיו והפכו
למישור אחד ענק. אין רגע דל, פולי, זאת פילוסופית חיים שכלל לא
רע לחיות בה'
-'אבל מה יש מעבר לזה?!', שאל פולי רטורית '...תבין שאפילו
דיון שכזה אינו יכול להתקיים יותר והוא יעלם במהרה מן העולם.
אין להם את היכולת פשוט לשבת ולזיין את השכל עם נימה מעט
ביקורתית, נימה שלא מכילה בתוכה אגו-צנטריות טוטאלית... הם לא
מסוגלים לנתח מאפיינים מהצד, להסתכל על דברים בעין הצופה
האובייקטיבי, הוא שהאינטרסים שלו אינם במובהק האינטרסים
המיידיים ביותר שלהם. הם לא מסוגלים לאנליזה רציונאלית הם רק
מסוגלים לבצע פעולות פשוטות של עלות מול תועלת, אין להם כלל את
היכולת להפריד את עצמם מהמתרחש ולהביע סתם דיון תיאורטי. הם
הרי המרכז, המלצרית הזאת היא המרכז, היא לא יכולה להבין כי
פניה החמוצות מולנו ייגרעו בהנאתנו אי לכך אולי לא נשוב לכאן
יותר ובטח שנגרע את פרצופה החמוץ מהטיפ שנשאיר. לדעתי אין היא
מסוגלת להבין זאת, מבחינתה המנהל או הבעלים אמר לה לשווק את
היין בצורה אגרסיבית כשם שאמר לה כי מי שמזמין מים מהברז הוא
חתיכת קמצן. היא לא מסוגלת להפריד בין היחס של הבמה האחורית,
הרטינה על הלקוחות ופורקן התסכול של נותן השירות לבין היחס
המצופה מול פניהם של הלקוחות. זה טקט, היא חסרת טקט, הדור הזה
הוא חסר טקט כי טקט הוא אקט אינטלקטואלי המצריך אנליזה
רציונאלית או יכולת להביט על המתרחש מפרספקטיבה שונה מזאת הכי
בסיסית שפשוט נשקפת מול העיניים ומוגשת על מגש של כסף. מבחינתה
קיים עולם אחד בלבד וזה העולם שנשקף מבעד לעיניה, עולם אחד
שהוא תוצר של התפיסה הקולקטיבית של אנשים הדומים לה המשווקים
בצורה מטורפת את אותן הפסגות שדיברת עליהן תוך ביטול טוטאלי של
הדרכים המובילות לשם, דרכים שברובן משעממות, אי לכך אין שום
ערך לדידם ללכת בהן'
-'תראה... זה לא שאני לא מסכים איתך פולי-בוי...', אמר רמי
'...אני רק חושב שאתה חוטא בחטא הסכמאתיות. ברור שכולם הם
ביטוי של תרבות יחסית זהה, תרבות שאירונית מקדמת את
האינדיווידואליות אך תוך כדי יוצרת אינדיבידואלים שבסופו של
דבר זהים אחד לשני. אבל מעבר לזה כל אחד לעצמו, גם היא...
ניואנסים כמו שאתה קורא לזה. היא הרי שצריכה לפרנס את עצמה ועל
כן עובדת כאן... מה שאני מנסה לומר זה שהם לא מנוונים טוטאלית
כמו שהצגת את זה... פשוט יש איזו תפיסה תרבותית קיימת שהם חלק
בלתי נפרד ממנה, היא המלווה שלהם והיא בעצם איזו סכמה תרבותית
אופיינית, אולם אף אחד הוא לא במאה אחוז הסכמה או בעצם הפוזה
שהוא מציג או מתיימר להציג... כלומר המציאות היא אותה מציאות
ומזה אין בריחה, לאף אחד אין יציאה מזה, לא לה ולא לי או לך.
עוד כמה שנים הם יצטרכו לחיות את חייהם האפורים ואז ייגמרו
הפסגות ויתחילו הימים האפורים והעבודה המדכאת... את המציאות אף
אחד עוד לא הביס, לא משנה כמה אגו-צנטרי כל אחד מהם המציאות
בסופו של דבר תביס אותם, כפי שהיא הביסה אותנו'.
-'הכול בסדר חבר'ה?' הפתיעה המלצרית גילי את החבר'ה כאשר צצה
מאחורי גבו של רמי בעוד החבר'ה שקועים בשיחתם.
-'הכול מצוין...', ענה רמי לעומתה '...רק תביאי עוד שתי כוסות
מים מהברז בבקשה'. הלכה גילי ולא שבה למשך כמה דקות עם המים
המוזמנים, כנראה חלק מהטקטיקה השירותית או המדיניות של בעל
המקום או המנהל להצמיא את הלקוחות שמזמינים מים מהברז עד שיהיו
צמאים מספיק על מנת להזמין כוס מים מינרלים במחיר מופקע או את
יין הבית הבוטיקיסטי.
רמי הוא אדם שמרגיש מצוין אי לכך אין לו שום בעיה לפרק בכל עת
את המעט שבכיסיו על מנת לזכות באותה תחושה מצוינת. לפולי
לעומתו, מדיניות ברורה האוסרת עליו לשלם מחיר מופקע עבור דבר
אי לכך תמיד יזמין מים מהברז במסעדה או בבית-קפה. קמצנותו לא
גורמת לו להרגיש מצוין אולם זה שיודע כי דפקו לו מחיר מטורף על
כלום נושא את האפקט ההפוך מהתחושה המצוינת, הרי היא ההרגשה
המחורבנת. לקנות כוס קולה בתריסר שקלים מבחינתו תגרום לו
להרגיש חרא.
'נראה לי אני זז...', אמר רמי לפולי '... אני הולך להשכיב את
דנה, אני מתקשר אליה עכשיו ומזמין אותה לאיזה פאב, נשבע לך,
אני אשב לה על הגרון עד שתוותר על עיסוקה מחר למען בילוי של
הרגשה מצוינת איתי'
-'העיקר שזה יגרום לך להרגיש מצוין'
-'אין בזה ספק' אמר בקול בוטח רמי.
הלך רמי, השאיר בידו של פולי ארבעים שקלים על החשבון. ניסה כמה
פעמים פולי לסמן לגילי להביא לו את החשבון עד שמאס מהתעלמותה,
אי לכך קם והלך אליה בעודה משרתת שולחן אחר. כאשר ראה כי מביטה
לכיוונו, הרים פולי את ידו הימנית קימץ יחדיו שלוש אצבעות
ונענע אותן באוויר בתנועה הלוונטינית המקובלת להזמנת חשבון.
לאחר מכן שב לשולחנו אלא שהתיישב בכיסא עליו ישב רמי.
הביט פולי על הנוף של המפרץ, אותו נוף שנשקף מפרספקטיבה מעט
שונה ממרפסתו בדירה. כעבור דקה הגיעה גילי עם החשבון, פולי בחן
אותו והחליט בניגוד לעצתו של רמי להשאיר טיפ סטנדרטי. במוחו
רצה המחשבה האפולוגטית כלפי גילי שאין זאת אשמתה... כמעט
כרגיל, החברה שמסביב אשמה, העיקר שתרגיש גם היא מצוין.

מרגיש חרא
גרר עצמו פולי מבית-הקפה במרכז-הכרמל לכיוון דירתו, הליכה
משוערת של כעשרים דקות תלוי כמובן בקצב ההליכה, מיקודה אך חשוב
מכך, תלוי במצבו הפיזי והנפשי של ההולך שכעת הוא לא במיטבו ועל
כן ההליכה מתארכת. מתהלך פולי בשעה מאוחרת שכזו בשדרות מוריה
בה לא מעט רכבים עוברים ושבים, ביניהם המון של מוניות שבעת
שמתקרבות אל פולי משמיעות צפירה ממזרית, רואים נהגיה בו את
הכנסת הלילה המופקעת שלהם. מתהלך לבדו פולי בשדרות מוריה, נפש
חיה מלבדו אין בה, ספק אם אלו המסתתרים מאחורי פנסי הרכב יש
בהם מצלם האנוש, הרי את חווית ההליכה של פולי הם מצמצמים לחצי
דקה של נוחות יחסית מי עם מזגן ומי עם חלון פתוח ובריזה נעימה
ומוזיקה קולנית מהסטריאו.
חושב לעצמו פולי עד כמה רוצה ברגע זה באחת משתי החלופות, או
סיגרית גראס מגולגלת שתעיף את מחשבותיו אל-על, תעלים את
המודעות הנוראית שמכה בו כל עת וגורמת לו לחוש חרא. או כמובן
את הלית בזרועותיו עם הבטחה שתישאר שם, תהייה עימו - אולי לא
לנצח, אך לפחות שבוע שבועיים או אפילו עד מחרתיים, יחווה אותה
גם כאדם המפיג את בדידותו ולא רק כאישה איתה הוא שוכב לפי הסדר
החדירה הפיזית בלבד. נגמר המוצק הגמיש והחום בדירתו, אותו
פסבדו-טבק נהדר שאמש התפורר לו על הבאנג ונשא את תחושותיו של
פולי לשמי ההרגשה המצוינת. גם לא נותרו עלים בבית לגלגלם
לסיגריה אחת פשוטה ונהדרת המקלה על מכאוביה של המציאות
האובייקטיבית שאינה כה נוראית כמו שהיא משמימה ומנוונת, נותרו
רק בדלים עלובים שהשפעתם עליו מוגבלת.
מה נותר לפולי בלילה זה? כנראה ורק הנוף הנשקף מהמרפסת היכול
ליצור הדמיה נהדרת של מציאות אלטרנטיבית, מעין ריחוק מההביל של
הארץ, ההביל של האדם הישראלי שבכל עת מבטא כלפי פולי את
המציאות האובייקטיבית. פולי הביל ככל האדם הישראלי, מיוזע גם
הוא בערבו של ליל קיץ זה, פולי כתבנית נוף מולדתו המוטלת בספק,
המוצא האכזר יחדיו עם אידיאות ילדותו שנמוגו עם ההיסטוריה. אדם
כתבנית נוף מולדתו שאינו קיימת יותר כי נמחו הערכים
הסוציאליסטים ולא נותר בו דבר מלבד אדישות נוראית הזרה לתפיסה
הפילוסופית השלטת כעת, תפיסת האין רגע דל. אין רגע דל לזה
היושב במכוניתו וחש את קסמה המיוחד של שדרת מוריה בלילה, באותן
עשרים שניות אותה קורע ברייס מוטרף על הרכב הרועש שלו עם
הסטריאו הרועש ממנו מתנגן שיר כאב של איציק קלה. אין יכול
לחוות אדם את הרחוב האורבאני מתוך כיסא הזוועה של הרכב שלא רק
מוביל ממקום למקום אלא בעיקר משכיח בכך שיוצר נוף אינטנסיבי
יתר על המידה, נוף שכזה שאינו מאפשר כניסה לפרטים ועל כן נוצרת
אותה סכמה עירונית, עיר זאת עיר ככל עיר אחרת רק בגלל שבניינים
מחוברים בה והמון חסר פנים תר בה. כל מקום חייב להיות ייחודי,
כל מקום שונה מוגדר לפי פרטיו, אותם אלמנטים ייחודים שהסכמה
שוללת למען יצירת המודל שיקל על תודעת האדם, קרי התרבות, לתפוס
את כל העולם הגדול שמסביב ככפר גלובלי קטן. יכול להיכנס פולי
לפרטים, יכול לבחון את הפסאדות המכוערות של כל בית ובית שדבר
אין בהם מלבד אולי קישוטי זכוכית או פרופיל בלגי זה או אחר
כביטוי לאיזו אפנה שהשתרשה אצל מעצבי העיר לקראת סוף שנות
התשעים של המאה העשרים.
בתי השדרה אלו בתים ישנים מאוד, נבנו בשנות החמישים כדירות
מגורים אולם הפכו עם הזמן לחנות זו או אחרת, מי למכולת קטנה או
חור לממכר פרחים ומי לחנות בוטיק עם נופך יוקרתי מטעה. הבתים
אותם בתים זוועתיים של שנות החמישים, בניית ההכרח, בנייה מהירה
וחסרת ערכים ארכיטקטוניים היכולים לנבוט רק מתחושה בטוחה של
זמן, תחושה של נינוחות וביטחון בקיום שהוא מעבר לתיאוריה
ארעית, קרי הציונות. לא היה זמן אז, היה צריך לבנות במהרה את
הכול, הדבר האחרון שעבר בראש המתכנן היה חן מסוים. שורות שורות
של בתים שבכל אחד מהם פירים אומללים, דומים לחורי ירי של
מצודות שעם הזמן הפכו לחלונות פשוטים ולאחר שיפוץ בשנות התשעים
לפרופיל בלגי. שורות על גבי שורות של בתים המטויחים רק עד מתחת
לקומה השנייה כי אין מי שיהיה באונו ובהונו להשקיע ובכל מקרה
תושבי העיר כיאה ליהודי הגלותי, מפנים מבטם למדרכה בעודם
מהלכים ברחוב. פה ושם בניין נטוש, תקוע כנראה במסדרונות
הבירוקרטיה לפני שיופל ארצה ובמקומו ייבנה אחד חדש ומפואר. פה
ושם בניין חדש ששרד את מסדרונות הבירוקרטיה, בטח שימן בעליו
מעט את גלגליה הדורסניים של התודעה הפוליטית הפנים עירונית
בפרוטקציה זו או אחרת, ביטוי עילאי לכוחה הלא נגמר של
הג'נטרפיקציה, לעוצמה הנובעת מדינאמיות של שוק הנדל"ן אכול
כורי העכביש והכרישים המאיימים.
הכול טוב ויפה חשב לעצמו פולי, אולם עדיין אין שום סיבה מניחה
את הדעת מדוע כל בתי השדרה הם כה מכוערים. בין בניין לבניין
לעיתים מופיע אותו חזון תעתועים מרהיב הקרוי מפרץ חיפה, אותם
פרוז'קטורים אימתניים של הנמל המאירים את שמי העיר ומונעים מכל
כוכב להפציע במעלה שמי הלילה הכתמתמים. רק חבל שהנוף מופיע
וישר נעלם, עומד בין הבתים הצפופים אם כי הלא צמודים, עומד מעל
המדרגות היורדות בין כל בית ובית כי ההר מנקודה זו מדרדר במהרה
אל הים. הנוף הנשקף מהבתים הוא מרהיב, מרפסתו של פולי מכילה את
כל עוצמת הנוף. אולם זה ההולך בשדרה מנוע מלראותו, כרישי
הנדל"ן הבינו את ערכו ועל כן רק מחצר אחורית זו או אחרת,
ממרפסת או חלון אחורי זה או אחר, יוכל אזרח רנדומאלי של העיר
חיפה לראות את הנכס העיקרי או אולי היחידי של העיר, הנוף רק
נשקף מחלונות אף פעם לא מהדרכים.
זה די עצוב חשב לעצמו פולי, נכס הנוף נשלל מכלל הציבור, נשלל
מכלל תושבי העיר כקולקטיב הכול למען הנאתו הפרטית של כל תושב
ותושב היכול כאמור לממן את אותו נכס נדיר. בסך הכול היו צריכים
לבנות את בתי השדרה כמה מטרים למטה, לעשות איזו טיילת מרהיבה
עם נוף בצד אחד וחנויות בצד השני והרבה ספסלים לאנשים לשבת
ולחוש נינוחים במעלה הכרמל. אמנם בנו את טיילת לואי, נוסדה
טיילת זו כי מישהו אינטליגנטי מספיק הבין שלתועלת העיר הנאתם
של התיירים הבאים לחוות אותה, אך היא נסתרת מהעין ומי שלא גדל
בעיר או חי בה זמן מה לא יכיר אותה בכל מקרה למרות שהיא נמצאת
לא רחוק משום מקום. פולי, עד אשר עבר לגור בחיפה עם משפחתו
והפך לחלק ממרקם תושבי העיר, לא הכיר את אותה טיילת מרהיבה.
בכל מקרה עדיין חש כזר באותה העיר, דבר די עצוב בהתייחס כי
המקום שהיה לו לבית נמחה בדפי ההיסטוריה והפך לשכונה כפרית די
מדכאת של אנשים אותם אין הוא מכיר כאשר בא מדי פעם לתור בנופי
ילדותו, בעיקר על מנת לפגוש את חבר ילדותו פרס. באופן אירוני
שם מיוחד זה לא נבע מהנצחתו טרם עת של שמעון פרס כפי שרוב
התוהים תהו במשך כל ילדותו ועלומיו. גם לא מנציח בשמו את אותו
פרס מפריי, אבי אדמטוס, דודו של יאסון או פרס השני והטראגי,
אחיו של מרמרוס, בנו של יאסון ממדיאה, כפי שרק תוהה אחד תהה,
הרי היה זה אביו של פולי, אולי היחיד שבאמתחתו לאזכר דמויות
מיתולוגיות קצת מיותרות אלו. אולם תיקן אותו בנו מטעותו והדגיש
לפניו את הפא הדגושה שבראשית שמו של רעהו.
מקור השם הוא חיבתו של אביו של פרס לעופות דורסים, אולם באופן
אירוני, מעולם השם המיוחד הזה לא הטריד יתר על המידה את פרס,
זאת למרות פוטנציאל לאומללות במקום בו כל דבר מיוחד חייב
להמחות אל מול אידיאת השוויון בה הבינוניות היא אבי האלים.
אופן אירוני היות ואומללותו מקורה ככל הנראה מסיבות אחרות, כך
שנגיד ואולי יבוא היום בו הסיבות האחרות יפסיקו לאמלל את פרס,
רק אז יצטרך באמת להתמודד עם השם המיוחד שבו בירך אותו אביו.
לפחות לא קרא לו סו, למען שיבין עוד מינקותו כי החיים הם קשים
וצריך כל הזמן להתמודד כמו גבר גם אם השם הוא שם של אישה,
לפחות גם לא קראו לו פולידאוקס. לפחות סו לא היה צריך להתמודד
עם אומללות שמקורותיה כה עמוקים כאילו נובעים עמוק ממעמקי
הטרטרוס, כך שיום אחר יום צריך להתחמק פרס מתודעתו על מנת
לשאוף שאיפה ארוכה אל ריאותיו לפני שהוא הולך לישון ולומר תודה
על עוד יום שעבר ולא ישוב עוד. האומללות הכי מוזרה בעולם,
אומללות של להיות דחוק בצד, להיות כל מה שצריך להיות לפי ספרי
החינוך הקיבוציים ועל כן להיות עלה נידף ברוח ללא יכולת ולו
המינימאלית ליצור אינטימיות, זאת היות ואין אינטימיות מסוגלת
להתקיים כאשר אין תפיסה מינימאלית של אינדיווידואליות או
גאווה. האינטימיות נוצרת מרצון אישי, מתשוקה, משיכה, ויברציה
עצבנית המרתיחה את נימי הדם של אדם ככל אדם, אגו-צנטריות ולו
המינימאלית, העיקר שיהיה ייחודי ולו במעט. חש פולי כי
הייחודיות אכן קיימת בפרס אולם היא נדחקת על-ידו לתוך אותם
מעמקים נוראיים שגם אם יימצא דרכו אל מחוץ אליהם, עדיין כאמור
יהיה עליו להיאבק באופן בלתי נמנע עם השלכות שמו הייחודי.
לא ברור מדוע קפץ ככה פרס לראשו, כבר שבועיים שלא דיברו, מניח
כי אט-אט עניינם זה בזה קמל יחדיו עם התבגרותם הבלתי נמנעת
והדרכים השונות שכל אחד בחר לעצמו, דרכים שזהות לחלוטין מבחינת
ההחלטות שקיבלו ומבחינת הכיוון בו הם ספק מתקדמים, אולם אלו
יובילו כל אחד מהם למקום אחר לגמרי. עוד מונית צפרה, עצר הנהג
ליד פולי ושאל אותו איך להגיע למלון נוף, אמר לו פולי כי עליו
פשוט להמשיך על הדרך בה הוא נוסע, לא לפנות או לסטות ממנה והוא
כבר ייראה את המלון, פשוט שימשיך על הדרך כמה קשה זה יכול
להיות. כמובן שזה עניין של פרופורציה, הרי מי שזקוק להדרכה על
מנת להגיע ליעד משמע כי אין בבינתו את אותה רוח ייחודית של כל
עיר ועיר. מבחינת נהג המונית אין שום ערך בהוראה שכזו, אין שום
ערך בלהתוות דרך נכונה או להגיש לו את הפתרון על מגש של כסף,
לא מעניין אותו הכיוון אלא רק התזמון. הדרך יכולה להתמשך
ולהתמשך עד שיימצא עצמו יחד עם התייר שבמכוניתו במרחבי הלילה
האפלים של ההדר. זאת גם הדילמה של פולי, הדרך מתוות הרי, השאלה
היא מתי הוא יגיע ליעדו או גרוע מכך, האם יש כלל תוחלת באותו
היעד, האם בסוף יהיה בכלל מאושר?
כיכר ספר מתנמנמת לרגלי הגבעה, שם זה יעדו? אותה דירה די חביבה
ונוחה שאינו שלו כלל אלא שייכת לפרופסור אמריטוס בן-ציון מוכה
החזיז והרעם ולולא היה מספיק הגון על מנת להתחשב בצרכיה
המיניים של אשתו, הרי לפולי לא הייתה כלל דריסת רגל באותה
הדירה. לא מן הנמנע שהיה הפרופסור פשוט אומר לאשתו כי להיות
איתו כעת אינו כולל את מילוי צרכיה המיניים ושתשלים עם זה
במהרה הרי היא נתנה לו את שבועתה. אך היה הוא מספיק ליברלי,
פתוח ונאור באופן המעורר לא מעט גועל על מנת להבין כי אין זה
הוגן כלפי אשתו שיישלל ממנה כדרך שזירת הגורלות מה שממנו נמנע
כבדרך הטבע. או שפשוט חושש הפרופסור כי ללא סיפוק צרכיה
המיניים אין מן הנמנע שתעזוב אותו ביום הימים, תמצא את שהוא
חושב בצורה שוביניסטית זה אותו הגבר האחר המציע לה עסקת חיים
עדיפה, זו הכוללת מגע מיני וילדים. אולי זאת הסיבה מדוע החליט
להשאיר את השליטה בידיו ולהפקיד את סיפוקה המיני של אשתו לידי
יצור אמנם חרמן כפולי, אך לא הגבר הבטוח והדומיננטי שיכול גם
למלא אחר צרכיה הנפשיים והחומריים.
אין תחרות בין שני הגברים לכאורה בחייה של הלית, אחד שלש את
החיים כאילו היו בצק תחת כפיו המיומנות ושני, ילד בקו החשיבה
שעוד לא התבגר במוחו הרך, קו חשיבה המתווה אותו בדרכו המוטלת
בספק ושעודנו אינו מסוגל להתמודד עם הסובב אותו כך שהחיים לשים
אותו. מבחינתו של פולי עדיף כלל לא לעלות מחשבות אלו לבחינה או
אנליזה מדוקדקת, הן מדכאות מדי, עדיף לתור שוב לחיק אותו אל
נפלא בו החליט להאמין, טואלטוס, בנם של פולידאוקס ופרסופינה בת
זאוס, אל ההיגיינה המודרנית אך חשוב מכך אל האדישות.
טואלטוס, אל המחאה של פולי כנגד אביו, כנגד ההתרחשויות
המערערות שעברו על משפחתו עם חזרתה בתשובה לחיק האל
היודו-נוצרי של אחותו קליטמנסטרה, כיום רחל. טואלטוס, אבי האדם
המודרני, אבי דור ההיגיינה ונייר הטואלט שהחליף את דור הברזל
אי שם במהלך המאה התשע-עשר, רק תרגיע את אותן מחשבות נוראיות
פרי בטנה של המציאות האובייקטיבית שכרגע פושעות במחשבותיו של
פולי כי אין מה שיטשטשן, בין אם גראס מגולגל, קצת חשיש או
אלכוהול נהדר, או נקטר או אמברוזיה שיכו טשטוש בראות עיניו,
יתירו את כבלי ההיגיון ויובילו את תודעתו לנדידה מופלאה מן
המציאותי והמיידי לאותה הגות תיאורטית קסומה בה הפרט הנידון
הוא רק דוגמה קוסמופוליטית לתופעה זו או אחרת המשפיעה על הילך
האדם, פולי כאתוס סכמאתי ולא כבשר ודם פרטי ומיותר. מחשבותיו
ינדדו ללב סיפורי המיתולוגיה המודרנית, אותם סיפורי אלים
והרואיים שונים הרצים במוחו ודוחקים את מוסר היום-יום, את
מכאובי המציאות חסרת העתיד ממוחו הפרטי שחש חרא ולא מצוין כפי
שהיה רוצה לחוש. אותם סיפורים שזה כבר זמן לא מועט מעלה על
הכתב הן למען היצירה, הן למען תחושת התוחלת והמטרה, אך בעיקר
למען שיום מן הימים יראה אותם לאביו כחותמת לתום תקופת שלטונו
של זאוס לאחר הגיגנמכיה המודרנית.
חש פולי כי באלו הימים, כאשר ההשראה תמצא והרעיון יעלה במוחו
ככוכב מנצנץ או נורה נדלקת, הוא יימצא את הסוף רב המוסר של
הטואלטה ויגיש אותה לאביו כשהגיש סינון את הסוס לטרויאניים.
החזון האפוקליפטי לכאורה של פולי בו יבין אחת ולתמיד האדם כי
המודרניות כמושג וקיומה היא זו הנוצרת בתוכה את אותה חשיבה
פילוסופית מרהיבה בה אין שום ערך לשום ערך והכול מתנוון בחיקו
המופלא של כוח הקנייה והאדישות היא שיושבת על הארץ. אלוהים,
יהוה, רק לא להתמודד מחר מול הלית ולנסות לבטא בפניה את מה
שבאמת פולי חש. אם יעשה כן חושש פולי כי זה יהיה התום לסידור
ולא רק שלא ייראה יותר את הלית שחטפה את ליבו עם חצו האכזר של
ארוס, אלא אותה מציאות אובייקטיבית אכזרית תדרוש ממנו גם למצוא
קורת גג חלופית או אפילו עבודה מסודרת, או גרוע מכך לשוב לחיק
הוריו ברמת אלמוגי, שם אין ספק בקשר לשלטונו היחיד של זאוס.
פנה פולי משדרות מוריה אל עבר רחוב צדדי בו עליו לעבור לפני
שיגיע לרחוב שלו. הרחוב היה חשוך לחלוטין, מכוניות רבות חונות
באי-סדר בשני צידי הרחוב החד-כיווני, כמה חונות על המדרכות.
צריך פולי לנתב את צעדיו בין מכונית זו או אחרת שבעליה דרס את
הספירה הציבורית בה כרגע מתהלך פולי, עד שלבסוף יורד לכביש
וממשיך בדרכו. בכביש אין מחסום פרטי זה או אחר הפורע בדרכו
הציבורית של פולי חסר האמצעים אלא רק מדי פעם רכב ספוראדי
מגיע, עם נהג שספק בפיכחונו.
הכניסה לבניין הייתה חשוכה, לא רצה פולי להדליק את האורות בחדר
המדרגות זאת למען להימנע מהסיכון בלהעיר את נתן הזקן שנחירותיו
נשמעו היטב מבעד לדלת הפלדלת של דירתו. הוא מן שומר השער של
הבניין, מכל הבחינות, גם המיקום האסטרטגי שלידו התיישב כך שכל
מי שנכנס עליו לעבור מבעד עין הדג שלו המוצבת בלב הפלדלת וגם
מבחינת ייצוג המוסר התיאורטי, הוא איש מטיף ומוסרי לכאורה,
תמיד הצדק לצידו, אבל זה רק בגלל כי מבחינתו הצדק הוא נגזר
לתחושותיו ומהוויו בלבד. יודע הכול נתן הזקן, יודע הכול על כל
מי שדר בבניין, עם מי הוא חי, איך חי, למי יש חברת כבלים זו או
אחרת, למי תיקנו את המקרר ומי חי את חייו בעיקר בלילה עם אי
אלו יצורי לילה וחיי מין ענפים. לעומתו לא מכיר פולי אף אחד
משכניו, ניגוד גמור להכרה האינטימית שהייתה לו עם כל אחד ואחד
משכניו בקיבוץ בו נולד, מי האח הקרוב בבית השכן ומי האח המרוחק
יותר בצידו השני של הקיבוץ. הכיר כל אחד ואחד מדייריו הנתונים
של הקיבוץ במהלך שנות ילדותו. כעת עם ניתוקו כאשר מגיע פעם
בכמה שבועות, אין מכיר כמעט אף אחת מאותן משפחות חדשות שמקורן
עירוני ונדדו לקיבוץ על מנת לחיות אורח חיים כפרי עם משרות
היי-טק למיניהן, תוך חזון הילדים על האופניים ופלומות הדשא
שמסביב.
פה ושם נראים אותם צלמים, אלו שבילדותו היו הוריו האלטרנטיביים
וכעת שיבה פרעה בראשם ובעורפם הקשה וקמטים וחטטים על פניהם
מסתירים את הסכמה שלהם בזיכרונו, כה פרע בהם כרונוס עד שקשה
לזהותם. מעיק על פולי לומר שלום לזה או אחר בקיבוץ בכל פעם שבא
לבקר, מעיק עליו לנסות ולבדות איזו מציאות מרשימה בעוד עליו
להתעלם כמעט מתוך הכרח מהמציאות הנשפכת מול פניו מחמת הזמן. מי
שהיה לפני עשר שנים שור כעת נוסע עלוב על הקלנועית, מי שהיה
מנהיג זקוף גב כעת נתון לרחמי בניו שעזבו ממזמן או עובדת
סוציאלית זו או אחרת שמשרתה בקיבוץ היות ודור שלם הזדקן במכה
ודור שני פרש הרחק ממנו, הרחק מהוריו.
עלה פולי לאט ובשקט במדרגות, ראה באופן קלוש את דרכו אולם עתה
שמוחו אינו מופרע מחומר מטשטש נוכח כי מכיר את מקצב המדרגות,
מכיר את אורכן ורוחבן ועל כן יכול לטפס מעלה בנקל על אף שעיניו
עיוורות. הדירה, הדירה שוב, הוא די אוהב להיות שם שהוא יכול...
כאשר שב פולי לביתו מקורר ועייף, זה גורם לו להרגיש טוב להניח
את רגליו על מעקה המרפסת ולהביט בנוף. הרחק מעבר לגבעה שוכן
קיבוץ רמת-השופט... שם פעמון הברזל קורא למאמינים לרדת
לברכיהם? לא ממש, גם לא שומעים יותר את תפילת הקסם, אלא סתם
תהליכים כפריים טבעיים כחלק ממות הסוציאליזם הציוני.
אין זה מעניינו של פולי יותר, עזבו הוא ומשפחתו את הקיבוץ
הקמל, רחץ ידיו דוקטור איולוס מבית האב הקולקטיבי שמימן את
לימודיו המיותרים בעלומיו כתמיכה ברוח האנושית המיותרת תחת
כבלי הקפיטליזם, אך משמצא עבודה מכניסה שכח את חסד נעוריו ושפך
את ממונו לחשבונו שלו ולא לחשבון הקולקטיבי כמקובל. מה זה בכלל
משנה? הכול מתגמד אל מול תחושתו של פולי. ההווה הוא ההווה
והעבר הוא נגזר של מיליארד משתנים שכל אחד זורק את האדם לכיוון
שונה, תמיד יימצא האדם את מקומו באותו מקום בדיוק ממנו חשש
שעלול להגיע, לעולם לא יברח אדם מגורלו. לא משנה כמה טולטל
בידי מיליארדי המשתנים - הקיבוץ התפרק, דוקטור איולוס הוא
משוגע של מיתולוגיה יוונית, אביו של פרס חובב עופות, זאוס הכה
בפרופסור אמריטוס בן-ציון ואשתו החרמנית נותרה ללא הרקלס, מה
זה משנה? כל אדם ולא משנה כמה טולטל יימצא עצמו בהווה, תמיד
באותו ההווה, תמיד מרגיש חרא. רמי מרגיש מצוין, ברור שמרגיש
כשמרגיש כי זו היא הצהרתו ומול הצהרה שכזו מי יכול להתווכח.
רמי תמיד חש מצוין, אין מי שטולטל יותר ממנו על-ידי המשתנים
הכי גרועים שיש, אך הוא תמיד מרגיש מצוין, תמיד. למעשה, בעבר
הוא הרגיש מצוין, בעתיד הוא רואה מעשים נהדרים ותיאורטיים
שיגרמו לו להרגיש מצוין עד מאוד, אך לא להאמין, בהווה, אותו
הווה שנמשך ללא סוף, בהווה הזה של השנייה הנוכחית הוא למעשה
מרגיש חרא. אם כך השאלה איך יכול להיות שבעבר הוא חש מצוין אם
באותו הווה נמשך הוא תמיד חש חרא? ובכן אין הוא חש מצוין בעבר,
אלא רק מבחינת תפיסתו בהווה, מבחינת התודעה שלו עברו היה יותר
מאושר ועל כן יכול לטעון כי חש מצוין אז. רק עניין של שנייה
אחת נצחית, שנייה אחת שהיא ההווה שלו שבמקרה קצת תקוע כעת
בחייו ועל כן חש חרא רגעי ותו לא. אך אם תשאלו אותו הרי יגיד
כי הוא חש מצוין, כי מה היא אותה שנייה נצחית אם לא עלה שלכת
נידף ברוח.
נכנס פולי לדירתו, פתח את המקרר והוציא בקבוק של וודקה, לאחר
מכן הלך והתיישב על הכיסא הכחול במרפסת. הלילה היה קריר באופן
מפתיע אולם לא היה בחריצותו לקום ולשים עליו מלבוש כלשהו ועל
כן נותר עם חולצתו הקצרה ושקשק מדי פעם מקור. ענני לחות עלו
מהחוף עם הרוח, טשטשו את הפרוז'קטורים האימתניים שבנמל, יצרו
יחדיו עלומה מפחידה של צבע כתום שנראה כעוטף את כל מה שמתחת
לרכס הכרמל.
לגם פולי לגימה ארוכה מבקבוק הוודקה שבידו, לגימה שנמשכה עד
שחש מחנק קל לאחריו השתעל, ניסה לאוורר את גרונו אותו חש כמו
שעולה באש. עצם פולי את עיניו, נתן לאלכוהול הנפלא לזרום היטב
לתוך תודעתו, לטשטשה מעט כפי שמטשטשים ענני הלחות את העיר
שלרגליו. חיממה אותו הוודקה, אמנם גופו רפא כבר שעה ארוכה אולם
תודעתו נסחפת עם אותם אגלי אלכוהול נהדרים הזורמים מקיבתו אל
כל נימי הדם שבגופו. רואה בעיני רוחו את הוודקה זורמת עם דמו
לכל איבר בגופו, חש את רגליו מתחממות, את ידיו ולבסוף את ראשו
המסתחרר... הנה והנה... הכול כל-כך מקסים ויפה... הכול כל-כך
בטוח... כל-כך צבעוני ורגוע... אלוהים יושב ועמל כמו אותו פועל
בנמל... אלוהים הוא המפעיל של מנופי הענק שם למטה... האם זה
שווה את זה, מעיל חדש ונעליים לאישה ואופניים ליום הולדתו של
הילד... זרועות אימתניות אוגפות את פולי... כי אין בעמל דבר
מלבד הצורך במנוחה... המרפסת היא ליבו של הבית, היא העיניים,
בלעדיה יהיה סומא כאוריון... הייה את הלית? מדוע את שוכבת כרגע
בזרועותיו הרפויות, נותנת לו לחדור אליך נפשית, רגשית, סומאת
לרגשותייך... סומאת כעינו היחידה של פוליפמוס אותה עקר
אודיסאוס, העין העילאית המשגיחה על האל הפורק בנמל נמוגה...
פולי מרגיש חרא... חרא... מצוין...
נרדם פולי על הכיסא הכחול, בקבוק הוודקה החצי מלא נשמט מידיו
והתנפץ על האריחים האפורים של המרפסת. לאחר זמן מה צופר אוניה
העיר את פולי המנומנם, כורי תודעתו החלו להתאחד יחדיו אז הבין
ונזכר, גישש את ידו לעבר האריחים האפורים שלרגליו ומצא את
הוודקה שפוכה בינות רסיסי זכוכית. רסיס גדול יחסית חדר לאצבעו,
מיד קימץ אותה, קירבה אל עינו ובתנועה מהירה של ידו השנייה עקר
את הרסיס מאצבעו המדממת וזרק אותו אל אפלת הוואדי שלרגליו.
הכניס פולי את האצבע לפיו, ניסה לנשוך אותה בתקווה לעצור מעט
את הכאב. לבסוף קם, הדליק אור במטבח הדירה וניגב הדם בנייר
טואלט. קרע פולי פיסת נייר קטנה, ליפף סביב הפצע ולאחר מכן אטם
אותה עם צלוטייפ אותו ליפף הדוק סביב אצבעו במטרה ליצור חסימה
לדימום. משחלף מעט הכאב כיבה את האור במטבח, התנדנד לעבר
חדר-השינה שם נפל על המיטה כשבטנו כלפי מטה ומייד נרדם.

חיים עצלים
בעת הצהריים שבה התודעה הנוראית מכילת תחושת החרא אל ראשו המעט
אפוף של פולי. השמש זרחה בשיא אונה שם בחוץ, קרניה חדרו מבעד
חריצי התריס הסגור והכו בעיניו העצומות כאותן עלומות אור
מעוררות הנגזרות מתנועת כדור הדיסקו. ראשו מעט דאב, אצבעו קצת
הכחילה, הוא קם, שטף את אצבעו היטב עם סבון, הוציא את בקבוק
הוודקה השני שישב לו בפריזר ושפך מעט על הפצע לחיטוי. לאחר מכן
עטף שוב את אצבעו בנייר טואלט וליפף סביבה צלוטייפ, הפעם
ברכות, רק שיגן על הפצע עד שיגליד.
חיים עצלים חי פולי, החיים הנינוחים ביותר שניתן להניח על
הדעת. אם אדם יושב באפס מעשה, הרי במהרה יהיה עליו להכניס מזון
לפיו או לשלם חשבונות או לנסות לקדם עצמו עם השקעה זו או אחרת,
אך לא כך פולי בהילך חייו הנוכחיים. החיים נינוחים ועצלים כי
מצא פולי את דרך הביניים האופטימאלית לאדם. אין מרוויח הרבה
לחודש, למעשה ההכנסה היחידה שלו כעת היא מעבודות אקדמאיות
במגוון נרחב של תחומים, הן במדעי הרוח והן במדעי החברה, אותן
הוא מכין תמורת תשלום עבור תלמידי אוניברסיטאות ומכללות בצפון
הארץ. בחודש מכין שלוש-ארבע עבודות, היה חודש שהצליח לסיים
אפילו שבע ומכסף זה קונה את שצריך, בעיקר את החומרים המעט
יקרים שעוזרים להשקיט את מחשבותיו באותה אדישות נפלאה אותה
משרים על המוח. רוצה גם למצוא לעצמו תומכות מבוגרות להן ייתן
את גופו בתמורה לכסף, לא מעשה זנות קלאסית היות ובדומה לסידור
עם הלית ובעלה הנכה, מתכוון גם לספק צרכים מודעים למיניהם, אלו
שהם מעבר לאותו אקט חסר חשיבה של הגשמת צורך מיני. ובכלל מה
אכפת לו להיחשב לזונה ממין זכר? הוא מקבל את מה שהוא אוהב, מה
שרוב הזמן עליו חושב, היו אפילו פעמים בעבר ששילם על זה ולכן
אם באפשרותו למצוא כאלו שמוכנות לשלם לו, אין מוצא בזה כל פגם
שהוא מעבר להגיון החברה המוסרני שמסביב, אין מוצא טיעון-נגד
אמיתי איתו יוכל להזדהות לפי תפיסת עולמו האינדיווידואלית.
אי לכך פרסם פולי מספר מודעות בכמה אתרי אינטרנט, היו כמה
פניות אולם הנשים לא מצאו חן בעיניו. הכול בסופו של דבר
פונקציה של צורך, אם יהיה לו צורך להשיג ממון הרי כך יתפשר על
דרישותיו. כשסיפר על כך פולי לרמי, התלהב הברנש עד אין קץ
ופרסם מודעות משלו, כעת הוא בקשר עם שלוש נשים די מגעילות אבל
לא אכפת לו היות ואפילו הרקלס עיוור במעמקי הטרטרוס לטענתו.
כיום רמי חי מאותה פרנסה שניתן להגדירה כזנות. כששיתף פולי את
רמי בדילמות הנגזרות ממעשים אלו, הזכיר לו רמי כי אין הרבה
מרחק בין זנות לבין הסידור עם הפרופסור, כך שניהם הפנימו כי
אין זה ממש משנה, מתן הון תמורת שירותים מיניים היא דילמה
המתקיימת רק בקרב נשים שהחליטו לחיות כך, גברים הם יצורים
מיניים בהגדרתם, משניים מבחינתם הצרכים הרגשיים ועל כן אין הם
חווים טראומה כלשהי ממגע מיני שכזה, לטענתם המשותפת. ועד שימצא
לו כמה תומכות חי פולי חיים שאמנם הם מעט מצומצמים אולם הם
מאוד עצלים ונינוחים.
את חשבונות הדירה משלם הפרופסור אמריטוס, כל צרכי הדירה עליו,
אולם פולי אינו חזיר, הסכימו ביניהם כי פולי יהיה הגון מספיק
כלפי הסידור, כך שאל לו לנסות ולספק מצרכיה הרגשיים של הלית
כשם שאל לו להשאיר אור דולק כל היום או סתם לתת לברז לזרום,
סיכמו כי ישתמש בתשתיות הדירה בהתאם לצרכיו וכך היה ועודנו. אם
חסר לו מעט מזון או חשקה נפשה בארוחה טובה יותר מן המזון
הבסיסי אותו אוכל, מכתת רגליו אל בית הוריו בו נהנה ממטעמי
אימו הבינוניים יחסית אמנם, אולם בשר תמיד יש בשפע, גם טונה,
אין על טונה. החיסרון היחידי הוא כמובן לנסות ולהסביר להוריו
כי הרכבת אמנם נוסעת לאט אולם היא זזה, מעין פסק-זמן שגזר על
עצמו כעת לפני שישוב בשיא אונו למרוץ העכברים הידוע לשמצה
וינסה למצוא ג'וב זה או אחר שעל אף שימלא את חשבונו בכסף, ימלא
גם את ראשו בדאגות ומתחים. חייו רגועים כעת, חייו עצלים.
יודע פולי כי הכול ארעי, יודע כי גם זה החש צעיר וחסר אונים
יהיה עליו להתמודד באמת ביום מן הימים, מודע לכך שכבר נוגס מעט
בגבול, פה ושם שערה לבנה על פדחתו, פה ושם גיל שלושים מצלצל
כפעמון זועם של שעון מעורר אולם עודנו לא חש כי עליו לצאת
מחסות החיים הנינוחים אל אותה עצמאות סטנדרטית נוראית בה אין
חושבים על הרגשת החרא היות ונטמעים בה עד תום.
הרתיח פולי את הקומקום מלא האבנית שלו ושפך את המים הרותחים
לתוך כוס זכוכית עם כתמי אבנית בולטים, מים אותם ערבב עם סוכר,
קפה אך בלי חלב היות ושכח לקנות קרטון חדש מאז שאהובתו בצורה
אגואיסטית סיימה את החלב שהיה במקרר. כמובן שסלח לה מאז, הרי
אין ערך הגבוה מאושרה של הלית ומה היא כוס קפה של פולי מול
תחושתה החיובית של האישה אותה אוהב. לקח פולי את כוס הקפה
השחור, יצא למרפסת והתיישב על הכיסא הכחול.
הלית אמורה להגיע עוד כמה שעות, עליו לשפר מעט את מראה הדירה
הזאת שלה ושל בעלה, קצת לשטוף ובעיקר לנקות את אריחי המרפסת
משברי הזכוכית של בקבוק הוודקה. הרים פולי כמה חתיכות גדולות
של זכוכית כולל צוואר הבקבוק ותחתיתו וזרק אותן בהינף יד לעבר
הוואדי שלרגליו, ניסה להקשיב לכל נפץ אולם שום הד לא שב מערוץ
הוואדי הצפוף בעצי אורן ושיחים לרוב. משגמר את כוס הקפה נטולת
החלב ואת ההרגעות הראשונית המפוספסת של היום העצל, חיבר צינור
לברז במרפסת ואת כל הזכוכיות הקטנות ומשקה הוודקה המיובש שעל
האריחים שטף לכיוון המרזב. אמנם יום עצל חשב לעצמו פולי אולם
די כיף סתם ככה להשפריץ עם הצינור, יש בזה הרי נופך של ניקיון
אולם למעשה יש ביטוי גם להנאה ממים שוצפים ובעיקר מעין צינון
בבוקר קיצי זה של פולי, צהריי יומה ההביל של שאר העיר חיפה.
מפיג מעט את שעמום יומו העצל, בדיוק כמו שנתן עושה בשעה קבועה
בבוקר כאשר משקה את העציצים והדשא שבפתח הבניין, כן שוטף את
שביל הגישה מהרחוב.
כאשר סיפר פולי לפרס על האיש הזקן והצינור וכינה זאת חיים
עצלים ונהדרים של גיל שלאחרי הפרישה, שאל ראשית פרס אם נתן הוא
ממוצא מרוקאי, כשאמר לו פולי כי סביר להניח שכן היות ושם
משפחתו הוא ברדוגו, הסביר פרס כי שטיפה עם צינור היא חלק בלתי
נפרד מעמל יומו של מרוקאי ממוצע, כינה זאת פרס כהרגלי ניקיון
חיצוניים לגוף שפנימו מלוכלך. פולי פטר זאת כסכמה קיבוצניקית
מעט גזענית כי בכלל נתן מלבד רצונו להוציא מפולי ממון, הוא
ברנש די חביב וחייכן שאוהב כל עת להתבדח. לא יהיה מחוג ידידיו
הקרובים אולם עוד לפני שפולי הפסיק לשלם לוועד-בית היה עוצר
לעתים לשוחח מעט עם נתן, שיחה של פולי חייכן ואפולוגטי כי עליו
לזוז במהרה כי מאוחר ונתן משועמם שממשיך לדבר עוד ועוד על
עצמו.
לפולי נוח עם אנשים שמדברים על עצמם בעיקר, לא נוח לו עם אנשים
סקרניים שבעיקר שואלים אינסוף שאלות. היה לו נוח אם הייתה לו
מטרה מוגדרת להצפין את חייו כלפיה אבל אין ועל כן רע לו עם
שאלות, רק אם הייתה לו מטרה מוגדרת אולי היה יכול לקיים את
אותם יחסים הדדיים רציניים ובוגרים שכעת חסרים לו.
נכנס פולי לדירה וסידר אותה מעט, את עפר הגראס של יום האתמול
שפך לכיור, את הסדין במיטה יישר ואת ציפית הכרית החליף היות
וריחות מעט רעים של וודקה וזיעה נטמעו בה. הדירה בסך-הכול
נקייה יחסית לכזו של רווק צעיר ממוצע, מאוד נקייה יחסית לדירתו
של רמי במרכז-הכרמל, מראה המעט מוזנח של הדירה אינו קשור
לניקיון או סדר אלא לכך שנבנתה בשנות החמישים אי לכך איתותי
הזמן נראים בה היטב. פה ושם כתמי רטיבות בקיר מלפני כמה שנים
שעוד השאירו את צלקתם, פה ושם אלמנטים ארכיטקטוניים חסרי הגיון
שמקורם מאחד משלושת השיפוצים שעברו על הדירה. כעת היא סלון
קטן, חדר שינה גדול, מרפסת שירות סגורה ומרפסת, בראשיתה מסתבר
היה עוד חדר שחילק את חדר השינה לשניים שם היה גם מסדרון קצר.
במרפסת השירות היו בכלל השירותים, ישב הדייר על האסלה בסמוך
לחלון נרחב הפונה לבניין השכן. השינויים התכופים הם הסיבה שבלב
תקרת חדר השינה עוברת קורת בטון מסיבית שהיא חלק מיסודות
הבניין אך אין היא מתאימה בגובהה לשאר התקרה, קורה שהייתה חלק
מהקיר שחילק את שני חדרי השינה לפני שאוחדו לחדר אחד גדול.
הקירות קצת מתקלפים אולם לזכות בני-הזוג בן-ציון הדירה מתוחזקת
היטב יחסית לגילה, מעולם לא הייתה סיבה לדייריהם הקודמים
להתלונן על דבר מה, איש נהדר הפרופסור, רציני ביותר, מלח הארץ.
גם כעת פעם בכמה זמן מתקשר לפולי ושואל על מצב הדירה, בכל מקרה
אשתו מבקרת בה פעמיים-שלוש בשבוע אז מה כבר יכול לקרות בה
שיהיה נסתר מעיני הקן המשפחתי המקסים הזה.
הטלפון הסלולארי צלצל... הייתה זאת הלית שאמרה כי תקדים בבואה
היות ויש לה ולבעלה איזה אירוע בערב. אמרה שתבוא, תהייה שעה
לכל היותר ותלך. פולי היה מעט מאוכזב, רצה לקיים עימה מגע מיני
בהתאם לסידור ולאחר מכן קצת לפלרטט עם הגבולות המוסכמים של
הסידור בכך שינמנמו מחובקים יחדיו. הרי לחיבוקים שאחרי הסקס
באמת ציפה, אמנם הסקס היה נהדר אבל הוא היה בהתאם לסידור, מעין
עמל מוסכם בין מעסיק למועסק, אין בו מהנאת הפנאי הכה חשובה
לחיים העצלים והריקניים אותם חי כעת. חשק רב היה בו לאיזו
סיגריה טובה שמעט תטשטש את תודעתו, הפתיח הטוב של הבוקר שיעלים
את תחושת הדכדוך והעייפות הנובעת משינה מוגזמת אולם גם סיגרית
גראס זאת הייתה כנגד הסידור, עליו לבוא לאקט החדירה הפיזית
בראש צלול ובאון מיני מלא, קרי בלי אלכוהול ובטח ללא השפעת
חשיש או גראס הגורמים לאדישות נפלאה ותודעה עילאית ועל כן
פוגעים באון המיני על אפיוניו החייתיים.
יום עצל עובר על פולי, הלית עתידה לסור אל זרועותיו רק עוד שעה
וקצת. הציפייה מקשה עליו, הוא מתוח, רוצה שאיפה אחת של גראס
שמעט תקל על התחבטויותיה של המציאות האובייקטיבית המקישה כפטיש
אוויר בראשו. הלית עוד מעט באה... הרי נהיר לו שלא יחשוף בפניה
את תחושות אהבתו אליה, זאת לפחות עד שלא יקבע בבירור אם תחושות
אלו הן של אהבה בוגרת ואמיתית או אלא ביטויה של תלות ילדותית
בבחורה שיש לו עימה קשר מכורח הנסיבות. חסר חום לפולי, יש
בהרבה מקווי חשיבתו אפיונים אינפנטיליים ועל כן אין זה מן
הנמנע שתחושת אהבתו כלפי הלית הנם רק נגזרות מהיחס שמקבל הוא
ממנה, כלומר פוטנציאל היחסים ביניהם קובע שהיא תהווה לו משענת
והוא יהווה לה רק מטען נוראי על כתפיה הדקיקות אך החזקות באופן
מפתיע. זאת לא אהבה אמיתית פותר זאת בעיני רוחו פולי, חש כי
אין מסוגל לתת לה דבר אלא רק לקחת ממנה, רק להזין עצמו מאהבתה
אך לא לתת לה מזון לנשמתה בתמורה, רק לינוק מפרי שדיה הרכים
ולבכות או לצרוח בקולי קולות כשרוצה שוב לאכול או לחוש חום
והגנה. איזה ביטחון רגשי או חומרי יכול פולי באמת לתת לה?! הם
שונים מדיי, היא האישה המבוגרת ולו ספק תמידי בעיני רוחו בקשר
לבגרותו המנטאלית.
אוי הלית... הלית... יודע הרציונאל של פולי כי זה לא יתקיים
באמת ביניהם, יודע כי הם שונים מדי, יודע כי חייו נוחים ועצלים
תודות לה ועל כן אין עליו לסכן זאת עבור דבר נבוב כאהבה מעט
נכזבת או תקווה שרציונאלית יודע שמטעה. להלית יש חיים יפים,
אמנם בעלה נכה מה שמקשה עליה פיזית, אך נכותו נותנת לה הרגשה
נהדרת של שליחות או אומץ, תחושה שזקוקים לה, כך שאין ספק
לאהבתה כלפיו, לאהבתה לילדיה ולקן המשפחתי החם שלהם, לו היא
נאמנה עד לשד עצמותיה, היא פשוט היצור הנפלא ביותר על פני
האדמה. מי הוא פולי שיאיים על קן זה? למה שהוא יעשה דבר שכזה
במודע? אהבה היא דבר נבוב ולא אמין, אל ללכת אחר אל שהלב דוחק
אלא רק אחר הצרכים החיוניים של כל אדם ואדם, כל אחד והאינטרסים
שלו לתועלתו בלבד.
לפולי אין תוחלת באיום נוראי על אורח חייו עבור תקווה ערפילית
שיודע כי המציאות היא אך ספק בה. אוהב את הלית, כמה להתרווח
בינות זרועותיה וחזה אולם מציאות אין בקשר ביניהם, לא רואה
קיום מציאותי אפור המניח את דעתו יחדיו איתה. לא רואה עצמו
קונה בית גדול בדניה או ברמת-אלמוגי, חי את אורח חייו של
הוריו, לא רואה עצמו עמל כל יום עם שחר, לוקח אחריות ומשלם
חשבונות, נושא על כתפיו את צרכיה הנפשיים של הלית. לא רואה
זאת, רואה רק אותו ואותה מחובקים ושילכו להזדיין כולם, הרגשה
של קדושים מעונים שהחברה דחקה לשוליה. אולם הלית היא החברה
בכבודה ובעצמה לכן מבין פולי שפילוסופיה זו אינה ריאלית, אולי
עבורו היא כן בחזיונותיו הכועסים אך בטח לא ריאלית להלית
המחוברתת.
הטלפון הסלולארי צלצל, קטע במנגינת תקתוק הפתיחה של המופת
'זמן' של פינק-פלויד את מקצב המחשבות האופפות את מוחו שעוד לא
בשיא אונו של פולי. היה זה רמי ששאל אם ברצונו להכיר אישה מעט
מבוגרת אך יפיפייה אמיתית המחפשת את אותו סוג היחסים שיש בינו
להלית.
-'קוראים לה אריאלה...', אמר רמי ומנה את ספרות הטלפון
הסלולארי שלה, '...רשמת? יופי ...אהה ...היא בת ארבעים ושלוש,
באמת כוסית אחי נשבע לך, גם חמודה כזאת, טובת לב, בדיוק איך
שאתה מתאר את הלית. בקיצור... היא נשואה אבל טוענת כי משעמם
לה, בעלה הוא עורך-דין יבשושי שכזה שלא ממש עושה לה את זה,
נראה לי בכלל שהם לא מזדיינים. בקיצור, אין לי כוח יותר לזה,
יש לי שלוש תומכות וזה מספיק לי כרגע, קח את הטלפון שלה ותיפגש
איתה, אמרתי לה שאתה בחור לעניין ובדיוק מה שהיא צריכה, גם
סיפרתי לה על הלית אז היא התלהבה, אמרה שזה בול מה שהיא רוצה.
היא מוכנה לשלם הרבה כסף אחי, באמת כדאי לך, גם לא ממש אכפת לה
ממראה חיצוני, לא שאתה מכוער או משהו אבל היא באמת הדגישה כי
מה שחשוב לה זה רק שמישהו ייתן לה הרגשה שהיא מושכת מינית'
-'אני לא יודע אם אני מסוגל רמי, אתה רואה מה קורה לי עכשיו,
אני מאוהב בהלית רק בגלל שהיא נותנת לי לגעת בה, אתה רוצה שאני
אתאהב בעוד מישהי? זה מקשה על החזה שלי אחי...'
-'בוא הנה יא נקניק... אתה גורם לי לא להרגיש מצוין עם הגישה
הזאת שלך... פולי! אל תתנקנק...', הרים רמי את קולו מצידו השני
של קו הטלפון '...זאת עבודה ואתה תרוויח כסף עבורה. מה אתה
מעדיף ללכת כל בוקר לאיזה מקום חרא, להעביר שעה מתישה ולקבל
עשרים שקל תמורתה? תעשה לי טובה נו... באמת, אחי... תתמודד,
אתה פשוט צריך להתייחס לזה כאל עבודה. תבין... אין עבודה טובה,
אין עבודה שלא תלחץ לך על החזה, תגרום לך למתחים או לאולקוס,
אז באמת... תהייה איתה פעמיים בשבוע, תשכב איתה שעה ותקבל כמה
מאות שקלים עבור כל זה. זה הרבה יותר טוב מכל עבודה אחרת תאמין
לי... ואין ברירה חייבים להרוויח איכשהו כסף. פשוט... תנסה
לשלוט על הרגשות שלך, תגרום לעצמך להיות אדיש כלפיה. תעשה מה
שאני עושה, אני אוסר עליהן להקשיב לי, אני לא קיים בקשר רק הן,
אני לא יכול לבוא אליהן ולספר על יומי, על מחשבותיי, אין דבר
כזה... צריך להפריד. אני רק מקשיב להן, זה אף פעם לא יהיה הפוך
ואז אני לא נקשר אליהן. גם עם הלית אני ממליץ לך לא לדבר על
עצמך, רק תקשיב ותספק אותה... זאת פרנסתך ואין עמל המבייש את
בעליו'
-'ומה עם בעלה?', שאל פולי '...לא מוצא חן בעיני שהוא לא בסוד
העניינים, זה יכול לגרום לבעיות'
-'אם יהיו בעיות תתמודד איתן, מה הוא יעשה לך כבר?! הבעיות הן
בינו לבין אשתו, הן לא קשורות אליך. אתה עוד לא הבנת מה זה
התפקיד הזה של הנתמך?! אתה סתם זונה לא איזו פרסונה משמעותית,
אתה סתם כלי בבעיות ביניהם, כלי שיכול לחיות לא רע מזה. תראה
אני לא מדבר על להיות נער ליווי או פלייבוי או משהו כזה, אתם
לא יוצאים לשום מקום, אתה לא התאכשיט שלה שהיא מראה לכולם
כסממן סטאטוס חברתי... אלא היא מתקשרת ובאה אליך ולא יותר
מזה... אתם מזדיינים והיא משלמת והולכת הביתה, מה כבר יכול
להיות רע בזה? הרי בכל מקרה אין לך את ההתחבטות המוסרית בנוגע
למין תמורת כסף, אז תחשוב באיזה מצב נהדר אתה, אתה באמת יכול
ליהנות מהחיים ולהתפרנס ממה שאתה באמת אוהב. אחי אתה לא מישהו
משכונת עוני, לא מנצלים אותך או משהו, זאת בחירה שלך, טוב לך
עם זה אז תפסיק להיות פחדן. באמת אני אומר לך שיהיה לך טוב
ואתה תצטער אם לא תעשה את זה. רק תיפגש איתה וזה הכול, תתקשר
אליה ותיפגש איתה הערב בחורב, אני אבוא איתך, נשב ונדבר כמה
דקות ואחר-כך תחליטו ביניכם. בסדר? סגור... תגיד לה להגיע
לכניסה למרכז חורב בשמונה בערב, נתראה כבר, ביי...', ניתק רמי
עוד לפני שיכל פולי לענות, קבע עובדות בשטח למורת רוחו של
פולי, אך משמעט חשב על הסיטואציה באופן רציונאלי כמובן, מצא כי
אמנם יש בה לא מעט פגמים אולם מה זה משנה כסף זה כסף ומין זמין
זה נהדר, ברור היה מראשית השיחה כי יעשה זאת, סתם היה צריך
לשמוע את שכנועו של רמי שיקל מעט על הסרטים שרצים בראשו, סרטים
המנותקים מהגיונה הבריא של המציאות.
התקשר פולי למספר של אריאלה, מספר אותו השאיר לו רמי בעורמה
וזאת על מנת שיוכל פולי לפרנס מעט את עצמו כי אין עמל המבייש
את בעליו כאמור גם לא עמל שהקו המפריד בינו לבין זנות לא רק
שמטושטש אלא כלל לא קיים. זנות היא מעשיו של פולי בדומה למעשיו
של רמי, זנות היא מעשיהם רק בשינוי סמנטי מינימאלי הגורם
לשניהם להרגיש מצוין לכאורה ולא להרגיש חרא באופן הבוטה ביותר.

'שלום...', ענה לפולי קול ערב מצידו השני של הקו
-'שלום, אריאלה?', אמר בקול טיפה חושש פולי '...אני פולי חבר
של רמי, הוא השאיר לי את הטלפון שלך, אמר שאת רוצה להיפגש
איתי'
-'כן... אני שמחה שהתקשרת, תראה... מה שאני רוצה הוא מאוד
ברור, אינני רוצה תהפוכות בחיים שלי אז רמי אמר שיש לך איזה
סידור עם אישה אחרת, סיפר לי שהיא באה אליך, אתם שוכבים ואתה
לא רואה אותה מעבר לזה. זה בדיוק מה שאני רוצה, אני באה אליך
פעמיים בשבוע, שוכבים ויותר מזה אין לנו שום עניין יחדיו. אני
אתן לך ארבע-מאות שקל לפגישה, בתמורה אתה שלי לשעתיים... תבין
שהכסף לא ממש פקטור בשבילי, אני רק רוצה שהכול יהיה מובן וחתום
בינינו'
-'תראי אריאלה, אני מבין את חששך, כל מה שאת צריכה זה פשוט
להכיר אותי רק על מנת להבין איך בדיוק זה עובד. זה לא מדויק מה
שרמי סיפר לך, כי אני כן מכיר את זאת שאני שוכב איתה... כלומר
אבי ובעלה הם קולגות, בנוסף בעלה בסוד העניינים והוא זה שבעצם
יזם את הסידור. אבל זה לא ממש משנה... תביני אני בן-אדם די
אדיש, את תבואי, נבלה זמן ביחד ומעבר לזה כלום לא מעניין אותי.
אני מבין שאת מכירה את רמי ואת הסידור שיש לו עם כמה נשים?'
-'כן...', ענתה אריאלה, '...חברה שלי הפנתה אותי אליו, הוא
מציע דיל לא רע בכלל'
-'אז זהו, אני מציע בדיוק אותו הדבר. אני הפסיבי בקשר הזה
בינינו, את יוזמת ואת זאת שבאה, את מקבלת את מה שאת רוצה
והולכת. אני לא רוצה ממך כלום, לא צריך ממך כלום, אני לשירותך.
חוץ מכך שיהיו ימים בהם אני עם האישה השנייה, אני בסך הכול
פנוי אז פשוט תתקשרי, אפילו שעה לפני ואם אפשר אז לי אין בעיה.
חוץ מזה... בואי ניפגש בארבע עיניים... או שש ונחליט הכול
בינינו, היום בשמונה בערב ניפגש אני את ורמי, בסדר? ...תבואי
לכניסה למרכז חורב, נשב איפשהו ונסגור את כל הפרטים בינינו'
-'טוב חמוד, נראה אותך היום בערב, ביי...', בירכה אריאלה את
פולי לשלום וניתקה את הטלפון. הניח פולי את השפופרת וישב על
הספה הכחולה הדהויה שבסלון הקטן בדירתו, בהו עיניו בבניינים
שמחוץ לחלון ומחשבות רצו בתוך ראשו.        
הלית דפקה בדלת. קפץ פולי קלות ממקומו, חש מעט כחוטא או כבוגד
אולם מיד ניתק מערעוריו ומאותו המתח המתוק לקראת התרחשויותיו
הפוטנציאליות של הערב. את מתח זה החליף אותו מתח מתוק לקראת
מפגש מיני מתוכנן ומתוק הרבה יותר עם אישה יפה חיצונית
ופנימית, בעלת קול מלאכי מעט צפצפני, שפתיים דקיקות ותפר שהוא
עולם ומלואו.
'שלום פולי...', נכנסה הלית לתוך הדירה לאחר שפתח בפניה פולי
את הדלת, בידיה שקית של מכולת סמוכה ובתוכה קרטון חדש של חלב
'...אתמול סיימתי לך את החלב שבמקרר, אז הבאתי קרטון חדש', היא
אמרה ולאחר מכן ניגשה לכיוונו ונשקה קלות על לחיו השמאלית,
הניחה את תיק היד הורוד שהיה לכתפה על שולחן העץ הנמוך שבלב
הסלון והתיישבה על הספה בעלת הצבע הכחול דהוי שבסלון הקטן. היא
הייתה לבושה במכנסיים לבנים צמודים, סנדלים פתוחות עם מארג
מוזהב בין אצבעותיה ועקבים נמוכים. חולצתה הייתה חומה ומתחתיה
גופיה לבנה, שיערה היה קלוע בצמה. הביט בה פולי וליבו פעם,
התרגש, חשב לעצמו כי זו היא אישה שלא משנה מה היא תהייה יפה,
היופי שלה הוא כל-כך עמוק, כל-כך יציב, אין שום דבר או אירוע
שיכול לגרוע מאצילותה. טעמה היה מרהיב מבחינתו של פולי, תמיד
מטופחת אך תמיד טבעית, גם ביום זה עם תום עמלה היא נראתה כל-כך
רעננה, כמו משב רוח מן הים שעוטף את פולי במתיקותו.
קמה הלית מהספה וניגשה למטבח שם מילאה את הקומקום החשמלי במים.
עם הרתיחה מזגה לעצמה לכוס מים אותם רקחה עם נס קפה ארומאטי
במיוחד של נסטלה, הוסיפה שתי טבליות סוכרזית ומעט חלב מהקרטון
החדש אותו הביאה ושבה לסלון, התיישבה שוב על הספה.
'אני רואה שנחתכת קצת ביד, איך זה קרה?', שאלה במתיקות הלית
-'סתם... לא משהו רציני, קצת שתיתי אתמול את יודעת?'
-'את האמת לא ממש, מזמן לא שתיתי ככה עד הסוף... אבל אתה צעיר
אז תהנה מהחיים, לא? בכל מקרה... אז מה שלומך פולי? איך מתקדם
הספר שאתה כותב?'
-'שלומי טוב, שלום הספר פחות...' התיישב פולי סמוך להלית על
הספה, שמר על מעט מרחק ממנה, חיכה כי היא תעשה את הצעד הראשון
לכיוונו, '...אין לי כרגע יותר מדי השראה, אני מרגיש כי יותר
מדי מחשבות מסרבלות את מוחי'
-'תמיד זה ככה אצל אמנים, ישנן תקופות של חווית חוויות ולאחריה
תקופה של ביטוי יצירתי של אותן חוויות, אני שמחה בשבילך. גם
אצל דודי'שקה זה ככה, לפעמים אין לו השראה כך שנראה כאילו הוא
מטפס על הקירות. אז מה שלום אבא ואימא, שמעתי שהם רוצים לשפץ
את הדירה באלמוגי, דודי'שקה אומר שהם כבר פנו לדוקטור היימן
ראש החוג לארכיטקטורה בטכניון לייעוץ, אמרתי לאימא שכדאי אולי
שימתינו, כי חומרי הגלם נורא יקרים עכשיו...', הביטה הלית
קצרות על פולי וכמו שנכמרה בדעתה מאותה שיחת חולין העוסקת
בהוריו, שיחה המערבבת בין העולמות ובין הסיטואציות שעליהן
להיות מופרדות למען הצלחת הסידור '...טוב, אהה ...פולי, לא
נראה לי שזה ממש מעניין אותך ובכל מקרה אני צריכה ללכת מוקדם
היום כך שנהייה אולי קצת פחות זמן ביחד. אבל לא נורא, אני
מרגישה שהחיים שלי מעט יותר יציבים כעת, התרגלנו לאורח החיים
החדש אני ודודי'שקה, גם הילדים התאוששו מעט, השלימו עם זה שאבא
לא יכול לשחק איתם יותר בגינה... נדב כל הזמן רוצה לשחק איתו
מונופול, הוא אמר לי שהוא רוצה לשחק כמה שיותר עם אבא כי הוא
חושש שעוד מעט הוא כבר לא יהיה איתנו יותר... אבל אתה יודע
שאנשים מתרגלים לכל מצב, המציאות היא הפקטור היחידי שרלוונטי
בסופו של דבר, נעבור הכול ביחד, אנחנו משפחה חזקה... שתדע שמה
שהכי גומר את דוד זאת הידיעה שאינו יכול עוד להביא ילדים
לעולם... זה הכי נורא מבחינתו, הוא רצה בת... הוא רצה שגם אני
אהיה אימא אבל הסברתי לו שמבחינתי הילדים שלו הם כעת ילדיי שלי
במאת האחוזים... אבל אולי זה לא מה שאתה צריך לשמוע... אני
מקווה שאני לא מפריעה לך עם השיחות האלו שלי, אני פשוט מרגישה
שאני קרובה אליך מספיק על מנת לשתף אותך במה שקורה בחיי'
-'לא... לא... הלית, אני דווקא מאוד שמח שאת מספרת לי הכול,
אני פה איתך הרי, אני רוצה להקשיב לך, רוצה לשמוע עלייך, מעבר
לסידור בינינו אני רואה אותנו כמיודדים את לא חושבת ככה?'
-'בטח שכן, אני מאוד מחבבת אותך פולי, אני חושבת שאתה אדם חמוד
מאוד... יש לך איזו מישהי? כי אתה יודע שאני לא רוצה שהסידור
בינינו ייפגע בחייך הפרטיים. אני רוצה שתהייה מאושר, אני גם
מודה לך על סבלנותך ובגרותך, אני חושבת שקשה להתמודד עם כאלו
מטענים אבל אני רואה שלא רע לך עם זה, נכון?'
אחז פולי את ידה הדקיקה של הלית שהביטה במבט חודרני לעיניו כמו
שניסתה למצוא את האמת בהן ולא במוצא פיו.
-'הלית... טוב לי עם הסידור, רק שתדעי שאין לך שום צורך לדאוג,
אני שמח להוות לך משענת, אני יודע כי חייך עוברים תהפוכות כעת
ולכבוד לי להיות פה בשבילך... את גם לא צריכה לדאוג לי, ככה
אני וטוב לי עם איך שאני, כשם שטוב לי להיות מישהו שחשוב לך.
סתם... יש לי אולי קצת מצב-רוח בזמן האחרון, קצת לא מוצא את
עצמי, תקוע. אבל מה זה משנה? טוב לי, יכול היה להיות יותר טוב
אבל... כמה רע כבר יש באותם חיים עצלים העוברים עליי? אהה, זה
קצת מצחיק בעצם כפילות העצלות עם הכמיהה לעבדות...', צחוק
מאולץ קלח מפיו של פולי ופניו שוב הרצינו '...אבל... את יודעת
מה הלית... יותר חשוב לי להיות פה בשבילך, חיי לא עברו תהפוכות
כמו שלך, את צריכה אותי הרבה יותר משאני צריך אותך. אני רוצה
שנפסיק לדבר עליי, נתמקד בך ובצרותייך'
-'אני לא רוצה שתראה את זה ככה בינינו, בסדר? אנחנו שוכבים
ביחד אבל עדיין כמו שאמרת אנחנו מיודדים, טוב לנו בחברת רעהו
וזה נהדר, אני צריכה ידיד אינטליגנטי וחביב כמוך כשם שאני
צריכה מגע פיזי, אני מקווה שאתה מבין את זה. תראה... היה לי
חשש בתחילה שאולי אתה לא מספיק בוגר להתמודד עם מטען ענק שכזה,
להתמודד עם צרכים מינים של אישה זה דבר לא קל, במיוחד שיש כאלו
גבולות בינינו, שהאינטימיות שלנו היא מלאת סייגים, הסידור ברור
אתה יודע... אבל נראה לי שאתה כן מתמודד עם הסיטואציה היטב,
אני רק מקווה שתזכור שאני פיקציה אינטימית, אני לא קרובה אליך
ברמת הזוגיות אלא רק ברמת הידידות. לא יכולה להיות בינינו
אינטימיות של זוג וברור שזה קשה, זה מאוד קשה גם לי אך אני
מניחה שאולי אני מעט יותר מבוגרת אז אולי יותר קל לי להתמודד
עם הסיטואציה. בכל מקרה... אתה תגיד לי עם קשה לך נכון פולי?
תגיד לי אם אתה חש כלפיי משהו?'
-'את יודעת שאני מאוד מחבב אותך...' קטע פולי את הלית '...אני
באמת חושב שאת אישה נפלאה. אבל אני מציאותי, את במקום אחד ואני
במקום אחר ונוח לי עם זה, אני רוצה שגם לך יהיה נוח... אני
רוצה שלא תחשבי או תחששי בשמי. הסידור הזה מאוד טוב לי ולו רק
בגלל התמורה החומרית אותה אני מקבל, הגבולות בינינו ברורים
ואינני רוצה לחצות אותם. אין מן הנמנע שאני חש אליך קירבה
אינטימית מסוימת אך אני רואה זאת כקרבה בין ידידים, בין שני
אנשים שמבינים ומכירים היטב זה את רעהו. אני מספיק בוגר בכדי
לעכל את הסידור אז בבקשה אל תדאגי... טוב... רוצה להצטרף אליי
ונלך למיטה?' אמר פולי וקם מהספה.
-'פולי...', אחזה הלית בידיו בחוזקה '...אני רוצה שתהייה כנה
איתי, אתה לא מאוהב בי נכון?'
-'את מחמיאה לעצמך הלית... אני מאוהב בך כמובן אולם לא בפאזה
הזאת שלך ושל בעלך, אני מאוהב בך כי את אדם נפלא, תאמיני לי...
אך ורק בגלל שאת אדם נפלא.'
משך פולי את ידה של הלית והרימה מהספה, הובילה אל המיטה שם
קיימו את המגע הפיזי המותר לפי הסידור. הלית לא גלשה אל מעבר
לתאוות הבשרים קרי צרכיה המיניים כאישה, נתנה לפולי לגעת בכל
איבר בגופה הרך אך מנטאלית, הקיום האמיתי אינו חומרי כי אם
מנטאלי ורע לפולי, רע מאוד עם הצד המנטאלי שבו על בגרותה
ומחויבותה של הלית לקן המשפחתי שלה, שם לא נותנת לו לנגוע. אך
פולי גולש כי תמיד גולש הוא, חש את בשרה החם כאילו הייתה היא
לו אישה בבעלותו. נגע בכולה פולי, ליטף את כולה, נשק ראשית
ללחייה ולאחר מכן על פיה, נישק את שדיה ואת פטמותיה שהתקשו.
חדר אליה פולי, בעיני רוחו ראה אותה מאוהבת אך משהביט בעיניה
בעודו בתוכה ראה כי הן עצומות, ראה אותה מקיימת עימו פסבדו-מגע
תקני של זוג, מקיימת דרכו את מגעה האינטימי עם האיש לו נישאה
ואותו באמת ובתמים אוהבת.
נפל ליבו של פולי והכביד עליו, כאב ליבו ואיברו מעט נרפה.
הביטה הלית עליו, עיניה הרכות ליטפו אותו החדירו בו פרץ של
תקווה. עיניה הרכות, חלון לנשמתה לאן הן טיילו? מה ראתה
כשעיניה נעצמו? אך משנפקחו עיניה והביטה בו כמו חדרה לנשמתו,
איברו התקשה, מקצבו עלה והלית צרחה מעונג, צרחה מהמגע הפיזי
אותו היא כה צריכה, לוקחת מפולי את אונו אך משאירה אותו
כשתאוותו האמיתית בידו, משאירה אותו מרוקן פיזית ואבוד נפשית,
הרי במהרה תיקח ממנו את עצמה ותסתלק אל חייה האמיתיים בהם אין
פולי קיים.
פלט זרעו פולי במעמקי מפשעתה של הלית, השהה עצמו בפנים עד
שנרפה איברו, עד ששבו הדיוסקורים לקבר קסטור לבלות יום נעים
ורגוע במעמקי האדמה, בקברו של בן-התמותה. קמה הלית מהמיטה,
השאירה את פולי שרוע על המיטה מתבונן אליה בערגה כמו שהיה כלב
זרוק, מתחנן בעיניו למוצא פיה המרגיע. קמה הלית וניגשה
לשירותים לאחר מכן התלבשה במהרה, הרימה תחתוניה, רכסה את
מכנסיה הלבנות וכך בחזה חשוף רכנה לעבר פולי הערום שבמיטה,
פולי העצוב שבמיטה, נשקה על לחיו השמאלית ובירכה אותו לשלום.
בסלון לבשה הלית את חזייתה וחולצתה החומה, סידרה שיערה מול
המראה, נעלה את סנדליה ונעלמה לדרכה במהרה, לחייה המציאותיים,
לאותו אירוע חברתי המחכה לה עם המשך יומה הסטנדרטי והבוגר
בליוויו של בעלה שאינו בועל בה אך בעל הוא לליבה הרך. שבה הלית
לחייה האמיתיים, למציאות הפושרת של החוץ החיפאי, מציאות
שבעיניו האדישות של פולי היא לא יותר מאשר תחושה נוראית של
תקיעות, אין סיכוי שהיא תישאר פעם לישון ללילה, אין שום סיכוי.
התהפך פולי על צידו וחש כי שקוע הוא עמוק באדמה, מתפלש בקברו
במחילות העפר של תרפני סמוך לאחיו קסטור באותו יום מוות לשני
האחים בניה של לדה, אותו יום ריק מתוכן ומאון בו לקחה הלית את
גבריותו ושתתה אותה כאילו הייתה פרי אונו הקמל של בעלה.
ופולי... מה עם פולי? נשאר עזוב ובודד, הלית אהובתו לאן הלכת,
הלית... הלית... נמוגה בבועתה מבעד עיניו הנעצמות... נרדם פולי
וחש כמת... בודד... רק פולי כאן בחושך, קסטור איננו, פה בקברו
שוכב בדד פולידאוקס - בדירתו, בהילך חייו חסר התוחלת בו מזור
רק לפיזי וכאב נפשי עמוק.

במחילות העפר בתרפני
עם תחילתו של הערב קם פולי ממיטתו, ראשו היה אפוף מאותם
החלומות הפרועים וההזויים ששוב חלם, חלומות שהיו מנת חלקו עם
תנומת הצהריים. שוב ראה את אותן הזיות וכמיהות, רגשות חזקים
הפועמים כמקצב ליבו אותו רואה כאדיש ועל כן נעלמים הרגשות עם
היקיצה.
שכב פולי במיטתו ועם שלט מערכת הסטריאו מילא את חלל החדר סגור
התריסים במוזיקה חודרנית ורועשת של קינג-קרימזון. נח פולי, רצה
להרגיש מצוין לאחר החדירה הפיזית בלבד אותה ביצע בהלית, רצה
להרגיש מצוין אולם חש חרא, תחושותיו לא טובות כאשר חווה ומגשים
את חזונם ומזורם של החיים העצלים אותם חי כעת.
המוזיקה בחדר כבשה את תודעתו כאותם חלומות הזויים של צהריים,
שוב חש פולי כניתק מעט מהמציאות, מרחף על כנפי חזיונות שווא
מפעימים באושרם נושאי תחושות של הגשמה וסיפוק, אלו התחושות
שלעד נעלמו מתודעתו ואליהם כמה עד אין קץ באותם רגעי היקיצה.
המציאות האובייקטיבית אולי אדישה היא, אנשים אדישים הם ופולי
רק רואה עצמו כבבועתם, אולם רגש מצטבר בפולי, רב הרגש בו על
שיכול לעכל בתודעתו, פולי אינו אדיש כפי שרואה עצמו או כפי
שהיה רוצה להיות. חזהו כואב כשחושב על הלית, ראשו דואב שמנסה
לתור אחר עתיד מציאותי ורואה כי בכל דרך אין סוף מהמורות
שהופכות לגבעות ולהרים שספק אם יוכל לחצותם. אין דרך בה ילך כי
הולך האדם בדרכו שלו ובתומה מת. מתי חש האדם שהוא חי? האם
לעולם לא חש באמת חי אלא רק מרגיש כך שמביט אחורה על ערש דווי
ורואה כי המציאות אותה חווה בכל יום בחייו היא תחושת החיים? אל
חייו האפורים מתגעגע? אם ילך בדרך לא יחוש דבר היות וימשיך
לכתת רגליו למען ההגשמה, למען ההגעה אל נקודת הסיום, האינרציה
היא שתוביל אותו ולא כמיהתו לחיים כי חיים הם ההווה בלבד ואין
עתיד. אך שיגשים את דרכו, שיעצור בתום הדרך וישאף אוויר פסגות
לריאותיו יקמל האדם וימות כי אין דרך הראויה להגשמה כשם שאין
הנצחה רלוונטית למי שמת וילכו דורות בדרכיו ההרואיות וימותו גם
כן כי החיים הם ההווה וההווה תמיד חרא. שניית הנצח היא ההווה,
לעולם לא תגרום למישהו לחוש מצוין. מה ערך דבריו של אכילס
לאודיסאוס בשאול כי בחר לצאת לטרויה ולהיזכר, בחר לחיות לנצח
בתודעת אחרים, מה ערך תחינת רוחו לחיים אלטרנטיביים בצל
האלמוניות וקנאתו בחייו של אודיסאוס, לנצח יכירו את הגיבור
אכילס אך גורס הומרוס כי מרגיש חרא עם בחירותיו. מי הוא פולי
שיסרב להסכים לדבריו של הומרוס, משמע עדיפים חיי העבדות על מות
גיבורים. אך לרוב, אלו תרי העולם חסרי האונים שחיים חיי עכברים
ומתים מוות שאינו ראוי לכלב. איש אם תיגרר גופתו המתה בשדה אין
מן הנמנע שתושחת עד ללא הכר, אין לאדם את אפולו למרק את גופתו
כפי שהיה לצדו של הקטור דקור הצוואר. לצידו של האדם טואלטוס,
בנו של פולידאוקס שיכיל עליו את אותה עצבות מלנכולית פרי
ביאושיו של כרונוס, בה מבין האדם את המציאות האובייקטיבית
ומכיר כי אל לו להבין דבר כי אין ערך בבינתו כשם שאין ערך
בקיומו הפיזי, אי לכך יבהה האדם בנשקף מול עיניו ויניח דעתו כך
יהיה אדיש.
קם פולי עירום ממיטתו, ניגש לשירותים ורוקן עצמו. לאחר מכן לבש
תחתוני בוקסר עם הדפס של הומר סימפסון המקבל נשיקות ממארג'
ושטף מעט את פניו במים פושרים. הצית פולי בדל קצרצר של סיגרית
מריחואנה ממנה נהנה ביום האתמול, שאף שתי שאיפות ארוכות וזרק
את שנשאר לאסלה. התיישב במיטתו, שם כרית לגבו והמשיך לנסות
לבטא את חוויותיו של טואלטוס, אותה טואלטה מופלאה, חזון
המיתולוגיה כלפי העולם המודרני כמחאה נגד הגיונו של אביו
שהעניש אותו ואת אחיותיו באותם שמות ייחודיים ועל כן ברא בהם
סבל ולאחר אדישות. תהה פולי מראשית כתיבתו איך יבטא את המילים,
האם יבטאן כמו הומרוס, סופוקלס, אייסכליוס או הסיודוס ויוונים
רבים וטובים אחרים שהעבירו את חכמת המסורת בשירה. הרי מי הוא
פולי לעומתם אלא רק ברנש עלוב וחסר כול, לא אריסטוקרט קלאסי,
כתביו אינם קודש אלא רק ביטוי לרע העוטף, ביטוי מדויק לקיום
המודרני. מולו בולטות אותן שורות פתיחה שביטא לפני זמן רב, אלו
שורות ראשית הטואלטה כהד להומרוס, הבית הראשון של השיר הראשון
של הטואלטה:
"הסי מוזה אל מול תהום דעת טואלטוס
לאלו צבאות זאוס הילל
וירתח הגיא וינשב איולוס פקודיו בעמלו
מצוק נישא חוצץ בינם
עיני רוחה של מנוח הרצון
ובהכת ברק בגבעות מנשה
צאצא רב המתיקות ייקוד בטרטרוס
אך עודה דעתו בגבעות
ספק לתהילתו של אבי האלים והאדם"
אך מאז כתיבת שורות אלו לא מצא עוד פולי מילים לתיאור הקרב
האפי, לא ידע לאן להוליכו ומדוע, ספק פרע בו על איכות כתיבתו,
תהה אם ישנה תועלת להביא הד עברי למופתים היווניים. אי לכך
החליט פולי לבטא את ענף המיתולוגיה שלו בדרך המודרנית המקובלת,
הדרך בה לא יישברו אנשים את ראשם הדל במילים יפות ומסרים
תת-הכרתיים. יתאר את הענף שלו, האיניאדה לאדם המודרני, לפי
הדרך שהותוותה לו מאביו, דרך התקצור העממי. את מירב הונו עשה
אביו של פולי מפרסום מוצלח של ספר בו לעיתים תרגם מדבריה של
הדית המילטון ולעיתים נתן את פרשנותו שלו כלפי נרטיב קלאסי זה
או אחר שתרגם משירה יוונית. כך קיבץ אביו את המיתולוגיות
היוונית והרומאית במקבץ קריא של תקצירים, תרגם את הקלאסיקה
לעין המודרנית העצלה. ספר זה נחל הצלחה מרובה והביא תהילה
לאביו, הוכרז בחוגים אקדמאים רבים כראשון מביני המיתולוגיה
היוונית בארץ, הוכרז כאחד המומחים העולמיים בשורה אחת כמובן עם
הדית המילטון. ההכנסה הכספית שנבעה מהצלחת רב-המכר שכותרתו
הייתה 'המיתולוגיה לעין המודרנית', הובילה לקרע בין משפחת
איולוס לקיבוץ בו חיה המשפחה ובו נולד פולי, רצה הקיבוץ שהכסף
ייכנס לחשבון הקולקטיב אך אביו סירב וחש בשל לנטוש את הגב
הסוציאליסטי בו לא היה לו צורך עם התייצבות משענת חשבון הבנק
הטופח.
אין ערעור מצידו של פולי על כישוריו של אביו, מבין גדול הוא
ורב חכמה, מכיר את הנרטיבים כשם שבאמתחתו להסביר את
הפילוסופיה, הגיאוגרפיה, ההיסטוריה ובכלל את כל מה שנגזר מהם.
מלחמת טרויה כמלחמת עולם תחת משקלו של זאוס ותחינתה של סבתו,
מלחמה בין הנאורות היוונית תחת חסותם ושעשועיהם של אתנה והרה
מול המיסטיקה של אפולו, פראותו של ארס וגחמותיה של אפרודיטה,
מייצגים נאמנים של תפיסות עולם מזרחיות שאיימו על הקיום היווני
הרציונאלי המערבי. בריאת העולם כהיפרדותו של אוראנוס מגיאה עם
כריתת אשכיו כאלוהים שמפריד את השמיים והארץ.
המיתולוגיה הייתה לאביו של פולי כמזור לתחלואי העם היהודי,
תרופה מנטאלית לרצח הקולקטיבי לו היה קורבן כעולל, רצח אימו
באושוויץ ומות אביו במחנה פליטים מטיפוס. מזור מהאמונה העיוורת
והמופשטת בה אין דבר המטפח את חוסן העם להבין את המציאות
האובייקטיבית ולהגן ולתקוף רק לא ללכת באמונה עיוורת כצאן
לטווח ולקוות שהאל מאזין לתפילה חרישית המפללת מפי אלו השוכבים
מנוקבים בגאיות ההריגה. היהדות מתה אצל אביו של פולי מילדותו,
הציג עצמו אמנם כאתיאיסט כמקובל לתושב קיבוץ, בוגר נאמן של
החולצה הכחולה עם השרוך הלבן אולם אביו לא היה אתיאיסט אלא
האמין כי אדם חייב להאמין במשהו ותחושת הניכור אותה חש, תחושת
הניתוק ממסורת הוריו ברמה המנטאלית כהד לניתוקו מהם ברמה
הפיזית, שלחה אותו לחיק אותה דת פגאנית בה אין מי שיאמין יותר.
לדעתו של פולי אביו הוא בן אדם מאוד דתי, מאמין עד לשד עצמותיו
בהגיון הקלאסי, אביו קלאסיציסט ברמה המנטאלית בדיוק כמו פטר
פאול רובנס שהיה אמנם קתולי כמקובל, אבל קלאסיציסט בנשמתו.
אותו אמן פלמי מופלא שמול ציורו 'אונס בנותיו של לאוקיפוס' ישב
חיימקה איולוס במשך שלוש שנים תמימות במינכן עת השלים את עבודת
הדוקטורט שלו הבוחנת את אפיונם המיוחד של הדיוסקורים. אביו
קלאסיציסט ברמה הקרה והמחקרית, לא ייסחף לרחם הדת או רחמי אל
זה או אחר אלא רק ינסה לתרגמה ולהכילה על סכמה רחבה הנוגעת
לעיצובה של תרבות-גג מערבית חוצה גבולות, תרבות שתחקור כל גבול
אפשרי רק שמעולם לא תחצה את מצוקי הסימפלגדיים שמעברם תפיסות
אוריינטליות שלא ניתן לדון איתם ברמה הרציונאלית.
חיים איולוס הוא אדם דתי מאוד, אביו של פולי הוא מאמין דגול
באקדמיה ובמחקר המעמיק וברמה הזאת מאמין בסיפורי המיתולוגיה
ורואה בהם כנרטיבים מושלמים שנמסרו בשפתו של עם עתיק מסוים
ועתה יש לשוב ולמסורם לעולם המודרני, לתרגם את השפה הקלאסית
לקיום המודרני ובכך לחזק את שריריו המנטאליים של האדם המערבי.
פעם כששאל פולי את אביו בהתרסה אם רואה עצמו כמערבי זאת למרות
שהתרבות המערבית היא זו שניסתה למחותו מעל פניה של גיאה, ענה
אביו כי הנצרות עצמה היא תחלואי העולם המערבי וזרה היא
לרציונאל המדעי בדיוק כמו היהדות. המונותיאיזם אלו דתות המזרח,
פטר אותן דוקטור איולוס במחי יד, התרבות המערבית היא זו היכולה
להביט על כל פקטור מריחוק קר ומדעי, לתת אנליזה חילונית ולמצות
את המחקר עד תום. ליוונים לבדם הייתה יכולת שכזאת בעולם העתיק,
הם קראו לזה קווינה. התרבות המערבית היא שיח חוקרים כך שכל אדם
על פני האדמה אם תר אחר ההבנה הקרה של תהליכים יש באמתחתו
להשתייך לאותה תרבות-גג. גם העמים הגרמאנים הגיעו מהמזרח,
הזכיר דוקטור איולוס לפולי, הם באו מארץ המזרחית יותר לזו הארץ
ממנה הגיעו היהודים אי לכך הנאציזם הוא לא אפיונה של תרבות הגג
המערבית אלא רק אפיון לגנים הברברים של הגרמאנים כשם
שתאוות-בצע או בוגדנות היא אפיון לגנים היהודיים לטענתם, יהודה
איש קריות כסטריאוטיפ הגג של היהדות בעין הגרמאנית הנוצרית כשם
שהיטלר הוא סטריאוטיפ הגג של הגרמנים בעין היהודית.
הביט פולי בדפים שמולו, חלקם מותחלים בהם כתב כמה שורות ולאחר
מכן החליט להמשיך את הרעיון רק כשתמצא המוזה ביום מן הימים
וחלקם האחר מלאי שורות צפופות ומילים מחוקות. שום דבר קונקרטי,
שום המשכיות, כאוס בדפים, אין כיוון, אין גיבוש, הפוליאדה במצב
קשה כי כושל פולי מלגבש את הטואלטה.
שאף פולי שאיפה ארוכה של אוויר נקי לריאותיו ונשף ברכות. הסיר
עיניו לתקרה והביט בקורת הבטון האימתנית המאוזנת מעל ראשו,
השליך אותה בדמיונו לאותה אבן נוראית העומדת מעל ראשו של
טנטלוס החוטא, אביו של פלופס, אביו של אטראוס, אביהם של מנלאוס
בעלה של הלנה ואגממננון בעלה של קליטמנסטרה, אחיותיהם של
פולידאוקס וקסטור. אין השראה, הנרטיבים האלו יותר מדי גבוהים,
בלתי מושגים, אינו יכול פולי לאלף את חכמת העולם העתיק. כך
בורח הכיוון ממנו, אין מסוגל למצוא כיוון אליו ייקח את הטואלטה
ובעוונה יצליח לחדור לנשמתו של אביו כשם שחדרו לשם הנרטיבים
הקלאסיים האותנטיים. יום קשה לטואלטה, הדיוסקורים לא התייצבו
לקרב, זנח פולידאוקס את בנו טואלטוס באותו קרב אכזר שניטש בינו
לבין אפולו על ההשראה. אין לו לאן ללכת עם אותו תירוץ עילאי
לבטלנותו, לא כותב כעת דבר פולי המובטל ברמ"ח איבריו ותירוץ
מניח על הדעת אין לו בבואו אל אביו בעת ניצחון זה של האלים
האולימפיים על הדור החדש של האלים השוכנים בגבעות מנשה באותה
מלחמה אפית - הגיגנמכיה המודרנית. כששוכנים הדיוסקורים במערות
העפר בתרפני מפסיד טואלטוס לאלים האולימפיים, רק אם אביו
פולידאוקס ודודו קסטור באים לעזרתו, רק אז נוחל הצלחה והכרה
כאבי ההיגיון המודרני של ההיגיינה והנגזר ממנה, אי היכולת
להרגיש אנושי היות ואין ריח רע אז האדם המודרני מתנתק מאפיוניו
החייתיים וממקורותיו הצואתיים והפחמניים והופך לפאזה גבוהה
יותר של ישות, פאזה המתאפיינת באדישות רוחנית.
איילו שטויות חשב לעצמו פולי, כשהמוזה בוכה המחשבה לא מתפקדת
כך חש כי מסתובב סביב זנבו ולא הולך לשום מקום אלא רק להיכן
שהיה רגע לפני בספיראלה לא הגיונית של תקיעות המחשבה. תלש פולי
את הדף עליו כתב, באגרופו כיווץ אותו וזרקו בחמת זעם על הרצפה.
אין השראה לכל הרוחות... אין כיוון, אין התמדה, החליט להשאיר
את הטואלטה ליום אחר, יום שיודע כי ספק אם יבוא.
סגר פולי את קלסר כתב היד עליו מתעצבת הטואלטה בקצב איטי
להחריד, מתבשלת לאיטה בקלחת מחשבותיו, היסוסיו ובחירותיו
הכושלות, מתעצבת לפי חייו. הטואלטה הולכת לשום מקום, אולי עליו
להעביר אותה לבנו בעל פה כך יעשה גם בנו לצאצאיו ואולי ביום מן
הימים יקום משורר דגול כהומרוס ויעלה אותה על כתב. אך הנרטיב
אינו ברור, לא יודע פולי לאן הגיגנמכיה המודרנית צריכה ללכת,
האם לקראת תבוסתו של טואלטוס היא-היא תבוסתו של פולי, תבוסת
הדור השלישי לשואה כי אין יותר מדינה לבנות ונוח להם ברחם
עושרם וחסותם של דור ההורים ודור המייסדים, או ניצחונו של
טואלטוס ותבוסתו של זאוס, תבוסת דוקטור איולוס והכרה מינימאלית
בפולי כיצור עצמאי עם כישורים בינוניים היכולים לאפשר לו את
אותם חיים בינוניים בצל מרוץ העכברים שיגשימו את חזון הציונות
אז יקים משפחה מפוארת לעצמו, יטפח את הדור הרביעי לשואה בו כבר
לא יהיה זכר לדפיקות המנטאלית הנגזרת מאותו אירוע מכונן.
מכאיבות מחשבות אלו לפולי, מכאיבה הטואלטה ביום זה בו
הדיוסקורים זנוחים מתים בקברם במחילות העפר בתרפני, אולי מחר
עם שיבתם לחיי הנצח יעיר מעט פולי את המוזות שבהליקון ויוכל
לצלוח מעט בפרויקט מכונן זה בחייו.  
התלבש פולי ויצא מדירתו, השעה הייתה עשרה לשמונה אך אור שמש
קלוש עוד האיר מעל הבתים המערביים של הרחוב בו התהלך. עבר פולי
בסמוך לבית-הכנסת שם מיטב בניה ובנותיה של הקהילה הדתית לאומית
של העיר חיפה התאגדו לפעולה צופית זו או אחרת, קיימו את חייהם
השבטיים לכאורה תחת פיקוחם המלא של הוריהם ורבניהם. שתי נערות
עם חצאיות ארוכות ישבו על ספסל הסמוך לכניסה המפוארת של
בית-הכנסת, התלחששו וצחקקו כשראו את פולי הולך מולן. נתן בהן
פולי מבט חודר והן הסיתו מבטן ועברו לנושא זה או אחר, בן זה או
אחר עליו עוגבות בעיניהן החרמניות אך יודעות כי לא ייגע בן אלא
רק בליל הכלולות. חיים מתישים אלו חיי מוסרני הדת והאלוהים,
חיים נוראיים של שליטה ברגשות, שליטה ביצרים, זנות היא החטא
הנוראי ביותר, פולי זונה, יהיה זונה גם לאלו הנערות אם יירצו,
אפילו לא יגבה מהן כסף זאת בתנאי שיקיימו עימו מגע יחדיו. אם
יירצו הן יכולות להביא גם את אחיותיהן או אמהותיהן, דודותיהן
או אפילו את סבותיהן או אולי גם את אלוהיהן, לכולם יחדור פיזית
פולי כי חדירה פיזית אינה חטא אלא אקט ביולוגי נהדר הגורם
לתחושה של הנאה.
רואה עצמו פולי כמסעדן, גם שף זה או אחר מכין ארוחות שחיתות
להנאת צרכיהם הביולוגים של קהלו, שף המנצל את הצורך האנושי
הטבעי והופך אותו לעינוג. מה ההבדל בינו לבין פולי? לכולם
צרכים מיניים כשם שלכולם צורך להתפרנס מעמל זה או אחר. ייהנה
פולי מעמלו עד מאוד בנוסף גם ייראה מזה ממון אך חשוב מכך
מבחינתו, ייהנה ממגע גופני שגם אליו הוא כמה כמו כל אשר תר
בעולם, כמו אותן זוג נערות דתיות היושבות על הספסל הסמוך
לבית-כנסת ופנטזיות מיניות על רב גוניהן אופפות כל עת את ראשן
הבתולי.
עבר פולי בגן שעשועים קטן בו מספר נדנדות, מגלשה ובור מלא חול.
אב נדנד את בתו הקטנה שרכבה על סוס מפלסטיק שלרגליו קפיץ
מסיבי. 'יותר חזק אבא... יותר חזק... נו... אני לא מרגישה כלום
אבא!', צעקה העוללה הקטנה על אביה האדיש שמדי פעם העיר לה כי
היא עלולה ליפול ואז יכאב לה וחבל. אבא מסכן, איזה אבא עלוב,
אם היה פולי במקומו כבר ממזמן היה מנדנד בשיא כוחו ומעיף את
העוללה המעצבנת לכל הרוחות. מרוץ העכברים הנוראי, צריך האב
המסכן לעמול כל יום בעמלו הנוראי לו הוא עבד רק על מנת לשוב
לביתו, לשוב אל עולליו דרשני הכסף אותו מרוויח בזיעת אפו. עבד
האב המודרני לילדיו, אותם עוללים חסרי כבוד שצועקים וצורחים כי
הכול מגיע להם ולאב נעלמות תחושותיו תחת כנפיו המרהיבות של
טואלטוס. אדיש האב לבתו, אהבתו אליה אינה תלויה בדבר וגם אם
תתיש את עצביו עד האחרון שבהם לא יזרוק אותה בכוח מהנדנדה,
ינסה בכל אונו להגן עליה מפני הרע שבעולם. אב למופת חשב לעצמו
פולי, כל הכבוד לו, אביו של פולי גם כן הוא אב למופת, אביהם של
שלישייה נהדרת רק חבל שהעניש אותם באלו השמות. ואיזה כבוד יש
לפולי כלפי אביו? הוא בדיוק כמו הילדה המעיקה הזאת,
המנדנדת-מתנדנדת הקטנה והחצופה שצורחת על אביה. פולי כותב את
הטואלטה אך ורק על מנת להביע את צרחותיו מול אביו, הטואלטה
כדרכו של פולי לבכות ולהתבכיין מול הזה שחב לו על כי הביאו
לעולם ונותן לו חסות תחת כנפיו גם בגילו המופלג בו כבר אמור
בנו למצוא את דרכו העצמאית כשם שאמור אביו ליהנות מחיי הפרישה,
החיים העצלים שלו.
פולי הוא ילדה קטנה ומעצבנת, ילדה מרושעת ואגואיסטית, אבל השם?
למה היה צריך להעניש אותו דוקטור איולוס בזה השם? אחותו
קליטמנסטרה השיבה את מחשבותיה לחיקו של האל, הכול למען שתוכל
בלב שלם לשנות את השם שניתן לה עם היוולדה. שם שבעוונו הכו
והקניטו אותה רבות ילדיה הנוראים של שכבת גילה בקיבוץ איתם
ישנה באותו החדר מגיל אפס, מיררה בבכי במיטה הסמוכה, לעגם נצרב
לנצח בנפשה העדינה. בנערותה קראה לעצמה קלי ומשהתבגרה שינתה את
שמה לרחל זאת לאחר שתייעצה עם רב עת עשתה שירות לאומי
בירושלים. מאז נשארה לדור שם, התחתנה עם אברך לא יוצלח בשם
חיים יהודה-ליאון, חשבה כי אביה לפחות יהיה מרוצה כי חתנו נושא
משהו משמו. חשה מעין תחושה של צער על שמרדה כך באביה, מחקה את
השם לה נתן עם היוולדה.
אחיו קסטור אפילו לא נולד, היה זה אח תאום ברחמה של אימו שנולד
פג יחדיו עם פולי, נולד מעולף אך נושם. הוא לא פקח את עיניו כל
הזמן הזה בו לכאורה היה חי וכך בעבור יומיים הוא נפטר בפגיה של
בית-החולים כרמל ובכך נגזר מי הוא פולידאוקס לחיים ומי הוא
קסטור אל המוות. אילו לא היה נפטר קסטור לא מן הנמנע ששם זה
היה שמו של פולי ואחיו היה נושא את השם פולידאוקס, שניהם הרי
בניו של חיים איולוס, זאוס לא בעל את אימם במציאות אבל עדיין
יש לדוקטור היגיון משלו, עדיין הנרטיב האגדתי ספק תמיד אם יש
בו מהשפעה על גורלות.
מראשית תכנן דוקטור איולוס לקרוא לילדיו על שמותיהם של ילדי
לדה, לבכורה קרא הלנה וכנבואה שהגשימה את עצמה הפכה היא לעלמה
יפיפייה וחכמה, מופת מהלך הטובה לטייסים ומשכילה, כיום מתחילה
את לימודי הדוקטורט שלה במגמת ספרות באוניברסיטת חיפה. היא
מתגוררת עם בעלה עמיר ובתה הבכורה הרי, קיצור להרמיוני, ילדת
דבש מתוקה וחמודה זו אותה מעריץ פולי היא הסמל לכך שהלנה היא
בבת עינו של אביהם, הילדה הטובה והצייתנית, מלח הארץ, אך יש
להודות כי היא היחידה מבין ילדיו של דוקטור איולוס לה הוענק שם
מעט מקובל שלא בלבל אותה במהלך כל חייה. לאחריה נולדה
קליטמנסטרה שמילדותה כאמור סבלה משמה, איזו מנוחה יכולה לשרור
על ילדה עם שם שכזה, נושאת את שמה של אישה מכשפה שבגדה בבעלה
עם בן-דודו במהלך יציאתו למלחמה ולאחר ששב כעבור תריסר שנים
לביתו שחטה אותו כמו היה עז בארמונו שלו. מסכנים יהיו ילדיה של
קלי, הרי קרויה היא על שם אישה שבכורתה איפיגנייה נשחטה כקורבן
לאלים בידי בעלה, בתה השנייה אלקטרה נזרקה מהארמון ובנה
אורסטיס ננטש לרחמי הטבע. איילו ילדים יכולים להיות לה? כי
ילדיה של קליטמנסטרה הם אלו שהרגו אותה, נקמו את נקמת אביהם
אגממנון... היש וזאת הסיבה מדוע היא ובעלה לא מצליחים להביא
ילדים לעולם? אולי מרחם מי שקובע שם למעלה, זאוס או יהוה או
אולי קרמת הטבע, מנסה למנוע את הזוועות שיתרחשו כי המיתולוגיה
לא משקרת והאירוני תמיד חוזר על עצמו. קליטמנסטרה או קלי, כיום
רחל, בניגוד לאחותה הבכורה הלנה, מהיוולדה לא היה לה סיכוי
לחיים נאים ורגילים, שמה קבע את גורלה.
לאחר שתי בנות, מה שמח דוקטור איולוס כשנודע לו כי בבטן אשתו
דינה תאומים. פולידאוקס וקסטור באו לעולם ושוב הייתה זו נבואה
שהגשימה את עצמה כך שהעולל בין היומיים קסטור נכנע לעוולות חיי
בן-המוות, לטענתה של קלי ולאחר מכן גם לפי קו חשיבתו של פולי,
נענש על השם בו בירך אותו אביו. העניק לו אביו את שמו לזכר אדם
שכל תפקידו ההיסטורי היה להדגיש כי הוא אינו בנו של זאוס ועל
כן עליו למות. קסטור מת אין ספק בקשר לכך, קסטור מת כעולל בן
יומו ולא גיבור שנשחט בידי בן-דודו אידיאס. וכך חי לו אחיו
פולי רב המתיקות, חי בהתאם לאגדה, ובכל יום שעובר חש פולי כי
היה מעדיף לשכב יחדיו עם אחיו בקברם במחילות העפר בתרפני.

עוד חדירה אחת פיזית וגמרנו
הגיע פולי למרכז חורב, ראה שהוא היחידי שהגיע בזמן לכן נשען על
מעקה בכניסה למרכז הקניות והביט על העוברים והשבים. אין לו
מושג איך נראית אריאלה, אותה אישה שמעתה ישכב עימה בהזדמנות זו
או אחרת. מקווה פולי שהיא לא נראית ממש רע, רמי הבטיח שהיא
יפה, מאוד מטופחת, הכול כמובן יחסי לגילה, הכול כמובן על סמך
דבריה של אחת מהתומכות שלו אך עדיין חשש קל ניגלה במוחו האדיש
של פולי.
ממולו הגיע רמי וחיוך על פניו המבטא תמידית את הרגשתו המצוינת.
'מרגיש טוב?' הוא שאל -'מרגיש מצוין!', ענה לו פולי וחייך.
-'היא עוד לא הגיעה הא... טוב... היא סיפרה לי שהיא באה עם רכב
אז אולי היא קצת תקועה בפקקים או מחפשת חניה, אני יודע? אל
תשאל אחי... אחרי שנפרדתי ממך אתמול, התקשרתי לדנה, אתה זוכר
אותה? הזאת מהסרט בסינמטק, נו... בקיצור... דיברתי איתה איזו
שעה בטלפון ואמרתי לה שעד שהיא מסכימה לצאת איתי עכשיו אני לא
עוזב אותה, בסוף היא נשברה... כמו מקל ארטיק...', אמר רמי
וצחוק יהיר מעט נשמט מפיו '...אז הלכנו לאיזה פאב, ישבנו
ודיברנו והיא די חמודה כזאת נחמדה, לא פוסטמה מטומטמת אלא אחת
שיודעת לנהל שיחה. בכל מקרה... סיימנו לשתות, היא התעקשה לשלם
את החלק שלה בחשבון ואז אנחנו מגיעים אליי לדירה, היא עולה
לקפה יענו, אבל שהיא אצלי פתאום היא לא נותנת לי לגעת בה בכלל.
שאלתי אותה למה והיא אמרה שהיא חוששת שאם היא תיתן לי אני
אחשוב שהיא קלה או זמינה ואז לא אתעניין בה יותר. נשבע לך
אחי... הייתי מה זה חרמן, ירדתי על הברכיים והתחננתי שלפחות
תעשה לי ביד או משהו, אבל כלום, היא סתם רצתה להמשיך לשבת
ולדבר, מקסימום מזמוז קצר. איך אני התבאסתי... אל תשאל'
-'בוא הנה יא אידיוט...', ענה לעומתו בכעס פולי '...ברור שהיא
לא תיתן לך בפגישה הראשונה'
-'למה לא? היא לא רוצה את זה כמו שאני רוצה...', שאל רטורית
רמי וענה '...תאמין לי שגם היא הייתה חרמנית, הרגשתי את זה,
היא כל הזמן החזיקה את עצמה. עכשיו תחשוב כמה זה אידיוטי
מצידה, את חרמנית בואי נעשה את זה וזהו, מה הביג דיל, מה?!
בגלל שהיא בחורה היא צריכה כל הזמן להתפשר על רצונותיה?'
-'אתה יודע מה רמי, נראה לי שעם כל התומכות שלך איבדת קצת את
המגע עם המציאות. בחורות לא נותנות בפגישה הראשונה, ואם כן זה
מאוד נדיר ועדיין זה תלוי בגבר, בנחישותו לפעול, להתנפל
ולטרוף, לא לקבל לא כתשובה, לשבור אותה כמקל ארטיק. נראה לי
שהמין הפך בשבילך לכל-כך זמין שאיבדת את יכולות הציד שלך, את
יכולתך לטרוף את הטלה התמים, את הבחורה. אתה כבר רגיל שבחורה
באה מתפשטת, מזדיינת איתך והולכת הביתה לא לפני שהיא זאת
שאומרת לך תודה ולא ההיפך, איבדת את היכולת לקיים קשר זוגי
נורמאלי'
-'תשמע... אם קשר מיני נורמאלי כולל כזאת התשה של המוח ושל
הזין שלי אז פאק על זה, אני לא רוצה קשר זוגי נורמאלי אלא רק
בחורה להזדיין איתה...', ענה רמי בלהט ולפתע נרגע, נדמה שבראשו
עברה הארה כלשהי '...באמת, מה אני צריך את כל זיוני השכל האלו?
ישבנו ודיברנו פולי... ישבנו ודיברנו כל-כך הרבה ולי באמת לא
היה זין להקשיב לה יותר, רק ידעתי שזה התשלום עבור המין שלנו.
היא נותנת לי לגעת בה ובתמורה אני מקשיב ומנחם אותה. אז היא
זיינה וזיינה לי את השכל וזה לא נגמר, כל העולם מעצבן אותה,
חברות שלה מגעילות ואנורקטיות, אימא שלה מרגיזה ואחותה פרחה
קטנה... בסוף חשבתי הנה מגיע תורי וכלום, אני צריך עוד סיבוב
של זיוני שכל רק על מנת לגעת בה?! אין לי זין לזה'
-'אז מה? ...אתה מתכוון לראות אותה שוב...', שאל בציניות פולי
'...או להסתפק רק באותן תומכות שיזדיינו איתך בלי לזיין לך את
השכל'
-'תראה פולי, אין לי בעיה שיזיינו לי קצת את השכל אם נזדיין
אחר-כך, עם דנה זה אפילו לא הגיע לזה. בסוף סיפרתי לה שאני
בקשר עם כמה נשים שנותנות לי כסף תמורת מגע מיני, אמרתי לעצמי
שמה כבר יקרה אם אגיד לה, הרי בכל מקרה זה יעלה מתישהו ועדיף
לא להסתיר את זה על ההתחלה. חוץ מזה הייתה לי איזו תקווה קלושה
שאולי היא תתלהב מזה, אולי זה מה יגרום לה לרצות לשכב איתי '
-'ו...', שאל פולי
-'כלום...', ענה רמי '...היא אמרה שלא מתאים לה קשר כרגע
והלכה. נראה לי שסיפור התומכות גמר אותה לגמרי'
-'כן... לא נראה לי שיותר מדי בנות יראו את זה באור חיובי...
אבל זין, שילכו להזדיין, העיקר להרגיש מצוין לא?'
-'אני מניח...', נאנח קלות רמי '...אבל אני לא יודע עד כמה טוב
לי עם זה. אולי אני צריך יותר מסתם זיון... אבל כמה חוסן נפשי
צריך גבר כדי להתעסק איתן יא אללה, כמה זיוני שכל היא נתנה לי
וזאת בתמורה לכלום. אז בזין שלי פולי... אני מרגיש מצוין,
לדעתי בכל מקרה דנה לא בשבילי כי היא לא קיבלה אותי כמו
שאני... אם אמצא בחורה שתקבל אותי כמו שאני, בחורה שלא יפריע
לה שאני בטלן ששוכב עם נשים אחרות גם תמורת כסף, זאת תהייה
האישה המושלמת בשבילי, האבירה על הסוס הלבן. אז שדנה תלך
להזדיין, אני לא צריך את הגישה המתחסדת הזאת שלה, היא מטיפה
לי? היא פאקינג עובדת כקופאית בקולנוע, אז מה היא צווחת?
אהה... כמו שאני מכיר את עצמי אני אתקשר אליה בכול מקרה, שתלך
להזדיין אמנם... אבל אם כבר אז איתי'
-'שלום...', נשמע קול נשי קורא מאחורי גבו של רמי '...שמי
אריאלה, אתה פולי נכון? מאוד נעים להכיר אותך', הגישה אריאלה
את ידה לעברו של פולי. פולי לחץ את ידה הרועדת ברכות ובירכה
לשלום.
'אז אתם רוצים לשבת איפה שהו?' שאל רמי '...נשב, נשתה משהו
ואני אשאיר אתכם לעניינכם, אני מכיר בית-קפה נהדר לא רחוק'.
הלכה השלישייה לעבר בית-קפה לא רחוק, אריאלה הלכה בראש ואחרי
ניחוח בושמה היוקרתי הזדנבו שני הבחורים הצעירים. בחן פולי את
אריאלה, פניה היו יפים מאוד, מאופרים די בכבדות כנראה על מנת
להסתיר את חמת הזמן אך עדיין היו אציליים, עצמות לחיים גבוהות
ואף מושלם. שפתיה היו בשרניות, בולטות תחת שכבה עבה של אודם
בוהק, שיערה היה בלונדיני וגופה מוצק וסקסי. בלט גופה מול
עיניו של פולי בזקיפותו. ראשה היה אנך במדויק לשאר חלקי גופה,
שום כיפוף או גיבנת, חזה מוצק וגדול כקונטרה אוריזנטאלית וישבן
נהדר שנחשף והוסתר עם כל שעל בו הלכה תחת החצאית בצבע קרם אותה
לבשה למותנה. היא הייתה די גבוהה, סביב מטר שבעים אולי אפילו
יותר, זאת תודות בעיקר לעקבים האימתניים אותם נעלה בתחתית
סנדלים לבנות עם רקמה, עקבים כמו ששלחוה אל-על, הידקו היטב את
ישבנה ונתנו לה נופך מאוד מרשים. מדוע בעלה אינו נמשך אליה
יותר כדבריה, חשב לעצמו פולי, היא נראית מעולה, גם סתם ככה היה
מוכן לשכב איתה אם למשל הייתה עושה לו עיניים באיזה פאב או
אפילו בספרייה, בלי לחשוב היה הולך אחריה כמו כלב מיוחם,
באמתחתה לשכב עם כמעט כל גבר שתחשוק בו על אף גילה המתקדם.
הבין פולי כי הסיבה שהיא משלמת לא נעוצה בקיום המגע המיני
ביניהם אלא נעוצה ברצונה להסדיר את האקט תחת מעטה של סודיות,
רוצה נתמך אינטימי וסודי ועל כך מוכנה לשלם, לא עבור סקס
בפשטותו. טוב... בשביל זה יש את פולי, הוא הזה שיחדור אליה
פיזית ובתמורה לא יחדור נפשית, זאת היא בקשתה היחידה ועבורה
היא משלמת.
הגיעו רמי, אריאלה ופולי לבית-הקפה, רמי רצה לשבת בחוץ ולחוש
את בריזת הערב הנעימה אך אריאלה התעקשה כי יישבו בפנים למקרה
שמישהו שמכיר אותה יעבור ברחוב. משנכנסו לאגף הפנימי של
בית-הקפה, התיישב רמי ראשון בכיסא בו היה בטוח שירגיש הכי
מצוין, לאחריו התיישבה אריאלה ורק בסוף פולי התיישב לאחר שנתן
לשני האקטיביים ממנו לבחור את מקומם העדיף.
-'אני רוצה הפוך כפול בבקשה', אמרה אריאלה למלצר, חייך רמי
בממזרות אל פולי והזמין לאטה גדול בשבילו, פולי הזמין לאטה קטן
וכוס מים מהברז ליד.
'אז תספר לי קצת על עצמך...', פנתה אריאלה לפולי '...רמי אמר
לי שנולדתם באותו הקיבוץ, אבא שלך פרופסור או משהו באוניברסיטה
לא?'
-'כן...' ענה פולי מעט מבויש '...את יודעת מה זאת המנטאליות
הקיבוצניקית, מאוד לא נוח לנו לדבר לטובת עצמנו'
-'אז טוב לפחות שרמי סיפר לי עליך', אמרה אריאלה וצחקה קלות.
-'הוא קצת ביישן אריאלה, אמרתי לך שלוקח לו קצת זמן להיפתח,
אבל הוא מותק, הוא באמת חמוד, רואים את זה עליו, רואים שהוא
בן-אדם טוב, אני לא יכול להתחבר עם חארות...', העיד רמי על
פולי ועל עצמו והוסיף '...בכל מקרה אני אזוז, אשאיר אתכם פה
לבדכם, אני מקווה שיהיה לכם טוב ביחד ואתה...', הצביע רמי על
פולי '...אל תהייה נקניק... יאללה ביי, כיף לפגוש אותך
אריאלה'.
קם רמי, ניגש למלצר ולקח את הלאטה בקרטון, משעבר בחוץ שוב
הצביע לעברו של פולי וסימן עם ידו הימנית בתנועה של ירי כלפיו
לאחר הרים את ידו ונשף עליה כאילו על מנת לקרר את קנה האקדח.
'אז נפגשת עם רמי קודם לכן?' שאל פולי את אריאלה
-'לא, זאת פעם ראשונה שאני רואה אותו, דיברתי איתו כמה פעמים
בטלפון, איזו מכרה שלי מהעבודה הייתה איתו כמה פעמים ואמרה לי
שכדאי לנסות. בכל מקרה הוא לא ממש מוצא חן בעיני, הוא טיפה
יהיר, אתה לעומתו נראה הרבה יותר מתוק. אל תבין אותי לא נכון
פולי...', עצרה מעט אריאלה את שטף דיבורה ונשמה נשימה עמוקה
'...אני לא מחפשת זונה, אני מחפשת מישהו להיות איתו כי בעלי לא
מתפקד מבחינה מינית... כלומר, מה שאני רוצה להגיד הוא... אני
לא רואה אותך כפחות ממני, אני לא איזו בליינית עשירה שצריכה
עלם צעיר על מנת להשיב את רוח עלומיה, זה לא זה... אני פשוט
צריכה קשר מיני עם מישהו'
-'אריאלה...', אחז פולי ברכות את ידה הימנית '...אני מבין אותך
ואני שמח לשמוע את זה כי היו לי לא מעט התחבטויות בקשר
לסיטואציה בינינו, אם כדאי לי להתחיל עוד קשר שכזה... את
יודעת... אבל אם באמת ובתמים מה שאת מחפשת זה מגע בוגר
ושוויוני בינינו, שאני אהיה לך מעין פסבדו-בן זוג מהבחינה
המינית ואת השאר יעשה בעלך אז אני מוכן לזה, אני רוצה את זה.
את יודעת על הקשר שיש לי נכון? רמי סיפר לך... היא באה שוכבת
איתי ונעלמת, אני ממלא את החלל שהשאיר אין-אונו של בעלה.
שאנחנו שוכבים אני בשבילה בעלה, היא חושבת על בעלה ולא עליי...
אני מרגיש את זה וטוב לי עם זה. ככה זה צריך להיות גם בינינו,
שאת איתי את מקיימת יחסים עם בעלך, שאני חודר אליך בעיני רוחך
את צריכה לחשוב כי בעלך הוא הזה שרוכן מעליך ונוגע בך, לא אני.
תביני... זה גם גורם לי להרגיש טוב עם עצמי, הרי אני מאוד מחבב
את הלית, אני מאוד שמח שאני הוא זה שיכול לעזור לה בחייה כעת,
לכבוד הוא לי להיות שם בשבילה, לתת לה יד. כך אני רוצה שגם
הקשר בינינו יהיה, שמבחינתך זה לא פולי ששוכב איתך אלא בעלך,
האיש לו נישאת ואותו את אוהבת. רק ככה מה שיהיה בינינו לא
יתפוס מאפיינים לא בריאים, פסים חולניים או תלות הדדית, את
מבינה? את צריכה להפנים שאני לא נער שעשועים או זונה שלך, משמע
את צריכה לכבד אותי כמו שאת מכבדת את בעלך'
-'זה יהיה קצת קשה...', אמרה אריאלה וצחקקה קצת נבוכה '..בזמן
האחרון אני לא ממש מכבדת את בעלי. תראה, אני לא אתנהג אליך רע
אם מזה אתה חושש, אני אהיה טובה אליך... אך היחסים ביני לבין
בעלי לא דומים ליחסים שתיארת בין האישה הזאת ובעלה. תצטרך
להבין שזה יהיה מעט שונה, תצטרך לקבל את זה שלי יהיו דרישות
ספציפיות ואני מתכוונת לקבל תמורה עבור כספי. תראה... אני לא
אישה רעה, אתה חייב להבין את זה ואני חושבת שאתה רואה את זה
עליי, כבר הבנת שבסופו של דבר אני אישה טובה אבל אני צריכה
שתמלא אלמנטים שונים מאלו שאתה ממלא אצל האישה השנייה, אני
צריכה שתיתן לי אותך, את פולי, תיתן לי להיות איתך כי אולי אני
כן צריכה מעט לשוב ולתקן דברים מעברי, אולי אני כן צריכה אותך
על מנת להרגיש יותר צעירה. אני יודעת שזה אולי מעט קשה, שאולי
כבר התרגלת למה שיש לך איתה אבל רק שתדע שמבחינתי זה לא כל-כך
שונה. אתה תהייה בשבילי מעין פסבדו-אהוב שלא היה לי בנעוריי,
תהייה מישהו ששונה מבעלי ולא איזה תחליף שלו. תראה פולי...
חסרים לי דברים בחיי, אני לא מרוצה מהקשר שלי אבל אני לא
מתכוונת לוותר על משפחתי, אני רק צריכה אותך כדי שתמלא אצלי
כמה חסרים. אני אבוא, נשכב, נהייה קצת ביחד וזהו, כמו איתה, רק
שתפקידך יהיה להיות אתה ולא להיות תחליף לבעלי. אתה מבין את
ההבדל?'
-'כן... פשוט קצת לא נעים לי שמה שיהיה בינינו יהיה סוד,
כלומר... שבעלך לא יידע ואולי הוא יחשוף את הכול'
-'תן לי לדאוג לבעלי, בסדר...', הרימה אריאלה את כוס הזכוכית
ולגמה ממנה בלגימה ארוכה '...אני מבטיחה שיהיה לנו טוב ביחד
פולי, אני אישה טובה תזכור, אני לא אנצל אותך, אני לא רוצה
לגרום לך להרגיש רע עם עצמך, כל מה שילך בינינו יהיה תחת
גבולות ברורים והסכמה מלאה של שנינו'
-'אז מבחינתי זה בסדר גמור, ארבע-מאות שקל לפגישה, תתקשרי מתי
שאת רוצה ואם אני פנוי מבחינתי תתני לי התראה של עשר דקות. מה
דעתך על מחר בערב?'
-'בשעה חמש אני יכולה, אשאר עד שבע? ....אני צריכה ללכת הביתה
ולהכין את ארוחת ערב שבת, בדרך-כלל אני אעדיף לפגוש אותך קצת
יותר מאוחר אבל לא מעבר לתשע בערב'
-'סגרנו', אמר פולי וקם ממקומו, ניגש אל אריאלה והצמיד את
שפתיו אל שפתיה הבשרניות
-'נתראה מחר מתוק...', אמרה אריאלה והסמיקה '...אתה באמת
חמוד', הוסיפה.
הלך פולי לכיוון ביתו, הרגיש טוב עם עצמו, כאיש עסקים הסוגר
עסקה כך ראה את הכסף של אריאלה ממלא את כיסו וכל זה תמורת סקס.
הוא יקבל סקס בתמורה לכסף, זה הרי פשוט נפלא. היא יפה אין מה
לעשות, היא בחורה נאה ומושכת, כאמור היה מוכן לעשות איתה
פסבדו-אהבה גם בחינם וברגעי מצוקה אפילו לשלם לה תמורת מגע
מיני, אז מה כל-כך רע? איש עסקים מוצלח פולי, סגר עסקה לה כמה
כל כריש, הוא מרוויח ולא משנה מה, גם נוגס בתאווה בעוגה וגם
מרוויח מספיק כסף על מנת לקנות שתיים חדשות. הקולות המוסריים
שאמורים לזעוק חמס בראשו שותקים, אין את תמימות ילדותו שתצא
מהארון ותגיד לו כי זנות היא חטא, אין כי תמימות זו היא לא
רלוונטית עבורו, היא מונותיאיסטית, מאז ומתמיד אידיאולוגית היה
בעד רעיון הזנות כל עוד היא כוללת הסכמה מלאה בין הלקוח לנותן
השירות, כל עוד אין ניצול והכול מוסדר. הוא הגבר, הוא לא יחוש
מאוים מאישה, הוא החודר ולא היא, הוא שיכאיב לה ולא ההיפך. הוא
לא זונה, זנות זה מושג כל-כך בזוי בחברות המערביות והמזרחיות
שבלילה שלה זאת מדינת ישראל המבולבלת, פולי אינו זונה אלא אדם
החש מצוין עם בחירותיו.
חש כעת פולי תחושה של תאווה, חושב למצוא עוד אישה ועוד אישה,
כמה שיותר מכוערת כך ייטב כי יוכל לגבות ממנה יותר כסף עבור
שעה של קירבתו. חש מוחמא פולי, יש נשים שרוצות אותו, ישנן נשים
המוכנות להוציא ממון רב רק על מנת להתקרב אליו ברמה האינטימית
השנייה הכי גבוהה, שנייה כאמור לקרבה של החדירה הנפשית. חש כי
הרקלס נעור במכנסיו רק מעצם המחשבה על הסיטואציה הנהדרת שבה
הוא נמצא. מחשב את הסכומים שיכול לעשות, דירה וחשבונות כבר
משולמים, שמונה-מאות שקל במזומן מאריאלה בשבוע, עוד נגיד אלף
חמש-מאות מאישה מעט פחות יפה או שלושת אלפים מאחת ממש מכוערת
או זקנה, או איזו אחת ממש חרמנית או אומללה. ייבלע את רוקו,
יסתום אפו ויעצום עיניו כאשר יעניק לה את שיעניק ויישא לכיסו
סטיפה נאה של שטרות.
משנרגע מעט מוחו של פולי ממחשבות הזימה ופריקת כל עול הרגשית
היא תחושת האופוריה אותה חווה לאחר סגירת העסקה, נמלך מעט
בדעתו והחליט להיות מחושב ורציונאלי. החליט כי אריאלה תהייה
עוד חדירה פיזית אחת וזהו, לא עוד, כי מעבר לה כבר לא ייהנה
מעמלו אלא רק יתיש את רוחו וגופו כך לא יהיה שונה במאומה מכל
אדם ואדם במרוץ העכברים, זה המתיש עצמו עבור עוד כסף אותו הוא
כלל לא צריך אלא רק למען לשפר את איכות חייו ממנה לא נהנה כי
עבד הוא למקום העבודה ולמנהליו. אריאלה וזהו ואך ורק בגלל שהיא
יפה. הכסף הוא פקטור משני, אריאלה וזהו רק בגלל שהנה אישה בה
חושק ואם היא משלמת לו הרי זה משובח. תחילה עליו לראות איך
הולך בינו לבין אריאלה, לבחון האם צריך להשקיע יותר מעצמו על
מנת לספק שתי נשים, ארבע פעמים בממוצע בשבוע, הרי גם זה לא
עניין של מה בכך. כעת שוכב רק עם הלית, מדי פעם יוצא עם בחורה
בגילו או צעירה ממנו, מדי פעם מקיים יחסים מיניים סטנדרטים אך
למען האמת התקופה האחרונה הייתה מעט יבשה עבורו היות והלית
מילאה אחר צרכיו המיניים לבטח אך אולי גם מילאה מעט מצרכיו
הרגשיים. בכל מקרה, בשבועות האחרונים נפגש פעמיים בממוצע עם
הלית, בשבועיים האחרונים הממוצע עלה אך עדיין בכל יום היה צריך
לרוקן את עצמו כך שגם אם הלית לא הגיעה בכל מקרה הביא עצמו
לסיפוק, בדרך-כלל מול סרטים פורנוגראפיים אך פעם אחת גם אונן
במקלחת כאשר דמיין עצמו רכון חסר ישע על כיסא גלגלים ואת הלית
הערומה רוכנת מעליו ומשפשפת את איבר מינה באיברו הנפול.
אם כך ימיר פולי את המגע האוטו-ארוטי שלו במגע עם אריאלה, הכי
הרבה אם יתקשה מעט יעלה במחשבותיו את צלמה של הלית, תהווה לו
אריאלה באופן אירוני מעין-פסבדו הלית אליה כמה. אבל ספק אם
יצטרך את הלית, אריאלה כאמור היא אישה יפה, אישה מאוד
אטרקטיבית, זה הולך להיות נהדר, צמרמורת של ציפייה הרעידה מעט
את גופו, כעת חש תאווה כבירה כלפי האישה אליה יחדור ולא כלפי
הכסף אותו יקבל. חש פולי מצוין, חש סיפוק על שמצא מעט מנוחה
ועל שחייו כעת מסודרים, גם הכנסה טובה וגם בטחון בכל הקשור
לקורת הגג שמעליו.
עבר פולי בדרכו חזרה לדירתו באותו גן-משחקים בו צעקה הילדה
הנודניקית על אביה שעתיים קודם לכן. מסכנה אריאלה, חשב לעצמו,
בטח גם לה כמה עוללים שכאלו, מופרעים על כל הראש כי הוריהם
עסוקים במרוץ על מנת להביא להם את מה שלא היה להם בילדותם.
הורים מזניחים, מזניחה אריאלה, ילדים גדלים אצל מטפלות,
מנוכרים מהוריהם, חיים בצל הטלוויזיה ובתחושה שהכול מגיע להם
כי השפע מסביב הוא טוטאלי אך פולי יודע כי השפע הוא פיקציה,
השפע מקורו בהתמסרות ההורה לעבודתו, השפע מקורו מהזמן המוגזם
אותו משקיע האדם בפרנסתו ולא בתחזוקו האישי שלו ושל משפחתו. כי
אם יפחית את שעות עמלו כך יהיה לו יותר פנאי להוציא את ממונו
על הנאותיו אולם בהתאם יהיה פחות ממון כך ימצא עצמו האדם במקום
הרע ביותר, מקום תחושת החרא, התחושה התמידית של השעמום. הנדנדה
הרי בחינם, אביה של הילדה נתן לה מזמנו על מנת לשעשעה וכך היא
מגיבה כלפיו, לאן כל זה יכול ללכת? לאן ילדה כזאת יכולה ללכת?
מנטאליות של דור חדש וכועס, דור תפנוקים וגחמות, דור המגיע לי
הכול זאת בניגוד לדור הגיבורים, הדור השני לשואה שבנה בזיעת
אפו את המדינה רק לא השאיר מעט עמל לילדיהם, מעט מטרה אי לכך
גדלו מוזנים מכפית של כסף ישר לפיהם ושאיפותיהם הצטמצמו למיידי
ביותר ולנוצץ בלבד, הנאות הרגע היקרות ביותר ודרשנות עילאית
לסיפוק יצרים מידיים.
במה שונה מכל זה פולי? הנש שחי את החיים העצלים, אין לו שום
צורך לצאת מביתו על מנת לעמול, שום צורך לבנות או ליצור דבר מה
חדש. נשים מגישות עצמן לפיו על כפית של כסף, שום צורך לא קיים
בו יותר לצאת ולצוד, לנסות למצוא אחת שתאהב אותו ולא תשלם לו
עבור חדירה פיזית על גבולותיה הברורים. אין כלום לפולי כי לא
הוקנה בו שום ערך בעל ערך, חיים עצלים הם מטרתו וזנות פרנסתו
ואין מוסר בו כי אביו דחה את המטריה הרוחנית הקולקטיבית, השאיר
את פולי כשופט ערכיו האישיים כך ויתר על מטעני תרבות בני חמשת
אלפים שנה. ויתר וטוב שכך לכל הדעות החילוניות כי מטענים אלו
על הפרימיטיביות שבהם הם לא יותר מאשר הזדמנותם של מקדמי אותם
רעיונות לויתור עצמי משלהם על המוסר שבשמו הם מדברים, הכול בשם
השם.
חסר רוחניות פולי, לא רואה קדוש בכלום כי כלום לא קדוש כי הכול
אכול רע ומזיקים למיניהם מי בעל צלם של מקק ומי בעל צלם אנוש
וקו מחשבה שלא יאה אפילו לארס. הכול חילוני ובנאלי, הכול ארצי,
אין דבר העולה על מידותיו של הרציונאל. הנוף יפה אך הגיוני, לא
רואה את האל בנוף כמו פרידריך אלא אוהב את הנופך החילוני של
המפרץ המואר באורם האדיר של הפרוז'קטורים הענקיים, המנופים
העצומים שדבר אין בהם מלבד לסמל את העמל היומיומי של תושבי עיר
הפועלים לכאורה בה חי, עיר שלמעשה רוב אוכלוסייתה עוסקת
במקצועות השירותים למיניהם, מקצועות שעיקרם להוציא כמה שיותר
כסף במתק לשון עבור אפס עמל בתמורה. אין אלוהים בנוף כשם שאין
אלוהים באדם, אין אלוהים בדבר כי כלום לא נותר על הארץ מערכים
נעלים ואדם לאדם זאב ונשים טורפות מנצלות את גופו הצעיר כשם
שמנצל פולי את חרמנותן ובדידותן על מנת להכניס נייר לכיסיו ואת
פדחתו תחת מקלטו של גג מתפורר.
חברה המתבססת על ניצול הדדי, קפיטאליזם טהור, תנצל יותר תתעשר,
תנצל פחות כך יהיה פחות כסף בכיסך, אך בכל עת והזדמנות תרמה.
עמל ראשך הערמומי רב בערכו מזיעת אפך, רב על מאמציך הכנים
להיות צדיק כי אין צדיק בסדום כשם שמעולם לא היה צדיק אחד על
פני האדמה אלא רק אלו שכינו עצמם צדיקים על מנת לנצל תואר זה
למינוף עצמי וניצול של מגוון אוכלוסיות תמימות לניפוח אישי של
כיסי מכנסיו.
מנער מעט פולי את ראשו, מנסה להתחמק מאותן מחשבות כועסות שרצות
בראשו, מבטלות את הרגשתו המצוינת האישית עבור הרגשת חרא
קולקטיבית. מה לו ולעולם תוהה לעצמו, מי הוא בכלל שיבקר דבר מה
או יתיימר להביא שינוי כלשהו, העולם אכול רע אך אין זה מעניינו
של פולי, עליו לדאוג לעצמו ולגחמותיו שלו ולא ליפול למלכודת
הפרספקטיבה הקולקטיבית המעוורת כי הכול רע ואין נהיר מזה לכל
אדם. לכן על כל אדם לחשוב רק על עצמו כך העולם יסתדר היטב לפי
עקרונות פיזיקאליים וביולוגיים פשוטים והגיוניים. הברירה
הטבעית היא הקפיטאליזם בכבודו ובעצמו, ההיסטוריה כבר הראתה מה
קורה לחברות שמנסות לעקוף מבחינה חברתית את אותה ברירה טבעית.

על פולי לשמוח כי כרגע הולך בדרך הנכונה, כעת חייו מסודרים כך
יכול לרכון על הכיסא הכחול שבמרפסת, לחוש את אוויר ההרים הקריר
מלטף את גופו המעט מזיע, לשאוף עשן גראס ולהרגיש מצוין. אל
לפולי לראות עצמו כזונה או בכלל לחשוב על ערכי חיים למיניהם כי
האינרציה היא שמובילה אותו ולא כיוון מודע זה או אחר העוקב
אחרי מגוון אידיאלים מודעים שלא לוקחים את האדם לשום מקום.
צלצל הטלפון הסלולארי של פולי, על הקו היה רמי ששאל בקשר לפרטי
העסקה, כן שאל אם רוצה פולי שיפנה אליו עוד איזו בחורה נחמדה
שמגששת אצלו. שאל אותו פולי בקול מעט עצבני אם הפך לסרסור ורמי
ענה כי אין הוא סרסור אלא בעצם קבלן עבודה מסוג מעט לא רגיל.
-'זאת החדירה הפיזית האחרונה שלי רמי...', אמר פולי בקול תקיף
לאפרכסת המינימאלית, '...אני לא כמוך שיכול לגמור חמש פעמים
ביום, אני צריך מנוחה בין לבין'. אמר רמי שהוא מבין, בירך את
פולי בהרגשה מצוינת וניתק.
התרחשויותיו של ציר מוריה בליל חמישי קיצי זה התגלו מול עיניו
של פולי כאשר הגיע למפגשו של רחוב מאפו עם ציר מוריה שם ראה
מאות צעירים, חלקם צעירים מבחינה ביולוגית אך הרוב צעירים
בנפשם וגם בחכמתם. באות והולכות מאות צלליות, חלקן על עקבים
ורגליים סקסיות, חלקן מרוחות ג'ל מוגזם וחולצות כפתורים שכאלו
פרי סחי האופנה העכשווית שיצרה אותן לפי שטאנץ מקובל וחסר
פרסונה מוגדרת אלא בעלת ניואנסים שלזר אינם נהירים. בטח יודעים
לקטלג אחד את השני, מי ערס ומי פרחה, מי נקניק רוסי מהטכניון,
מי בן תפנוקים מדניה ומי סטודנטיות היפר-חברתיות מהאוניברסיטה
חולת מדעי הרוח והחברה, הבאים ושבים מפאב זה או אחר, בית-קפה
זה או אחר או מסעדת סושי זו או אחרת שצמחו על הציר כי אחד
הצליח אז אחר פתח עסק זהה בדיוק ממש לידו.
הרחובות גועשים במאות נפשות חסרות פרסונה ספציפית החוות כשטאנץ
את החיים הצעירים לכאורה, מנסים לראות ולהראות, יותר פוזות
מאנושיות בהם כאשר מנסים ולא תמיד בהצלחה לקיים מגע כלשהו
שמטרתו היא מציאת זיון ללילה מבחינת הגברים וניפוח האגו מבחינת
הנשים. הולכים ושבים יושבים ושותים בפאבים ברחובות, חושבים
שמרגישים מצוין אך חושד פולי כי מרגישים חרא. איזו תועלת יש
בלשבת בפאבים, לשבת ורק להביט, להיות מתוסכל כי הבנות לא
נותנות. וברחוב מסתובבים גם אותם נערים מהקריות, קשה להבדיל
ביניהם לבין ערבים לא מעטים הבאים גם כן מכפרי הסביבה, גם להם
וגם להם נעלי פומה לרגליהם, ג'ינסים הדוקים לישבניהם ואיזו
חולצה זו או אחרת מבוטיק זה או אחר מהקריון. נראים כפי שתמיד
נראו, חדי לשון ועצבים, רועשים, רזים כמו נרקומנים אך בעיקר
הולכים עם הראש קדימה, מרגישים בנוח בחבורות של שלושה עד
ארבעה, כמה שמצליחים להיכנס בפז'ו מאה ושש שלהם. הולכים ונדחים
מפאב זה או אחר, נשארים בחוץ, מאיימים על המאבטחים, מציקים
לעוברות ושבות, מוצאים מעקה ברזל עליו מתנחלים עד שיעבור זעם
הלילה אז ילכו יוצרות סערות ההורמונים לישון ויחזרו הם מלאי
חוויות לעיירותיהם או לכפריהם, לשכונותיהם בהם אין פאבים כי
עבריינות הרחוב שולטת, בניגוד לאותה עבריינות מעט יותר מכופתרת
השולטת על חיי הלילה בציר שבמעלה הכרמל.
הולכים הילדים של השכונות הטובות, עוברים גם הם ממקום למקום,
מנסים להיכנס לבארים אך משמבקשים מהם תעודות נכנעים גם הם כך
מוצאים איזה ספסל של תחנת אוטובוס לשבת עליו ולהציק אחד לשני
בקטרוגים ומילים שבינם לבין הטרדה מינית נמתח קו מאוד דק, לידם
מונחת שקית ניילון מלאה בקבוקים זולים של וודקה אלסקה יחדיו עם
בקבוקי פלסטיק של קולה-קולה או ספרייט וסיגריות מתוחות על
אצבעותיהן הקטנות. ילדות טובות בנות ארבע-עשרה מתאפרות
ומתלבשות כמו אותן נשים מבוגרות המהלכות ברחוב ומטרתן המוגדרת
היא להשיג תשומת לב מרבית מהבנים, כמה שיותר שריקות של ערסים
מה טוב ואם איזה דנייתי עם ג'יפ מעיר משהו מבחינתן זה הגשמת
חלומן הרגעי.
משהיה פולי מול המזרקה שבלב הכיכר, עברו בסמוך אליו שתי ילדות
בלונדיניות ולידן עצרה מכונית בה ישבו שני ערבים בני שלושים
ומשהו שפתחו את החלון בפוזה מוגזמת ושאלו את הילדות אם בא להן
לבוא ולהרגיש טוב, קצת לדפוק את הראש עם בקבוק של וודקה. צחקקו
הבנות והמשיכו בדרכן, הבחור שישב ליד הנהג הוציא את ראשו
מהחלון וכשחברו התחיל לנסוע שאג איזו כוסיות בצעקה של קול באס
ומבטא ערבי קליל, ניסה להבליט את גבריותו מול הדחייה אותה
חווה. דחייה שלבטח מקבל כמה עשרות ממנה בלילה עד שמוצא את
קורבנו הבודדה, איזו ילדה דחויה כמוהו אותה אוסף למכוניתו,
משקה אותה היטב ואונס אותה עד שדם פורץ מערוותה או ישבנה.
איזה בליל של חרא אלו חיי הפוזה של העיר הצפונית, חיים משניים
לקסם או למיתולוגיית חיי הלילה התל-אביבים על כל החרא רב הקסם
שבהם אותו תיארו, מתארים ויתארו מאות אלפי אמני העיר תל-אביב
כי כל אחד שם הוא אמן. לעומת זאת אף אחד לא יתאר את קסם החרא
ההזוי של העיר חיפה.
הציר די מצומצם, בין מרכז חורב לכיכר ספר זו הרי דקה וחצי של
הליכה נינוחה ולשם מוגבלים חיי הלילה של הציר אך רוחשים הם עד
אין קץ. שיכורים מרוקנים את שלפוחיתן מלאת הבירה בחצר אחת מיני
רבות, גורמים לדיירים המבוגרים יחסית של הסביבה להתבצר בדירתם
עד יעבור זעם לילות הסופשבוע. ריבים על חניות בין מייצג מזרחי
עממי של עמי שראל, מול מייצג אשכנזי אגרסיבי לא פחות של מני
תזהר, לצידם שתי בחורות שכל אחת יותר ארסית מהשנייה רוצות
לגרום למדון זאת על מנת לבחון את רמת הטסטוסטרון של בן-זוגה.
מסיתות הן, אומרות למשה ושחר לא לוותר, מה אתה פרייאר? שואלת
כל אחת מהן רטורית את בן-זוגה, נראה כאילו עד שלא יישלף סכין
ומישהו ידמם הדימוניות האלו לא יהיו מרוצות.
עיר של זיוני שכל ורוח נבובה של מילים נבובות, מילות איום בין
הגברים לבין עצמם ומילות הטרדה והשפלה בין הגברים לנשים ובינן
לבין עצמן. עיר של זיוני שכל הרבה יותר משל זיונים גרידא, עיר
של ורבליות מוגזמת אך אפס מעשה, עיר של משבי רוח לוהטים אך
במיטות בנות העיר דבר לא קורה, אולי קורה אך פולי בכל מקרה לא
שם וזה מתסכל.
עיר מלאה בנשים אטרקטיביות, חושפות הן כל טפח מגופן בחצאיות
שחורות קצרות ונעלי עקב מסיביים, מחממות ומשגעות את גברברי
הצעצוע אך לתת לא נותנות, מציבות תנאים נוראיים על מנת לגמור
בהן ופשוט ללכת.
עיר עצובה חיפה, עיר עצורה היות וצעיריה הם ילדי העיר, אין
מהגרים מבחוץ ולכן ההורים תמיד במרחק של צלצול טלפון אחר,
משגיחים משכונותיהם הטובות על הוללות ילדיהם בפסיאודו-סדום
הזאת היא ציר מוריה בלילות, מעקרים אותם. יש בעיה, תוך דקה אבא
בא, אין את קהל העיר המנותק כמו בתל-אביב, קהל שמהגר מהפריפריה
לעיר הגדולה כי שם באמת הכול קורה, כי ההורים מנותקים ואפשר
לחיות חיי סדום אמיתיים.
חושש פולי כי ערכי החסדנות הישראליים גורמים לכך שגם בתל-אביב
מעללי הלילה הם בעיקר ורבאליים, מעין פוזה נבובה שעלתה על
גדותיה על מאות-אלפי האמנים שגרים בה הלא הם כלל תושביה. ישראל
מדינה של פוזות, ציר מוריה כפיקציה די מגעילה, כלום לא באמת
קורה אלא רק שומעים על זה בלי סוף, עם של אנשים פתיים
ומושפעים, עם של שקרים, עם של אנשים שמבחינתם האמת היא מה
שאומרים עליהם ומה היא תדמיתם כך שהמתרחש במציאות הוא רק עפר
לרגליהם. חיים את חיי הביצה המקומית, חיים רדודים ועלובים, לא
מבינים כי זאת הסיבה שהצפון נכשל, מה הערך באותם האנשים שעושים
בשבוע עמלם את מה שאמריקאי ממוצע עושה בשעתיים ויפאני בשעה,
אבל הרוח... כמה רוח.
הבנות הטובות, אליהן כמה פולי כבר מזמן הלכו לישון אך נראה כי
כלל אינן מתעוררות, מחר יקומו וילכו בחבורה נשית של שלוש או
ארבע לאיזה בית-קפה של יום שישי בצהריים. כך יחיו בינן לבין
עצמן בחשש תמידי, לא ייתנו לאף אחד להתקרב. הכי הרבה איזה
כרטיס באינטרנט באתר שידוכין, רק שהשליטה תהייה בידן, רק שלא
יוגשם הגבר לידן כי אז ייראו את המרחק הבלתי נסבל בין האידיאל
שבראו בראשן על הורבליות המוגזמת למציאות האובייקטיבית הבנאלית
והמאכזבת. מי שמתחיל פה עם בנות הם רק הערסים, רק להם ביצים כי
מונעים הם מכוח היצר ולא מכוח הרציונאל. גברי ישראל מאיימים
הם, הבנות הטובות רוצות לחוש שליטה כך אולי לא ייפגעו בן, אך
אימא לוחצת והן צריכות למצוא חתן, לוחצת שתשבור בתה את המעגל
החברתי אך היא פשוט לא מצליחה לעשות כן, האביר על הסוס הלבן
שלה בדיוק כמוה, מחכה בבית שהיא תבוא ותעשה את הצעד הראשון.
האגו שלה רב מדי, גבר שמתחיל עם בחורה חייב להיות ערס, כך עקב
הפיקציה נוצרה מציאות בה האנשים הטובים בודדים. כך בודד גם
פולי, איש טוב לכל הדעות שאין באשכיו למצוא גם לעצמו מישהי
לאהוב אלא מוצא רק מין חסר תוחלת עם נשים מבוגרות למען פרנסתו.
פשוט אין לו ביצים לגשת לאישה הטובה של בתי-הקפה בצהריים ולומר
לה את שעל ליבו, כי הדחייה תבוא גם תבוא, חשש הוא ייראה
בעיניה, חשד כי עצם התקרבותו אליה משמע הוא ערס.      
טיפס פולי במדרגות לקומה החמישית שם הדירה בה דר, דירה שניתנה
לו באדיבות פרופסור אמריטוס בן-ציון והכול בשביל שיהיה מקום בו
יוכל פולי להתנות פסבדו-אהבים עם אשתו, לפצות באון עלומיו על
מה שקמל בפרופסור עם הזדקנותו ומחלותיו. עתה תהפוך דירה זאת
למקום בו ישיב את עלומיה של אישה נוספת, יקיים איתה מגע מיני
למען כמיהתה לשוב לתחושות אותן חשה שהייתה צעירה, שוב ימלא אחר
מה שקמל אצל איש מרוץ סטנדרטי שמצא יותר הגשמה במשרתו מאשר
באשתו.
פתח פולי את דלת הדירה, החליף את בגדיו במכנסיים קצרים מרוטים
אותם לובש בבית, לקח עימו את בקבוק הוודקה אותו פתח בבוקר ויצא
למרפסת לחוש את צינת הלילה המוגבלת בערב קיצי חיפאי רוחש זה,
לנסות מעט להרפות את גופו מהחום ומטרדות מחשבותיו.
מתיישב פולי על הכיסא הכחול ומביט על הנוף, לוגם לגימה רכה
מהבקבוק ומניח אותו לרגליו, מנסה לא להפיל אותו כמו בליל אמש
אז איבד גם משקה מטשטש יקר וגם התברך בחתך מעיק באצבעו. אוהב
פולי את רגעי השקט הליליים האלו על המרפסת ברוכת הנוף, בה יושב
לפני שהולך לישון ומסכם בראשו את חוויות היום, תוהה על חוויות
יום המחר כך מערפל את מוחו עד איבוד ההכרה של השינה. הוודקה או
מוצרי הקנבס כנותני האוריינטציה המחשבתית לפולי, הם אלו
המכוונים את מחשבותיו, מחדדים אותן, עושים אותן נהירות
והכרחיות, הופכים אותן לפנטזיות אליהן כמה ולא סתם רעיון זה או
אחר שמיד נפסל כי הוא אינו מציאותי. אין טוב יותר מאלו החומרים
המשפיעים על המוח, חושב לעצמו פולי, מה היה לו בלעדיהם? רק
טירוף מחשבתי עם הרבה סימני שאלה, צלילות מחשבה מחרידה שאינה
רואה כיוון מניח על הדעת לעתיד סביר כלשהו. אלו הם סימני
הקריאה שלו, החומרים שנותנים את התקווה להגשמה כי בלעדיהם חוגג
הרציונאל וכל מהמורה בדרך שנטוות הופכת להר תלול ומאיים.
צפירה חזקה נשמעת מהנמל, אוניה נכנסת ואוניה יוצאת, עוברות
האוניות אחת בסמוך לשנייה, אחת באה ממקום אקזוטי וקסום ושנייה
יוצאת לארץ לא נודעת זו או אחרת בה קסם רב כי בדמיון לא נראה
החילוני אלא רק תחושה של התרגשות.
חש תקוע פולי במושבו הנוכחי במעלה הכרמל, תקוע עם חיים שאין
בהם כיוון כלשהו אלא סתם מהלכים של לחיות את הרגע, אינרציה
מסחררת באיטיותה, חי על מנת להרוויח מספיק עכשיו כדי שיהיה
למחר ולא לשבוע הבא או לעוד שנתיים. מה שנכנס לכיס יוצא במהרה,
אין לימודים לשדרוג מקצועי, אין עבודות סטאז' מעליבות כדי שמחר
יוכל להתעמר בסטאז'ר חדש, להרגיש את כוחו הכול-כך ישראלי
והבלתי מתפשר של הוותק. הכול עומד והכול תקוע, אין אהבה כי אם
שתי מאהבות שרוצות ממנו דברים לעצמן ועל כן התשלום, אין מי
שתדאג לאינטרסים שלו, מי שתאהב אותו או תרצה את קירבתו וזאת
ללא תלות באלמנט חומרי זה או אחר. אין סיכוי כי גם ימצא אהבה
עכשיו, מירב אונו הולך למען סיפוקה של הלית, אותה אהבה שמעולם
לא תוגשם אצלו. לא ייצא לחיי הלילה של שדירות מוריה בליל יום
חמישי זה על מנת לתור למסע המתיש בין הפאבים או בתי-הקפה,
למצוא איזו בחורה איתה יבלה את המשך הלילה בתנאי שכלל ימצא,
הרי רמי האקטיבי מוציא מגע כלשהו מאחת מכל אלף איתן מתחיל. אם
כך מה הם הנתונים של פולי, איש נאה אמנם אך מעט פסיבי וחסר
יכולת אמיתית לשווק עצמו. בכל מקרה עליו לשמר את אונו לקראת
המפגש המתוכנן מחר עם אריאלה, כך שגם אם ימצא לא יוכל לעשות
דבר כי עליו לשמור את הזרע היקר בדיוסקורים אחרת תפגע פרנסתו.

חשב פולי להרים טלפון לרמי או לפרס סתם בשביל להפיג מעט את
בדידותו, לדבר או להביע מגוון תיאוריות הנוגעות למודלים או
סכמות המאפיינות את החברה מסביב, להגות את אותן הסכמות ולראות
איך כל אחת ואחת מהן נופלת שדודה מול זרועותיה האימתניות של
המציאות האובייקטיבית הפרטנית בה לכל אדם ניואנסים משל עצמו
הנוצרים מסטיותיהן הקטנות, סטיות שהן לא פחות מעולם ומלואו.
רוצה לדבר עם פרס, מזמן לא התראה איתו או כלל דיבר עימו, נראה
כמו שנעלם מחייו כמו כל אדם זה או אחר עימו נפגש בחייו והיה
בהם רב על המשותף אך עם הזמן המשותף השתנה על ניואנס זה או אחר
שצמח בהם והיה מושא לעניינם. חי כיום פולי חיים אחרים מאלו של
פרס, רואה כל אחד נוף אחר ומטרות שונות כאשר מביטים בעיני רוחם
על הנשקף. התרחקו אחד מהשני, פעם היו כה קרובים, יחדיו ביטאו
את תחושת אובדנם, את בדידותם... יחדיו היו בודדים, רק הרגישו
מעט פחות, הרגיש לפחות פולי כי מוצא בפרס מעין פסבדו-בת-זוג,
מישהו שכן אפשר לחוות עימו מעין חדירה נפשית, קירבה אמיתית, אך
כל זה כתחליף לאהבה אמיתית, אהבה שנראה שמנועה מצמד הרעים. עתה
עם השנים כל אחד בכלא שלו עצמו, פרס בקיבוץ מדשדש עם חייו,
לסירוגין קם עם שחר והולך לעבוד במטעי האבוקדו ולסירוגין נוסע
עם שחר לאוניברסיטה על מנת לנסות להשיג תואר נכסף בכלכלה, תואר
בו לא רואה תועלת פרקטית אלא רק על מנת שהוריו יהיו רגועים על
הפרוספקטים המעט בעייתיים של חייו.
הקיבוץ ותחושת הבתולין הנצחית, אין הביישן והאדיב מזיין זה
ידוע, גדודי בשר התותחים של הקיבוצניקים על אדיבותם וטוב ליבם,
מוצאים כי כושלים הם בלגשת לבחורות ולקיים עימן מגע. בתול הדור
של פולי, שכבת הגיל בה למד בקיבוץ, בתול הדור כי אל שחונך אליו
השתנה כך נשאר חסר כלים, נושא ערכים נעלים אבל מציאות שלא
משתינה לכיוונם. ארץ-ישראל היפה מתה בתת-התרבות הישראלית
העדכנית ופרס הוא ארץ ישראל היפה על קשיחותו ואדיבותו, גינוניו
האירופאים שהנם אפסי ערך מול גינונים אלו ואחרים אטרקטיביים
הרבה יותר של מתק לשון והבטחות מופרזות הכול בשביל למכור מוצר
לא מוחשי זה או אחר, למכור שירות או למכור אישיות חסרת תוכן בה
אין עומק אלא רק אימג' מרשים והרבה מילים שעפות ברוח.
בטח כבר ישן פרס חושב לעצמו פולי, תחושה קלה של אבדון עוברת
בחזהו החשוף בעומקו של הלילה החיפאי חסר הכוכבים בשמים אך רב
הנצנוצים מהאורות שעל האדמה. משכונת נווה-שאנן ועד הרחק בגליל,
מיליוני אורות מנצנצים אל פולי, מיליוני התרחשויות
אינטר-אקטיביות, מיליוני חיים של אנשים ורק לו חיים בודדים
שכאלו, רק הוא יושב כעת בחושך ותוהה עד לעומק נפשו אם לא עדיף
מבחינתו פשוט לזנק מהמרפסת ולהיזרק לוואדי רב האורנים שלרגליו.
בנפילתו תוהה האם ישמיע קול או סתם ישכב זנוח לאלמנטים של הטבע
כמו שברי בקבוק הוודקה שנשברה בליל אמש.
היא נראית אישה מאוד נחמדה אריאלה, אולי איך שהו יצליח לחדור
אליה נפשית, לגרום לה לרצות להישאר עימו כבת-זוג, לשבת עימו על
המרפסת בלילה לפני השינה ויחדיו יחליפו את הרהוריהם. אריאלה
היפה, אולי? מי יודע? אולי בכלל רוצה שיחדור אליה פולי גם
נפשית, מאסה בבעלה והחליטה למצוא מישהו אחר או שאולי לא תצליח
כמו הלית ליצור כאלו סייגים ברורים בין החדירה הפיזית לחדירה
הנפשית, אולי תהייה חלשה כמו פולי ותתאהב.
לוגם עוד לגימה רכה פולי מבקבוק הוודקה שעומד לצד הכיסא הכחול
עליו יושב, בולע מעט מהנוזל השקוף... ומשתמה תחושת הגועל בפה,
לוגם עוד לגימה. לאחריה קם, משיב את הבקבוק לפריזר, פושט את
מכנסיו הקצרים ונופל שדוד על מיטתו.
עוד יום ריקני עבר על פולי, הלית שוכבת כעת לצד בעלה, ישנה,
חייה מלאים ויפים ומה הפלא, בת-זונה, חייה מלאים כי הכול יש לה
וכאשר חסר משהו כמו מגע מיני אין היא מתביישת לבוא אל פולי כדי
שייתן לה אורגזמה מחורבנת שתתיש מעט את גופה הכול למען
הירגעותה כעת ליד בעלה הנכה. עוד חדירה פיזית אחת וזהו נשבע
פולי לעצמו, עוד התאהבות נכזבת אחת ודי, אין לו כוחות נפשיים
יותר להתאהב במסגרת הקבר הרגשי הזה שכרה לעצמו.

לא ברור
בתשע בבוקר צלצל הטלפון הסלולארי של פולי. הוא הביט בתקרת החדר
האפלה שלו, ניסה מעט להניע את גפיו לכיוון המכשיר הקטן אולם עד
שכבר התרומם מעט מהמיטה תם הצלצול כך שקעו עיניו בחוריהן
ונרדם.
חמש דקות לאחר מכן שוב צלצל הטלפון, הפעם קפץ פולי מהמיטה,
ניגש לטלפון שעמד על השידה בצבע וונגה העומדת ליד דלת הכניסה
וענה. מעברו השני של הקו נשמע קולה הרך של אחותו הלנה ששאלה אם
בכוונתו לבוא הערב לבית ההורים ברמת-אלמוגי, אמרה כי רוצה
שיבוא היות והיא והרי לא ראו אותו כבר כמה שבועות. הבטיחה כי
אימם מבשלת ארוחה טעימה, מתכון מיוחד עם גבינות שהביאה מהטיול
האחרון בו נהנתה עם בעלה עמיר וממנו שבו לפני שבועיים. טיילו
הלנה ובעלה באירופה הקלאסית, מקום מתאים מעין כמוהו לזוג קלאסי
ישראלי שכזה. כשראה אביהם את הפמפלט לטיול המאורגן הוא התפלץ,
שאל איך ייתכן שהולנד היא חלק מאירופה הקלאסית, כך נאם דקות
ארוכות מול הלנה ובעלה שאירופה הקלאסית היא הפלופונסוס על שמו
של פלופס, האיים שנמצאים בים הקרוי על שם אביו של תסאוס וזהו.
אפילו הר האולימפוס הוא מחוץ לתחום, הסביר, הוא שייך לאלים אך
אם יקרה ומישהו יגדירהו בחלק מאירופה הקלאסית יוכל להחליק את
זה, גם אם יימתחו את הגבולות לדרומה של איטליה ולאי סיציליה,
מה שקרוי כמגנה גרקה, או תרקיה ומקדוניה גם אז יבליג ואפילו אם
יגזימו ויכללו את החוף המערבי של טורקיה שהוא בכלל שייך לאסיה
הקלאסית לא יכה בבער על טמטומו, אבל הולנד? בתקופה הקלאסית אף
אחד בכלל לא הסתכל על הולנד. הכי הרבה הגיע הרקלס לדנובה, חנף
אז פולי לאביו וקיבל את אשרורו עם טפיחה חביבה על השכם.
לא התחייב פולי בפני הלנה שיבוא, ניסה להמציא איזה תירוץ או
שניים אך היא דחקה בו, אמרה שהיא לא ממש מאמינה שהוא עסוק.
לאחר הפנתה לשפופרת את הרי הקטנה שעוד לא יודעת לדבר אלא רק
לנהום קולות לא ברורים שיש בהם הגיון ורבאלי אך חסרים דיקציה
נכונה. 'בקיצור...', אמרה הלנה '...אתה בא ולא מעניין אותי
כלום, גם קלי הגיעה היום מירושלים והיא רוצה לראות אותך. אני
אאסוף אותך בשבע ורבע, ביי', אמרה וניתקה, לא השאירה לאחיה
אפילו את האפשרות לנסות ולהשיב פניה ריקן.
שב פולי המעט מטושטש אל מיטתו עליה נפל ונטרקו עיניו. חש פולי
עייף, חש מותש, תחושה אירונית ומטרידה היות ואין הוא עמל כלל.
חש את תחושת ההתשה הנובעת מחשיבת יתר, תחושה של התשה הנובעת
מהפעלה לא יעילה של תאי המוח. כך חושב וחושב וחושש ומתבטא
והכול בכל מיני כיוונים שלא הולכים לשום מקום. כך לא מתמקד
בדבר אלא רק משקיף על הנוף כולו וכושל מלרדת לפרטים. חש את
עייפותן של העיניים שאינן מתמקדות בדבר, כך מתאמץ המוח להאכיל
מעושרו הבלתי נתפס של העולם וכושל מלחוות דבר מה כי הכול נראה
מטושטש, כושל פולי מלמצוא נישה פשוטה ונהירה בה יחוש מוחו
נינוח.
שוב צלצל הטלפון הסלולארי, ענה פולי מעט עצבני ומהצד השני שאלה
אחותו מה הוא לכל הרוחות החליט, בסוף ענה שיגיע כבר בכוחות
עצמו, יהיה שם עד שמונה רק שתניח לו לנפשו. 'ביי' מלבב אמרה
הלנה לפולי, כאילו יכול לראות את חיוך הסכרין שלה חושף את
שיניה הצחורות מבעד לדמיונו.
נעור פולי, עיניו עוד מותשות אך מוחו כבר ערני מדי על מנת
להמשיך ולישון, אולי יפצה עצמו בשנת-צהריים טובה, עליו להיות
במלוא אונו בחמש אז תבוא אליו לראשונה אריאלה. עליו להיות
במיטבו לתת לה אחר צהריים של פורענות, כך ימכור את עצמו היטב
זאת למען הפיכתה מלקוחה מזדמנת לצרכנית קבועה של גופו ושתספר
לחברותיה.
התעצבן פולי על הלנה, הציקה לו אחותו הגדולה והמוצלחת, הציקה
לו כי הכול טוב ויפה בחייה המושלמים עם בעלה הטייס לשעבר שכיום
מרוויח לא רע בחברת היי-טק די עלובה בה עובד, אותה שב ומגדיר
כנותנת שירותי אינטרנט תוך הדגשה על שירות, לא מגדירה חלילה
כספקית פס עם הקונוטציות חסרות השירות שבסמנטיקה לעיל. כך עושה
כסף החברה מנחמדות עובדיה ותו לא, המוצר שווה לתחת, לפחות
כשמתקשרים לקוחות מתוסכלים לשירות הלקוחות עונות בחורות מאוד
נחמדות ומרגיעות שלמדו טכניקות פסיכולוגיות של השריית נינוחות
על הלקוח.
מקיימים הלנה ועמיר את האתוס הציוני בכבודו ובעצמו עם בת חמודה
להם היא כרטיס למועדון היוקרתי של אלו היושבים בפארקים
הציבוריים ומסתכלים בערגה על פרי בטנם וזרעם משתובב בחול או
גולש במגלשה. יושבות האימהות הצעירות יחדיו על הספסל בפארק
ומרגישות טוב עם עצמן, מרגישות מצוין זאת לעומת הרגשתו של
פולי, הרגשת החרא. הרמיוני הקטנה ככרטיס הכניסה של הלנה גם
למועדון האימהות המיוחל אך בעיקר לליבו של דוקטור חיים איולוס
כממשיכת המפעל המטורלל שלו הכולל מתן שמות קלאסיים, לא
הולנדיים, לצאצאיו.
איך תקרא קליטמנסטרה לילדיה, תוהה לעצמו פולי, איפגינייה
ואלקטרה לבנותיה, אוריסטיס לבנה העולל? דילמה זו שבה ומשעשעת
את פולי בהזדמנויות שונות. הבת הראשונה נשחטה בידי אביה על מנת
לרצות את ארתמיס, השנייה נזרקה מארמון המלוכה של מיקנה ונישאה
בכפייה לאיש פשוט שזה העונש הגרוע מכול, בנוסף הסיתה את אחיה
להרוג את אימם כנקמה על רצח אגממנון אביה וכפי שמספר נאמנה
אייסכיליוס הוא נרדף על ידי האריניות, נע ונד ברחבי יוון אכול
רגשות אשם מסויטים. בית משפחת אטראוס, ממשיכי דרכו של טנטלוס,
משפחה אחת גדולה של טרגדיות שהדס ישמור עליהם בטרטרוס.
להלנה גזר דוקטור איולוס חיים יפים, סכמה של הרגשה מצוינת
ולעומתה על קלי, רחל כיום נגזרו חיים זוועתיים בצל שמה, זאת
בעוד פולי העביר את חייו בסתמיות וחוסר מעש, משני בכל התרחשות,
מגשים הלכה למעשה את פועלם של הדיוסקורים. הם חתרו בארגו אך
למי אכפת? כולם זוכרים רק את יאסון בן אייסון, זאת למרות
שפולידאוקס הוא שהרג את אמיקוס מלך הבבריקים באגרופו האימתני
וזריזותו הנדירה. אולי זה מעט זניח בנרטיב אבל בכלל מה יאסון
עשה? כלום... את הכול עשתה למענו מדיאה, היא שהגנה עליו מפני
השוורים נושפי האש והלוחמים שצמחו משיני הדרקון כשם שהיא זאת
שהרדימה את הנחש ששמר על גיזת הזהב. יאסון סתם היה שם כעלם יפה
מראה שסובב את ראשה של בחורה די מסובבת. גם הצטרפו הדיוסקורים
לציד חזיר הבר בקלידון אך חניתותיהם החטיאו כך שכולם זוכרים את
מלאגרוס ואטלנטה. אחים מיתולוגיים שלא עשו דבר מה בעל ערך, מה
הפלא שאחיו של פולי, קסטור, קסי העולל, הג'ימיני השני פרי רחמה
של דינה איולוס כלל לא טרח להישאר בסביבה, יצא לאוויר העולם
כבן מוות ומיד החזיר את נשמתו לבוראו, בין אם היה זה אלוהי
היהודים או זאוס לא ממש נהיר לאף אחד מבית משפחת איולוס, חוץ
מלרחל כמובן אבל רק כעת.
אי אפשר לברוח מהשם... משפחת איולוס מזכירה לא מעט טרגדיה
יוונית משל עצמה, כל אחד גורלו נגזר מיום היוולדו עם מתן שמו.
לא יכול לתאר פולי אישה בשם קליטמנסטרה עם ילדות נהדרת, השכלה
מתקדמת, טובה לטייסים ובת מתוקה כהרמיוני, זה פשוט לא יכול
לקרות. לעומתה לא יכול לראות פולי את הלנה כאישה החשה מעט
משנית, בעלת ביטחון עצמי נמוך שמחפשת את עצמה ללא פשר אמיתי
ובסוף חוזרת בתשובה. גורל אחיותיו נקבע עם מתן שמן, רק לפולי
תקווה כלשהי כי לא ממש נהיר בנרטיבים מי היה פולידאוקס, האם
גיבור או סתם אפס. בכל מקרה, בטואלטה לפולידאוקס מקום נכבד, אם
כך מי יידע? אולי מהטואלטה עצמה יצמח הנרטיב המרהיב של
הפוליאדה, נרטיב שישים את עלילותיהם של הרקלס, תסאוס או פרסאוס
על כיסא השכחה של הדס.
לא ברור תפקידו של פולידאוקס, לא ברור תפקידם של הדיוסקורים
בכלל, הם כמעט ולא קיימים בנרטיבים, בטח משניים לתפקידם הנכבד
של אחיותיהן, אחת כמביאה שואה על טרויה ושנייה כסימבול החד
ביותר בתודעה האנושית לבוגדנותה של האישה אולי מלבד חוה בכבודה
ובעצמה. אך הדיוסקורים לעומתן הם סתמיים, צדדיים, מלבד כמובן
מהופעתם המרהיבה בציור הנהדר של רובנס כי ללא ציור זה הם היו
רק הערת שוליים מיתולוגית, בערך כמו שרואה עצמו פולי כעת, הן
בחיי משפחתו, הן בחיי חבריו עימם מתדרדר הקשר והן כהערת שוליים
די מיותרת באופן הכי כללי שיש התרה באופן חסר פשר ולא ברור
בעולם הגדול שמסביב. פולי כהערת שוליים נסיבתית, לא האבן
העיקרית עליה בונים מקדש ארטיסטי לסיפורי מוסר אלו או אחרים
אלא סתם איזו דמות שמילאה תפקידים אפורים למיניהם, היה פה והיה
שם אך הכי הרבה השיב את אחותו הלנה מטרוייזן.פולי חסר מוסר בכל
מקרה, טוב שדבר מוסרי לא מסתמך על כתפיו השמוטות, מזל שלא קראו
לו תסאוס.
מתרווח פולי במיטתו ומדליק את הטלוויזיה, לעיתים נדמה לו כי כל
עת בה מחשבותיו נודדות הן נושבות ללא שליטה אל עבר עיסוק
אובססיבי בנרטיבים של המיתולוגיה היוונית והשלכותיהם על חייו.
נמאס לפולי מהמיתולוגיה, כושל מלהבין את הגיונה בדיוק כשכושל
מלהבין את הגיון אביו אי לכך חש כי כל יום שעובר הוא יום
ניצחון לאלים האולימפיים. הדיוסקורים עודם קבורים במחילות העפר
בתרפני, לא באים לעזרתם של טואלטוס והאלים מגבעות מנשה
בגיגנמכיה המודרנית בעוד נוחלים אלו תבוסות מוחצות. הטואלטה
תקועה כי מוחו של פולי כושל אל מול עליונותם של המשוררים
הקלאסיים והרומאיים, לא נושא עימו מטען תרבותי מניח על הדעת
שיאפשר לו להעביר את אלו סיפורי הזוועות מדור לדור.
אין מה לראות בבוקר יום שישי בטלוויזיה, מחליף פולי ערוץ אחר
ערוץ אך דבר טוב אחד לא מופיע מול עיניו. עיניו של פולי בוהות,
כבר לא מנסה למקד עצמו לתוכן זה או אחר אלא רק לשקע את תודעתו
בנשקף, לחוש שיש מקום בו יכול להיות רק עד ושום דבר לא יותר
מזה. לפתע רואה פולי בזוית עינו כי השם קסטור מופיע בכתוביות
התרגום בערוץ כלשהו, מתמקדות עיניו ורואות כי ערוץ הולמארק
מביא מיני-סדרה שנושאה הוא מסע הארגונאוטים. יאסון הוא עלם
נאה, משום מה אטלנטה נמצאת שם, גם הרקולס שם למרות שכבר הגיעו
לקולכיס. צחק מעט בזלזול פולי ומלמל לעצמו כי אם אביו היה רואה
את הסדרה הוא היה נוזף קשות בתסריטאי. הנה מופעים קסטור
ופולוקס, קסטור מתואר כשמן מזוקן, הוא שותה שיכר אותו מעביר
לפולוקס אחיו. פולוקס מתואר כמין בריון שרירי איטי במחשבותיו
וכבד בדיבורו מן צירוף מירב הסטריאוטיפים היוצרים פיגורה
מונגולואידית. צחוק מתגלגל נזעק מפיו ללא כל סיבה הגיונית
ועיני הכבשה שלו בוהות בהערצה באורפאוס.
נעלב פולי, תוהה לעצמו איך אפשר לתאר ככה את הדיוסקורים, תוהה
האם התסריטאי המנוול של מיני-הסדרה הזאת לא ראה את הציור הנהדר
של רובנס? נעלב פולי עד עמקי נשמתו, מתואר כערימת שרירים עם
מוח של כבשה, האם יש דבר יותר עצוב מזה? לפחות היו קוראים לו
יאסון, היה מאמץ את ההגה הלועזי, מתהדר בשם ג'ייסון והכול היה
טוב אך נדפק עם דמות מפגרת ומיותרת במקום. התעצבן פולי על
המסך, התעצבן כי הנה יאסון מנשק את מדיאה, איזו שחקנית יפיפייה
משחקת אותה, רק פולוקס וקסטור יושבים על האוניה שתויים. בטח לא
מוצאים אהבה בדיוק כמוהו, מנוצלים הם, מספקים את רצונותיהם
ותשוקותיהם של אחרים כמו היו עבדים ולא בניו של זאוס -
הדיוסקורים. לא ברור לפולי מה עבר בראשו של התסריטאי, מתבייש
בדמותו כשם שתמיד התבייש בעצמו.
מעביר פולי ערוץ, תכניות בוקר עלובות בערוצים המסחריים, נשים
שמנות בגיל המעבר מפטפטות ללא פשר על אופנה ושטיקים לבית,
לייף-סטייל הן ממסגרות את הנושאים חסרי התועלת האלו בשם לועזי
נבוב ומפוצץ, עובדות את כל מה שרדוד כאילו היה מקדשה של הרה.
ערוץ אחרי ערוץ בו מתהלכות דוגמניות במגוון בגדי החורף של השנה
הבאה, עיגולים כחולים לעיניהן ואיזה זוהר לא ברור סביב גופן
הרך שאולי מקורו מכך שהיה עליהן לקום עם שחר. אבל לפחות
שיסתירו את זה, שישימו שכבות אגרסיביות של מייק-אפ זה פשוט
מכוער. נשים שמנות בגיל המעבר מצחקקות ללא פשר על המרקע, חשות
מצוין כמו ששאפו כעת עשרים באנגים של חשיש לריאותיהן. שף
מרוקאי שעומד בפינה מכין כתף עגל בדבש, ארוחת בוקר אידיאלית
לקיבתן הטופחת, מזיין את השכל על השכונה בה נולד בקרית-אתא, שם
כולם מרגישים מצוין, כי אין על הקריה, משהו עם חום שהוא כל
הזמן מאזכר, אנשים חמים, כולם כפרות רק פולי
אשכנזי-קיבוצניק-מניאק ולכן איש קר שלא מרגיש מצוין עם הבוקר
של היום הלוונטיני החדש, ערב-שבת.
נשים שמנות בגיל המעבר מחייכות על המסך, כל אחת לבטח נשואה,
לכולן לבטח ילדים בבית, אם הכול כל-כך טוב ויפה איך זה שמאחורי
החיוך והפרסונה המדומה של תחושת היציבות הזאת מזיין פולי את
אותן הנשים האלו? מרגישות כנראה גרוע, חשות מוזנחות, לפחות את
זה שיראו בתוכניות הלייף-סטייל של הבוקר, כך יוכל פולי להרגיש
מעט שחי הוא באיזושהי מציאות. אם השמנה הזאת הייתה משלמת הוא
לא היה מסרב, חושב לעצמו פולי, אמנם היא די מכוערת, סביב גיל
חמישים מעריך, אבל דווקא יש בה משהו אולי מעט אטרקטיבי. יעמיד
את הרקלס, יסתום את האף ויסתער על ערוותה, מוכן לעשות זאת עבור
כסף.
התפשט פולי מבגדיו המעט דביקים ונכנס להתרעננות במקלחת. יום חם
זה היה, יום קיצי חיפאי עם אוויר רע לנשימה ולחות שיכולה
להטביע עכבר. מכוון פולי את קילוחי המים לגבו ונשען על מעקה
החלון הקטן הפונה לחצר סמוכה, כך בוהה דקות ארוכות בנדנדה קטנה
עליה משחקת ילדה קטנה חומת שיער. עלומות של חיים זורמות מגופה
הקטן והאנרגטי, עלומות של שמחה, שעשוע, אך לא יכול להתעלם פולי
מבדידותה, מדוע היא שם למטה לבדה?
מנסה פולי לשפר מעט את נקודת מבטו, מנסה להבחין אולי אימה
יושבת בסמוך ומשגיחה, אולי הילדה מדברת עם מישהו אך לא, היא שם
בודדה, משחק לבדה. חושש פולי שאולי היא מתגוררת בבית המערבי של
קומה מספר שלוש אליו עברה לפני שבועיים משפחה קצת לא
נורמטיבית. לפעמים, בלי הזהרה, פורצות צעקות אימתניות שמרעידות
את הבניין, בניין בו לא נשמע קול השכנים כלל עד שהופיעה המשפחה
המעט לא נורמטיבית. אולי באמת הילדים שובבים, אין מכיר פולי את
המשפחה ואת הדינאמיקה הפנימית שם בתוך הבית. אך משזעם האם
מתפרץ היא צורחת וצורחת על הילדים במעין בהלה שכזאת, היסטריה
שלא ברא השטן. קולה צווחני, עילג מעט, מקווה פולי בשביל הילדה
הקטנה הזאת שבחצר שיש לה הורים טובים שהיא לא מתגוררת בקומה
שלוש שם המציאות האובייקטיבית היא לבטח נוראית מכל סיוט שיוכל
אי פעם להגות בדמיונו.
צועקת הילדה משמחה, מביט בה פולי ומרגיש מצוין בשבילה, הילדה
כמעין רקע נהדר לחוויית המקלחת הנעימה שעוברת עליו. הילדה על
צחוקה וחיוניותה כמבטאת תחושה מצוינת אותה חש פולי, תחושה של
תקווה מתקתקה, של שמחה כנה שאינה תלויה בדבר אלא רק במיקוד
מחשבתי שבעצם לא כולל שום מיקוד אלא רק התמסרות לפעוט ביותר
והתרגשות ממנו כאילו היה עולם ומלואו.
מדברת הילדה, ממרומי הקומה החמישית לא יכול להבין את שאומרת,
אולם קול חלוש נשמע, כל פטפטני שכזה, קול המעיד על דמיון
מפותח, עולם פנימי מופלא המורכב מאנרגטיות ללא קץ. אולי מדברת
לעצמה הילדה, משחקת עם עצמה, די עצוב בסופו של דבר, אולי היא
מאושרת אך לבטח היא בודדה הרי איזו עוד סיבה חוץ מבדידות יש
לילדה קטנה שכזו לשבת לבדה על נדנדה בחצר. כמה טוב להיות ילד,
רק אז כושלים מלהבין את ערכיה של הבדידות. כשהמחשבות הן החברות
הכי טובות מי צריך בכלל מגע אנושי? אין מבוגר לידה משמע אין את
קולו הנוראי של ההיגיון. אך מה יקרה עם תיפול חלילה ותשבור עצם
מגופה או אפילו סתם קוץ יכנס לרגליה היחפות, מי יהיה שם על מנת
לתת לה מעט מזור? אין מבוגר שם, ילדה מוזנחת, כנראה באה מקומה
שלוש, אחרת איך ניתן להסביר מדוע היא ככה נטושה? אבל מאושרת
הילדה בתוך תוכה, חיה בעולם הדמיונות הילדותי שלה, עיוורת
לסכנות העורבות לה, לקוצים על הקרקע ולתנופת הנדנדה שיכולה
לזרוק אותה ולהפילה בעוצמה לקרקע מחתי האורנים שלרגליה.
שמחה הילדה, אנרגטית כפצצה, העולם הוא כלום בראשה כי ראשה קטן
מלהכיל את שמסביבה, לכן היא תמימה כי הסכנות עורבות ואין בהן
רחמים, לא רואה את שמסביב, כושלת מלהבין את התמונה המלאה ולכן
חייב להיות שם מבוגר שמעט ידכא את שובבותה. היא זורקת את עצמה
על הנדנדה, גבוה וגבוה יותר היא מתחילה לצרוח, הנדנדה חורקת,
הילדה רוצה להגיע לשמים. חיוך נפער בלועה, חיוך ענק כמו תהום
של אי הבנה, מעין טמטום שכזה, אינפנטיליות המזכירה את דמותו
השקרית של פולוקס מהטלוויזיה.
לא מבינה הילדה כי כעוצמת התנופה כך תהייה עוצמת המכה ומכה
חייבת להיות כי הילדה פורצת את גבולות הפיזיקה וזורקת את עצמה
מעלה, דוחפת ברגליה הקטנות והיחפות את עצמה ללא שליטה.
אבוי היא נפלה, הנדנדה זרקה אותה לאוויר כך הוטחה בעוצמה על
הקרקע. צורחת הילדה מכאב, דם פורץ מכמה פצעים בגפיה החבולות,
היא אוחזת בחוזקה את רגלה הימנית ומייללת. כבר כמה שניות שאף
אחד לא בא, שכובה הילדה על הקרקע ואין מי שיבוא לעזרתה. בוכה
היא כעת בקול חרישי וממתינה ללא ברירה לעזרה אך אף אחד עדיין
לא ניגש אליה.
עומד פולי במקלחת ולא יודע איך לכלכל את צעדיו, האם עליו לצאת
מקילוחי הברז הנעימים, להתנגב, להתלבש בחופזה, לרדת חמש קומות
ולגשת לילדה המסכנה שאין הוא אפילו מכיר, להביא לה מזור אולי,
אך לקחת עליה ועל שלומה אחריות. אין הוא אביה ואין הוא אימה,
היכן הם לכל הרוחות?
פוטר עצמו פולי מכאבה, אין לו מה לעשות, אין הוא יכול לבוא
לעזרתה כעת, מקווה שהוריה יבואו במהרה, יפסיקו את המחזה קורע
הלב הזה שבחצר.
כבר כמה דקות שהילדה על הרצפה, אין היא מייללת יותר, היא
שותקת, איך זה שאין מי שיבוא לעזרתה? תוהה פולי ומקלל עצמו על
שלא יצא מהמקלחת במשך אותן הדקות בהן רחץ ידיו מאחריותו על מה
שעד הוא לו. היא שכובה על הקרקע, מחטי אורנים על פיה מזיל
הריר, רגלה הימנית עקומה מעט ובגדיה הלבנים עתה נושאים כתמים
אדומים גדולים. היא מתחילה לזחול, מניעה את רגלה השמאלית
כמדחף, נראית אומללה כמו צפרדע חסרת רגל שמנסה נואשות לברוח
מילד אכזר שעקר את רגלה לשעשועו.
מדהים את פולי עד כמה הילדה שקטה, קודם צרחה בהיסטריה אבל עתה
הבינה כי היא אדון לגורלה, אין הורה לה בסביבה שיבוא וינחם
אותה, ילדה חסרת רחמים, ילדה חסרת ילדות. היא הפסיאודו-מבוגר
האחראי ועל כן היא זוחלת, מנסה למצוא את גאולתה לבדה. ילדה קרה
ומחושבת, רואה פולי כי היא חכמה, אין היא חסרת אונים כפי שחשב
בתחילה אלא יצור חזק המנסה בכל כוחותיו המוגבלים להציל את
עצמו.
סופסוף הגיע מישהו, הוא ניגש אל הילדה ושואל לשלומה, שואל מה
קרה מתוקה? זהו נתן השכן מלמטה. הוא מניח את שקיות הקניות שלו
בצד ליד הממטרה, מרים את הילדה ואומר לה שהכול יהיה בסדר. בטח
מנסה לברר היכן היא גרה, מקווה פולי שלא בקומה שלוש. לא יכול
לשמוע פולי את השיחה, אך הילדה מצביעה מעלה.
קול חריקת חלון עצבני מהדהד בחלל הבניין, קול זועם וכועס נזעק
'תעזוב אותה יא סוטה, חנה תעלי מיד הביתה, תעלי עכשיו או שיהיה
לך מאוד חבל... ואתה יא סוטה, עם עוד פעם אתה שם יד על הילדה
אני קוראת למשטרה אני נשבעת לך...'
-'תרדי הנה ותטפלי בילדה שלך גברתי, יורד לה דם והיא בוכה',
צועק נתן לאישה בקומה השלישית.
-'היא סתם עושה את עצמה, רוצה תשומת לב... תוריד את הידיים
המטונפות שלך ממנה ותסתלק יא זקן סוטה שכמוך'. הוריד נתן את
ידיו מהילדה, אסף את שקיות הקניות שלו ונכנס לדירתו בקומה
הראשונה של הבניין. נשארה הילדה שמוטה על הדשא ליד הממטרה,
שכובה על הקרקע ומחכה לאימה שתבוא לעזרתה.
כך כמה דקות ישובה הילדה, לא יודע פולי אם אימה משגיחה עליה או
לא, אין הוא יכול לראות את חלון דירתה בקומה השלישית אך הילדה
עודנה על הדשא, מייבבת בקול חרישי, לעתים שותקת אז חושש פולי
שמאבדת את הכרתה. אין הוא כאמור יכול לראות ממרומי הקומה
החמישית מה בדיוק מצב הילדה אך לבטח אימה לא באה לעזרתה.
שוב קול אדיר וצווחני מרעיד את חלל הבניין, נראה כי אם יימשך
ימוטט גם את עמודי הבטון. 'חנה תעלי מיד, תעלי מיד או שאני לא
יודעת מה אני עושה לך אינעל עבוק... עכשיו תעלי ולא מעניין
אותי כלום'. אך חנה לא זזה.
נמאס לפולי ממחזה זה שלא רק שגורם לו להרגיש חרא אלא לוקח את
מובן תחושת החרא לפאזות שמעולם לא הכיר. כל-כך מרחם על הילדה
שזה גורם לו לכאבים בחזהו. הוא יוצא מהמקלחת, מתנגב במהירות,
מתלבש בחופזה וכך שאינו נעול במנעל כלשהו לרגליו הוא יורד
מהקומה החמישית לחצר הבניין. הוא רואה כי נתן הזקן מביט בה
מחדר המדרגות, נראה בהלם לא פחות מהילדה, אובד עצות, אין יודע
אם לגשת על אף חמת האם ולהצילה.
נתן מביט על פולי, עיניו תוהות, ממלמל 'אני לא יודע מה
לעשות... היא מג'נונה... אני חושב שהילדה מתה... אלוהים
אדירים...' ניגש פולי לילדה, מרים אותה ומטפס איתה במדרגות.
היא מתעוררת כמעה ומתחילה לבכות חרישית, 'כואב לי...' היא
אומרת וחוזרת על דבריה מספר פעמים, מנסה אולי לקבל סימפטיה
מפולי אך הוא מחריש אוזניו כלפיה.
ניגש פולי לדלת המערבית של הקומה השלישית ודופק עליה בעוצמה
באגרופו, מניח את הילדה הבוכייה על הרצפה ומטפס חזרה לדירתו.
הדלת נפתחת, שומע פולי כי האם מתחילה לצרוח, שומע באופן ברור
מבעד דלת דירתו הפתוחה מעט את האם 'אלוהים אדירים...,' היא
צורחת, '...חנה, אני נשבעת שאני לא יודעת מה לעשות איתך'.
קול סטירה נשמע, אלוהים אדירים, חנה הילדה המסכנה בתבל, חושב
לעצמו פולי. הוא נכנס לדירתו, מדליק את מערכת הסטריאו ומתיישב
על הספה בסלון. לא רוצה לדעת מה גורלה של חנה המסכנה, מקווה
שאימה לקחה אותה לבית-החולים, מתפלל שהאם תתעשת ותתחיל לטפל
בה. לא רוצה לדעת דבר פולי כי אולי טעה בכך שאסף אותה והשיבה
לסיוט המתמשך בו היא חיה, אולי היה צריך לגשת עימה לבית-החולים
אבל קול רציונאלי אומר לו שאם היה עושה כן היה ללא ספק נעצר
ונשפט כי חנה המסכנה היא בחסות הוריה בלבד גם אם הוריה הם השטן
בהתגלמותו.
אולי היה צריך פולי לשאת את הילדה לאיזה מעון או לאיזו עובדת
סוציאלית, אולי היה צריך לגשת עימה למשטרה ולנסות לטעון כנגד
האם לפני שהיא תבוא ותטען כנגדו, כך אולי היה מציל אותה. חש
פולי חרא, חש חרא בפאזות נוראיות שלא הכיר קודם לכן. מחליט
להשכיח את הדרמה הזאת מראשו, מחליט כי הכול יהיה בסדר וזהו, לא
יתהה יותר בקשר לגורל הילדה המסכנה. 'אלוהים ישמור...', ממלמל
פולי לעצמו ונושף נשיפה ארוכה. '...מסכנה... פשוט מסכנה...',
ממלמל לחלל הסלון שברקע נשמע קולו המאופק של דיוויד גילמור
מנסה להסתיר בקור והגות בריטית את המציאות הלוהטת
המזרח-תיכונית שמעליה ולעתים גם בקרביה הרקובים מתגורר פולי.
לא ברור לפולי מה עובר עליו, האם חש כאבי הזדהות עם הילדה
המסכנה, צורבת בנפשו כאבי גופה על המכה שחטפה עם נפילתה, על
הפחד שחשה היא כעת בזרועותיה האלימות של אימה. לא ברור דבר
לפולי, מה הוא עושה כאן, מה מעשיו בתוך הסיוט המזרח-תיכוני הזה
שקרוי מדינת ישראל, מה עושה במקום האלים והנוראי הזה בו תומתה
של ילדה קטנה מתנפצת על קרקע מחטי האורנים ומזורה לא קיים כי
אימה כעת פוצעת אותה בנפשה העדינה וגם כאשר תבריא רגלה, הפצעים
בראשה לעולם לא יגלידו, כך תפצע את צאצאיה וכל זה ללא אפשרות
ששושלת לוונטינית זאת של אומללות תיגמר.
לא ברור לפולי מה מקומו כעת, האם עליו ללכת לקומה שלוש ולהגן
על הילדה או להחריש אוזניו בקולו הלחוץ של רוג'ר ווטרס ששואל
את אימו אם היא חושבת שירצו לפצח את אשכיו. לא ברור לו
הדיסוננס הנוראי הזה בין הקור הבריטי אליו בטוח כי שואף בתווך
של המציאות הלוהטת של היצרים הישראליים. מעדיף פולי את האיפוק,
מעדיף את ההתעלמות הרגשית הזאת שחווה עם ווטרס על פני סטירה
מצלצלת של אם שרואה בצאצאיה נטל, אם שאינה נותנת מזור לילדתה
הפצועה, פרי בטנה בו לא רואה דבר מלבד את התום לנעוריה
ולחלומותיה, התום לתומתה. לא ברור לפולי מה טוב ומה רע, הכול
רע, אין טוב, בשם אלוהים אין טוב כי הכול רע... חנה... חנה
ילדה מסכנה...
שמש צהריים טופחת על העיר, אלוהים כמה חם זה פשוט בלתי נסבל.
יוצא פולי למרפסת, מתיישב על הכיסא הכחול אותו מצמיד לכותל
הדרומי של הדירה, כותל המצל מפני קרני השמש הצורבות.
חיפה מתנמנמת לה לאיטה באותם צהריי יום שישי, העיר מתכוננת
לשבת. רחשים בבתי השכונה הסמוכים, ריחות של מאכלים עולים
ומתערבבים. במעבה הוואדי תנועת כלי רכב ערה יוצאת מקניון
הגרנד-קניון וממשיכה למעלה על דרך פיקא. עיר של אנשים נהנתנים,
רק חבל שאין להם כסף להוציא על הקניות המיותרות שלהם ככה חיים
לנצח בצל האוברדראפט והמשכנתא, עבדים נצחיים לסגנון חייהם
התובעני.
בעוד כמה שעות עם שקיעת השמש בים, יתרוקנו הרחובות, ייסגרו
החנויות וכל ענפי המשפחה יתרכזו בבית האב, בגזע שהצמיח אותם,
כך גם פולי ילך לארוחת ערב מסורתית למדי בבית הוריו באלמוגי.
יצטרך לטפס דרך רחובות הנטקה ויקינטון רק על מנת לא לנסוע עם
אחותו הלנה, לתת לה את הסיפוק בלהביאו, להיות תלוי בה ובבעלה
הטייס. בכל מקרה מתכוון לשוב עימם חזרה לאחוזה, לא רוצה להיות
להם לנטל לשני הכיוונים, כיוון אחד יוציא אותו טיפה יותר
מכובד, זאת עד שיקנה כלי רכב... אולי יימצא אשת מוסכניק שתדאג
לו לזה.
מסכנה הילדה הקטנה... כמה חרא החיים יכולים להיות, מיליוני
חלונות על מאות אלפי בתים ובניינים פרושים לרגליו של פולי בכל
אחד מהם מציאות משלו, כל אחד מהם הוא עולם ומלואו, מסכנה הילדה
הקטנה... מעניין כמה ילדים בקריות חוטפים כעת מכות מהוריהם
וכמה מהם כרגע יושבים על מעקות ברזלים בכיכר זו או אחרת מחפשים
מדון או כוסיות שיוכלו להטריד. מעניין מבעד לכמה חלונות
מהמיליונים שנשקפים מהמרפסת, מנוה-שאנן, דרך הקריות ועד עכו
והכפרים הערביים שבגליל, בכמה מהם כעת נערה נאנסת, בין אם
על-ידי אביה, אחיה או דודה, או בין אם סתם הוזנחה ברחובות וכעת
היא שפחת מין של מישהו. בובה מפוחדת ואדישה שאין מי שיגן עליה
ממלתעות החברה החולנית של הצפון, מייללת בוכייה על קרקע של
מחטי אורן, מתפללת למזור כלשהו אך לאף אחד לא באמת אכפת ממנה.

עוד שעתיים תבוא אריאלה לראשונה, מבעד לחלונות חדר השינה בדירה
של פולי יתקיים גם איזה-שהו מגע מיני מעט בעייתי, לא אונס או
כפייה כלשהי אלא סוג מסוים של זנות. חרמנותו של פולי ומשיכתו
המינית כלפי אריאלה, המלמול שלו לעצמו שאומר כי הוא זה שהולך
לזיין אותה, לא מצליחים להשקיט את הקול המעיק הזה בראשו שמלין
על הנתיב הבעייתי עליו הולך, נתיב של הידרדרות תמידית בחיקן
החם והמיוזע של נשים מהודרות וחרמניות שרוצות ממנו את נעוריו
אך לא כלום מרגשותיו. פולי הולך להיאנס בדרך כלשהי, המחשבה
הזאת משום מה מעוררת בו ציפייה מתוחה כלפי הפגישה המתוכננת,
מעט מעוררת את הרקלס הישן בתחתוניו. זה לא ממש בריא חושב
לעצמו, אבל די מחרמן, יהיה עבד לתשוקותיה, תתעלל בו,
'פאווו...' נושף נשיפה ארוכה מבעד שפתיו הקמוצות, יהיה מעניין
עוד מעט.
כמה פולי לסיגריה טובה של מריחואנה, רמי הביא לו כמה סיגריות
ככה שהוא מסודר לימים הקרובים, הבטיח הבחור שיבוא לקראת הלילה
וישבו וידברו, אולי ייצאו אחר כך לאיזה פאב או מועדון, ישתכרו
עד אור הבוקר כפי שהכריז זה שחש תמיד מצוין. עתה לא יכול פולי
לעשן, עליו להיות בשיאו, עוד מעט אריאלה תבוא וזה יהיה מאוד
עצוב ורע כלכלית אם ייכשל הרקלס מלקום לתחייה כי יהיה שיכור
כלוט מהסיגריה של טואלטוס, מטה האדישות של האל.
התלהב פולי מהמחשבה הזאת, מצא את כלי נשקו או מקור כוחו של
טואלטוס, את חזיז הרעם שלו. סיגרית המריחואנה על תכונותיה
גורמי האדישות היא זאת שתהייה כלי זיינו של אל האדישות
והמודרניות, ראש הדור המודרני מצאצאי האלים האולימפיים.
טואלטוס כמסומם מודרני ככל אדם מודרני שלחץ אדיר מופעל עליו
עקב אינטנסיביות החיים של מרוץ העכברים - עבודה, ילדים, מיליון
ואחד פיתויים, אין שקט הכול רועש, העיר נעורה, מכוניות נוסעות,
צופרי אמבולנסים, צופרי הזעקות מהמלחמה אשתקד, קטיושות על
הראש, איך בנאדם יחוש רגוע? הכול פועם מול עיניו בקצב מואץ של
לב שעל סף שביקה. אך טואלטוס יהיה רגוע, ירגיע הכול ויגרום
לכולם לחוש טוב,לחוש מטושטשים, יביא אצבעות מריחואנה לכולם, כך
אפילו ינצח את סבו זאוס, אביה של פרסופינה וגם אביו של
פולידאוקס, ייתן לו סיגריה וייקח ממנו את חזיז הרעם.
סופסוף הטואלטה הולכת לאן שהו, היום בערב יעלה פולי את הסוגיה
מול אביו וייראה מה יש לו לומר על אצבע הגראס של טואלטוס, ישמע
אנליזה של מומחה שיתרגם את הגיון המיתולוגיה של העולם היווני
העתיק להגיונו ושגעונו של האדם המודרני שרק כמה לרגעי שקט
ומנוחה. אם יאמר דוקטור איולוס כי סיגרית החשיש היא כלי זין
לגיטימי ואף מוצלח לעת המודרנית, כמסמלת כמיהה כלשהי או אלמנט
אופייני הרלוונטי לתקופה, הרי מצא פולי את מתכון הניצחון של
האלים יושבי גבעות מנשה. עם הסיגריה יסממו את האלים האולימפיים
ואז ישליכו אותם לנפילה חופשית שתארך עשרה ימים ולילות אל
התהומות בקרביה של גיאה.
'פאווו...' נשמט משפתיו של פולי, איזה חיים משעממים, הוא חושב
לעצמו, איזה חיים חרא, צריך דחוף שאיפה ממטהו של טואלטוס,
המציאות האובייקטיבית יותר מרה משוט נקי של וודקה על בטן ריקה.
הכול משמים, חילוני, חסר קסם, הים ירוק באופן מחריד,
בתי-הזיקוק משרים אווירה לא נעימה של אוויר מפויח, השמים אינם
תכולים כי אם אפורים, כאילו מכסה עשן בתי הזיקוק את כל העיר
התחתית ועמק זבולון ברעל המציאות האובייקטיבית הכוללת חום
מאובק שחודר עמוק עד לשד העצמות. אין תום לאש השורפת את עודפי
הגז, עמוד אש תמידי שאינו מפסיק לבעור, אינו מפסיק לצרום
בעיניו של פולי במעלה ההר.
מעט מיוזע פולי, לפני שאריאלה תבוא עליו להיכנס לשטיפה מהירה
נוספת אך לא יביט מהחלון פן שוב יראה את הילדה המסכנה מתנדנדת
לבדה על הנדנדה שבחצר. ישים גם איזה בושם או אפטר-שייב, להרגיש
רענן, להרגיש מצוין, כשמרגישים חרא הרקלס לא מתרומם. מתפלל
שהיא תבוא נקייה, שתבוא אחרי מקלחת רק שלא יהיה לה ריח רע, ריח
שהוא מעבר לנסבל, הרי אין בעורקיו שום נוזל מטשטש ואין
בריאותיו שום עשן שיגרום לו להיות אדיש, אם יישא גופה צחנה הוא
חושש כי הרקלס יישאר נפול.
תוהה פולי אם כדאי לשאול את אריאלה אם היא לוקחת גלולות,
טוב... זה די ברור שהיא לוקחת אותן, אך בכל זאת לא רוצה להיכנס
אליה עטוף בניילון הנוראי הזה שהורג את החיכוך, תוהה אם יש
איזושהי דרך לשאול אותה אם להשתמש או לא בקונדום, זאת מבלי
לצאת אידיוט או מבלי להוציא אותה מטומטמת. יגיד לה שבשבילו
קונדום הוא כמו הכותונת שטוותה דיאנירה להרקלס, צוחק לעצמו
פולי, באמת הקונדום יפיל את הרקלס, יקבור אותו עמוק באדמה. אבל
עדיין חייב להיות בתוכה על רטוב ולא על יבש, שונא את חתיכת
הפלסטיק המתועבת הזאת, מבחינתו שימוש בקונדום זה פסבדו-סקס ולא
סקס אמיתי, פשוט אין מגע אמיתי. יישאל אותה, מה יש לו להפסיד?
הרי עבר בדיקת דם לפני שבוע, נמצא כי הכול תקין ונקי.
עושה פולי בדיקה פעם בחודש למענה של הלית, היא גם מתעבת את
כיסוי הפלסטיק הזה, תודה לאל על הבחורה הזאת היא הנפלאה באדם.
יראה לאריאלה את התעודה על ניקיון דמו, יתחנן בפניה שתוותר על
הקונדום, אם היא על גלולות אז אין שום צורך בזה, לא ידביק אותה
בדבר ובטח לא יכניס אותה שוב להריון, כלל אינו חושב על האפשרות
שהיא יכולה להדביק אותו במשהו. הרי מה היא יכולה להעביר לו?
הוא חודר אליה, הוא פולט בה, נוזליה אינם חודרים לגופו אלא רק
להיפך, אין סיכוי שיידבק במשהו אז מה אכפת לו, עכשיו גם צריך
לשכנע אותה שלה לא יהיה אכפת ואז הרקלס הולך להרגיש מצוין.
לא ברור לפולי קצב המחשבות המתחלפות בראשו, לא ברורות המחשבות
כי מתחלפות הן ללא קץ וללא פשר אמיתי, כושלות מלמנף אותו
לביצוע מעשה כלשהו היכול להצביע על התקדמות, חש כדורך במקום.
הטואלטה תקועה, גם אם מצא את מקור כוחותיו של טואלוס עדיין
עליו להכיל את הכול בנרטיב מגובש ועד שלא יעשה זאת הרי לא
יתקדם במאומה ולא יוכל למנף הגדרתו מבטלן שמתפרנס מנשים
מבוגרות לסופר לגיטימי. רוצה לגמור את הטואלטה, רוצה שייצא
משהו מרעיונותיו המעט מטורפים, אולי מעט תהילה שתגרום לו
להרגיש מעט חשוב שתעשה את עתידו מעט יותר ברור מכפי שהוא כעת.
רוצה פולי שינוי, חש כי ההשראה אינו רובצת עליו, אולי כשיגשים
את אהבתו להלית כשיישמע אותה אומרת בקולה הערב כי אוהבת גם היא
אותו, אולי זה יהיה המינוף שיהפוך את המציאות האובייקטיבית
האפורה לחיים מלאי השראה וקסם. יודע פולי שזה לא יקרה, הוא
אינו מסוגל להגיד להלית דבר מה, יש לו יותר מדי מה להפסיד
ובכלל סיכויו לנצח אפסיים. דווקא עם אריאלה יש סיכוי לא רע
להגשמה כלשהי, היא בניגוד להלית מתעבת את בעלה, אולי תיפרד
ממנו ויחיו יחדיו. היא גם די יפה, מאוד נשית ומטופחת, אולי
עדיף להשתוקק אליה ולהשאיר את הלית כביזנס סטנדרטי.
לא ברור דבר לפולי, חש כי חי הוא בצומת, זוהי התקופה בה יבחר
כיוון אליו ילך כל חייו אולם חש כדורך במקומו, מהסס, לא ברור
לו לאיזה כיוון עליו ללכת. הקטה אינה מוליכה אותו לשום מקום,
עושה יד אחת עם זאוס בכך מנסים למנוע את הטואלטה. כלום לא ברור
לפולי, המציאות הישראלית קופחת על פניו עם השמש והילדה המסכנה,
המציאות הישראלית בה הלית חשה מצוין עם בעלה בעולמם הדנייתי כך
פולי תקוע בלימבו תמידי, מהסס, אינו יודע לאן עליו ללכת ומדוע
בכלל. חש כי זקוק לשינוי כלשהו, איזה כיוון שיוביל לתקווה, חש
כי זקוק לתקווה ותו לא אפילו לא צריך כיוון, אלא רק תחושה חזקה
של הגשמה פוטנציאלית שתעמיד אותו על רגליו ותהייה אוויר צח
לריאותיו. הוא צריך משהו, חייב לשבור את הילך חייו הנוכחיים,
אולי ישוב לספסל הלימודים, אולי יגיד להלית שאוהב אותה ויהיה
מה שיהיה... אולי יגיד אותו דבר לאריאלה, ישאל אם היא מוכנה
להביא אישה נוספת כך יקיימו מין בשלושה, זה לבטח יגרום לו לחוש
מצוין. אולי ישאל את הלית אם ברצונה להצטרף, זה בכלל יגשים לו
חלום... אולי יעזוב סופסוף את חיפה, ילך לתל-אביב, יחיה שם
חיים די דומים, שם לבטח יהיה לו קל יותר להתפרנס ממקצועו, לא
מורה לתולדות האמנות חלילה אלא יתפרנס מנשים מבוגרות שלא
מקבלות מספיק בבית. בתל-אביב החברה הרבה יותר פתוחה, אולי
יכתוב על זה ספר... זה יהיה מוצלח, כולם רוצים בתוך תוכם להיות
זונות, לחוש מנוצלים ולמאוס בכסף המזוהם והזמין אותו יוציאו
בחופזה רק כדי שלא יזהם את כיסם. כולם חשים רטט של התרגשות
מהמחשבה הזאת רק שמפחדים להגשים.
אין לפולי מה להפסיד, חייו די נוחים כרגע אך בכל עת שמוחו נקי
מהשפעת חומרים עפות המחשבות הרעות במוחו בקצב מסחרחר, מעפילות
על הרגשתו המצוינת וגורמות לו להרגיש חרא. רוצה להתנתק מדוקטור
איולוס, להיות רחוק ממנו, להיות עצמאי, זה הרי יהיה הד
לניצחונו של טואלטוס על סבו זאוס, העצמאות של הדור החדש היא
הניצחון בסופו של דבר. ייסע לתל-אביב ויתנתק מאביו, ככל שיהיה
רחוק ממנו כך יעריך אותו יותר, כך לא יראה את המציאות
האובייקטיבית בה חי הישר מול עיניו בכל בוקר בו מברך לשלום את
פרופסור אמריטוס דוד בן-ציון, הבוס שלו, האיש שלאשתו מספק בנו
שירותים מיניים. רחוק מהוריו משמע רחוק מעיניהם ותחושתו
התמידית שבוחנים אותו, מעקרים אותו. רחוק מהעין משמע שקריו
יהיו יותר אמינים, יספר להם בטלפון על פרנסה מכובדת שמצא הרי
איך יוכלו לאמת את דבריו? לא יהיה להם מושג אמיתי על מעשיו וכך
יחוש חופשי. פולי צריך רענון, צריך התחלה חדשה. כשעתידו לא
ברור כך לא ברורות פניו כשמביט במראה כשמנסה להבין כיצד נתפס,
כושל רק מלהבין כי עתידו אמור להיות בידיו ורק שיפנים זאת יהיה
באמת חופשי.
שום טוב לא יצא מזה                                          
     
צלצל הטלפון הסלולארי... צלילי מנגינת זמן של הפינק-פלויד כמעט
ולא נשמעה באוזניו של פולי שישב נינוח על הכיסא הכחול שבמרפסת.
לבסוף ששמע במקוטע מן צליל קלוש והבין מה מקורו הוא קפץ ממקומו
ורץ לעבר הצליל שהתנגן באוזניו. אחרי לא מעט לבטים וחיפושים
מצא את הטלפון זרוק מתחת לאחת הכריות בחדר השינה.
'הלו', ענה במעט עצבים. -'שלום פולי מדברת אריאלה, אני מקווה
שאני לא מפריעה לך או משהו, אתה נשמע קצת לא טוב'
-'לא... אני בסדר גמור, מה שלומך?'
-'בסדר גמור, תשמע... אני מתקשרת על מנת לוודא שאתה זוכר שאני
באה עוד כמה זמן אליך, לוודא שאתה בסדר עם זה ולשאול אם אני
יכולה קצת להקדים, אני רוצה להגיע הביתה מוקדם, אחותי באה
אלינו לקבלת שבת'
-'בסדר גמור אריאלה, מה שאת רוצה...', קטע אותה פולי,
'...תגיעי מצידי כבר עכשיו. מה השעה עכשיו בכלל?'
-'שלוש וחצי...', ענתה אריאלה '...אני אבוא תוך חצי שעה, זה
בסדר מצדך?'
-'מאה אחוז... אמרתי לך כבר שזה לא לפי מה שאני רוצה אלא לפי
מה שנוח לך, את מבינה? אני עדיין פה לשירותך...'
-'לא צריך להגזים פולי, תזכור... אני באה על מנת לשכב איתך, לא
על מנת לעשות איתך עסקים באופן מובהק. תהייה אתה... אם אתה
עצבני אתה יכול להגיד לי, אם משהו לא טוב לך גם תגיד, אתה לא
אמור להיות מקצועי איתי, תהייה עצמך'
-'אני עצמי אריאלה, מה את דואגת?', שאל פולי '...אני רוצה
שתרגישי כמו אורחת שלי, לא כמו לקוחה'
-'לא לזה התכוונתי פולי, אני לא רוצה שתרגיש שאנחנו עושים
עסקים כי אז אני נשבעת לך אנחנו נשכב ואני לא אשלם לך בכלל. אם
אתה חושב שאני צרכנית של זנות אתה טועה. אני יודעת על טיב
היחסים שלך עם האישה הזאת... נו איך קוראים לה... ההיא שבעלה
בכיסא גלגלים, ואמרתי לך שאני רוצה הסדר בעל רוח דומה אבל לא
זהה. אני רוצה שאתה תפנים שאני באה לקבל צורך שיש לי, אני רוצה
לשכב עם בחור צעיר כי בעלי כמו שאמרתי לך, לא שווה כלום במיטה.
בסדר? אולי אין פה איזה ערך נעלה כמו היחסים שלך איתה, איזה
הסדר שבעין ליברלית יכול להיחשב הומאני או פואטי, אבל תזכור
שאני משלמת לך תמורתך, לא תמורת זיון מחורבן ומגע מחליא בין
זונה ולקוח. אתה מבין את זה נכון? אתה מבין שחשוב לי מאוד
שתשמיע את קולך ושלא יהיה בינינו הדיסטנס הזה של לקוח ונותן
שירות, אני לא רוצה לשמוע ממך את המילה הזאת לנוחיותי, אני
אעמוד טוב מאוד על האינטרסים שלי אני לא צריכה אותך לעזרתי...
כל מה שאני מבקשת זה שאתה תעמוד על האינטרסים שלך, ככה אני לא
ארגיש שאני מנצלת אותך באיזושהי דרך אלא פשוט נקיים יחסים של
אישה ומאהב כאשר עניין התשלום הוא זניח. אתה מבין?'
-'אריאלה... אמרתי לך שאני מבין... תעזבי את זה, מפריע לי שאת
יותר מדי מנתחת הכול כי זה מראה לי שאת קצת חוששת ממני. אל
תחששי, זה אני, ככה אני, אני עוד לא ממש מכיר אותך אז יש
בינינו איזשהו דיסטנס, אין מה לעשות, כשנכיר יותר טוב אחד את
השני אני מניח שנרגיש יותר טוב ביחד. בכלל... תזכרי שהיחסים
שבין נותן שירות ולקוח הם היחסים היחידים בעולם בהם אין כלל את
התפיסה של דיסטנס, מי שמנסה למכור לך משהו במיידי יהיה החבר
הכי טוב שאי פעם חשת שאת צריכה. אני בנאדם אריאלה ושאת תהיי
איתי את תהיי עם בנאדם ולא עם משהו מעבר לזה. תבואי, נשב ונדבר
קצת בינינו ואני בטוח שנרגיש מצוין'
-'קומה חמישית נכון?', שאלה אריאלה, -'כן', ענה פולי, -'אני
אשתדל לבוא כמה שיותר מהר, ביי'. ניתקה אריאלה את השיחה, הניח
פולי את הטלפון הסלולארי על הטלוויזיה בסלון והלך למקלחת.
כשניגב עצמו פולי שמע דפיקה על הדלת, הוא לבש בחופזה את תחתוני
הבוקסר של הומר סימפסון וניגש לפתוחה. אריאלה עמדה מולו, הרגיש
כי היא מעט שונה ממראה ביום האתמול, לא הצליח להצביע במדויק על
השינוי שחל בה. היא נראתה פחות מרשימה ממראה ביום האתמול
בבית-הקפה שליד מרכז חורב, היא נעלה כפכפים פשוטת לרגליה,
ג'ינס צמוד יתר על המידה שהתקשה להסתיר את ישבנה המעט בריא.
לכתפיה לבשה חולצת טריקו ורודה ולפניה איפור מדוד עם עגילים
פשוטים צבועים בזהב. היא עדיין יפה מאוד, אולי מבליטה כעת את
יופייה הטבעי אך פחות מדי איפור על פניה, פחות מדי מייק-אפ כמו
ביום האתמול מה שחושף את הקמטים סביב עיניה הנראות מעט עייפות.

'היי..., אמר פולי '...בואי, תכנסי'.
-'היי...', אמרה אריאלה מעט מבוישת, נעמדה על המפתן ולא נעה
פנימה בהתאם להזמנתו, נראתה כמהססת. לאחר כמה שניות נכנסה,
נעלה אחריה את הדלת ווידאה שהיא באמת נעולה.
'שבי אריאלה, תרגישי בבית, אין לי אי איילו חוקים מיוחדים את
יכולה להסתובב חופשי ולהפוך כל מה שבא לך, זה בסדר. את רוצה
שאני אכין לך קפה?'
-'לא תודה פולי... יש לך בית מאוד נחמד... ציורים יפים', אמרה
אריאלה והתיישבה על הספה בסלון. '...אני לא יודעת מה אני עושה
כאן, כל הדרך לא הפסקתי לחשוב על זה, בסוף אמרתי שאגיע ונראה
מה יקרה. חשבתי על בעלי, על ילדיי, על הפרש הגילאים שבינינו,
שאני בעצם הולכת עכשיו להיות עם מישהו שהוא מבחינתי ילד. תבין,
אני רוצה את זה מאוד אך לא מפסיקה לשאול את עצמי האם זה כדאי,
יש לי חיים לא רעים בסופו של דבר פולי, יש לי חברות במצב הרבה
יותר גרוע, אתה מבין? אני סתם שואלת את עצמי מה אני עושה כאן,
איך בכלל הגעתי לכאן? אתה תבין אם פתאום אני אגיד לך שלא כדאי
שנעשה את זה, נכון? אתה לא תכעס עליי?'
-'אריאלה, נעשה רק את מה שאת רוצה שנעשה, אם דעתך נמלכה הדלת
פתוחה... כלומר, המפתח בדלת אז את יכולה לצאת אם את רוצה, אני
לא כופה עליך כלום. אני חושב שטבעי לחלוטין שאת קצת חוששת או
שיש לך לבטים, אבל אני גם חושב שאם כבר הגעת עד הלום סימן שהצד
שבך שרוצה את זה מתגבר על הצד שחושש. אל תפחדי, זה לא ביג-דיל
זה רק סקס, לא יותר מזה...', ניסה להרגיע מעט פולי את אריאלה
'...תראי, אני חושב שאת אישה מאוד סקסית, אתמול שראיתי אותך
בחורב באמת אמרתי לעצמי שאת אישה יפה, חשתי חשק כלפיך כי את
מושכת מאוד. בעלך לא יודע מה הוא מפסיד, את באמת יפיפייה...
תאמיני לי, אני לא בנאדם שסתם אומר דברים כאלה. אני נמשך אליך
מינית ובאמת רוצה שיהיה קשר בינינו... גם אם לא היית משלמת
הייתי רוצה לשכב איתך'.
-'תמיד נעים לשמוע...', לחשה אריאלה בקול מבויש '...אתה באמת
חמוד פולי... אתה בנאדם מתוק וסבלני כל-כך... אני רוצה לעשות
את זה פולי, אני רוצה כי נמאס לי ממה שיש לי, נמאס לי מבעלי
ומצידי שילך להזדיין. אני רוצה להרגיש משהו פולי, אני רוצה
שתהייה אגרסיבי. אתה מתוק אבל אני רוצה שתהייה חריף... אל
תהייה עדין איתי פולי, תעשה לי דברים, אני רוצה שלא תחוס עליי
אלא תטרוף אותי. פעם בחודשיים בערך האדון ניאות לשכב איתי, הוא
שוכב תחתיי עייף ומשועמם, שרוע על המיטה כשאני מעליו מנסה
לסחוט לו את הזרע מהזין, מרגישה כמו מסחטת מיץ ולא כמו אישה.
הוא עושה איזו עוותה מעצבנת בעינו השמאלית כשהוא גומר, מעין
תקתוק מעצבן שכזה המסמל את מינימום היצר האפשרי... לפחות שיגנח
או יעשה תנועה חריפה עם האגן העצל שלו אבל לא... תקתוק מחורבן
עלוב בעין וזהו... נגמר. אחר-כך הוא הולך לשירותים ומנקה עצמו,
שב למיטה ומיד נרדם. כשם שמפריע לי שהוא לא מחבק אותי בכלל, לא
מביע כלל חיבה כלפיי, מפריע לי הרבה יותר שהוא בכלל לא טורח
לזיין אותי, שהוא לא חש שום תשוקה כלפיי... אתה יודע איזו
תחושה נוראית זאת, תחושה של לא להרגיש נחשקת? זה הכי גרוע, לא
אכפת לי שהוא לא מחבב אותי... אני בעצמי לא מי יודע מה מתה
עליו, אבל לפחות תהייה גבר ותזיין את אשתך... בגלל זה אני פה
פולי, אני צריכה שמישהו יזיין אותי, אני צריכה שאתה תזיין
אותי... אל תרחם עליי פולי, אני צריכה להרגיש... כשהוא בפנים
אני לא מרגישה בכלל את הזין הרפוי שלו וזה משגע אותי, אני
מרגישה כי איבדתי לחלוטין את היכולת להרגיש. אתה מבין מה אני
אומרת פולי? אתה מבין את מה שאני צריכה... קשה לי עם זה פולי,
קשה לי כי לפעמים אני מרגישה כאילו איבדתי את היכולת להרגיש.
הכול משמים בחיי, אני צריכה ריגושים, אני צריכה אותך שתגרום לי
להרגיש...', אמרה בהתרגשות אריאלה, קמה מהספה הכחולה וניגשה
לשירותים. פולי שמע מבעד לדלת גניחות קלות של נהי, לאחרן יצאה
ואמרה כי מוטב שייגשו לעניינם.
נכנסה אריאלה לחדר השינה והתחילה להוריד את בגדיה. נכנס אחריה
פולי, התיישב על המיטה וצפה בה מתפשטת. היה לה גוף יפה, אין
ספק בכך. שהייתה צעירה הייתה בחורה מאוד יפה, השדיים מעט
גדולים ונפולים, פטמות ענקיות. כשהורידה את הג'ינס ראה את
הצלוליט על ירכיה, מעט נגעל, תהה לעצמו אם יוכל לקיים את
גבריותה מול זה. פולי לא היה חרמן במיוחד בשעה זאת, בשבעים
ושתיים השעות האחרונות כבר קיים מגע מיני מלא פעמיים עם הלית.
בנוסף, יום שישי זה עד שאריאלה באה גרם לו להרגיש מעט לא טוב,
הילדה המייללת נטושה על קרקע מחטי האורן בחצר, אימה הנוראית
והמחסור של פולי בעתיד היו כסלעי ענק המונעים מהרקלס להתרומם.
אריאלה הערומה התיישבה בסמוך לפולי על המיטה, היא נשקה בעדינות
על מצחו והתכסתה בשמיכתו. 'נו... תוריד כבר את התחתונים
פולי...', היא אמרה '...אני מחכה לך חמוד'.
הוריד פולי את תחתוני הבוקסר שלו ונשכב עירום לצידה של אריאלה.
אריאלה הפנתה את ראשה והביטה עליו, שאלה מה קורה איתו אך הוא
אמר לה שתתאזר קצת בסבלנות. התהפך פולי כלפי אריאלה, הביט
עליה, על עצמות לחייה הגבוהות ומבטה הביישני והתוהה, היא הייתה
חמודה אין ספק בזה, היא הייתה יפה ואצילית מאוד. הוא קירב את
ראשו כלפיה ונשק בעדינות על שפתיה הקמוצות. היא גררה עצמה מעט
לכיוונו, נישקה אותו בעדינות, נשקה עוד נשיקה אך הוא לא השיב
אליה מגע. היא פתחה מעט את שפתיה, ליקקה קלות עם לשונה את
שפתיו החתומות.
'מה קורה חמוד?', שאלה אריאלה...
-'את ממהרת לאנשהו?' השיב לה פולי תשובה.
-'לא אבל אני לא מבינה מה קורה איתך, למה אתה לא זז כלפיי, אני
דוחה אותך?'
-'לא... ממש לא אריאלה, אמרתי לך כבר שאני חושב שאת פשוט
יפיפייה. את יודעת... זאת פעם ראשונה של שנינו, לוקח לפעמים
קצת זמן...', ענה פולי לשאלתה.
אריאלה התהפכה על גבה ואמרה כי הוא מזכיר את בעלה בפסיביות
שלו. 'לא בשביל זה אני משלמת לך ילד, אמרתי לך אני צריכה מישהו
אגרסיבי...' רכן פולי מעליה, השתיק את פיה עם נשיקה ארוכה,
נישק את שפתיה, את אפה, חמד בידיו את שדיה המעט נפולות עם
הפטמות הענקיות. אריאלה התחילה לגנוח בקול, גניחות שמעט הרעידו
את פולי, היא התעוררה לגמרי, גופה להט. היא שלחה את ידיה אל
עבר הרקלס שנעור, היא אחזה בהרקלס כמו ילדה קטנה שאוחזת בידי
אימה במעין חרדת נטישה פסיכוטית שכזו, אחזה אותו בעוצמה כדי
לוודא שלא יברח לה מבין אצבעותיה. נשכב פולי מעליה, נשק לשפתיה
ושלח את ידו הימנית לעבר איבר מינה הרותח. הרגיש היטב את
שיערות הערווה שבינם מעיין נובע ורותח של נוזלים סמיכים
שהרטיבו לגמרי את ידו.
'אוי פולי...', צעקה אריאלה בקול, '...תזיין אותי פולי, אל
תרחם עליי תטרוף אותי חיית פרא... תזיין אותי חזק'. נבהל מעט
פולי, ביקש שתוריד את הטונים כי חושש שהשכנים יישמעו הכול,
לפחות שתמתין עד שיסגור את החלונות. 'שיישמעו כולם, לא אכפת
לי, תזיין אותי פולי...' צרחה אריאלה, '...תסתום את הפה ותכניס
אותו פנימה, תתחיל לעבוד יא חתיכת אפס, אני משלמת לך'.
התעצבן מעט פולי ונסוג 'אני מבקש שלא תדברי אליי ככה אריאלה,
זה לא מה שסיכמנו'
-'סיכמנו שאתה מזיין אותי ובתמורה אני נותנת לך כסף... זה מה
שסיכמנו ילד, אז תתחיל לעבוד... כרגע אתה הכלב שלי'
-'לכי תזדייני, מי את חושבת שאת?', הזיז פולי את אריאלה מעליו
והתיישב על המיטה. נרגעה אריאלה והתיישבה לידו 'אל תיעלב ממני
פולי...', 'אמרה '...ככה אני, אני צריכה לחוש אמרתי לך, אני
צריכה אגרסיביות... אני מצטערת... בוא נתחיל מהתחלה אני מבטיחה
שאני יהיה פחות בוטא, בסדר חמוד?'
שב פולי אל חיקה החם של אריאלה ונשק בזהירות ובעדינות שוב
לשפתיה, אמר לה שהוא נקי לחלוטין וזאת החלטה שלה אם להביא
קונדום או לא, אריאלה אמרה שהיא לוקחת גלולות כך שאפשר לוותר.
במוחו של פולי חלפה מנטרה מעגלית שאמרה שיש פשוט לצלול וזהו,
יהיה מה שיהיה רק ילך אחר האינסטינקטים, יתקוף אותה, יתעלל בה,
הרי זה בדיוק מה שהיא רוצה.
לפתע אחזה אריאלה בצידו של פולי ובתנועה מהירה השכיבה אותו על
גבו, רכנה מעליו ואחזה בחוזקה את ידיו בידיה. היא התיישבה על
בטנו של פולי, ניסתה לגרור את ישבנה המעט שמן מטה לכיוון הרקלס
ומשהרגישה אותו בין פלחי עכוזה התיישבה עליו ונתנה לו לחדור
עמוק לתוכה, חש פולי כי הגיע כמעט עד לצוואר הרחם. אריאלה גנחה
בעוצמה, התחילה להזיז את רגליה באגרסיביות נדמה שמנסה לסחוט את
הרקלס, יושב הוא בין עכוזיה ונטחן כמו שהיה ענב אומלל במסחטה.
צעק פולי לכיוונה, אמר לה שהיא מכאיבה לו ושאלה אם אקט זה הוא
לא בדיוק האקט שמבצעת בבעלה המסכן.
אריאלה התעצבנה, אמרה לפולי לשתוק והמשיכה בתנועות אגרסיביות
לנוע מעלה ומטה על חלציו. התכעס פול עד מאוד והדף אותה מעליו,
היא הסתכלה על פניו הזועפות במבט מעט אפולוגטי, שאלה מה קרה
והוא אמר לה שהיא הגזימה.
'אל תהייה נקניק פולי, אני אישה... יש לי צרכים, אני משלמת לך
כסף עכשיו תמלא אחריהם יא חתיכת אפס', צעקה לכיוונו אריאלה
בקול זועם. תפס פולי ברגליה הבריאות והשכיב אותה על המיטה.
בתנועת תנופה מהירה הוא הפך אותה על בטנה, הרים את ירכיה מעלה
ואמר שמעתה היא הכלבה שלו ולא ההפך. אריאלה תפסה את ראשה בין
ידיה, הפנתה אליו את נרתיקה כשפולי התרומם על ברכיו מאחוריה.
לקח בידו פולי חופן מריר הנרתיק של אריאלה, מרח אותו במהירות
על הרקלס. הוא הצמיד חזק את רגליה ותקע את הרקלס עמוק במעמקי
הטרטרוס, הכניס במכה אחת מהירה, צלל פנימה. אריאלה צרחה מכאב
אך פולי תפס באגנה והצמיד את גופה אל גופו בכוח. לאחר שנרגעה
קצת הוא הוציא בהדרגה את פינו מישבנה אך משמשמע שהיא הולכת
לומר דבר מה הוא הכניס אותו שוב במכה מהירה. אריאלה שוב גנחה,
דמעות פרצו מעיניה, היא צרחה שכואב לה אך שלא יעיז להפסיק.
המשיך פולי במעשיו, הוציא בהדרגה את פינו מישבנה, שאל אותה מי
הכלבה שלו ומשחש שהיא עומדת לענות דבר מה הוא שוב דחף אותו
פנימה במכה מהירה. אריאלה כופפה את גבה מטה, חש פולי את כאבה,
ראה כי דם מרוח על הרקלס אך הוא לא הפסיק, הוא המשיך והמשיך עד
ששפך עמוק בתוכה.
משגמר הדף פולי את אחורי גופה של אריאלה ממנו בחלחלה ונשכב על
המיטה לצידה כאשר היא הניחה אחריו את אגנה על המיטה ושכבה שקטה
על בטנה. השתדל פולי לא להביט לכיוונה, הוא חש חרא עם מה שקרה,
עם האקט האלים שביצע בכלבה הזאת, חשד כי זה בדיוק מה שרצתה
ממנו כך שלא האמין שנפל למלכודתה. שמע פולי את אריאלה בוכה
בנהי חרישי, מנסה לעצור את דמעותיה אך כושלת. הגישה אריאלה את
ידה לכיוונו ופולי אחז בה באופן רפוי, עוד לא מצא עוז להזיז את
ראשו ולהביט בה. התרוממה אריאלה משכיבתה ורכנה על פולי, ניסתה
לחבק אותו אך הוא דחה אותה מעליו. הוא קם מהמיטה, השאיר אותה
בוהה בחלל החדר ובגבו המתרחק. שום טוב לא יצא מזה, ניגנה מנטרה
זו בצורה מעגלית בראשו, שום טוב לא יצא מזה...
הלך פולי למקלחת ושטף את פלג גופו התחתון. לאחר שניגב עצמו לבש
את תחתוני הבוקסר של הומר סימפסון והתיישב על הספה הכחולה
בסלון הקטן. אריאלה עוד שכבה על המיטה, תהה פולי אולי היא
נרדמה אך כעבור דקה קצרה היא דידתה ערומה למקלחת. הלך אחריה
פולי והגיש לה מגבת נקייה, היא הודתה לו קצרות וסגרה אחריה את
הדלת. משסיימה להתרחץ היא שבה לחדר השינה והתלבשה. פולי נותר
ישוב על הספה בסלון, מבולבל ממה שהתרחש ביניהם, באה אליו
אריאלה והתיישבה לידו.
'היה לי טוב פולי...', היא אמרה '...הפתעת אותי קצת וטוב שכך,
זה קצת כאב בהתחלה אבל הרגשתי טוב, הרגשתי שבאמת הרגשתי והרי
זה כל מה שרציתי, אמרתי לך שאני רק רוצה להרגיש'
-'הגיע לך מה שעשיתי לך, אני לא מצטער שהכאבתי לך...' אמר פולי
והפנה ראשו כלפיה '...אני חושב שאת קצת חולה אריאלה, אני חושב
שיש לך בעיות בראש'
-'למה? כי תקעת אותי בתחת, בגלל זה יש לי בעיות?' ענתה אריאלה
בזעם '...אתה לא הראשון שתוקע שם אתה יודע?'
-'לא זה אריאלה... אני חושב שיש לך בעיות בגישה שלך. את כן
רואה אותי כזונה... הדבר היחידי שמוציא אותי מהאדישות זה יחס
של זלזול... קראת לי כלב, את מבינה את זה?'
-'נו אז מה...', ענתה אריאלה '...אתה זיינת אותי כמו כלבה'
-'אני לא חושב שאנחנו צריכים להמשיך ולהתראות, זה גם לא קשור
כבר אליך, חשבתי הרבה על עצמי בזמן האחרון... לאן אני הולך
ולמה... את יודעת? תהיות כאלו שרצות בראש... לפני כמה חודשים
לא היה אכפת לי מכולם, באמת הייתי אדיש לעולם, בכיף הייתי תוקע
אותך בתחת עד שהחרא שלך היה נשפך עליי, בכיף הייתי משחק את
המשחק החולני שלך, אבל נמאס לי מזה... תביני שאני נמשך להלית,
נראה לי שאני מאוהב בה וגם אם אני לא, עודני חש מן צורך חזק
שכזה למצוא אהבה כנה מאישה... רק לא להגשים צרכים די
חולניים...'
-'תראה אני לא יודעת כל-כך מה להגיד, חשבתי שאם אתה כבר מנוסה
ב... אתה יודע... אז מנטאלית תוכל להכיל גם את כל מה שרע בזה
ותאמין לי פולי יש בזה הרבה רע, מטענים אנושיים זה לא דבר קל.
באמת חשבתי שתהייה אדיש, אבל אם אתה לא אז אין לי מה לעשות.
בכל מקרה אני מאוד נהניתי ואני רוצה להמשיך ולהיפגש איתך, אני
רוצה לקיים איתך מגע שכזה, אמרתי לך שהרגשתי וזה לא בא אצלי
בקלות. בוא נסכם שנמשיך להיפגש עד שתמצא אהבה לפחות... מה אכפת
לך? אתה לא סובל מזה הרי, אתה די נהנה איתי... אני אשלם לך...
אז נמשיך וניפגש, ברגע שתגיד לי שמצאת אהבה אתה לא תשמע ממני
יותר, בסדר?'
-'בסדר' אמר פולי, קיווה שהסכמה זו תהווה תום למפגש הנוכחי
ובכלל תקווה בו כי יהיה סוף למגע ביניהם.
קמה אריאלה ממקומה, נשקה קלות על שפתיו הקמוצות של פולי, הניחה
חמש-מאות שקל על השידה ליד דלת הכניסה והלכה לדרכה.
הצית פולי סיגרית גראס ושאף את עשנה עמוק לריאותיו, הניח את
ראשו על הכרית הכחולה המאובקת של הספה הכחולה הדהויה ועצם את
עיניו. מרגיש חרא פולי, שום טוב לא יצא מזה, שום טוב...

באולימפוס                                        
התעורר פולי עם עת הדמדומים. קשת של צבעים חדרה מבעד לחלון
שבסלון וסנוורה לסירוגין את עיניו המטושטשות, קרניים רבות
נשברו על כל קיר ורהיט, מילאו את חלל החדר בשילובי צבעים
מרצדים המתישים את מוחו הרך והחלש. עוד לא נעור פולי, חווה
הרדמות מוזרה שכזו לשעות אחר-הצהריים, אולי חלם דבר מה אך לא
זכר ממנו כלום, לא חש שחווה איזשהו תסריט מעט פסיכוטי בראשו
כיאה לנמנומי הצהריים של ימים אחרים תחת השפעת הסמים הקלים או
כזביה וריקנותה של האהבה. תחושת השתלטות עשן הקנביס על מוחו
יצרה את אותה האווירה הזוהרת סביבו, את התחושות המוזרות
הנגזרות מכך שהעולם מרצד מולו במיליוני גוונים זוהרים. שהשמש
הנשברת בחלון הסלון היא רק כדור דיסקו ענק הזורק קרניו לכול
מקום וללא סדר אמיתי, משרים הם אווירה נהדרת של חופש על פולי
כי אין סדר משמעו חופשיות, אין נקודות האור נתונות לאיזו סכמה
מקובלת כך מנתרת כל קרן מנקודה לנקודה ונשברת לאלפי רסיסים
פצפונים. רוצה להיות כמוהן, רוצה לחוש עצמו כעלומת אור של קרן
שמש בודדה, קרן חסרת גבולות או אוריינטציה, אין בה משמעות
אמיתית כי היא זניחה מדי, משמעות משמע כבלים, ערך כלשהו משמעו
עבדות.
חש מצוין פולי באותה עת של נעורים, משקלן של חוויות היום ובכלל
המצב הנתון בו כעת נמצא בחייו עוד לא נפלו על ראשו כאלפי פתיתי
מתכת המתאחדים לכדי סדן אימתני בעל אוריינטציה, פרי סדנתו של
הפייסטוס, כך שמוחו עוד מתענג על כמה שניות החסד האלו.
'אריאלה...', מלמל לעצמו פולי וליבו נמלא בחשש, 'מה יהיה עם
המטורללת הזאת?' שאל את עצמו ונעור. יום חרא בסך הכול, מילדת
השכנים המסכנה דרך אינוס התחת המעט שמן אך ללא ספק הבשל
והעסיסי של האישה הדפוקה הזאת אריאלה. מצד אחד מתחלחל כאמור
פולי אך מצד שני חש שהרקלס מתנפח כל עת שרואה בעיני רוחו את
הנקב המכוער הזה בין פלחי עכוזה מוציא טיפות בודדות של דם,
מזכירות לפולי את אימג' טיפות החלב הבודדות אותן סחט יומיים
קודם לכן לכוס הקפה שלו כי הלית רוקנה את הקרטון.
למה שלא ייפגש איתה יותר? שואל עצמו פולי, מה אכפת לו בעצם, אם
היו לו עיסוקים כלשהם מילא, אם הייתה לו בחורה שהייתה יותר
בשבילו מחדירה פיזית בלבד בהתאם לסידור זה או אחר היה מוכן
בחפץ לב להניח לטירוף המיני של אריאלה. אך אין לו כרגע הרבה
מלבד אותם חמש שטרות של מאה שקלים חדשים שיושבים גאים על השידה
בצבע וונגה הסמוכה לדלת הכניסה לדירה, קיבל טיפ מאריאלה, מה
רע? אם ימצא אהבה יוותר על אריאלה אך עד אז ימשיך לבצע את זממו
בה. בכל מפגש יהיה יותר רע כלפיה, יותר נוקשה ואכזר, יראה לה
מה גאוותה של הרה יכול לחולל בגופה הרך. גאוותה של הרה? מה
גאוותו של פולידאוקס יכול, לא הרקלס אלא פוליקלס, בפעם הבאה
מתכנן פולי לדחוף בכוח את פוליקלס לפיה סתם בשביל שעשועו,
מצידו שתיחנק כי מי היא חושבת שהיא בכלל, היא הכלבה שלו ואת זה
הוא הוכיח בפניה היום. מקווה שעם אכזריותו תוותר אריאלה במהרה
על הכבוד המפוקפק להיאנס על-ידי פולי כל פעם במתודות יותר
ויותר אכזריות פרי דמיונותיו הפרועים, מקווה שיציק לה הכאב
בישבנה כך שלא תוכל לשבת אולי אז תימלך בדעתה מדרישתה למגע
פיזי בלבד, ככל הנראה אין בה את היכולת להרגשה מנטאלית.
אריאלה בניגוד להלית לא חשה בתוך תוכה דבר אי לכך זקוקה לדברים
קיצוניים שיעוררו בה רגש חיצוני כפסיאודו-רגש שכל אדם נורמאלי
חש בתוך תוכו בנפשו, הביטוי הרגשי שלה חייב להיות חיצוני כי
משהו חסר לה שם בפנים, משהו שנקרא רגש. הלית היא אישה נפלאה,
מלאת חמלה ואהבה, אוהבת את בעלה, אוהבת את ילדיה, כמה רגש יש
ביצור הנעלה הזה, כל מה שחוששת ממנו הוא שתחוש דבר מה כלפי
פולי אך אריאלה לא חשה דבר, בקושי הרגישה את ישבנה המדמם ואת
פוליקלס היורק אש במעמקיה. איזה חסך יש לדפוקה הזאת, חשב לעצמו
פולי, אבל צריך להשאיר את האופציה פתוחה. ביום מן הימים יחוש
את אותה אדישות נוראית שמדי פעם פושעת בתחושותיו, יחוש כמיהה
חריפה לחוש משהו, ביום הזה יקרא לאריאלה ויבצע בה מעשים
אכזריים כי בזה היום יהיה כמוה, בעל חסך רגשי כבד וצורך בלתי
נשלט רק בלחוש דבר מה ולא משנה מה.
שטף עצמו פולי במהירות והתלבש, כשירד במדרגות הבניין שמע לפתע
פרץ של זעם אימהי שהעביר צמרמורת בגופו וחלחלה עמוקה
בבית-חזהו. לא שמע בבירור את המלל שנצעק מפיה העילג של האם אך
הטון היה נוראי, בטוח פולי שהילדים חוטפים כעת את המכות של
חייהם, נצרב בתודעתם הסיוט הנוראי הזה שלכל אדם נורמאלי נקרא
חיים.
המשיך פולי בדרכו, לא רצה לשמוע את המתרחש על אף שליבו נכמר,
העלה בזיכרונו את צלמה הנאנק של חנה הקטנה, הילדה הפצועה אותה
נשא בזרועותיו הגואלות ושלחה שוב לזרועותיה הדוקרות של אימה.
השיב אותה אל תחת כנפי אימה שם חטפה מזרועותיה סטירה מצלצלת על
שנתנה לנתן הסוטה לכאורה לגעת בה. איילו חיים נוראיים, מעצבנת
חנה, באומללותה שמה בפרספקטיבה אחרת את אומללותו של פולי, סבלו
הוא כאין וכאפס לעומת סבלה ועל כן על מה יתרונן? על מה יזדעק
ואיך ירחם על עצמו כי בכל רגע בו חש כי אולי עתידו מעט לוטה
בערפל הילדה הקטנה והמסכנה חנה חוטפת סטירה מצלצלת ללחייה
ודקירה עמוקה בנפשה המדממת.
המשיך פולי במהירות בדרכו, נראה כמו שרץ במורד המדרגות. ריח
חזק של עוף בתנור נשאף לנחיריו כאשר עבר בקומה השנייה, קולות
נשמעו מתוך אחת הדירות, לעיתים מלל קולח ולעיתים צחוקים
מתגלגלים. כשהגיע מול דלתו של נתן פתח פולי בריצה קלה, חצה את
הגינה המטופחת לרגלי הבניין עד שהגיע לרחוב. הרחוב היה מלא
בהולכים ושבים שלכל אחד מהם כיפה על ראשו ולכל אחת חצאית כך
יחדיו מהלכים בכיוון אחיד, רגליהם מנקזות אותם לכיוון
בית-הכנסת החדיש והמפואר הניצב איתן בתחילת הרחוב. המולה של
חובשי כיפות, מפגש קהילתי משובח, כולם מדברים עם כולם, וכולן
מדברות עם כולן, מעגלים-מעגלים של אנשים הדורים, גברים לחוד
נשים לחוד המקיימים את חיי הקהילה היהודית כפי שעשו אבות
אבותיהם מאז ימים ימימה.
הילדים משתובבים סביב, מלכלכים כמעה את בגדי השבת המהודרים
שלהם. אם צועקת על בתה יעל, לא חנה, פן תלכלך את שמלת השבת
הלבנה, מחייכת אליה משפתיה המלאכיות ומפנה את מבטה לחברתה כך
ממשיכות הן בשיחת החולין שלהן בערב יום קדוש זה. נהדר להיות
דתי, תחושה נהדרת, קהילה חזקה, קבוצה כזאת של אנשים מאוחדים זה
הכוח העילאי ביותר שקיים, אין מי שיכול לשבור את גבה האיתן של
קהילה זאת.
עובר פולי סמוך למעגלי האנשים, משתדל לא ליצור קשר עין עם אף
אחד, חש אפולוגטי על כך שאינו מגשים כמוהם את ההווי היהודי
שלמענו הוקמה מדינת ישראל, הוקמה מפני שמעגלים אלו חרו לעין
הנוצרית או המוסלמית ולכן נשרפו בתי-הכנסת הגלותיים. אולם כאן
ועכשיו, במדינת ישראל המתפקדת והבטוחה יחסית מתקיימים המעגלים
של הקהילה בבטחה גמורה אי לכך חש פולי כי המעגלים אלו הם
שמאיימים כעת, מאיימים עליו על כך שאין לוקח חלק בהם, על כך
שמהלך הוא לבדו ברחובותיהם ללא כיפה לראשו ומטרתו לבטח
חילונית, לבטח מחלל את השבת. קשה לו להבין שהמעגלים עסוקים
בחייהם, אף אחד לא מסתכל על פולי מלבד ילד קטן כבן חמש האוחז
בידה השמאלית של אימו העסוקה בשיחה בטלה עם חברתה, מוצץ לפיו,
כיפה ענקית מכסה את פדחתו ועיניו הגדולות עוקבות אחר פולי
ההולך בסמוך. מסתכל פולי לעיניו ומיד מפנה את מבטו, מציץ שוב
כלפי העולל ושרואה כי עדיין מביט בו, מרצדות עיניו של פולי
בהתנצלות ורגליו מגבירות את קצבן, מפלל שהעולל יפסיק לנעוץ בו
את מבטו המאיים.
הגיע פולי למרכז חורב, תנועה דליל עברה בצומת שבכל עת סואן אך
עתה יחסית ריק. המסעדות המגישות אוכל יפני היו ריקות, מסעדות
הסושי למיניהן צצו אחת אחרי השנייה, אחת בסמוך לשנייה עם הפיכת
הסושי למותג אופנתי בצפון, הביא כל בעל מסעדה סיני או תאילנדי
כמעין מלוכסן סמלי שיגלגל את האצות והאורז, יגרום לקהל
לקוחותיו להאמין באותנטיות המזון המוגש. באחת המסעדות ישב זוג
צעיר שאחז ידיים ובשנייה לא ראה פולי איש. בטח יותר מאוחר
יתמלאו בקהל הצעיר והברנז'אי של העיר המנומנמת, יבואו
חבורות-חבורות, יוכלו כמה מגולגלים ויזרמו לפאבים במעלה פרסת
ההר שם יעבירו עוד כמה שעות בשתייה וחוסר מעש חברתי.
הבית-קפה בו ישבו אמש פולי ואריאלה היה גם כן ריק, העיר לא
מתעוררת בערב שבת לפני השעה תשע, בטח בליל קיץ שכזה הילדים
העזובים של התיכונים עוד יימלאו את מעקות הברזל שבין הכביש
לכיכרות בישבניהם הבטלים, יגשימו את הווי הבארזלים הידוע
לשמצה. סטודנטים בחופשה יבואו, כל מי שלא טס לתאילנד או טורקיה
או אמריקה, יישבו גם הם בבארים, יישתו וירגישו מצוין. המוני
בחורות יפות עד מאוד יסתובבו ברחובות, כפכפים שטוחים לרגליהן
וחצאיות קצרות למותניהן, יחממו את האוויר החם מראשיתו ויביאוהו
על סף רתיחה. זיכרון התקפות הקטיושות מאשתקד נעלם כליל מראשי
התושבים, הקיץ הזה הוא קיץ של מיצוי האפשרויות הבלתי מוגבלות
לכאורה של חיפה ושום פנאט מצפון לא ייפגע בקיץ זה בשגרתה
האדישה.
חוצה פולי את המנהרה שמתחת לדרך פיקא, ריח חריף של שתן תמיד
אופף את המנהרה, בתומה עומד הקולנוע בפאתי הקניון שוקק בעשרות
ילדים המתנפלים מתוחים על הקופה היחידה הפעילה. צעקות נשמעות
מהתור, דחיפות וקצת בכי, סדרן אחד כועס של הקולנוע צועק עליהם,
מנסה נואשות להשליט מעט סדר בתור הטופח, בסמוך אליו שתי נשים
מהודרות שדורשות ממנו במפגיע שיסלק את כל הילדים או לפחות יביא
להן כרטיסים מבלי שיצטרכו לעמוד בתור.
התרחק פולי מלובי הקולנוע הרוגש, אפפה שלוות ערב שבת את רוחו
כשהתחיל לעלות את פרסת ההר בדרך לבית הוריו. בגבו יורדת השמש
אט-אט לעבר הים ולפניו מפציע ירח כתום ענק, מלא בשלושת-רבעיו,
זורח בגאון מעל הרי הגליל התחתון, מעל אורותיה המנצנצים של
נצרת. תכול השמים מפנה את מקומו לחושך הערב, פס כחול מרוחק
נמתח מעל מערב העיר חיפה ונמוג גם הוא עם השמש ששקעה מכבר.
מיליוני אורות מנצנצים מול עיניו, נורות ביתיות וניאונים
שקורנים מבתי העיר עליהם מעפילים אלפי אורות כתומים של
פרוז'קטורים המאירים סדיר את רחובותיה.
מטפס פולי במעלה רחוב הנטקה, צועד על המדרכה שלשמאל כנגד כיוון
התנועה, הולך בה כי לרגליה הנוף המרהיב של המפרץ. מדי פעם
עוברים מאחוריו או שבאים מולו אנשים מזיעים, מי מביניהם שהולך
מהר ומי ביניהם שרץ כי הנו יותר צעיר ונמרץ, נושם את אוויר
הפסגות המזוהם של הכרמל לריאותיו וכושל להבין מדוע בגיל ארבעים
יאבחנו בריאותיו גידולים ממאירים. את פולי עברו בריצה שני
נערים מוצלחים, גבוהים ושריריים, היו כל מה שהוא מעולם לא היה.
על גביהם חולצות המנציחות את מחזור הטירונות אותו סיימו בהצלחה
זה עתה, גאים בדרכם בחיים ומיכולות גופם העדיפות. משאירים את
פולי אחריהם מזדחל לו לאיטו בקצב של חילזון אך משקיע מאמץ כמעט
כמוהם. ערב לח זה היה, טיפות ראשונות של זיעה החלו לנזול מראשו
בעודו מטפס לבית הוריו, מדשדש בדרכו לאולימפוס. שוב יוצאים
המעגלים החוצה מבית-הכנסת לרחוב, כיפות לראשיהם ורעש והמולה של
מלל חשוב נפצה מעשרות פיות הממלמלים, דברי טעם לבטח כי אף אחד
מלבד פולי לא יפצה פיו לשווא. הפעם המעגלים מעורבבים, נשים
וגברים אוחזים ידיים יחדיו, מדברים יחדיו. בבית-הכנסת הרפורמי
אין את עזרת הנשים, כולם יושבים יחדיו ביציע מול המזבח, הפאן
התרבותי של דוגמת התפילה הנוצרית התאחדה יחדיו תחת ערכיה
השוויוניים של תרבות-הגג המערבית.
ממשיך פולי לרחוב יקינטון, מול עיניו צומח מגדל אשכול של
האוניברסיטה כאשר את חלקו התחתון מכסה ענן של לחות. עיר
מנומנמת חיפה, עיר שבראשה מגדל מנומנם, מגדל שבקומתו העליונה
בילה לא מעט זמן פולי בבהייה פנוראמית תוך כדי שיחות עם פרס.
שניהם יחדיו לא מצאו עצמם באוניברסיטה. פולי התחיל ללמוד שנה
אחת לפני חברו, שנה אותה העביר בבדידות מוחלטת, לא דיבר עם אף
אחד מבני כיתתו, תמיד ישב לבד בכיסא או הספסל המרוחק ביותר
מהמרצה, לא רצה שיביט עליו ויבקש שימסור דרישת שלום לאביו כך
יחוש את הבוז של חבריו לכיתה. הכיר בעל-פה את החומר הנלמד אך
פחד מלתרום לשיעור פן יסתכלו עליו, ילחששו חבריו כי הבן של ראש
החוג הוא מחמדם של המרצים, כשל להבין כי לאף אחד לא באמת אכפת
מכלום. אך עדיין ובכל זאת העביר את זמנו לבד. בשנה השנייה הגיע
פרס, הם תיאמו ביניהם כך שלמדו שני קורסים יחדיו רק אז נהנה
פולי מזמנו באוניברסיטה, היה לו ליד מי לשבת ועם מי לבלות
בהפסקות. את פרס החומר הנלמד לא עניין בגרוש אך גם הוא כמו
פולי חש כי עדיף לו להיות עם רעהו ביחד ולהשתעמם מאשר ללמוד
חומר יותר אפקטיבי לבדו במגוון נקודות הזכות שהיה צריך לאסוף
מלבד הקורסים בכלכלה. חבל לו על פרס כעת, פולי סיים את
לימודיו, כעת כמעט ולא מגיע לאוניברסיטה ככה נטש את פרס לבדו
עם כל הבני-זונות של החוג לכלכלה כפי שפרס מכנה את רעיו לספסל
הלימודים. מדי פעם כשהיה משועמם הגיע פולי לאוניברסיטה, קבע עם
פרס ויחדיו התיישבו באחת המסעדות בתחתית מגדל אשכול. כבר זמן
רב לא היה שם ועתה גם פרס מסיים את לימודיו, יודע פולי כי ביום
שני יהיה באוניברסיטה למבחן האחרון שלו לפני סיום התואר, עלה
רעיון במוחו לבוא לאוניברסיטה ולחגוג עם פרס, סתם בשביל הכיף.
מתגעגע לפרס, איש רציני זה לא חש מצוין כמו רמי אלא תמיד גורס
כי חש חרא. כמו פולי אין לו אשליות בקשר לחייו, הוא יודע שהוא
בודד, יודע שיש בו ליקויים מנטאליים קשים, לא חי באשליית
המצוינות של רמי. אבל פרס הוא רציני, האיש היחידי בעולם שיכול
פולי לסמוך עליו. איש ששיטתית מבטל את עצמו ואת רצונותיו אל
מול גחמותיהם של אלו הסובבים אותו, בין אם הוריו, חבריו
הבני-זונות לספסל הלימודים או מול פולי ורמי שבכל תהייה עולים
לעצותיו המועילות אך שוכחים לתת מעצתם, כך קמל הוא לנגד
עיניהם.
נכנס פולי לבית הוריו, לא דפק על הדלת כי ידע שהיא פתוחה בפניו
כשם שפתוחה בפני כל מי שרוצה לתור אל תוך ביתם הנאור של
האיולוסים - שכנים, ידידים, סטודנטים של דוקטור איולוס ובכלל
עוברי אורח למיניהם ומיניהן, כל מי שתר על פני האדמה ויש לו
איזה סיפור מעניין לספר שיישב ונתעמק, כפי שאמר לא פעם ולא
פעמיים אביו של פולי. אלמנט הדלת הפתוחה לרווחה, ממש כמו
בקיבוץ, מביאים את ביטחונם האישי של אנשי הכפר לכרך הגדול
בצפון בו כבדהו וחשדהו זה הכרח רק בשכונות שלמטה.
נכנס פולי לבית-הוריו בשקט כמו שניסה להזדנב פנימה לתוך ההמולה
המשפחתית. רצה להימנע מאור הזרקורים, רצה להיכנס מבלי שיהיה
עליו לומר לכולם שלום נהיר וחזק, לעמוד מול מטח של קולות נשיים
מתרגשים שעל אף שאין מאמין בזה בלב שלם אימו ואחיותיו כנראה
באמת שמחות לראותו. כך נכנס פולי לבית-הוריו, בית בו גר מאז
עזבה המשפחה את הקיבוץ כשהיה בן שמונה-עשרה, אך בחברת יושביו
התגורר כל חייו. זהו ביתו שלו בניגוד לדירתו של הפרופסור בה חי
כעת לפי הסידור.
התיישב פולי לצידה של רחל על הספה בסלון ושתק. 'נו מה? אתה לא
אומר שלום?' הפנתה רחל מבטה אל אחיה הצעיר במבט זחוח ואוהב.
-'שלום' אמר פולי חרישית לאחותו לבושת החצאית שבאה לבדה
מירושלים.
-'מה שלומך ילד? מה אתה עושה עכשיו?' שאלה רחל...
-'את יודעת...', ענה פולי '...קצת מזה וקצת מזה ובעיקר לא מזה
ולא מזה'.
-'היי... איפה פולי חמודה...', שאלה הלנה את הרמיוני העוללה
רטורית '...איפה דוד שלך, למה לקח לו כל-כך הרבה זמן להגיע?'
מתיישבת הלנה בין פולי לרחל ומניחה את הרי על דודה. אוחז פולי
את הפעוטה המקסימה אותה הוא כה אוהב, נושק לה ללחייה האדמדמים
ומרימה באוויר. צוחקת הרי בידיו של פולי, קוראת לו 'פואי' מדי
פעם ופעם.
-'מה שלומך ילד?', נכנס בסערה לסלון עמיר הטייס, ניגש לפולי
ומושיט את ידו לעברו...
-'כבר שאלו אותי את זה', עונה פולי לעומתו ומחכך בגרונו
בניסיון לא מוצלח להשמיע בת צחוק, מושיט את ידו אל ידו הפרוסה
של עמיר ולוחץ אותה כמה שיותר חזק.
'איפה ההורים?', שאל פולי, -'הם במרפסת... יש להם כמה נושאים
בוערים לדון בם' ענתה רחל ושקעה בשיחה ערה עם הלנה. מרים שוב
פולי את הרי בידיו, לבסוף מתיישב עימה על השטיח שברצפת הסלון,
שטיח שהיה בבית הוריו מאז שזוכר עצמו, עליו רקומה דמותו של הדס
הרוכב במרכבתו לה רתומים שני סוסים אוחז ביד אחת את המושכות
ובידו השנייה את פרסופינה. 'מה אימא של רותי הביאה בשמחה
וששון?' שואל פולי את הרי -'יאוי ייד יאיון...' צועקת הרי
הקטנה בשמחה ומוחאת כף לעצמה. אימה עודדה אותה ושאלה את עמיר
אם הוא שמע אך עמיר היה מהופנט באותו הרגע במוצא פיו של צבי
יחזקאלי בחדשות ערוץ עשר הנוגע להתחמשות החיזבאללה.
'מי ילדה חכמה... מי הילדה הכי מתוקה בעולם...' תפס פולי את
הרי הקטנה וחיבקה חזק. הפעוטה המשיכה בצחוקה המתגלגל, 'פואי...
פואי...' צועקת בחלל הסלון בהתלהבות '...מימה פואי כיייף'.
הוריו של פולי נכנסו לסלון לאחר השהות המסתורית שלהם במרפסת,
אביו סגר את דלת הזכוכית והדליק את המזגן. 'ערב טוב...' בירך
דוקטור איולוס את בנו 'הגיע הזמן שכבר תבוא...'
-'...האוכל כבר מוכן', המשיכה את דבריו אשתו דינה. התיישב
דוקטור איולוס על הכורסא הנוחה שלו בסלון, שאל את עמיר מה דעתו
על המצב בלבנון, אמר עמיר שאין הוא דואג, יש לנו צבא חזק, אז
קצת פישלו הירוקים שנה שעברה, לא נורא, סתם חטפה חיפה כמה מאות
רקטות, זה לא יהיה ככה בפעם הבאה.
במלחמה שהייתה בקיץ שעבר עוד התגורר פולי בחדר הממ"ד בבית
הוריו. פיצוצי הקטיושות הראשונות העירו אותו בשעה תשע בבוקרו
של יום ראשון, אביו היה באוניברסיטה באותו הזמן ואימו הייתה
בבית-החולים ככה שאף אחד לא הפריע את מנוחתו. רק שעה אחרי
הפיצוצים קיבל שיחה מאימו שבכעס גערה בו על שלא טרח להרים
טלפון ולהודיע לה שהכול בסדר, כששאלה פולי מדוע לה לקח שעה
להרים טלפון אליו ענתה כי המרכזיות קרסו, -'אם המרכזיות קרסו
איך ציפית שאני אטלפן אליך?', שאל אותה פולי. -'פולי...', גערה
בו אימו '...עכשיו זה לא הזמן להתחכמויות... אני בטוחה שכלל לא
ניסית...'.
למחרת הייתה צפירה בחמש וחצי בבוקר, הוריו קפצו ממיטתם ונכנסו
לחדרו בבהלה, לא השאירו לו זמן ללבוש דבר מה לגופו העירום. ככה
ישבו הוריו על המיטה, הדליקו את הטלוויזיה והאזינו לרדיו חיפה
בתדר שלוש מאות ותשע-עשרה של חברת הכבלים. בעודם מקשיבים במתח
הצטנף פולי בשמיכתו בצידי המיטה סמוך לקיר, שם כרית על ראשו
ונרדם. לא זוכר מתי יצאו הוריו מחדרו בשעה מוקדמת זו אך עד
שמונה בבוקר הגיעו גם הלנה המבוהלת ובידיה הרי הקטנה והבוכייה
ונכנסו גם הן לחדרו של פולי הישן בכל פעם שנשמעה הזעקה. הלנה
בכתה מדאגה לבעלה, סיפרה ממררת בבכי שעמיר גויס בצו שמונה
לפנות בוקר וכבר נסע לרמת-דוד, עוד מעט הוא על מטוס בדרך
ללבנון. עם הפוגה בין ההזעקות החליטה אימם של פולי ושל הלנה כי
הם נוסעים לקיבוץ עכשיו. פולי אמר לה שהוא בכל מקרה נשאר ולא
מעניין אותו כלום כך משכה אימו את כתפיה ונסעה עם הלנה והרי,
השאירה מאחור את בנה העקשן והמתחכם.
בשעות הצהריים שב הדוקטור מהאוניברסיטה, פולי ישב בסלון וצפה
בפרק של סיינפלד כאשר ניגש אליו אביו, טפח על שכמו ואמר 'אז
מה? הבנות ברחו, הא? נשארנו רק הגברים' הנהן פולי קלות בראשו
לעומת אביו, חש מעין גאווה מוזרה שכזו, נדיר היה לו לשמוע
מאביו סמנטיקה כלשהי הכוללת סופרלטיבים זכריים זאת מאז השתמט
בגאווה מהשירות בצה"ל. מאז שיצא מהצבא החליט כי כל מה שנוגע
לפוליטיקה אינו קשור אליו יותר במישרין, כך לא ראה יותר חדשות
או קרא טורי דעות בעיתונים כשם שלא חש שהרקטות האלו שמתפוצצות
ברחבי העיר קשורות בדרך כלשהי אליו, לכן לא חש מאוים מהן.
את יתר ימי המלחמה בילה פולי בקור המזגן של בית הוריו, אז גם
ביתו שלו, בכל פעם שנשמעה צפירה התיישב על כיסא הפלסטיק הלבן
שבמרפסת וראה את הנפילות. אימו, הלנה והרי העבירו את המלחמה
בבית הדוד גיורא לבית משפחת אגוזי, בעבר נוסבאום, אחיו של אביו
בקיבוץ. הדוקטור המשיך יום אחר יום ללכת למשרדו בקומה
השבע-עשרה של מגדל אשכול זאת למורת רוחה של אשתו. הסביר לה כי
אם ישנה את אורח חייו הרי זה נצחונו של הפאשיזם האיסלמי, של
הפנאטיות המונותיאיסטית ואם כבר לקחת מזוודות ולעזוב את חיפה,
אז למה לא לנסוע גם לבן-גוריון, לעזוב את הארץ וזהו.
כשהיה אביו של פולי בבית הוא בעיקר צפה בחדשות בסלון, זאת כשלא
בדק את עבודות הסמינר שהגישו תלמידיו בעת זו של סוף השנה
האקדמאית. לעיתים בעת צפירות הצטרף לפולי במרפסת, שניהם, במשך
כל החודש בו הופגזה העיר חיפה, לא נכנסו לממ"ד ואם הייתה צפירה
עת היה פולי בחדרו הבטוח, טרח הוא לצאת ממנו וללכת למרפסת רק
לא לתת לפשיזם האיסלמי את הסיפוק לו הוא שואף.
זוכר פולי שביום האחרון היו כמה נפילות שאולי קצת הפחידו אותו,
כמה נפילות בוואדי שמאחורי בתי שכונת דניה של איזה סוג טילים
די אימתני שהרעיד את כל ההר. אולם מלבד פיצוצי אימה אלו חווית
המלחמה הייתה די מהנה בשבילו, זמן איכות שלו עם עצמו ולעיתים
אף עם אביו. מאז כאמור כבר עזב את בית הוריו, הכול למען הסידור
אותו מכיר אביו ומקבל בהבנה ושאליו מתכחשת אימו, יודעת עליו אך
מסרבת להפנים את המשמעויות הנגזרות ממנו.
קראה דינה איולוס אם המשפחה הגאה לילדיה לבוא ולשבת סביב
השולחן במטבח. התיישב דוקטור איולוס בכיסא הבודד שבראש השולחן
בפאה הפונה למקרר מולו התיישב עמיר בכיסא הבודד שמצידו השני של
השולחן בפאה הפונה לסלון, ככה ביסס את מעמדו כיורש העצר של
הדוקטור. פולי התיישב ליד אביו ולידו התיישבה קליטמנסטרה כיום
רחל שהשאירה את בעלה בירושלים. חיים-ליאון הגיע רק פעם אחת
לחיפה מאז נישא לרחל, הוריה לא דחו אותו או גרמו לו לחוש כלא
רצוי באופן גלוי אולם זאת הייתה תחושתו שלו. פתיחותם החילונית
הייתה רבה על מה שהיה כנראה מוכן לקבל או שאולי קבלה היא עניין
שמעבר להצהרה ורבאלית אלא מתבססת על תחושות וסאב-טקסט. הוא
הביא מגוון רחב של סיבות לאי-בואו כמו מטבח לא כשר לאיש תורה
שכמותו או מחסור בזמן עקב לימודיו לתואר שני לספרות עברית
ומקרא באוניברסיטה העברית. אך כולם הבינו כי זה הבנאדם אינו
באמת יכול לבוא ולהתמודד מול התא המשפחתי הדרשני של אשתו שכשם
שאינו שלם עם בחירתה לשוב בתשובה, לא שלם פי כמה וכמה עם
בחירתה להינשא לאדם דתי חסר כריזמה שכמוהו. עם הזמן וויתרו
בכלל על הטרחה בלהזמינו, הוא לא בן בית ציוני גאה כמו עמיר,
מנלאוס על-פי ההומור המסובך של דוקטור איולוס. לא מפתיע שאת
חיים-ליאון אינו מכנה אגממנון כראוי אלא דווקא אייגיסטוס.
'אז מה שלום הספר הזה שאתה כותב פולי, אנחנו מתקדמים?' שאל
הדוקטור את בנו...
-'אהה... רציתי לשאול אותך...', אמר פולי '...מה דעתך על
הרעיון שמקור כוחו של האל העיקרי הוא סיגרית גראס?'
-'והאל הזה הוא מי בדיוק?', שאל הדוקטור בספקנות.
-'אל האדישות המודרנית', ענה פולי מעט בחשש מול מומחיות אביו
'...הוא בנם של פרסופינה ופולידאוקס'
-'דווקא גראס?' שאל אביו '...רעיון נחמד... אבל אתה יודע מה
פולי, אולי זה יותר מתאים לדיוניסוס... ישנם חוקרים שאומרים
שמבחינת תפיסת התרבות הקולקטיבית של היוונים בעת העתיקה, בעת
התרחשות הבכחליה הסטירים, המיינדות והאל עצמו עישנו למעשה את
מקל התירסוס וממנו הסתממו. כך שניתן לומר כי מקור כוחו של
דיוניסוס בא מסיגריה של סם מטשטש'
-'אז נגיד שיש קווי דמיון בין האל שלי לבין דיוניסוס, אז אומר
שדיוניסוס הוא גלגול מוקדם יותר לאתוסים אותם מייצג בנם של
פולידאוקס ופרסופינה', טען פולי.
-'איך קוראים לאל שלך?'
-'טואלטוס, אל ההיגיינה והאדישות...', ענה פולי בקול מעט מבויש
'...אבי התפיסה המודרנית של ניתוק אמפירי מכל מה שחרא, ניתוק
שיוצר אדישות'
-'אפשר לטעון כי ניתוק זה של האדם המודרני מכל החרא כפי שאמרת,
הוא בעצם חטא ההיבריס, הרי אינני חושב שהאלים מחרבנים במעלה
האולימפוס...'
-'האלים שלך...', קטעה רחל את אביה '...חוץ מלשפוך זרעם לשווא
לא עושים דבר'. התעלם דוקטור איולוס מדברי חילול הקודש של בתו
והמשיך, '...פולי, עצם זה שאתה מכנה אותו בשם טואלטוס כבר מראה
כי הנרטיב ניתק מתפיסה מיתולוגית פרופר ומתחבר באופן ארס-פואטי
לעקרונות הכתיבה המודרנית, עקרונות של סאטירה. שום משורר יווני
או רומי לא יעז לכנות מישהו מהקאדר הקדוש בשם נלעג שכזה ואין
קשר בין המילה סאטירה לסטירים המיתולוגיים כפי שנראה לי שאתה
רוצה לומר. תאר לך מה היה קורה אם לוקאס היה מכנה את ישו -
ההיפי...' אמר דוקטור איולוס וצחוק ננחר עמוק מגרונו '...או
שאהרון היה מכנה את משה גמגמי'.
קמה רחל ממקומה בהפגנתיות ועזבה את שולחן האוכל, פתחה
בהפגנתיות את דלת הזכוכית של המרפסת וטרקה אותה אחריה, כך
התיישבה על הכיסא הלבן והפנתה גבה למשפחתה. גערה דינה איולוס
בבעלה על שדיבר רעות וביטא סאטירה על משה רבנו בעת סעודת ערב
שבת, גרסה בפניו כי הוא עושה זאת בכוונה על מנת לפגוע במה שבתו
בחרה להאמין. דוקטור איולוס טען שניסחף מעט ובכלל לא התכוון
לפגוע בבתו, רק חושב שכינוי כמו טואלטוס לדמות מיתית הוא
מגוחך.
-'ומה אבא? אתה חושב שהשמות שלי ושל קלי הם לא מגוחכים?' שאל
בהתרסה פולי את אביו '...קראת לה על שם רוצחת מתועבת, נראה לי
שרק בגלל זה היא לא מצליחה להיכנס להריון... היא לא רוצה ללדת
את אוריסטס'
-'פולי...', לקח נשימה ארוכה דוקטור איולוס '...אתה לא מבין את
ההיגיון של המיתולוגיה. אין טוב ורע, כולם טובים וכולם רעים.
קליטמנסטרה היא לא פחות טובה מאחותה הלנה, הרי הלנה היא זאת
שגרמה למלחמת העולם בין יוון לטרויה אל תשכח. התירוץ מבחינתה
של הלנה הוא כמובן הבטחתו של זאוס לסבתו גיאה שיקל מעט עליה
בכך שיפחית את כמות האנשים בעולם או שהיא בכלל הייתה במצריים
ורק בבואתה הגיעה לטרויה. הרי קליטמנסטרה אומרת בפירוש לביתה
אלקטרה שכשם שעשתה היא רע לבעלה כך הוא עשה לה רע פי כמה וכמה.
אל תשכח שאגממנון הביא עימו מטרויה את קסנדרה כדי שתחליף
במיטתו את קליטמנסטרה, אל תשכח שאגממנון בעורמה הקריב את
איפיגניאה. בכלל, לדעתי ניתן להסתכל על פיגורה זו כסמל מובהק
לכוח הנשי, לפמיניזם, היא זו המייצגת בצורה המיטבית ביותר את
יכולות השררה השלטונית של האישה, איכות שלטונית שאינה נופלת
בעוצמתה מכוח השררה של בעלה. זה הכול עניין של פרספקטיבה, אל
תשכח שאת הנרטיבים העלו לכתב גברים והם אלו שהכניסו את
המוטיבים הלא מחמיאים לדמותה. לדעתי היא אחת הדמויות המופתיות
ביותר במיתולוגיה. היא לא כמו הלנה, הפרוטו-טייפ העתיק של תהיי
יפה ושתקי, אישה שעוזבת את בעלה ולאחר שמאהבה מת שבה אליו בלי
להניד עפעף, הרי היא הלכה עם פאריס בשמחה, נטשה את בעלה ובתה
הקטנה הרמיוני. גם פולידאוקס הוא דמות מופתית, הוא אחד היחידים
שלא דבק בו כל רע, אתה יודע? היה מוכן להקריב חצי מחיי הנצח
להם היה זכאי כבנו של זאוס אך ורק למען שאחיו האנושי לא ימות.
האם יש דבר נעלה יותר מזה?'
-'כן... אבל...' ענה פולי ברוגז '...פולידאוקס הוא אחת
מהדמויות המשניות ביותר במיתולוגיה, בטוח שעשה רע רק שאף משורר
לא ראה במעשיו כמספיק חשובים על מנת להעלותם על כתב. עצם זה
שנתן חצי מחיי הנצח שלו לאחיו מערער על תפיסת האינדיבידואל של
הדמות, זה פולידאוקס וקסטור, אלו הדיוסקורים, אין את פולידאוקס
לבדו. איפה זה משאיר אותי? קסטור מת אחרי יומיים בבית
החולים...'
-'מספיק פולי...', גערה הלנה בקול כועס '...אתה מתחיל להגזים,
אל תעלה את אחיך המת לדיון'
-'למה לא?' שאל אותה פולי '...הרי אני טוען שהשמות האלו נוצרים
בתוכם השפעה ישירה על חיינו, זה בדיוק גם מה שקלי מרגישה. היא
חזרה בתשובה רק בגלל שהשם הזה תסבך אותה. לך הכול טוב ויפה, לא
סתם את כזאת מוצלחת, תארי לך ששמך היה קליטמנסטרה, איך הייתה
הילדות שלך נראית אז?'
-'תראה פולי...', שב ופנה דוקטור איולוס לבנו הסורר
'...קליטמסטרה קרויה כך רק בפי, מילדות כולם קוראים לה קלי
ואין שום מוזר בשם זה, האין אני צודק? היא זו שבחרה את הילך
חייה ואני יכול להבינה, אבל ניחא... השם איולוס הוא רצוני שלי
להנציח ערכים אותם אני רואה כחשובים בדיוק כשם שהורים הקוראים
לבנם משה רוצים להנציח את הערכים החשובים להם. פולידאוקס, הלנה
וקליטמנסטרה כמו שם משפחתנו איולוס משמעם שיבה לשושלת
מיתולוגית ספציפית, השושלת המיתולוגית הכי טהורה שיש לטעמי, אך
גם בה יש לא מעט פגמים ובהם אני מכיר. אתה צריך לנתק את הדמות
המיתולוגית מערכים מונותיאיסטים, להתייחס אליה באופן נקודתי...
איולוס אדון הרוחות הוא לא האלוהים הכול יכול בדיוק כמו שזאוס
הוא אינו ישות-על מופשטת, המיתולוגיה מורכבת מהרואים משמע
אנושיים על הטוב והרע שיש בזה או מאלים עם גחמות שלא היו
מביישות ילד בן שש ואיזה יופי... האין זו בעצם האנושיות? האין
זה בעצם אתה עם כעסך והתהיות שבראשך, אתה אנושי פולי... אתה
בטח לא הבן של זאוס. השם איולוס זה משום שרציתי להנציח את
השושלת הנהדרת שיצאה מחלצי אדון הרוחות ולא משום סיבה אחרת,
שמותיכם בדומה... רק על מנת להנציח פיגורות מיתולוגיות שאני
רואה בהן תוכן רב או מטען ערכי שיש להנציחו. תנתח את
הנרטיביים, ישנן המון משמעויות אתוסיות בארבעת ילדיה של לדה,
תתייחס אליהם לפי המשמעויות הדידקטיות של הנרטיב, משמעויות
שאינן מופשטות אלא פילוסופיות ואז תבין את המשמעות הנכונה של
כל שם ושם... אהה... בוא אתן לך אנלוגיה, כל מי ששמה יעל היא
רוצחת? כל מי ששמו דוד הוא נואף? תחשוב על הפרספקטיבה הנכונה
ותבין את השמות... תרצה להיות קטנוני, תגיד לי שכל מי שנקרא
שאול גורלו נגזר עליו שהוא ייפול על חרבו... משמע אינך יכול
לטעון כי רק מעצם שקראו הורים לבנם שאול הם נטעו בנפשו העוללה
נטיות אובדניות, נכון? או רק בגלל שסביך קראו לאימך דינה זה לא
אומר שנגזר עליה להתעסק עם חמור... או שאולי כן...' התפקע
דוקטור איולוס מצחוק '...תראה, אני מבין שהשמות שלכם מעט לא
רגילים, אולי מעט זרים בנוף הישראלי אך איני חושב שיש טעם לפגם
בזה. הרי אתה גרסת כאן לפניי כי עצם קיומו של קסטור כאח
לפולידאוקס שולל ממך את האינדיווידואליזם, אני טוען לעומתך כי
השם פולידאוקס עצמו אמור לנטוע בך מטען ייחודי, אתה אמור להיות
גאה בייחודיותך, כך גם קליטמנסטרה. דווקא הלנה מעט קופחה, היא
קיבלה שם שכיח... אז אתה מבין שהכול תלוי בנקודת השקפתך, אתה
יכול לקחת את שמך ולהפוך אותו למקור גאווה או להתכחש לשם כמו
אחותך ולנסות לאמץ זהות אחרת. עם כל בחירה שלך ובכלל עם
בחירותיהם של כל ילדיי לא תהייה לי ברירה אלא לקבל, האם אי פעם
לא קיבלתי אותך פולי? גם כשוויתרת על השירות הצבאי עדיין דלת
הבית שלי ושל אימך הייתה פתוחה לרווחה בפניך. אני מכבד את
בחירתה של רחל לשנות את שמה, חורה לי מעט אמנם כי עדיין השם
הזה מקורו מבחירתי, אבל זאת בחירה שלה, היא ילדה גדולה... זה
בעצם מה שהמיתולוגיה אמורה להעביר לך, את ערכי הקבלה... זאת דת
פתוחה בני, עצם זה שאין רע מוחלט וטוב מוחלט מתנים קו מחשבה
תמידי של קבלה ופתיחות. זאת דת שהתפתחה אצל יורדי ים בערי נמל,
אנשים שאופקיהם רחבים יותר כלפי העולם ובכלל כלפי עולמות
ותרבויות אחרים, הם אנשים הרפתקניים... לעומתם יש את
המונותיאיזם שהתפתח אצל יושבי הרים, אלו שחיים בקהילות סגורות
וממוגנות, אלו ששונאים כל מה שזר להם... תראה איזה הבדלים
נובעים מתנאים גיאוגרפיים גרידא... מה שאני מנסה לומר לך בני
הוא שכל כוונתי הייתה להחדיר בכם מידות של פתיחות, מידות
שלדעתי חסרות בדת היהודית, ביודעי כי פתיחות זאת מאפשרת לכל
אחד מכם ללכת בדרכו שלו ואם מי מכם רוצה לדחות את דרכי שלי אני
מוכן לקבל זאת.'
צלצול הטלפון הסלולארי של פולי הפריע למהלך שיחת הארוחה, אחז
פולי בטלפון ויצא אל אחותו הכעוסה במרפסת. מצידו השני של הקו
דיבר אליו קולו החלקלק של רמי, שאל אם פולי מרגיש מצוין ולפני
שקיבל תשובה הודיע כי באחת-עשרה יבוא אליו לדירה, ידפקו באנג
מהיר ויזרמו לאיזה פאב.
-'אתה זוכר את דנה... נו... זאת המרוקאית מהסינמטק שלא נתנה
לי... היא מביאה איזו חברה שלה איתה... נראה לי קוראים לה
דפנה, בכל מקרה סיפרתי לה עליך והיא רוצה להכיר אותך... היא
לומדת אמנות מעשית באוניברסיטה, אמרה שראתה פעם ציור שלך...
אולי תגיד לה שאתה מחפש מודל עירום לאיזה ציור ותפשיט אותה...
אהה... רעיון מעולה... בכל מקרה אני אצלך באחת-עשרה... תרגיש
מצוין', ניתק רמי עוד לפני שפולי השחיל איזו מילה בדו-שיח
המונולוגי הזה שביניהם.
הכניס פולי את המכשיר לכיס הג'ינס שלבש ונשען על הקיר של
המרפסת, הביט על הנוף סמוך לאחותו הישובה על הכיסא הלבן.
-'לפעמים הוא עולה על העצבים האחרונים שלי פולי...', אמרה רחל
לאחיה בעודה מישירה מבטה על הנוף של המפרץ '...תמיד הוא חושב
שהוא יודע הכול... מה שהכי מרגיז אותי בו זאת הפתיחות שלו
למראית עין, הוא מסוגל לקבל את כולם כמו שהם?! הוא סתם אומר את
זה על מנת להרגיש טוב עם עצמו, כי הוא לא באמת מקבל אלא סתם
מקשיב... סתם מהנהן כמו איזה קוף בגן-חיות... קבלה זאת הבנה,
הוא לא מבין הוא סתם שומע וזה חסר ערך לחלוטין. ראית... הוא
חייב לעקוץ, חייב להוסיף עוד איזה משפט מתחכם... הוא בעצמו כמו
ילד בן שש, אתה חושב שאכפת לי ממשה רבנו? לא אכפת לי... שיגיד
מה שהוא רוצה עליו אבל את העקיצות האלו הוא שומר במיוחד
בשבילי. הוא לעולם לא יזוז מטר אחד מדעתו... אז איזו קבלה זאת?
אהה? אני שואלת אותך?'
-'את חושבת שאני יודע קלי? אני לא יודע כלום, מה אני אמור לדעת
בדיוק?! מה אני אמור להבין... כשיצאתי מהצבא הוא קיבל אותי...
אני לא יכול להגיד שהוא טרק את הדלת בפניי... רק שהוא לא ממש
דיבר איתי מאז... הסכים שאשאר פה כי אני עדיין יוצא חלציו...
אבל קיבל? ...זה לא... הוא לא קיבל... פחד ממה שיגידו כל
החברים שלו באוניברסיטה על זה שהוא זורק את בנו מהבית רק כי לא
שירת בצבא, כל הפציפיסטים בגרוש של האוניברסיטה... זה הרי
יערער את הליברליות שלו בפני החבר'ה... מצידי היה עדיף אילו
היה זורק אותי... באמת... זה מה שאני מרגיש... לפחות הייתה לי
איזו נקודת השקפה יציבה על החיים'
-'אני לא מבינה את אימא...', אמרה בקול חנוק רחל '...מאז
שהתחתנתי הם לא באו פעם אחת לירושלים לבקר אותי, חיים אומר
שנראה לו שהם שונאים אותו, מתעבים אותו על כך שהוא דתי... אימא
אמרה שאבא בסדר עם זה אבל נראה לי שהיא בכלל הבעיה כאן, היא
זאת שהכי קשה לה עם זה שעזבתי... חבל שכבר השבת נכנסה... לא בא
לי להיות כאן בכלל'
-'אני לא חושב שאת צודקת קלי... הם רק נותנים לך אוויר...
תזמיני אותם ואני בטוח שהם יבואו... בכלל מה את צריכה שיבואו
כל-כך, למה ההכרה שלהם כל-כך חשובה לך? ...אני יודע שזה לא
מקובל להגיד ככה על הורים אבל... שילכו להזדיין, פשוט כך, הם
לא שלמים איתך אז חשוב פי כמה שאת תהייה שלמה עם עצמך. לפי
דעתי הם סתם מבטלים את מה שאת עושה כעת... זוכרת שלפני כמה
שנים יצאת עם האסיר המשוחרר הזה... נו... ההוא המפחיד שקעקע את
ציור גותיקה אמריקאית על הגב שלו... הם חשבו שהשתגעת, נראה לי
שגם עכשיו הם חושבים ככה'
-'לא השתגעתי...', קטעה רחל את אחיה '...אני וחיים מנסים כבר
חצי שנה להיכנס להיריון, זאת הבחירה שלי תבין... מצאתי את עצמי
בירושלים, מצאתי אושר... זאת לא איזו גחמת נעורים. אני עוד מעט
בת עשרים ותשע, מבחינת בעלי אני כבר זקנה, אז אין לי זמן
לזה... אין לי זמן לתקופת נעורים שנמשכת חמש-עשרה שנה... הם
צריכים לקבל את זה... הם צריכים לקבל את חיים, אחרת אני נשבעת
לך שהם לא ייראו אותי יותר'
-'אז תגידי להם את זה, קלי... לפחות תדברי עם אימא'
-'לא אני... אני לא יודעת פולי... דיברתי עם הלנה על זה והיא
גם אמרה שרק צריך לדבר איתם, שהם פתוחים אבל זה לא נראה לי
יותר מדי ריאלי... אני אחיה בירושלים, אבוא פעם ב... אני מקווה
שאכנס מהר להריון. המשפחה של חיים ממש תומכת בנו, אבא שלו אמר
שיממן לנו טיפולי פוריות. אתה תבוא לבקר את האחיינים שלך נכון
פולי?' שאלה רחל בגרון חנוק...
-'בטח שאני אבוא... אני גם אבוא לבקר את אחותי בלי קשר
לאחיינים'
-'טוב... אתה תמיד מוזמן אתה יודע... אל תדאג אף אחד מילדיי לא
יקרא בשם אוריסטיס...', אמרה רחל וצחקה '...אתה גם לא צריך
להביא כיפה איתך הם לא עד כדי כך קיצוניים כמו שאבא אומר'.
פתחה הלנה את דלת הזכוכית של המרפסת וביקשה מאחיה שישובו לפנים
הבית. כשהתיישבו פולי ורחל ליד השולחן שאל עמיר אם שבו ממושבת
העונשין שבמרפסת, רחל השיבה לו בצחוק ציני ופולי כלל לא הגיב
לדבריו. אימם הביאה להם חתיכת עוגת גבינה משובחת ושאלה אם
מישהו מהם רוצה קפה קר או חם. דוקטור איולוס פרש משולחן
ארוחת-הערב, חלץ את סנדליו החומים והתיישב על הכורסא הנוחה שלו
בסלון. הוא הדליק את הטלוויזיה וצפה בחדשות ערב יום שישי בערוץ
שתיים, כתבה על חברי קיבוץ ממורמרים שחשים כי חייבים להם דבר
מה.
הלנה ודינה איולוס התיישבו ליד רחל וניסו לדבר איתה, פולי עזב
את השולחן והתיישב על הספה בסלון, הביא עימו את הרי והושיבה
שקטה על ברכיו, נראה שהייתה על סף הרדמות. עמיר הודיע כי הם
צריכים ללכת הביתה ולהשכיב את הרי, שאל את פולי אם הוא רוצה
טרמפ חזרה לאחוזה או שמעדיף להישאר עוד בבית. אביו הבטיח כי אם
יירצה הוא יקפיץ אותו לדירה, אך פולי סירב בנימוס כך קם מהספה
ונשרך מאחורי עמיר והלנה.
-'ביי לכולם', אמרה הלנה בחיוך גדול, נשאה את בתה הקטנה
בזרועותיה והלכה לכיוון הדלת. פולי ניגש לאחותו רחל ואמר לה
שבהזדמנות ראשונה הוא בא לבקר אותה בירושלים, לאחרי זה סגר את
דלת הכניסה אחריו ונכנס לספסל האחורי בפורד פוקוס של עמיר,
התיישב בסמוך להרמיוני שכבר נרדמה.
'לא נראה לי שקלי יותר מדי מאושרת...', פנתה ממושבה סמוך לנהג
הלנה אל אחיה במושב האחורי '...היא מנסה כבר זמן מה להביא
ילדים, היא חוששת שאולי היא עקרה... מאוד קשה לה עם זה... אם
היא לא תצליח להביא ילדים לעולם בעלה יכול להתגרש ממנה כמו
כלום, זה מותר לו לפי חוקי המונותיאיסטים'
-'לפי דעתי השם שלה הוא הסיבה היחידה שהיא לא יכולה להביא
ילדים' ענה פולי לאחותו הגדולה...
-'אל תדבר שטויות פולי... אתה צריך להתבגר כבר, אתה מתנהג כמו
ילד... חוץ מזה אבא ואימא דיברו על לקחת אותה למומחה בתחום
הפוריות בניו-יורק, על זה הם דיברו במרפסת... אבא מכיר איזה
פרופסור באוניברסיטת קולומביה שגיס שלו הוא רופא המתמחה בנושא,
הוא דיבר איתו והם יביאו את קלי אליו... הוא אמור להיות מומחה
לאיזו טכניקה חדשה של פוריות, מצא איזו דרך לפתוח את החצוצרות
או לנקות אותן... הוא רוצה לבדוק את קלי, לבחון מה בדיוק הבעיה
אצלה, אמר שאם הבעיה היא בחצוצרות, בעיה שכיחה אצל נשים, אז לא
מן הנמנע שיוכל לעזור לה להתעבר... כנראה שההורים יטוסו איתה
כבר בחודש הבא, שאבא יסיים את המבחנים ובדיקות העבודות'
-'היא לא הזכירה את זה בפניי', אמר פולי...
-'היא הייתה עצבנית על אבא עוד לפני שהגעת, אבא זרק איזו הערה
מתחכמת על יושבי העיר ירושלים, כינה אותם בעלי מנטאליות הררית
והיא קצת נעלבה... אתה מכיר את הפה הגדול שלו, הוא מרגיש שהוא
במעלה האולימפוס... תמיד יש לו מה להגיד על הכול... בדיוק
כמוך. בכל מקרה אני לא חושבת שקלי מאמינה להם, מבחינתה הם
כועסים עליה וזהו, היא שכנעה את עצמה שהיא לא רצויה בבית...
תאמין לי שזה לא נכון כי הם לא כועסים עליה בכלל'
-'אז שיגידו לה את זה'
-'הם אומרים לה את זה כל הזמן... אבל אתה גם מכיר את אחותך...
היא תמיד רצתה קצת להרגיז אותם, זוכר את האופנוען הזה עם הציור
על הגב? היא יצאה איתו רק כדי לעצבן אותם, זה מה שהיא אמרה
לי... לכולם יש בעיות פולי, השמות שלנו הם לא הסיבה לאייך
שהאישיות שלנו מתבטאת... הגיע הזמן שגם אתה תפסיק עם השטויות
שלך, השם שלך הוא לא סוף העולם... אתה סתם משתמש בו כתירוץ,
דווקא שם מתוק פולי... אז מה שלום הלית בן-ציון? אתם ממשיכים
במגע הזה ביניכם? לא הגיע הזמן שתתחיל להתקדם פולי, תתחיל
להתנהג כמו מבוגר, תמצא אהבה אמיתית, תמצא עבודה אמיתית, תפסיק
להזניח את עצמך ככה ותפסיק להטיל את האחריות על ההורים... הרי
אני לא מבינה... אין שום בעיה עם השם שלך, כל מה שאתה עושה
נובע מבחירה שלך... מילא אתה מעצבן את אבא עם שירותימוס הזה
שלך, אבל גם את אימא? לא מספיק הסידור הזה שלך עם הלית...',
קטעה עצמה לפתע הלנה כמו ניסתה לצנזר או לכלכל מחדש את מילותיה
'...חוץ מזה אתה יודע בדיוק מה אימא מרגישה בקשר לקסטור, עשה
טובה ואל תדבר עליו ככה, אל תזכיר אותו ככה בפני אימא... אל
תשתמש בו בהתנגחותך עם  אבא... אולי הוא אוהב להתנצח על כל
נושא אפשרי אבל אימא רגישה מאוד לנושא הזה... אולי היא לא
אומרת כלום אבל זה מאוד פוגע בה... אני רואה את זה עליה'.
שתק פולי במושב האחורי, לא רצה להגיב מול אחותו הגדולה, לא רצה
להתחיל גם בהתנצחות איתה. ברור שהצדק איתו, הצדק הרי
סובייקטיבי ועל כן תלוי בפרספקטיבה של כל אחד, הצדק איתו...
אבל הוא לא אותו הצדק של אחותו. עברה המכונית בכיכר ספר, ביקש
פולי מעמיר שיעצור בצד וייתן לו לרדת, אחותו אמרה שהם ייקחו
אותו הביתה אך הוא ענה שבא לו לנשום קצת אוויר, עדיף שיורידו
אותו בכיכר ככה לא יצטרכו לעשות סיבוב גדול מדי. עצר עמיר לפני
הרמזור של הכיכר, אמר פולי תודה מבוישת וקפץ מהמכונית. עמיר
המשיך בדרכו, הסתובב סביב המזרקה בכיכר ומשהיה מול פולי בצידו
השני של הכביש צפר פעמיים והניף את ידו לעומתו.

בתווך שבין גיאה לאוראנוס
חצה פולי את כיכר ספר בדרכו לרחוב בו ממוקם הבניין שלראשו, על
סף הכניסה שלו לאולימפוס יושבת המרפסת המשקיפה לנוף המפרץ.
מרפסת המחוברת לדירה שבטאבו שייכת לפרופסור אמריטוס דוד
בן-ציון אולם לפי הסידור היא ניתנה לפולי, להיות לו כאולימפוס
משלו לנוכחותו ולמחשבותיו אך אין בה מלחצות את הסייג שמעבר לו
יוצאים מגבולות התווך הרציונאלי שבין גיאה לאוראנוס. חש בנוח
על הכיסא הכחול כשם שחש נוח אביו כשישבנו שקוע בכורסא הנוחה
שלו בסלון ורגליו מורמות יחפות, חווה את הפסבדו-אולימפוס של
האינטלקט הקלאסי שלו.
קהל התחיל למלא את הבארים ובתי-הקפה שעל ציר מוריה, מכוניות
רבות נכנסו ויצאו מהרחובות הצדדיים, חיפשו אחר מקום חנייה,
הרבה רעש וצפירות, הרבה חום לבנטיני מוכר ועצבים. נערים רבים
החלו זורמים כמו יובלים רבים לנהר, מתנקזים לכיכר, מתיישבים על
ספסליהם של הגמלאים וספסלי תחנות האוטובוסים. יושבים משועממים
ומזיינים אחד לשני את המוח או שמציקים למאבטחי הבארים, נשבעים
שהם מעל גיל שמונה-עשרה רק שכחו את תעודת הזהות בבית. מסכנה
אימא שלהם, כל הזמן נשבעים בחייה. הסבב הבלתי נתפס של ספסלי
ציר מוריה, ביום מתנקזים אליהם יובלים של אנשים זקנים
ומשועממים, יושבים בניחותא ומעבירים את יומם מביטים בהמולת
הרחוב הרגועה ועם לילה, כמו סבב החיים הבלתי מתפשר, באים
הנערים ויושבים על אותם הספסלים אותם מזהמים בנוזלי אלכוהול
שונים ומשונים, בבדלי סיגריות ולעיתים סתם מתוך מצוקת השעמום
חורטים את שמותיהם או מקלסים את חבריהם. לעתים עוקרים מעט סיבי
עץ מקרשי הספסל ולעתים גם עוקרים את כל הקרש ממקומו, זורקים
אותו אל חצרות הבתים שלגבם או סתם על המדרכה שליד. ובא עם בוקר
גמלאי, מקלל את הנוער של ימינו, בגילם הוא לא התנהג ככה משכנע
את עצמו, בגילם הוא היה בדיוק כמו שרואה עצמו במחשבותיו,
בנעוריו היה זקן נינוח היושב על ספסל ציבורי המשקיף על המזרקה
בכיכר ספר. מפליא איך המוח יכול לשקר לאדם, איך הזיכרונות
נושאים בתוכם רק שקרים. המציאות האובייקטיבית נעלמת אל מול
רה-פרזנטציה עצמית ושקרית של כל אדם לעצמו, שקר או אתוס אותו
הוא מעביר ליושב לצידו וכך הלאה והלאה, כל אדם הוא סיפור
מיתולוגי בכבודו ובעצמו. כולם היו חארות בנעוריהם, נעורים הרי
משמעם להיות חרא, איך תמצא את עצמך אם לא תחפש, איך תבין מי
אתה אם לא תתנסה גם ברע?
קלי איננה תרה יותר במסדרונות מרד הנעורים שלה, קלי מיושבת, רק
שהמקום בו בחרה לשבת הוא המרד הגדול ביותר שניתן לעלות על
הדעת. בחרה באופן הכי בוגר שיש להתנער מתרבות הוריה ומצאה
שלוותה בתרבות אותה בחן אביה בקפידה כל חייו והחליט לקיים עצמו
לפיה בדיוק רק בהיפוכה. לא עשתה רחל דבר שאביה לא עשה בנעוריו,
גם הוא מחק את מסורות הוריו רק שכושל להגדיר זאת כמרד נעורים
היות ובגילו לא היה קיים המושג הזה בכלל, זאת כנראה כי הורים
לא היו לו למעשה אלא רק מחנכים קולקטיביים בקיבוץ. מעריך פולי
את רחל על מעשייה, מעריך כי הוא עוד תקוע במשובת הנעורים שלו,
עוד לא בחר לאן יכתת רגליו, כל האפשרויות פתוחות בפניו לכאורה
אלא שלמעשה הוא מתחיל להזדקן, עבר את הגבול בין נעורים לבגרות
אך עודנו מנטאלית ילד. רחל רוצה שיכירו בבחירותיה, פולי רק
רוצה שלא יעזבו אותו לנפשו, שמישהו יאיר לו את הדרך, הייה את
הקטה? היכן הוריו שיתוו לו עתיד? אינו רוצה יותר אוויר, מספיק
לו. רוצה שיבוא אביו, יעוות מולו את גבות עיניו בנופך מקובל
לרצינות גמורה ולא יחסוך בו את שבטו עד אשר יציג לפניו בנו
מתווה נהיר לעין. אך הוריו של פולי הם ליברלים, נותנים את
החופש המוחלט לצאצאיהם ללכת בדרכם, כושלים מלהבין כי פולי אינו
יודע לאן ללכת, צריך שמישהו או משהו יראה לו את הדרך כדבריו של
רוג'ר ווטרס.
נכנס פולי לרחוב בו גר כעת, נהנה מהשקט היחסי שבו זאת לעומת
שאונו של ציר מוריה הסמוך. הרחוב חשוך יחסית, שני פרוז'קטורים
לא דולקים, פה ושם איזה רכב שנהגו נוסע לאט ומחפש חניה, פה ושם
איזה זוג מבוגר היוצא מאחד הבניינים וניגש לרכבו, סיים את
ארוחת הערב המסורתית שלו אצל חברים או בני-משפחה, סיים את
פתיחת השולחן הקיצית הישראלית מסורתית. כולם לבושים בהידור, רק
פולי כהרגלו לבוש בג'ינס המיושן שלו ובטי-שירט פשוטה של
טימברלנד. באופן אירוני מתפקד פולי כשלט פרסומת לחברה
האמריקאית, הוא שילם כסף רב עבור המותג, שילם כסף בשביל לפרסם
אותם, איילו אנשי עסקים גאוניים הם, פשוט מדהים.
עבר פולי בחצר החשוכה של הבניין, ראה כתם כהה קטן על הבטון
שבכניסה לא רחוק מדלת דירתו של נתן. נזכר בילדה המסכנה אותה
אסף פצועה בזרועותיו הגואלות עם צהריי היום, השיב אותה באופן
הרואי לגיהינום שהיא חווה יומיום תחת שבטה המאיים של אימה
הצווחנית. ילדה שמבחינתה כלל אין את התפיסה של משובת הנעורים,
היא ילדה בוגרת כבר עכשיו, אין לה ברירה, אין לה הורים למשענת,
אם לא תעמוד לבדה על רגליה פשוט ישאירוה זנוחה על הקרקע עד
שתבין שאם לא תקום תרקב על האדמה כמו פגר של עכברוש.
טיפס פולי לדירתו בקומה החמישית, שקט מתוח הורגש בקומה שלוש,
לא היו צעקות מהדהדות אבל תמיד זה עלול להתפרץ, הצפייה
להתפרצות מותחת את העצבים כמעט כמו ההתפרצות עצמה... מנטאליות
לבנטינית. מאלמנט הפחד הזה צמח טרור המתאבדים האסלאמי, לא משנה
מה מחשבותיך לעולם הן לא יהיו נינוחות, תמיד משהו יטריד אותן,
תמיד יהיה האדם מתוח ומזה יבוא השיגעון. איילו חיים אלו? שאל
עצמו פולי, מסכנה הילדה הקטנה, מסכנים כל אלו שטירוף הפנאטים
של המונותיאיזם שולט על כל האספקטים השונים בחייהם. במובן הזה
מוכן להסכים פולי עם אביו זאת למרות שמשקיף אביו ממרומי
האולימפוס של כורסתו או משרדו בקומה השבע-עשרה של מגדל אשכול.
מסכים עימו פולי כי משהו דפוק אצל תרבויות ההרים אבל בניגוד
לאביו אינו סבור כי זה מקושר לקבלת השונה או האחר או שמקושר
לפתיחות או אולי ליצירתה של קווינה, זה הרבה יותר קשור למידה
של האדישות שכל אדם מוכן לקבל על עצמו, זה קשור לטואלטוס. קשור
לחסדי האל שייגרע בצרות העין של כל אדם, ייגרע את הבחינה הבלתי
מתפשרת כלפי רעיו וכל מי שסביבו, כל אחד ידאג לעצמו וכך ייטב
לכל מי שמכתת רגליו בתווך שבין גיאה לאוראנוס. כולם יעשו כראות
עיניהם, מי שרוצה להיות ציוני גאה שיהיה, יטוס מעל לבנון או
פלסטין ויכה בהם את חיתת הציונות. כך מי שחשקה נפשו להיות עבד
ליהוה שיהיה, אם התורה היא הפתרון לכל בעיותיו אז מה טוב, רק
שלא ייראה במישהו כחוטא כי רעיון החטא בכבודו ובעצמו הוא התום
לכל האדישות, הוא צרות העין של מישהו כלפי מישהו אחר וממנו בא
כל הרע של המונותיאיזם. ואם מישהו רוצה לזנות, שיזנה, רוצה
להתפרנס במתן גופו עבור ממון אז שיעשה כן, שיהיה אדיש למעשיו,
אדיש לסביבתו והכי חשוב שלא יחוש דבר כלפי מקבל השירות כי אז
זנותו תהפוך במהרה לאהבה נכזבת עם מטען נפץ רגשי.
איפה את הלית? מדוע את לא בזרועותיו של פולי, היה גואל אותך
כשם שגאל את הילדה המסכנה. אולי תבואי את ותגאלי אותו
מבדידותו, תתני לו מנפשך ורגשותייך, תתני לו לחדור אליך
באספקטים האסורים של הסידור... תחדרי את אליו, יש בפולי יותר
מאשר כלי מיוחד לחדירה פיזית.
בשנייה שפתח פולי את דלת דירתו צלצל הטלפון הסלולארי, זיהה
פולי את מספרה של הלית. עוד לפני שהדליק אור כלשהו התיישב פולי
בספה שבסלונו החשוך וענה לאהובתו הלא ממומשת. כבר מתחילת השיחה
הודיעה לו שאין לה זמן לדבר אלא רק לשאול במהרה אם הוא מוכן
להיפגש איתה מחר אחרי הצהריים, אמרה לו כי ברצונה לשוחח עימו
על נושא חשוב. פולי אמר שדווקא קיווה שתתקשר, הלית העדיפה
להתעלם מהקונוטציות היכולות להתפרש מרצון שכזה, קונוטציות
המרמזות על גלישה למה שמעבר לפיזי בלבד. הלית לא ענתה במילים
מעודדות אלא רק אמרה שתבוא בארבע אחר הצהריים, בירכה אותו
בשלום קצר ומתקתק וניתקה.
קם פולי והדליק את האור, הוא שב להתיישב על הספה והדליק את
הטלוויזיה. רמי אמור להגיע עוד מעט, מקווה פולי שיקדים, לא בא
לו להיות בגפו ברגע זה, חש כי מחשבותיו פוריות מדי מכדי לתת
להן להתנגן אך במוחו ושם ללכת לאיבוד. שמח שהלית מגיעה, כבר
יומיים לא בילה במחיצתה, לא חמד את גופה העדין וחש את חומה,
חום שהשרה בו תקווה לעתיד, תקווה לאהבה, מתפלל שתבוא ממנה
האהבה אך זה תמיד ייראה בלתי הגיוני ולא מתאים. אולי יום אחד
היא תחזיר לו חיבוק, תושיט גם היא את זרועותיה הדקיקות ותחבק
אותו חזק. אולי מחר לאחר שיסיימו את החדירה הפיזית הבנאלית
ילכו מעט לנמנם, אז יסובב הוא את גבו כלפיה והיא תרכין גופה
כלפיו, תחמוד את גבו ותאחז בו חזק, תניח את ראשה החלק על כתפו,
תיתן לשיערה הרך לגלוש על חזהו כך תעגוב אליו כפי שהוא עוגב
כלפיה.
שום דבר טוב לא הפציע על המסך, שום רעיון מרתק או עלילה מרגשת
אלא סתם תכנים בנאליים למען אנשים בנאליים, אלו שרוצים לברוח
מאלו הסובבים אותם אל החיק הרדוד של התכנים ההוליוודיים. שום
דבר טוב אין על המסך, שום סאטירה או עלילות פתלתלות מלאות
פאתוס או סימבוליזם. לפחות אם היה קצת סקס, זה גם היה לא רע,
אמנם פוליקלס עודנו רפוי מהלם חוויות הצהריים עם הדפוקה הזאת
אריאלה וביקורו האגרסיבי במעמקי הטרטרוס שלה אך עדיין גוף של
אישה ערומה מעולם לא הזיק לעלילה של שום סרט.
חשב פולי על להדליק סיגריה של גראס או לשתות מעט מהוודקה
שבפריזר אולם נמלך בדעתו, ידע כי רמי אמור להגיע עוד מעט עם
ערב רב של חומרים מועילים למוח, לכן כעת עד שיבוא תקוע פולי
חשוף וערני מול המחשבות האינסופיות שרצות במוחו ומטרידות את
מנוחתו.
העביר פולי תחנה אחר תחנה בטלוויזיה... סרטי סמנטיקה זולה
וסרטי אסונות בערוצי הסרטים, אפוסים הוליוודיים מרובי תקציבים
ובעלי רעיונות פשוטים, צריכים לפנות למכנה המשותף הנמוך ביותר,
צריכים למכור רעיונות ומוצרים אחרת לעולם לא ישיבו את ההשקעה.
הכלל הראשון והיחידי של הקפיטאליזם, את הכסף שהשקעת תחזיר
מתישהו ברווח, גם אם זה ייקח מאה שנים, אם ההשקעה לא חזרה זה
כמו שנתת את כספיך בחינם ואין דבר כזה הרי בחינם יותר.
מיליונים הושקעו בהפקה הזאת, אומנות מרהיבה של אנשי מלאכה
נהדרים שיודעים להכין תפאורה עוצרת נשימה, יודעים להביא
תסריטאים ממולחים ושחקנים שהם מותג הכול על מנת למכור כמה
שיותר כרטיסים. הערכים של האמנות מתו, אין טעם יותר ליצור רק
לשם היצירה. לזכותה, הוליווד מעולם לא התיימרה להיות משהו מלבד
תעשייה, הוליווד זה עסק פסבדו-אמנותי בהצהרתו, בזה מכיר פולי
ואת זה מעריך. לא סובל את היומרנות האירופאית המציקה, את
הסרטים המחורבנים שכמו שיורדים לנפשו של גיבור הסרט, בנוסף
מגדירים מחדש את הזמן כך שכל דקה שעוברת בעלילה לוקח חמש דקות
מסך להעבירה. ז'אק וז'ניה הפולנייה המתיימרים לייצג אמנות אבל
האמנות היא חסרת תועלת, לא נותנת דבר לאלו התרים אומללים בתווך
שבין גיאה לאוראנוס, לא נותנת מטעם האמברוזיה של שוכני
האולימפוס אלא רק מעיקה על נפש האדם האומללה, נפש הרוצה בריחה
ותו לא. עדיפה הוליווד על כל סרט יהיר של אמן אירופי זה או אחר
המטיף את ערכי השמאל המסורתיים ומתכחש למעשיו כעבודה נקייה
למען פרנסתו, מתבייש בה כי מעיד מראשיתו כי בעשיית כסף יש טעם
לפגם ועל כן יוצק תכנים מעיקים של אמנות הכול למען הסתרת תאוות
הבצע שלו. עדיפה הוליווד כי מוצר נמכר בכסף ומי שרוצה שיצרך,
אין את הכפייה החברתית או ההכרח כי אמנות מייצגת את התרבות.
אין את הבוז הנוראי של האמן האירופאי לכל מה ששונה מתפיסת
עולמי הקיצונית, את החולניות הנוראית של המעורבות החברתית
הפולשת לתחומו המקודש של טואלטוס אל האדישות.
תכני הטלוויזיה משמימים כמו מוחו הנקי של פולי, חש כי מוחו כעת
הוא תחנת רכבת עמוסה לעייפה התקועה בשום מקום, תקועה בלב מדבר.
מיליוני מחשבות רצות מצד לצד, המולה נוראית, שום שקט, הכול
כועס ועצבני, אין יכולת לברוח. היכן רמי לכל הרוחות, היכן
החומרים המטשטשים? המחשבה על האמן האירופאי הרגיזה אותו,
כקיבוצניק לשעבר הוא יודע כעת כי אין יותר רע מאשר תפיסה
חברתית קולקטיבית, אין יותר רע מסולידאריות של אנשים המנסים
יחדיו ליצור גוף-על אחיד, תרבות-גג קולקטיבית. בגוף זה אין
מקום לאינדיבידואל, אין מקום לשונה או מקום ליצירתיות, כולם
כשורה אחת מקופחת מול אויב ערטילאי אותו אנשים ארטיסטים בשמאל
האירופאי משמרים על מנת ליצור אווירה של איום. אווירה שתצדיק
את שימור הגוף המאוחד תחת המניפולציות שלהם, לשמר את
היודו-נאציזם הישראלי והאימפריאליזם האמריקאי כתשובה הניצחת של
אירופה להיסטוריה העקובה מדם של היבשת המקוללת הזאת.
מדהים את פולי כמה מזכירות המתודות של האמנים האירופאים
המרקסיסטים את המתודות של הפשיזם, כמה זהות התפיסות האירופאיות
האלו זו לזו. מדהים כמה אנשים הרגו ונהרגו בעוון מגוון
האידיאות האירופאיות האלו - הנאציזם, המרקסיזם, האנרכיזם,
האיסלמיות הפנאטית, האינקוויזיציה, המיתולוגיה, הדמוקרטיה,
הברבריזם כולם מקורם בראשים החולים של תושבי היבשת המטיפה הזו
וכולם עוד קיימים בעולמינו עם כל אפס אירופאי שרואה עצמו כבעל
פריבילגיות כי הצדק איתו כי צלמו מספיק לבן על מנת להראות טוב
במראה. כל-כך הרבה אידיאות באירופה, כל-כך הרבה אידיאות בעולם,
יותר אידיאות שראוי להרוג ולמות למענן מאשר אנשים המהלכים
בתווך שבין גיאה לאוראנוס. לא מבין פולי איך האנושות עדיין
קיימת אם כל-כך הרבה שפטים נעשו כי אנשים האמינו באמת ובתמים
בצדקת דרך כלשהי או אחרת שלהם היא הייתה עולם ומלואו, הכול
כאמור עד המהפכה הרעיונית הבאה. האדישות, האידיאה הזו שתחת
חסותו של טואלטוס היא האידיאה היחידה בהיסטוריה שעוד אף אחד לא
הרג ואף אחד לא נהרג למענה, הגדולה שבה היא בשלילתה את הטעמים
והסיבות לבצע את אלו הדברים הנוראיים, האדישות היא ההגדרה
המדויקת ביותר של רעיון השלום. איש אדיש לא יהרוג אף אחד,
האדישות לא מעוררת להט פוליטי כלשהו אלא רק ניתוק נהדר
מהקולקטיב, אותו רעה חולה המבטלת את הפרט בפני עוצמתו של עקרון
השורות-שורות הצועדות מתוחות גב ברחובות, דגל אחד להם ולמענו
יהרגו וייהרגו כי רעיון זה או אחר בראשם החולה וצדק הוא אפס
לעומת הצורך להרוג. אין צבא לאדישות כשם שלא היה ולא יהיה צבא
לטואליטוס, בפסיביות הוא ינצח, באדישותו יפיל את שורותיהם של
יושבי האולימפוס כי אין דבר החזק בעולם מחוסר העניין ומסיגרית
המריחואנה שבידו ואותם אלים שלעזרתו היושבים במאורותיהם בגבעות
מנשה, מעשנים את תודעתם לדעת, הנוף הוא יפה עד שזה מכאיב
לעיניים. ה
טלוויזיה הריקנית הזאת, אין בה טעם כעת כשם שמעולם לא היה בה
כל טעם, אולי יהיה פרק של סיינפלד או משפחת סימפסון, משהו או
מישהו להעביר איתו איזו חצי שעה מהנה של בריחה לא רעה
מהמציאות, תוכן כלשהו שיפעיל מעט את בלוטות הצחוק המתגלגל.
מוכן פולי אף להתפשר על סתם איזו קומדיה עלובה, סתם משהו קליל
שישרוף חצי שעה מדכאת של צלילות מוחית ובדידות. החיים המשמימים
בתווך הזה שבין גיאה לאוראנוס, החיים שהם כלום מעבר לתנועה
אינרטיבית אינסופית המתרחשת במיליארדי גושי בשר סתמיים ומסכנים
שלא מוצאים את ימינם ושמאלם על גבי אותו קרום קטן נפח בין
האדמה לשמיים.
אלוהים אדירים שרמי כבר יגיע, פולי חש כי הוא עומד להתחרפן
לחלוטין. עצביו מרוטים ושריריו רוטטים כמו שלא רטטו זמן רב, יש
בו מתח, יותר מדי התנסויות בימים האחרונים, יותר מדי פעולות
ואינטראקציה. הלית אהובתו הלא ממומשת על ראשו, כמה לאהבתה אך
יודע כי זה לעולם לא יקרה. הטואלטה היא רק שורות מחוקות וחצאי
משפטים, היא לא הולכת לשום מקום כך משליכה במישרין גם על
הפוליאדה. ואריאלה... בכלל היא משגעת את פולי, זאת עם הישבן
המדמם הוציאה ממנו שדים שכבר זמן רב היו קבורים במעמקי ארובוס
של נפשו. קליטמנסטרה האומללה, הלנה המוצלחת, דוקטור איולוס שלא
ניתן לכופפו, רמי שמרגיש מצוין אך לא זז מטר ועל כל סטייה מאבד
את שלוות רוחו ומתעצבן, חש למעשה חרא כל חייו רק משקר לעצמו עם
תחושות רגעיות של מצוינות. פרס שפעם היה החבר הטוב ביותר אך
כעת לא רואה אותו פולי יותר כי האינרציה הובילה כל אחד מהם
לכיוון אחר, זהה בבדידותו אך במקום שיהיו לבדם יחדיו כעת כל
אחד מהם בודד רק לעצמו. והילדה המסכנה הזאת, אלוהים אדירים
הילדה הזאת... שוכבת מדממת על הארץ, מניעה את גפה השמאלית כמו
הייתה צפרדע פצועה, נועצת מבט ממוקד בפולי וזוחלת לקראתו
באיטיות מצפה ממנו שיביא את גאולתה, אוי... כמה שהיא טועה...
מפולי לעולם לא תבוא הישועה.
יותר מדי יש כעת על פולי, יותר מדי גחמות של יותר מדי אנשים
שכל אחד אמנם נותן לו דבר מה אך חש פולי כי אינו מסופק, עדיין
חש בדידות נוראית והרגשה מחורבנת של סתם אדם התר חסר כיוון
בישימון ענק ורוחש, כאיש החש צמא נוראי אך שכח את התועלת
בלשתות. ישימון ענקי בו תנועה ערה של תחנת רכבת, שם עוברים
ושבים אותם עוברים ושבים, אלו הלוקחים חלק כלשהו בחייו באים
והולכים והולכים ובאים אבל לא נשארים, כל אחד מהם הוא אפיזודה
חולפת לדידו של פולי, כל אחד חווה את התחנה הזאת, תחנת הישימון
הרוחנית שלו כסיוט שהוא אך ורק שלו. חסרי מנוחה כולם, תרים לכל
כיוון אפשרי אך אין יציאה מהישימון הזה, יש אולי מנוחה קצרה בה
מרגישים מצוין... איפה רמי לכל הרוחות? שיביא כבר משהו שיניח
את דעתו של פולי.
סופסוף דפיקות בדלת, קופץ פולי חסר המנוחה במהירות מהספה וניגש
אל הדלת כך פותח אותה בשמחה לרווחה. רמי עומד על המפתן, שואל
את פולי אם מרגיש הוא מצוין, מוסיף ואומר שירגיש עוד מעט הרבה
יותר מצוין.
'הבאת משהו לעשן?' שאל פולי, -'הבאתי חומר איכותי אחי... ערב
שבת נפל עלינו לטובה ואנחנו צריכים להרגיש מצוין לא?'
יצאו רמי ופולי למרפסת הדירה, התיישב רמי על כיסא הבריכה הנוח.
פולי הביא לעצמו כיסא מתוך הדירה, כיסא זקוף הרבה יותר שבישיבה
עליו לא ניתן להתרווח ולהביט על הנוף באופן המיטבי אבל מה זה
משנה? העיקר שרמי מרגיש מצוין.
'אמרתי לבנות שניפגש איתן עוד חצי שעה בפאב הבלייק, אז נשב
איזה חמישים דקות עכשיו, נרגיש מצוין ואחר כך תלך ותתלבש...
הלילה אני הולך לזיין את דנה הזאת גם אם זה יעלה לי בזוג
אשכים, כבר לא אכפת לי אחי, אני חייב לזיין אותה... מקווה שגם
אתה סופסוף תזיין...'
-'זיינתי היום כבר רמי...', קטע פולי את המלל השוטף של הזה
שמרגיש כל הזמן מצוין, שהקשיב לו במקביל לשאיפה בריאה מהבאנג
'...זוכר אותה, קוראים לה אריאלה ואתה הזה שהכרת לי אותה'
-'אה... כן, איך היה באמת ביניכם, יש לי הרגשה שהיא נמרה לא
קטנה במיטה... אה אחי... נהנתה?'
-'היא דפוקה על כל הראש אחי, אני נשבע לך בחיים שלי לא ראיתי
כאלו אנרגיות... לא אנרגיות, איני יודע איך להגדיר את זה, אולי
סתם מוח חולני של אישה שאין לה רגש בגרוש... אתה מבין שהיא
ניסתה לאנוס אותי'
-'אל תדבר שטויות פולי... מה זאת אומרת ניסתה לאנוס אותך?'
-'היא השתמשה בכוח, קראה לי כלב... בוא הנה היא דפוקה לגמרי'
-'אז מה עשית איתה?' שאל רמי בסקרנות...
-'חטפתי את העצבים שלי והכנסתי לה באבי אביה. תשמע... ברגע
שהיא התייחסה אליי כמו אל זונה הייתי חייב לעשות משהו, אחרת
אני באמת אהיה זונה. כל הרציונאל שלי לכך שאני לא זונה הוא
שהשליטה נמצאת בידיים שלי, אתה מבין? אני הזה שחודר ...אם
השליטה לא נמצאת בידיים שלי אז האקט המתרחש הוא אקט של זנות.
אז הייתי חייב לתקוף אותה, תפסתי אותה והפכתי אותה ותקעתי אותה
הכי חזק שיכולתי, תקעתי לה בטרטרוס רק כדי שיכאב לה, רק כדי
שאני אחוש שהשליטה היא שלי ולא להפך, אם היא לא הכלבה שלי זה
אומר במיידי שאני הכלב שלה ואחי... אני לא מוכן להיות הכלב
שלה'
-'אז זיינת אותה בתחת, ביג-דיל, אפשר לחשוב מה קרה'
-'זה לא הכי גרוע אחי, הכי גרוע שהכלבה פשוט אהבה את זה, בחיים
שלי לא ראיתי אישה שמקבלת אורגזמה בפי-הטבעת שלה. אני נשבע
לך... היא כל-כך התלהבה שלא נראה לי שאי פעם אני אוכל להוריד
אותה ממני... זה לא האקט עצמו תבין... היא גמרה במוח שלה, היא
כל הזמן חזרה על זה שהיא זקוקה לתחושה כלשהי וזה מה שגרם לה
להרגיש.... תחשוב באיזו רמה של אדישות היא נמצאת, תחשוב מה זה?
היא מטורללת לגמרי'
-'בוא הנה אחי... אני לא מאמין שנתתי לך אותה... אחת כזאת זה
החלום שלי', אמר רמי וחייך.
-'אז קח אותה, אני לא רוצה לראות אותה שוב בחיים שלי... עזוב
את הסקס, הבריאות הנפשית שלי כאן בסכנה... זה פשוט להתעסק עם
משוגעת, זה ממש לא מתאים לי אתה יודע... זה לא גורם לי להרגיש
מצוין'.
החזיק פולי את הבאנג, מקטרת מאולתרת בצלמו של הומר סימפסון
שמאפו יוצאת זרנוקית קטנה ממנה שואפים את העשן. 'אני לא מבין
רמי, איך אתה כל-כך חרמן? הרי יש לך שלוש תומכות, זאת אומרת כל
יום אתה מקיים מגע מיני לכל הפחות פעם אחת... איך אתה בכלל
מצליח לזוז, יש לך און מיני של סטיר?'
-'תראה אחי... תמיד אתה אומר דברים בשביל להישמע חכם הא?
...אין לי מושג מה זה סטיר אבל לא נורא... התומכות שלי זה
ביזנס, אני בא, נותן להן הרבה תשומת לב במשחק מקדים, בסוף חודר
ומוודא שהן יגיעו לאורגזמה. הכי חשוב זה לא לגמור לפניהן, גמרת
לפני שהיא גמרה אז לא תמצא את תעצומות הנפש להוביל אותה
לאורגזמה באותו האקט, קשה לפעול שאין לך מינימום תשוקה ואז היא
הולכת עם תחושה שהיא לא קיבלה תמורה לכספה וזו הפשלה הכי גרועה
בביזנס. אבל איתן זה רמאות, זה לא מין שאני נהנה ממנו... למרות
שכמה כבר אני סובל תכלס? אני משקיע חצי שעה עד שעה של עבודה
ליום, סוגר יותר מעשר-אלף לחודש, מה רע לי? אבל עדיין זאת
עבודה. אני לא חושב על עצמי בכלל, אני לא נותן להן לרדת לי
למשל או ליזום משהו. הן באות, שוכבות על הגב ואני עושה את כל
העבודה... ככה הסידור וזה בסדר גמור מבחינתי, העבודה שלי היא
להעניק להן תענוג מיני, לא לקבל מהן חלילה משהו. אם הן יענגו
אותי אני עלול לגמור ואז אחי... הפשלה הכי גרועה. אבל עם
דנה... אחי... אני הולך להוציא ממנה את כל החסכים שיש לי, אני
הולך לשכב על הגב והיא הולכת ללקק כל סנטימטר בגופי עם לשונה,
אני נשבע לך... אני לא אזוז מטר למענה... היא הולכת לגרום לי
להרגיש מצוין... אני הולך לגמור בזמן שאני ארצה, אני לא מתכוון
להתאפק... גם אם באותו הזמן הרקולס תקוע לה עמוק בגרון, מצידי
שתיחנק... אני חייב איזשהו מגע כזה, כבר די הרבה זמן לא היה לי
את זה. תשמע פולי... אתה אמנם יותר ותיק בביזנס אבל נראה לי
שאני קצת יותר מקצוען ממך, אתה נופל לכל מיני מלכודות מיותרות
כמו זה שאתה חושב שאתה מאוהב בהלית, זה סתם מסבך הכול'
-'הלית זה משהו אחר לחלוטין...', ענה מעט נזעם פולי לקטרוגי
חברו '...היא לא התומכת שלי במובן המקובל, יש פה רעיון אחר
לגמרי, אני יותר סרוגייט מאשר נותן שירות מיני גרידא'
-'זה בולשיט ואתה יודע את זה, פולי, אמנם אני לקחתי מהיחסים
שלך עם הלית את הרעיון למצוא בחורות מבוגרות ולהזדיין איתן
עבור כסף, זה אני יכול לנקוף לזכותך, אבל אין באמת הבדל
בינינו... בין מה שאנחנו עושים... שנינו זונות במובן
האובייקטיבי של המילה רק שאני לא רואה שום רע בזה, אני שלם עם
זה ולכן יותר קל לי. נראה לי שהרגשות שלך כלפי הלית נובעים
מרציונאליזציה שאתה עושה ליחסים ביניכם... אתה מתאהב בה אך ורק
על מנת שיהיה לך איזשהו משהו להתלות עליו... כלומר... האהבה
שלך כלפיה לכאורה היא בעצם הסיבה מדוע לא ניתן להגדיר את
היחסים ביניכם כזנות באופן מובהק, עצם זה שיש רגש מבחינתך מונע
מהאקט להיות אקט של זנות. אבל זה באמת בולשיט, צר לי לומר לך,
אני חושב שאתה מודע לזה היטב... כל פעם שאתה חושב אם זה באמת
יכול לקרות ביניכם... אם באמת אתם יכולים להיות זוג גם
במציאות, אתה נוכח שזה חסר סיכוי... נכון? אתה לא רואה את זה
קורה, כי זה לא יקרה ואם זה יקרה זה יהיה הדבר הגרוע ביותר
שיכול לקרות לך וגם לה. אם איכשהו היא תעזוב את בעלה, את
מעמדה, ילדיה, בטחונה הכלכלי ועוד כל זה רק למענך, אתה יודע
שתוך יום יימאס לך ממנה. אתה אמרת את זה פעם... אין דבר יותר
רע מהמציאות, מה שהתגשם הוא חסר ערך, לא? תהיו ביחד ומיד היא
תהיה חסרת ערך עבורך, אתה משתוקק אליה עכשיו רק כי אין לך
סיכוי להשיג אותה. תשמע, חבר... אין כל רע בהשתוקקות... אני
מניח כי התשוקה הזאת משפרת או מפלפלת את האקט לשניכם וזה נפלא,
אבל תזהר מאוד לא לעשות דבר מה שיסכן את זה... תיזהר לא
להתפתות לממש את מה שאתה חושק בו כי ההתממשות משמעה הסוף לכל
מה שטוב ביניכם. בסוף גם תישאר לבד וגם יהיה עליך למצוא עבודה
רצינית או לשוב לבית הוריך, אתה לא רוצה את זה נכון אחי? אני
מציע שתשאיר את החיים המשותפים עם הלית לפנטזיות, תמצא בחורה
שתהיה איתך לא בעוון סידור כלשהו, תמצא אהבה... דנה אומרת
שדפנה היא באמת חמודה, אחי... תלך עליה בלי היסוס, תעוט עליה
כמו נמר, אני לא רוצה לשמוע מילה אחת על הלית מעכשיו, רק איך
אנחנו הולכים לעשות שתי בנות בגילנו וברמתנו רק למען
תענוגותינו. את העבודה נשאיר לאמצע השבוע... היום יום שישי,
מחר שבת מחר שבת, שבת של גניחה... אהההה', גנח רמי המעט דלוק,
הפנה מבטו כלפי פולי וחייך.
'אחי...', שם ידו פולי על כתפו של רמי ואמר '...אני באמת שמח
שבאת, הרגשתי די חרא קודם... זה לא רק החומרים מדברים למרות
שהם נהדרים, אני חש תחושה של אופוריה כזאת... אבל זה בעיקר
חברתך, אני מוקיר את חברתך, אנחנו חברים כבר עשרים שנה ועוד לא
אמרתי לך פעם אחת בכנות שאני אוהב אותך... באמת ובתמים אוהב
אותך'
-'אני גם אוהב אותך פולי...', שם רמי את ידו שלו על כתפו של
פולי '...אתה אומר לי את זה בכל פעם שהחומר עולה לך לראש...
אני מקווה שפעם שתהייה צלול תגיד לי את זה... אז אני באמת אהיה
מאושר'
-'אבל אתה יודע שאני מתכוון לזה רמי, זה שאני קצת מסטול רק
אומר שאני מספיק בטוח לבטא את רגשותיי, אני אוהב אותך גם שאני
צלול רק אז הרבה יותר קשה לי להגיד את זה... בכלל אני לא ממש
מסטול, אתה בקושי נותן לי לשאוף... השתלטת על הומר סימפסון יא
מניאק תביא גם לי קצת, אני מסתמם רק מנשיפות שלך...'
צלצול הטלפון הסלולארי של רמי קטע את השיחה ביניהם, וכשענה רמי
השתלט סופסוף פולי על הומר סימפסון ושאף שאיפה הגונה לריאותיו.
מהצד השני של הקו שאלה אותו דנה מדוע הוא ופולי מבריזים להן,
אמרה שיגיעו עכשיו אחרת הן הולכות, הן מחכות כבר עשרים דקות
מחוץ לפאב. רמי המליץ שייכנסו פנימה ויתחילו לשתות, הוא ופולי
יגיעו תוך שתי דקות.
כיבה רמי את הגחלים שבראשו של הומר סימפסון, התלבש פולי בחופזה
ויחדיו הם הלכו מתנדנדים אל פאב הבלייק הממוקם לא רחוק מהדירה,
שם עינוגי המין העתידיים שלהם לתקוותם יושבות לא מרוצות
וממתינות. זיון לא מובטח להם הלילה, זה ההבדל המובהק ביותר
לעומת הסידורים השונים של שניהם. אין עסקים, כל אחד מהם צריך
לשלוף את תפריו ולנעוץ אותם עמוק בבשרן הרך של הבנות, אחרת לא
יאכלו הלילה, יישארו רעבים ובודדים, עבדים רק לעינוגים שעליהם
לתת ומהם סיפוק מוגבל. מוגבל רמי לכל הפחות, מבחינתו של פולי
אין את המתודות או הנהלים האלו, מבחינתו הוא ראוי גם כן לסיפוק
וקבלה מהצד השני כי נשיקה מהלית היא עינוג עילאי ובכלל, היא
מעניקה לו מזמנה, מעניקה לו את נוכחותה ואין עינוג הגדול מזה
בעולם, אין נפלא מזה מבחינתו. בתווך המזוויע הזה שבין גיאה
לאוראנוס הלית היא עלייתו של פולי השמיימה.

במעלה גבעות מנשה                    
יצאו פולי ורמי מדלת הדירה בקומה החמישית, ירדו מתנדנדים
במדרגות החשוכות של הבניין. רצה רמי להדליק את האור אך פולי
סירב, אמר שיש מספיק אור מהפרוז'קטורים ברחוב ואין לו שום רצון
להעיר את נתן או את הכימיירה הזאת מקומה שלוש. איים על רמי שאם
ידליק את האור ויפריע למנוחתה, ילדה קטנה תישרט עמוק בנפשה וזה
יהיה על מצפונו. צחק רמי לעומתו וענה כי בישראל כל הילדות
הקטנות נשרטות, הוא לא לוקח אחריות על כך, השריטה מקורה מחברה
שורטת בהגדרתה אז מה בדיוק מצפים ממנו.
'הכול רע פולי, ישראל זאת מדינה שלא משנה מה הכול יהיה בה
רע...', אחז בידו הימנית רמי המתנדנד את כתפו היציבה של פולי
תוך כדי הירידה במדרגות ובמקביל לדיבור נופף בכוח את ידו
השמאלית '...אנחנו באים מקיבוץ, יושבים מוגנים במעלה גבעות
מנשה ובעיקר מרגישים טוב עם עצמנו כי אנחנו לא דומים
בהתנהגותנו ובמעשינו לאף אחד מאלו שהובאו למדינה בכוח החל
משנות החמישים. יש לך מושג מה קורה בשאר המדינה פולי? בשכונות
של האתיופיים, הקווקאזיים, הבוכרים, המרוקאים, הכורדים,
הערבים? יש לך מושג? נראה לך שגם יותר טוב אצל אלו החזקים
לכאורה? ...הילדות עם החסכים של רמת אביב גימל או דניה שחוץ
מלעשות מחייהן טלנובלה רווית סקס ויצרים לא עושות דבר? אתה
מבין בכלל מה הולך עם אנשים? כמה מין ואונס, כמה כפייה ואיומים
התאגדו כאן... איילו תרבויות הגיעו לכאן, כל אחת יותר
פרימיטיבית מהשנייה, יותר מושחתת מהשנייה ומי שלא פרימיטיבי
אימץ את כל מה שרע בתרבות המערבית, את חיי אופרות הסבון.
הכימיירה הזאת שלך מכה את הילדה ואביה בטח אונס אותה, מה אתה
חושב קורה שם, מה אתה חושב שקורה בכל בית במדינה הזאת שלך? שלך
פולי... שלך... לא שלי, אני התנערתי ממנה כבר ממזמן... מדינה
מסריחה. אבל... נשבע לך אחי... לא הייתי מחליף את סדום ועמורה
הזאת שהיא הארץ שלך בכלום, הדבר היחידי שאני אוהב במדינה
הדפוקה הזאת שלך זה שכולם בה שרוטים, לכל אחד צלקות נפשיות כה
עמוקות שכל אחד רק חושב על איך להגשים את חשקיו הקדמוניים
ביותר'
פולי לא הקשיב לדיבורי רעו היות וכשרמי הדלוק מתלבש על איזו
נקודה הוא ממשיך לזיין את השכל עוד ועוד כך שוכח את הקונטקסט
בו נאמרה ההערה הראשונית וזורם עם רעיונותיו לתפיסות הקדמוניות
ביותר שלו עצמו. אילו זה היה חד פעמי מילא אך ככה זה תמיד, ככה
זה מוחו של רמי במיוחד כשיש משהו שמטשטש או מבהיר את מחשבותיו.
לרוב עונה לו פולי כי אין זה ממש משנה, אם אי אפשר לתקן אז
פשוט לזרום אם זה, לרדת משדות המרעה של המוסר הנוראי של גבעות
מנשה ולהצטרף לאורגיה הלוונטינית הזאת הנקראת מדינת ישראל. עתה
לא היה בכוחו של פולי לענות, פחות מדי היטשטש שם במרפסת עם רמי
שהשתלט על הומר סימפסון, מחשבות מעט עצובות מעיקות על ראשו,
מתח מצטבר בו, מתח נבנה לבנה אחר לבנה כך נסגר הוא בתוך חומות
של מחשבות להן לא מוצא פיתרון מניח על הדעת.
בקומת הקרקע שומע פולי תחונה מעבר לדלתו של נתן הזקן, רואה
בחריץ שבין מפתן הדלת לרצפה כי אור נדלק בתוך הבית, הוא תופס
בחוזקה בכתפו של רמי ויחדיו הם מתחילים לרוץ לכיוון הרחוב.
'מה אתה מפחד מהזקן הזה?' שאל רמי את פולי...
-'אני לא מפחד ממנו, סתם אין לי כוח לזיוני השכל שלו. הוא אמר
שיתבע אותי אתה מבין... אמר שהוא מכיר איזה שוטר שיטפל בי אם
אני לא אשלם. אמרתי לו שיביא משטרה בכיף אבל לך תדע במדינה
הזאת, אולי באמת הוא מכיר איזה שוטר שיבוא וירביץ לי... אתה
יודע כמה המדינה הזאת דפוקה'
-'תגיד לו פעם הבאה שהוא מאיים עליך שיתכונן לאיזה לילה אחד בו
תבוא אליו שהוא ישן ותדקור אותו. זה ישגע אותו לחלוטין נשבע
לך... נראה לי שזה רעיון שלי, אני לא זוכר איפה קלטתי את זה...
נראה לי שבאמת אני חשבתי על זה... אני גאון, תחשוב מה... תתקוף
אותו כשהוא ישן, אין דבר יותר מטריף מזה...'
-'זה לא אתה המצאת, רמי... זה ממלכוד עשרים ושתיים, זה מה
ששיגע את ג'ו הרעב... בכלל אתה המצאת משהו אי פעם יא מסטול?'
-'חבל... הייתי בטוח שהנה משהו שהוא סופסוף שלי... לא נורא בכל
מקרה לא הייתי עושה עם זה כלום', אמר רמי והתפקע מצחוק שמקורו
אינו ברור, הוא צחק וצחק לאורך כל הרחוב, משך את עיניהם של
עוברי ושבי הלילה, אלו שכרגע החנו את רכבם והם בדרכם לפאב זה
או אחר, בית-קפה זה או אחר, להשיג הרגשה זהה לזו של רמי על מנת
לחוש מצוין גם אם זה לכמה רגעים בודדים בחיי הישימון שלהם.
לא בדיוק סוף שבוע של פורענות כי אם סוף שבוע שגרתי של אלכוהול
וסמים האמורים ליצור תוחלת כלשהו לאותו כסף מסריח שבזיעת אפיו
של כל אדם ואדם נאסף גרוש אחר גרוש במהלך ימי החול. חש פולי
ריקנות נוראית כאשר רעו רמי עקוד אליו אחוז טרוף ותזזית,
לעיתים שר בקול ולעתים צוחק כמו על סף היסטריה ופולי המסכן,
שמסומם פחות ממנו ולכן הוא לו כעוגן כעת, אמור לכלכל את צעדיהם
נבונה, להימנע מרכב עובר זה או אחר, מערס עובר זה או אחר
המקטרג אותם כביטוי המיידי ביותר לחברה הישראלית שמסביב על
ערכי ההתערבות וההקנטות הבלתי נמנעים של יושביה הנוראיים.
התערבויות שהן אלו שבסופו של דבר יוצרות את אותן שריטות מרובות
בראשי יושביה, אותו חום נבזי ונוראי שמאוזכר ללא סוף בחיבה
יהירה בפי כל ישראלי סטנדרטי גאה.
ציר מוריה זועק אל אוזניו של פולי על שאונו הבלתי נגמר, כיסו
של רמי זועק אליו עם צלצול מתמשך הבוקע בקולי קולות צורמים
מהמכשיר הקטן היושב בכיסו. אלפי פנסים מנצנצים, מיליוני,
מיליארדי מקטעי אור הבאים ושבים, הנזרקים לכאן ולכאן, ניתזים,
מכים בעיניו הרגישות של פולי. רכבים חולפים ושבים, אורות
כחולים, צהובים, ירוקים, לבנים, אורות שחורים מנצנצים, מיליוני
אנשים רעים בוהים, מיליארדי אנשים בוהים מריעים וצורחים,
צפירות עד אין קץ, צלצולים מוכרים וזרים, קולות על גבי קולות
נערמים ואין מזור ואין בריחה וכשאדם מרגיש חרא אם לא ישאף
מספיק, המעט שבו יעצים את תחושותיו פי כמה וכמה עד שיחוש חשק
עז לנפץ את ראשו הכבד על הארץ, רק אז יבוא הס מיוחל והכול יעלם
מחושיו. הצטער פולי המסוחרר על שלא שאף עוד מיליון שאיפות
מהזרנוק שיוצא מחוטמו של הומר סימפסון, הוא תפס את רמי ויחדיו
התיישבו על ספסל המביט על המזרקה של כיכר ספר, בסמוך לחבורה של
חמש נערות צעירות שנמלטו מהם בבהלה.
פאב הבלייק נמצא מעבר לכביש אולם הדרך חסומה במיליוני מכוניות
הנוסעות במהירויות שאינן נתפסות במוחו של פולי ועל כן הסיכון
רב על התועלת אם ינסו הרעים לחצות את נהר האכארון הוא ציר
מוריה של שישי בערב. רמי סובב את ראשו מפולי והקיא את ארוחת
הערב הבודדה והמסורתית שלו, חתיכות מסריחות ודביקות של פסטה
ורסק עגבניות נשפכו על צידו השמאלי של הספסל. הקיא רמי את אותה
סעודה שעורך בגפו וממנה נהנה ביום השישי כשם שנהנה ממנה בכל
יום אחר בשבוע. מנותק רמי ממשפחתו שנותרה בקיבוץ, תא יחיד
במינו שכיום כולל רק את אימו שנותרה בגפה לאחר שיבת האב לחיק
האל המונותיאיסטי ועזיבתו את אשתו ובנה יחידה למען משפחה יותר
לגיטימית בעיני האל באיזו התנחלות בהר חברון. כפי שסיפר פעם
לפולי מעדיף רמי להיות בגפו לנצח זאת על פני לשוב עוד פעם
לקיבוץ ולראות את אימו קמלה מול עיניו, מוציאה את עלבונה עליו,
מטיחה בו כי בעוונו בעלה עזב היות והוא עשה את הרע בעיני האל
הדפקטי הזה שבשמיים.
בחורה מתנדנדת עברה בסמוך אל הספסל נתמכת בידיו החסונות של
בן-זוגה, בחורה שלבטח גם היא לא בחלה ממגוון החומרים המתגלגלים
כעת בערב הקיצי הזה של חיפה בסופשבוע, חומרים שמטרתם הנהדרת
היא להעיף את תודעת המציאות האובייקטיבית מראשיהם החולים של
בני עם ישראל, גם אם זה לכמה דקות מוגבלות ובעוונם הקימה בבוקר
היא סיוט מזוויע של כאב ראש ובחילה. הבחורה הריחה את הפסטה
המעוכלת בחציה של רמי, הרימה מעט את ראשה מעלה בבחילה ושמטה
אותו לקרקע, הקיאה גם היא, נוזלים מרובים נשטפו מפיה כמו
שמישהו פתח זרנוק מים אגרסיבי במיוחד מקיבתה. נוזלים כה רבים
הקיאה עד שהתאגדו הם לכדי זרם מהיר שניגר לתוך פתח ביוב שבצד
הכביש. חברה אחזה בידו האחת במותניה, בידו השנייה אסף את שיערה
השחור החלק והביט כלפי פולי בבוז. הביט בו פולי ואמר לו כי
לדעתו הוא האדם המאושר בתבל, הנה הוא תומך באהובתו בעת מצוקתה
ופולי מה יש לו? רק לתמוך בחברו האפלטוני שאינו נותן לו דבר,
אפילו טשטוש הגון לחולי מחשבותיו כשל מלתת לו הערב.
בן-זונה רמי, קילל פולי את חברו, נמצא כעת במעלה גבעות מנשה,
בשיא אדישותו המופלאה תחת כנפיו וחסותו של טואלטוס, משאיר את
פולי במציאות האובייקטיבית הנוראית הזאת להתנצל על התנהגותו
ולאחוז בגופו שנשמט אל תחתית הספסל. מבטיח פולי לעצמו כי
משישוב רמי מהגבעות ינזוף בו קשות ויכה לו נמרצות בהרגשה
המצוינת שכל עת אופפת לא אופפת את ראשו.
דמות ערפילית התקרבה אל הצמד שעל הספסל מול המזרקה, רכנה לעבר
אוזנו הימנית של רמי וצעקה בזעם כי היא עפה הביתה, לא מספיק
שחיכתה כמו מטומטמת כמעט שעה בסוף הוא מגיע מסטול. 'תתבייש גם
אתה פולי... רציתי להכיר לך את חברה שלי אבל לא מגיע לכם, זוג
קיבוצניקים מסוממים שכמוכם, אני לא מאמינה שבכלל הסכמתי לצאת
איתו שוב... הבנאדם לא רק שהוא זונה הוא גם חתיכת בן-זונה'
התנצל פולי בפני דנה, התנצל בשמו ובשם חברו שכנראה הגזים מעט
עם שאיפותיו...
-'אני יותר מדי שאפתן', בקע קול איטי מפיו השמוט של רמי
ולאחריה התפקע לפתע שוב בבת קול מהדהדת ומפתיעה שהקפיצה הן את
פולי והן את דנה ממקומם.
'הוא לא מבין שאני די מחבבת אותו...' אמרה דנה לפולי '...מחבבת
אותו למרות השטויות שלו. הוא סיפר לי בגאווה שהוא זונה,
כאילו... תעשה את זה אם אתה אוהב את זה, רק אל תהייה גאה בזה,
אל תספר לי את זה בפגישה הראשונה בינינו. מה הוא רוצה? לדחות
אותי מההתחלה? אני לא מבינה אותו... ממש לא מבינה'
-'דנה... אני יכול להבטיח לך שהוא בחור נהדר, אני לא ממש מכיר
אותך אבל אני כן מכיר אותו והוא באמת איש טוב. המצב שלו כרגע
נובע מטעות, הוא פשוט שאף יותר מדי'
-'אני בחור שאפתן...', שוב יצאה בת קול מפיו השמוט של רמי, פנה
אליו פולי ואמר לו לשתוק בקול רם כך שב והביט על דנה.
'...הוא קצת מדוכא כרגע... אבל הוא צריך אותך שתעזרי לו... הוא
לא יודה בזה אבל אני בספק אם לא נמאס לו מהזקנות האלו. כבר
יומיים שהוא לא מפסיק לדבר עליך ועל איך שינית לו את החיים.
אני מתחנן בפנייך שתעזרי לו, תהיי איתו פה למענו ואני מבטיח לך
שתקבלי המון בתמורה'
-'אני לא יודעת... יצאתי איתו פעם אחת ועכשיו אני צריכה לטפל
בו כשהוא מסומם? זה לא נראה לי... אבל אתה חמוד, אני כן רוצה
שתכיר את חברה שלי... היא מאוד התלהבה מהציורים שלך אתה יודע?
בכל מקרה היא בפאב, היא השטנית היפה הזאת שיושבת על הבאר, היא
לובשת חולצה שחורה, נועלת כפכפים שחורים פתוחים עם עקבים, יש
לה חצאית אם אני זוכרת נכון אבל מה זה משנה, תהייה גבר ותצעק
את שמה, תפגין שהיא חשובה לך מספיק על מנת להלחם עליה'.
עזב פולי את רמי רעו שמוט על הספסל לרחמיה של דנה חביבתו הלא
ממומשת. לא מתעניין בגורלו כעת, עדיין כועס עליו, לא על נטישתו
מחיק המציאות האובייקטיבית אלא על שלא לקח אותו עימו לחיקה החם
של האדישות שם במעלה גבעות מנשה. קיווה פולי שדנה תישאר איתו
ותדאג לו, משנכנס לפאב והביט אחורה עוד ראה אותה יושבת לצידו
על הספסל, מי יידע, אולי יתעשת איכשהו רמי ועוד ישכיב אותה
הלילה. דבר זה בהחלט נמצא ביכולותיו של האיש ששם את מושג
האגו-צנטריות בקטלוג יחיד עם מושג הנתינה, לא ידפוק חשבון בכל
מקרה ויעוט עליה כנמר גם במצבו הרעוע כעת, ימכור את כל מה שיש
לו עבור אך להרגיש מצוין לשנייה אחת אומללה.
נכנס פולי לתוככי הפאב הרועש והערפילי, נראה כאילו החומרים
שנדמה כי התפוגגו ממוחו בשקט היחסי של הרחוב שוב פרצו פנימה
בסערה וערבלו את חושיו, התערבבו עם מוזיקת הבומים הרועשת של
הסצנה הרדודה של הטראנס. כשל פולי מלהתקדם בתוך החלל המוגבל של
הפאב, לאן שלא פנה התנגש במישהו ומיד התנצל בביישנות. כמה
בחורות יפות יש שם, כל אחת נוטפת דבש, אילו היה מעט יותר
מטושטש לא היה בוחל בלשלוח את ידיו כלפיהן, כלפי שמלות הערב
המינימאליות שבראשן חריץ עמוק, מפציעות הן ונעלמות ככה אחת
אחרי השנייה מול עיניו הלוטשות של פולי. כמה מחשופים אלוהים
אדירים, חש פולי כמו שהגיע לאיי המאושרים, דם זרם בחוזקה
בעורקיו, ליבו כמעט והתפוצץ, שוטטו עיניו מציצי לציצי, ידו
הימנית נתלתה באוויר מהופנטת, כמו תנועתו של הקוברה לפני
התקיפה הבלתי נמענת, מחפשת היד אחר טרף לנעוץ בו את טפריה.
והנה שם יושבת היפה מכול, חולצה שחורה לבושה עליה, מבליטה את
הפיגורה הבשלה של הגוף הנשי הרך הזה. הטרף בכבודו ובעצמו,
חצאית שחורה המגיעה עד ברכיה, מבליטה רגליים לבנות וחלקות,
רגליים כל-כך טהורות כמו שמעולם לא נגעו בהן קודם לכן. כפכפים
שחורים עם עקבים בינוניים לרגליה שבחינניות תלויות כמעה
באוויר, מתנדנדות כמו ענפי עץ דקיקים שרוח מסתורית מכה בהם
ברכות. התרשם פולי מהחן שאין לו סוף בכפות רגליה, מתאימות
הכפכפים לרגליה, נותנות לה נופך כל-כך אטרקטיבי שזה פשוט
מכאיב.
משוש חייו של פולי היא דפנה, ניגש לכיסא הגבוה שלימינה שבמקרה
התפנה כעת מזה שישב עליו ואותו כנראה דחתה. התיישב פולי על
הכיסא ונעץ בפניה את מבטו. בפרופיל נראו פניה כה עדינות, כה
עגולות ונשיות, אף רך ועגלגל, שום זווית חדה בראשה אלא מכלול
פניה מתעגל לידי שלמות נשית. הנשיות מתאפיינת בעגלגלות לפי
משנתו של רובנס, נשיותה העגלגלה של דפנה דמתה לדמותה הזוהרת של
פוייבה מציורו של רובנס אותה חומדות בעוצמה זרועותיו השריריות
של פולידאוקס בעת שחוטף אותה מסוסי אביה המתפרעים. חושש פולי
מהגשמתה המיתולוגית, חושש כי היא אהובתו הלא ממומשת של אפולו,
חושש כי יהיה עליו לרוץ אחריה בשדות כמו אחיו, בנו של זאוס,
ודבר לא ייפול לידיו כי תהפוך לעץ למען שמירת טוהרה. אבל לא...
הפנתה דפנה את פניה המרהיבות לכיוונו של פולי וחייכה, קירבה את
שפתיה אל אוזנו השמאלית וצעקה בצל שאון המוזיקה החזקה של הפאב
כי היא מאוד שמחה סופסוף להכירו. הביט פולי בעיניה הכחולות של
דפנה והיא הביטה אל עיניו וחייכה קלות במבוכה.
'מה את רוצה לשתות?' שאל פולי את דפנה והיא ביקשה ממנו להזמין
לה סאת'רן קומפורט. הזמין פולי את הליקר שביקשה היפה שלידו ולו
הזמין כוס וודקה נקייה עם פלח לימון לידה. מיד כשקיבל פולי את
משקהו הוא אחז את כוס הזכוכית בכפיו ובלגימה רציפה סיים את
הנוזל השקוף שבה, נתן לגרונו לצרוב לשנייה או שתיים אז נגס
במהרה בפלח הלימון, נתן לעסיס לזרום בחלל פיו ולהרגיע את
הצריבה. בעבור שניות מכה נהדרת הכתה בראשו, טשטשה שוב את
תודעתו, לידו היפה בנשים, פוייבה הנאה הנושאת באופן אירוני שם
מיתולוגי אחר של אישה שמיניותה אינה מושגת, מהווה מראשיתה
סטירה מצלצלת לשאיפותיו המטושטשות של פולי. תוהה פולי אם כלל
רוצה להשיגה מהבחינה המינית, האם לא חושק בה להגשמת מהוויו
האחרים, חושק בה מהבחינה הרוחנית בה אין ריחות שונים של הגוף
הנשי מהם ריח בושם מפתה שלעיתים רק מחפה על ריח חריף של צחנה.
לא בזאת חושק פולי, לא חושק באי השגתה המינית, באי הגשמתה אלא
חושק ברוחה, ברכותה, ברחמיה, לא בקיומה הפיזי שמעבר לגמירה
הבלתי נמנעת ורפיונו של פוליקלס המאבד כל חשק לקרבתה.
רוצה פולי לחוש אותה לא מושגת כפי שרוצה לחוש כך את הלית אך
הסידור מכריח אותו אך להשיגה וזהו. רוצה כי בכל עת שהיא לידו
יזדקר מתוסכל פוליקלס, לא יוגשמו מהוויו אלא רק מהוויו הטהורים
של פולי, רגשותיו יקבלו מזור ולא צרכיו המיניים. יחוש אותה כמו
שחש בעת שמחבק את הלית הישנה, מחבק אותה כי רוצה אותה לעצמו כך
ליבו נכמר עם עזיבתה ועזיבת התפר הנהדר שבין רגליה, שיבתה
הבלתי נמנעת לחיק משפחתה המתפקדת. רוצה את דפנה בזרועותיו,
רוצה להניח את ראשו בחריץ העמוק שבין שדיה, חריץ הנראה בעיני
רוחו כמו אותו וואדי עמוק הנחרץ בפאתיו הצפוניים של קיבוץ
רמת-השופט, לרגלי הבית בו גר בילדותו. וואדי בו חפר נחל אכזב
שזורם לאיטו בין הגבעות השונות של רמת-מנשה עד שמגיע לעמק
יזרעאל. רואה פולי בשני שדיה של דפנה את איי המאושרים, את
גבעות האליסיום בהן תנוח נשמתו עד אין קץ עם תום הילך חייו
ההרואי, זאת כמובן כתנאי לסיום העלאת הטואלטה לכתב.
שאלה דפנה את פולי אם ברצונו לצאת החוצה ולטייל קצת, למצוא
איזה מקום שקט בו יוכלו לשבת ולדבר. שמח פולי על הצעתה, מאסו
חושיו מההקצנה שהתרחשה בפאב, מוזיקה רועשת מדי המקשה על
אוזניו, יותר מדי אנשים המתחככים ומתנגשים בגבו בעודו יושב,
ריח האלכוהול וזיעת הגוף המבחילים, העשן הצורב את העיניים וטעם
האלכוהול הרע שעוד נותר ברירו. מרגיש פולי מצוין כעת, צירוף
מוצלח של מכת הוודקה הבלתי נמנעת יחדיו עם אופוריית האפשרויות
הבלתי מוגבלות הנובעות מקרבתה של דפנה.
דפנה הובילה את פולי לדרכם, אחזה קלות בידו, קמה מכיסאה הגבוה
והתחילה לתור אחר הדרך החוצה. נגרר אחריה פולי, היא שהובילה
אותם בדרכם, מגוון של התנצלויות פה ושם עם חיוך צחור שיניים
לדלוק זה או אחר החוסם את הדרך המיוחלת אל החופש והאוויר
היחסית נקי.
משיצאו מהפאב הביט פולי לכיוון הספסל עליו השאיר את רמי השפוך
לחסדיה של דנה, משהביט ראה אותם יושבים על הספסל חבוקים
ושפתיהן צמודות זו לזו. בן-זונה רמי, לא משנה מה יקרה תמיד
יצליח העלם למנף עצמו, מינף את זעמה של דנה לתועלתו, התייחס
אליה כל-כך חרא עד שלא יכלה לעמוד מול קסמו. איזו אישה זאת בשם
זאוס הקדוש, ככל שיתייחס אליה רע כך תמצא עצמה יותר כבולה אליו
ברגשותיה, כך תחייה באשליה תמידית שביום מן הימים תצליח לאלף
אותו וכשתצליח, יודע זאת פולי היטב מניסיונו, אי אז ימצא הבחור
אישה אחרת עליה יטיל את המטען הרגשי הלא פשוט שלו, מטען של רגש
מטורף ותזזיתי שאין ממנו החלמה אלא רק מזור רגעי הנקרא הגשמה
גופנית, מזור הסקס ותחושת הכיבוש.
הביטה דפנה גם כן על הזוג המתמזמז בספסל מצידו השני של הכביש,
חייכה בפה גדול וצעקה לחברתה בהצלחה. חייך עימה פולי, חייך כי
רמי ירגיש מחר מצוין משמע לא ירגיש חרא, עוד יום בחיי חברו בו
יצאו הדיוסקורים למענו ממחילות העפר בתרפני ובאים לעזרתו של
טואלטוס במלחמה האדישה שלו כנגד האלים האולימפיים... הכול למען
הגשמת הרמיאדה. מה פשר המלחמה הזאת? תהה לעצמו פולי, האם היא
בכלל קיימת? במי הוא בעצם נלחם? האם זאוס הוא דוקטור איולוס,
החברה הישראלית? מי אלו האלים האולימפיים? לכל הרוחות...
השתרך פולי אחר צעדיה הבוטחים של דפנה, אמרה כי רוצה ללכת עימו
לאיזה ספסל מרהיב היושב בלב גן משחקים לא רחוק, סמוך להיכן
שהיא מתגוררת כעת עם שותפה. דפנה הלכה צעד לפני פולי, לא
החליפו ביניהם מילה כל הדרך, ציר מוריה היה סואן אך משהגיעו
לרחוב מאפו בדרך לבית-החולים כרמל נרגעה האווירה האורבאנית,
מעין תחושה של קיבוץ בינות הבתים נמוכי הקומה של הרחובות
הקטנים והחשוכים שמסביב לבית-החולים. השקט ששרר ביניהם במהלך
ההליכה הותיר את מחשבותיו של פולי לעסוק בדרכי ההתקדמות של
הטואלטה, לדון בינו לבין עצמו על הערכים הפילוסופיים שאמורים
להיגזר מאותה גיגנמכיה. האם כדאי להשליך זאת על תורות מלחמה
מודרניות זאת בהתאם לייצוגו של טואלטוס, קרי טואלטוס כלוחם
חופש לעמו וטרוריסט לפי הסמנטיקה של עבדי האלים האולימפיים,
יושב בגבעות מנשה ומטיל חיתתו על שיירות צבאות האימפריות הרבות
אלו המייצגים ממסד אגרסיבי, ממסד פאשיסטי, סדר ושורות-שורות
תחת דגל אחד. האם מלחמתו של טואלטוס היא בעלת ערך? הרי כה אדיש
הוא עד שלא יודע עבור מה עליו להלחם, אף אחד עוד לא הרג ונהרג
בעולם בעוון אדישות, כך האם טואלטוס לא נלחם כלל באלים
האולימפיים אלא פשוט לא סר למרותם עקב אדישותו ועל כן מצטייר
בעיניהם כאויב או מורד? אל האדישות הדגול, סיגריה של גראס בידו
והעולם עובר מולו כרכבת דוהרת אך הוא יושב על ספסל ומביט בה,
תוהה על שתוהה, יורד לפרטים הקטנים ביותר וכושל במכוון מלתפוס
את המכלול כתמונה אחת גדולה ויחידה כי אז יביט וייראה כי הכול
אינו נכון, אז תתעורר צמרמורת שתרעיד את כל גופו ותוציא אותו
מאדישותו אל חיק הכעס ואי הצדק, אל חיק הדיימונים השונים פרי
בריאתו של זאוס.
גבעות מנשה כאידיליית הנעורים של פולי, הגבעות כמרפסת בה יושב
ללא חשש ומביט על העיר דוהרת מול עיניו העייפות. מרגיש מצוין
פולי על המרפסת, מרגיש אדיש ועל כן יכול העולם לדהור לדרכו,
אין זה נוגע אליו יותר, פולי בעולמו שלו תחת טואלטוס אינו נתון
לשום מרות.
לא הביט פולי על דפנה, לא בחן את שעליה ומראיה כפי שבחן אמש את
אלו של אריאלה במפגשם הראשון או כפי שבחן את של הלית ממזמן,
שראה אותה לראשונה אחרי שנישאה לפרופסור בבת-המצווה שערך אחד
מהסגל באוניברסיטה עבור בתו לפני שנים לא מעטות. לא קלט אז את
חינה, הניח עם התאהבותו בה לאחר הסכמת הסידור כי היא מסוג
הנשים שיופיין הפנימי מדגיש את זה החיצוני או מכפילו פי כמה,
משמע רק לפי מראה לא תפיל אף אחד ברשתה.
דפנה הייתה יפה, הייתה סקסית להדהים אולם זאת לא הייתה שעתם
הטובה של חושיו של פולי, אחרי מעט החשיש ואלכוהול חש כי ראשו
כבר מזמן אינו ממוקד, אינו מסוגל להבחין בתמונה בכללותה,
בורחות מחשבותיו לפרט זה או אחר אך המכלול כמעט ולא קיים. דפנה
כמעט ולא קיימת כעת במחשבותיו זאת למרות שמשתרך אחריה כבר דקות
לא מעטות בהליכתם ההזויה ברחובותיה החשוכים של חיפה.
התיישבה דפנה על ספסל שגבו מופנה לבית-החולים וחזיתו פונה
לערוץ נחל עמוק היורד כלפי הים התיכון בשיפוע חד. חש פולי
תחושה טובה, אפשר לומר כי מרגיש מצוין אבל מושג זה משויך אך
ורק לעת של צלילות דעת, מושג שנוצר בתוכו כאמור לא מעט אלמנטים
אירוניים המערערים כליל את כנות התחושה הטובה אל מול שקר די
נבזי של המציאות האובייקטיבית, על כן ניתן להגדיר את תחושתו של
פולי כהרגשה טובה באופן כנה לחלוטין. התיישב פולי בסמוך לדפנה
אך שמר ממנה מרחק מסוים, כלל לא הביט בה אלא הביט על הנוף
ושתק. מיתרונות העיר היושבת על ההר, עוד מראה פנוראמי מרהיב
ונדיר, הפעם מביט אל פנים המדינה ולא אל הצפון, מרחוק אפשר היה
לראות את ארובות חדרה פולטות מעלה פס עשן דקיק. היה ניתן לראות
על קו האופק את אורותיה המרוחקים של נתניה, אולי אף יותר
דרומה, אולי גם את מגדלי השן התל-אביבים הנמצאים בכלל ברמת-גן,
מהווים הם את הדאון-טאון הישראלי הסימבולי לכלל הנוף הלוונטיני
שערכיו האסתטיים זרים לחלוטין.
'על מה אתה חושב פולי?' שאלה דפנה '...אתה נראה מרותק למשהו,
אתה יכול לשתף אותי במה?'
-'אני לא יודע בדיוק...', ענה פולי '...את מכירה את זה שמיליון
מחשבות דוהרות לך בראש כמו רכבת?'
-'כן... לפעמים... אני חושבת שזה דבר טוב, זה כלי נהדר להבין
על עצמך כל מיני דברים, למקד מעט את תשוקותיך, לחדד מהן
רצונותיך. אתה פשוט נראה כל-כך רציני, אני מרגישה שאתה נמצא
בעולם אחר'
-'גם אני מרגיש ככה לפעמים... תתני לי עוד דקה ואני אשוב
לסורי, אל תיבהלי מזה'
-'אני לא נבהלת... אני חושבת שזה מקסים... מראה על עומק
מחשבתי'.
-'אז ספרי לי קצת על עצמך דפנה, מי את? מה את? מאיפה את? למה
את? איך את?' שאל פולי ודפנה הגיבה בצחוק מעט מבויש.
-'טוב... שמי דפנה, נחמד להכיר אותך...', אמרה והגישה את ידה
לכיוונו של פולי, הוא לחצה ואמר שנעים לו להכיר אותה גם כן אך
היא שמרה את ידה בתוך ידו, לא משכה אותה חזרה כלפיה אלא חפנה
את ידו הרפויה ואחזה אותה ברכות '...אני בת עשרים וחמש עוד
מעט, לומדת סיעוד שנה שנייה, אני רוצה להיות אחות ובגלל זה אני
חצי מהזמן באוניברסיטה וחצי מהזמן בבית-החולים רמב"ם'
-'התלמדות מעשית?', שאל פולי -'לא... שם אנחנו לומדים. מה עוד?
נולדתי בחיפה, ברמת-אלמוגי, רחוב איינשטיין אם אתה מכיר, יש לי
שתי אחיות גדולות וחמודות, שני אחיינים שאני מתה עליהם...
נפרדתי מחבר לפני שלושה חודשים, היינו ביחד שנתיים אך מצאתי
שהוא לא מי שבאמת מתאים לי, זה לא שהוא היה אדיש, אין לי ממש
בעיה עם נינוחות בחיים... אין לי בעיה עם סטלנים, אלא הוא
סתם... אתה יודע... מצא באדישות תירוץ, כלומר לא הייתה לו שום
כוונה להתקדם בחיים רק בגלל שהוא טען שלא ממש אכפת לו מכלום.
לדעתי זה בולשיט, בסדר... תעביר שנה שנתיים ככה אבל תראה איזה
שהו עתיד כלשהו, שקר לי אפילו... תגיד שבגיל ארבעים תהייה קברן
רק דבר איתי קצת על העתיד...'
פטפטה ופטפטה דפנה בעוד פולי הביט מאושר על הנוף, הביט על קסמו
של הצד האחר הנשקף ממרומי הכרמל, הרגיש מצוין עם אורות מישור
החוף כך שכשל מלהקשיב לדיבורה המתגלגל. מדי פעם הנהן או שאל
שאלה בנאלית כלשהי, פשוט ניסה למשוך את הזמן הזה בחברתה, זמן
שמוקיר פולי כי היא עימו יושבת על הספסל מבחירתה הכנה, מתוך
הסידור הכי בסיסי והכי מתוק שיש, סידור בו היא תהייה איתו והוא
יהיה עימה והכול לתועלת הדדית, שניהם לא יהיו לבד רק מהסיבה
שיהיו יחדיו.
אוויר קריר זרם מכיוון הים, גרם לדפנה לטעון באוזניו של פולי
כי מעט קר לה ושיעשה משהו בנידון, הבין פולי את הרמז וקרב
אליה, חפן אותה קלות בזרועותיו.
'אני לא יודע איך להגיד לך את זה דפנה אבל אני פשוט מרגיש טוב
כאן איתך, זה לא איזה זיון שכל או משהו אלא באמת תחושה כנה
שאני חש כעת, מרגיש לי טוב פה לידך. תעשי עם זה מה שאת רוצה...
אני יודע שאנחנו בקושי מכירים אחד את השני אבל... זאת פשוט
הרגשתי הכנה'
-'אני שמחה שאתה מרגיש טוב פה לידי פולי, אני שמחה שאין בינינו
את המתח הזה שבדרך-כלל קיים בין שני אנשים שרק נפגשים... אתה
מכיר את זה? שעוד צריך לעשות רושם, אבל לא נראה לי שככה זה
בינינו...'
-'פשוט הרגשה נעימה...', קטע פולי את דפנה והמשיך '...שום דבר
מעבר לזה... אין טעם יותר מדי להשקיע בזה מחשבה, לנסות לנתח את
זה או משהו דומה... פשוט כמו שאמרתי לך זה מה שאני מרגיש. את
שמעת עליי, נכון? דנה בטח סיפרה לך עליי ועל רמי...'
-'על רמי היא סיפרה לי... נשמעה די עצבנית... שאלה איך כל פעם
היא מוצאת רק אנשים כאלו דפוקים, אמרתי לה שנראה לי שלזה היא
נמשכת, היא אוהבת את האווירה הזאת...'
-'אווירה של טלנובלות', העיר פולי.
-'...כן, כן... בדיוק. זה משהו אולי בגנים שלה, תמיד היו לה
סרטים עם החברים שלה. אצלי זה לא ממש ככה, אולי אני יותר
ליברלית, לא יודעת... המשפחה שלה יותר שמרנית משלי, מרוקאים
כאלו... לא ממש פרימיטיביים אל תבין אותי לא נכון, אימא שלה
היא רופאה ברמב"ם... אבל אתה יודע, נורא חשוב לה מה סבא שלה
יגיד, תאמין לי... זה הדבר היחיד שהיא דאגה בגללו מהרגע שהיא
פגשה עם רמי, מה סבא שלה יגיד. אבל לא נראה לי שיותר מדי אכפת
לה, נראה לי שאולי זה מה שבאמת מדליק אותה, הוא מתוסבך אתה
יודע... בנות תמיד נמשכות לכאלו מתוסבכים, מאמינות שיוכלו
לשנות אותם... וזו די טעות לדעתי. אז מה איתך, ממה שדנה אמרה
לי רמי למד את זה בכלל ממך, הוא סיפר לה שלך היו יותר מדי
תומכות אז שלחת אליו כמה'
-'תראי דפנה... רק בגלל שאני מכיר את רמי אני לא מתעצבן מזה...
אני יודע שגם אם אתעצבן זה לא משנה, ככה הוא מתנהג, מבחינתו
המטרה מקדשת את האמצעים. אין לי יותר מדי תומכות, יש לי בדיוק
אחת ולדעתי הנסיבות מצדיקות את זה. בעלה הוא הבוס של אבי, הם
עובדים יחדיו באוניברסיטה... היה לו שבץ ומאז הוא אינו
מתפקד... את יודעת? ...בכל מקרה הגענו לסידור שהם נותנים לי
דירה שבבעלותם ואני בתמורה מקיים יחסים מיניים עם האישה... שום
דבר מעבר ליחסים מיניים... רק ממלא אחר צרכיה הטבעיים. לדעתם
כנראה אני אדם די אדיש ועל כן יכול להתמודד עם זה, בעלה מפחד
שהיא תעזוב אותו בגלל שהוא אינו מתפקד אבל נראה לי שהיא אוהבת
אותו בכל מקרה... היא לא תעזוב אותו... את צריכה להכיר אותה,
היא האישה הכי נחמדה בעולם'
-'זה לא מפריע לך?' שאלה דפנה '...לא מפריע לך שהיא שוכבת איתך
ואז הולכת? בטח יש לך אי איילו רגשות כלפיה, אולי אתה אדיש
לטענתך אבל זה נראה לי שצריך להיות ממש אדיש או ממש דפוק בראש
בשביל לשכב עם מישהי כל-כך הרבה פעמים ולא לפתח איזשהו רגש
כלפיה... זה נשמע לי לא טבעי'
-'כנראה ויש לי רגש כלפיה... אני לא אגיד שלא כואב לי שהיא
הולכת ממני ושבה לביתה כי זה כן מכאיב, אני כן רוצה שתישאר
איתי, אבל זה בגלל שאני לא רוצה להיות לבד בעיקר... אני כנראה
מאוד נמשך אליה רק כי היא שם איתי, אם אמצא מישהי אחרת שתהייה
לצידי אני בטוח שאתאהב גם בה. זה פקטור של זמינות... פשוט לא
הייתי עם יותר מדי בנות בחיים שלי, אף פעם לא הייתה לי חברה
למשך זמן... הייתי עם בנות לא מעט אבל לא הייתי בקשר וכנראה זה
מאוד חסר לי כי אני מאוד רוצה להיות בקשר... אני לא כמו רמי
שלא אכפת לו מכלום כי כן אכפת לי... כן קשה לי עם הסידור הזה,
קשה לי כי היא הולכת אבל נוח כי זה מממן לי דירה לבדי, אני לא
צריך לגור עם ההורים וזה דבר נפלא'
-'אם נהייה ביחד אתה חושב שתמשיך להיות גם איתה... זה אולי קצת
חוצפה מצידי לשאול אבל אתה די מוצא חן בעיני... סתם אני רוצה
לדעת כבר עכשיו אם יש לי טעם להשקיע, למרות שנראה לי שכל עוד
אנחנו רק יוצאים הסידור הזה לא יפריע לי יותר מדי'
-'תראי... אני לא בטוח שהוא צריך להפריע לך בכלל... כלומר,
ברור שאם אני אהיה בקשר הדוק עם מישהי אני אפסיק את זה, זה
סידור ארעי שנוח לי איתו כעת... אבל זה בעיקר כי אני די
בודד... די חסרה לי חברה... אם זה לא מבריח אותך הרחק ממני כבר
עכשיו מבחינתי זה סימן טוב, מתישהו אני מניח שהסידור הזה
ייגמר. אבל אני צריך להיות כנה איתך... אם אנחנו כבר יושבים
כאן ובוחנים אחד את השני לעומק...', אמר פולי וצחק קלות במבוכה
'...היום הייתי בסידור עם עוד אישה, אחת יותר מבוגרת ששילמה לי
עבור מגע מיני... זה כן מעין זנות אני מודע לזה דפנה, אבל עם
זה היה לי רע, עם האישה הזאת היה לי רע ואין לי שום כוונה
להמשיך את זה. אני לא רוצה יחסים מהסוג הזה בהסתר... תביני...
אם כבר אז שיהיה מגע גלוי ונהיר ולא תחושה בלתי נמנעת של מעשי
זנונים זולים. בכל מקרה... בדברים כאלה אין לי כוונה להמשיך,
אני לא כמו רמי כאמור... אין לי את הרציונאל שלו, הוא מסוגל
להסביר את זה בכל-כך הרבה אופנים שזה מפחיד, כל אחד מקבע אותו
כאליל האדישות... הוא כנראה הרבה יותר אדיש ממני, למרות שכל מה
שאני רציתי להיות זה אדיש... כנראה שאני לא כל-כך כי באמת יש
לי איזה רגש של התאהבות בהלית... אני כנראה מתיימר להיות אדיש
אבל אני לא... יותר מדי דברים מפריעים לי והראשון בהם הוא שאני
ישן לבדי בכל לילה. אל תחושי מאוימת, אני לא אומר שאני בונה על
לישון איתך או משהו כזה, רק אומר לך בכנות שאני מרגיש רע עם זה
שאני ישן לבד'
-'אני חושבת שזה רגש נהדר פולי... אין דבר יותר נורא מלישון
לבד כל לילה... אני מכירה את התחושה הזאת וגם אני לא רוצה
לישון לבד, תאמין לי... אתה כן מוצא חן בעיני ואני לא חשה
מאוימת, ברגע שראיתי את הציור שלך הבנתי שיש בך המון רגש,
מזכיר לי ציורים של פרידריך, כל הדמויות האלו שעומדות מול הנוף
ובוהות, אתה מכיר? ...אתה לא תצליח להסתיר את הרגש שקיים בך
בכל מקרה הוא יוצא בעבודות שלך. נראה לי שאנחנו צריכים להיפגש
כמה פעמים, לקחת את הכול לאט-לאט ובסוף נראה לאן זה ילך, באמת
יש לי תחושה טובה בקשר אליך פולי, אני חושבת שאתה מאוד מתוק...
אולי קצת תמים אבל... בנאדם טוב וזה מה שחשוב. בכל מקרה אני
אלך לישון אני צריכה לקום מחר מוקדם... רוצה להיפגש מחר? בערב
אני פנויה ואני אשמח לצאת איתך לאנשהו'
-'אני גם אשמח...', אמר פולי בשמחה מעט אדישה למראית עין למרות
שפרץ חום מילא את גופו '...מחר בשמונה ניפגש... אני מכיר איזה
בית-קפה טוב ליד מרכז חורב... תהיי במדרגות של המרכז בשמונה
ונלך אליו, מה דעתך?'
-'נתראה מחר מתוק', אמרה דפנה וקמה מהספסל. היא רכנה לעבר
פולי, נשקה קלות על לחיו ובירכה אותו לשלום. הביט פולי בצלליתה
החשוכה מתרחקת ממנו. בכל כמה צעדים סובבה דפנה את ראשה והביטה
בו בחזרה, הרימה את ידה הימנית באוויר וחייכה עד שלבסוף נעלמה
באחד מגרמי המדרגות החשוכים המטפסים אל הרחובות במעלה ההר.
המשיך פולי לשבת עוד כמה רגעים והביט על הנוף, הריץ שוב ושוב
את התרחשויות הלילה וניתח את הכיוונים האפשריים שייגזרו מהם.
הרגיש פולי טוב, לא אותה הרגשה מצוינת הצהרתית אותה חש רמי בכל
עת ככיסוי בוטא לתחושת הדיכאון האופפת את חייו, תחושת החרא
הנצחית. חש פולי טוב כי דפנה היא טובה, כי באמתחתו הגשמה כנה
של אהבה או לפחות אפשרות מבטיחה לזה, אפשרות המעוררת תקווה זאת
בניגוד לפסיאודו-רגש הנוראי הזה שחש כלפי הלית, רגש שאין סיכוי
שיוגשם והרי זה האכזרי מכל.
קם פולי ממקומו והחל מטפס חזרה לכיוון ציר מוריה. תהה מה עלה
בגורלו של רמי השפוך בלילה זה, ניחש כי לבטח שוכב הוא כעת
בזרועותיה של דנה, מרגיש מצוין תחתיה, מרגיש מצוין כי מפיל
אותה לתוך המלכודת שהיא המגע עימו, הולך לתסבך את חייה כפי
שחייו מתוסבכים, פשוט מסרב, בדיוק כמו פולי, להתערבל בגפו בתוך
המערבולות האלו של רגשותיו. לא מרחם על דנה, כל אחד מקבל את מה
שהוא חושק בו, לא מן הסתם היא נופלת פעם אחר פעם בזרועותיו
למרות שמאכזב אותה קשות. נופלת כי רוצה היא ליפול, התסבוכת
הזאת ששמה רמי כנראה גורמת לה להרגיש מצוין, גורמת לה להרגיש
במעלה גבעות מנשה, יושבת שם עם רמי, אוחזת בידו ויחדיו הם
מרגישים מצוין וחרא זה בזרועותיו של זה. גם פולי מרגיש כעת
במעלה הגבעות, שב בעיני רוחו לנופי נעוריו המתסכלים ביופיים
שהיו לו מקלט מהסביבה האנושית העצובה בה גדל.
רוצה פולי להתיישב עם דפנה על ספסל מול נוף הוואדיות, לשבת
עימה ופשוט לבהות כמו דמויותיו של פרידריך. לא ידברו אלא רק
יביטו, רק יחושו היטב אחד את השני מול עוצמתו הבלתי נתפסת של
החלל שמסביבם. רוצה את דפנה בחברתו באותן פינות בהן ישב לבדו,
רוצה אותה עימו כעת גם על המרפסת של דירתו, אותה פינה שעתה
מהווה לו שקט ומזור למתחיו. יבהו גם שם בנוף הנמל וישתקו,
יאחזו ידיים, יחיו את חייהם יחדיו, יאכלו ארוחות יחדיו, יכין
לה קפה עם בוקר, יקשיב לרטינותיה על חבריה לספסל הלימודים,
רטינותיה על אימה שמעצבנת אותה, פה ושם סקס טוב והרבה חיבוקים.
יבלו את זמנם לבד ביחד כך לא יהיו בודדים, ירגישו טוב.
דפנה היא בעלת פוטנציאל, היא בניגוד להלית יכולה באמת לבוא
ולהיות עם פולי, איתה קיימת האפשרות הריאלית לחיים משותפים ולא
איזה חלום די מסויט שנחלם ללא סוף באותם חלומות הזויים של עת
אחר-הצהריים. דפנה היא ההגשמה של פולי, היא הסטנדרטיות אליה
שואף, היא אפשרותו לחיים נורמאליים שחשב ששלולים הם ממנו מכוח
האינרציה ולכן אל לו למסמס את ההזדמנות הזאת.
חש מעט מתח פולי, חש כי אין בכוחו לשמר את דפנה... חושש פולי
בעודו מטפס ברחוב מאפו, שומע את שאון המכוניות העוברות ללא קץ
על ציר מוריה, טסות במהירות בלתי אפשרית ממקום למקום כי נהגם
צריך לבוא או ללכת ממקום כלשהו המהווה לו את חייו הסטנדרטיים
שלו עצמו. ערב רב של אנשים התאספו בכניסה של אחד הבארים מצידו
השני של הכביש, המון של סקרנים וכמה אנשים כועסים, גברים
המאיימים על המאבטחים של הפאב בצעקות מחרישות אוזניים. אנשים
כועסים הם אנשי הלילה של הצפון, אנשים זועמים ומתוסכלים להם
האלכוהול הוא רק קטליזאטור לפרוץ זעמם על תסכולם החברתי.
חמישה גברים עומדים מחוץ לפאב וצורחים, סביבם לא מעט עוברים
ושבים שנראה כמו שנהנים ממחזה לילי זה. ארבעה מהגברים שיכורים
לגמרי ורק אחד מהם נראה מעט שפוי... באופן לא מוסבר הוא שצועק
הכי הרבה, הוא זה שמאיים וצורח בעוד ארבעה שיכורים, אלו ידידיו
שאוחזים בו בקושי ומתחננים ממנו שיירגע. הוא דוחף אותם מעליו
ומנסה להגיע לשלושת המאבטחים שעומדים בכניסה לפאב, הם מביטים
בו באדישות אך בכל פעם שמעט מתקרב אליהם, עומדים הם שכם אחת
מולו ודוחקים אותו שוב אחורה אז עטים עליו חבריו ושוב מתחננים
שיירגע. הוא צועק בקולי קולות שהיא שקרנית, הוא לא תפס לה את
הציצי בכלל אלא היה זה מישהו אחר בכלל... הוא יסגור חשבון עם
מי שנגע בה רק שייתנו לו להיכנס והוא יצביע עליו, יכה את הסוטה
המניאק הזה עד שיצטרך אמבולנס דחוף לטענתו. הוא חף מפשע מסתבר,
דופקים אותו רק בגלל שהוא מרוקאי, אשכנזים מניאקים הם אלו
שמנהלים את הפאב, הבחורה אשכנזית מניאקית ואין סיכוי שייגע בה
גם אם היה לו מקל באורך עשרה מטרים.
מחיש פולי את צעדיו, מתרחק מההתרחשות הלילית הלוונטינית שמולו,
התרחשות שבנקל יכולה להיגמר עם סכין שלוף ואמבולנסים, אולי גם
עם יריות, לא מעט אנשים כבר נהרגו במהלך התרחשות חיי הלילה
מסכין או אקדח של איש ממורמר שחש שדפקו או הפלו אותו ועל כן מן
הראוי מצא לנכון להגן על כבודו עם כלי זיינו. עיר אלימה היא
חיפה בלילות, אנשים אלימים רבים המכתתים רגליהם אל מקום זה או
אחר בו רבים ההורמונים והטסטוסטרון חייב להתפרץ על מנת להתבלט
מול פרחה זאת או אחרת עם ציצי בחוץ שצריכה לעצמה איזה גבר
שבגברים, מישהו עם הרבה רוח לשדרוגה החברתי. אז מה אם הוא בוגד
בה או מכה אותה, מבחינתה זאת היא אהבה כנה, ככה למדה מהוריה.
מעבר לגבו שמע פולי סירנה של משטרה, הרבה צעקות וקללות, כנראה
משהו התפרץ שם על מפתן הפאב, משהו תמיד מתפרץ בחיפה, זו היא
עיר של התפרצויות עד אין קץ, ככה זה כשהאנשים חמים לפי הגדרתם
ומבחינתם החום האנושי הוא התירוץ האידיאלי לחולי האלימות. כל
רעש שכזה מוציא את פולי משלוותו, חש כנדחק החוצה מתוך אשליית
קור המערב שסביו יצרו במדבר הזה בו גרו אבות אבותיהם. נדחק אל
החיק הרותח והמאיים של היצרים המזרחיים, יצרם של תושבי צפון
הארץ שזעם רב נצור בדמם.
הרחוב בו עומד איתן הבניין שברומו נמצאת דירתו של פולי היה
שקט, שום רכב או שום איש או אישה לא התהלכו בו. טיפס פולי על
המדרגות במהירות, אמנם בשעה זו ישן נתן שנת ישרים וספק אם דבר
מה יעוררו אך אי אפשר לדעת, אולי ינצל את זה הרגע על מנת לעצור
את פולי ולדרוש ממנו את הסכום הפעוט לו הוא חב. כשהגיע פולי
לדירות הקומה השנייה שמע דלת נפתחת, קפא פולי במקומו ונעמד
סמוך לקיר החשוך. היה זה נתן שהוציא את ראשו הסקרן ובחן בקפידה
את חדר המדרגות, לאחר שלא הבחין בדבר דחק פנימה את ראשו המקומט
וסגר את הדלת. המשיך פולי לטפס במעלה המדרגות, טיפס לאט ובשקט
עד שהגיע אל סף דלת דירתו. פתח פולי את הדלת ומיד פנה לעבר
המרפסת, התיישב על הכיסא הכחול ובהה בנוף הנשקף לרגליו.
צבע ורטיגו עמוק החל לפצוע מעל הרי הגליל התחתון, קרניים
ראשונות של אור ליטפו ברכות את צלע הר הכרמל עליה יושבת שכונת
יזרעאליה על מגדליה הגבוהים והמכוערים. היה רוצה שתשב לידו
דפנה, יביטו הם שניהם יחדיו על הזריחה, ירגישו כמו דמויות
מעורפלות מציוריו של פרידריך שם הנוף נוצר את אלוהים. הייה את
הלית? אהובתו הבלתי מוגשמת של פולי אלא רק מאהבתו ודבר לא מעבר
לכך לפי החקוק בסלע הסידור. חשה כחוטא כאשר נותנת לו לחבק
אותה, היא מעולם לא תחבק אותו, חיבוק יהיה בגידה בלתי נסלחת
מבחינתה בבעלה האוהב. הייה את דפנה? מדוע את לא כאן יחדיו עם
פולי, האם בכלל תהיי או שגחמותיך יעפילו על סבלנותך ותחששי
שדבר אין בפולי מלבד כמיהתו הבלתי אפשרית אל הנוף. בואי דפנה
היי איתו, היי מזור לבדידותו והוא יהיה מזור לבדידותך שלך או
אולי תהיי לו כחרב פיפיות שבעוון שאיפתו אליך, שאיפתו אל הרגיל
והבנאלי יחוש פולי את סבלה של אריאלה, סבל הנובע מהשעמום
הנוראי ומחוסר הריגושים בחייה.
מחר אחרי הצהריים תבוא הלית לכאן, אל דירתה שלה היכן שפולי
מתגורר כתמורה עבור עמלו. עוד כמה שעות היא תבוא, תשכב עם פולי
ולאחר תשוב אל חייה היפים. תשאיר אותו מבולבל, תשאיר אותו תוהה
אם עליו לוותר עליה ולהיות רק עם דפנה או שאולי להלחם עליה
למרות שיודע שהקרב אבוד מראשיתו. הייה אתה טואלטוס, מדוע אינך
בא לעזרתו של פולי? הייה הדיוסקורים לכל הרוחות? או שאולי לא
נגזר עליהם לבוא כלל כשם שלא נגזר על טואלטוס לנצח ולהדיח את
יושבי האולימפוס. מלחמתו של טואלטוס כהיפוכם של הקרבות האפיים
בטיפון, באוטוס ואפילאדס האלואדים או מרד הענקים, טואלטוס
כקמילת העניין במשהו שאינו המיידי ביותר, קמילת עניינו או
תודעתו של האדם בדבר מה שאינו מגשים את מהוויו המידיים ביותר.
יום בו מנצח טואלטוס עם עזרת אביו פולידאוקס הוא יום בו חש
פולי מצוין, יום בו מפסיד טואלטוס הוא יום בו חש פולי חרא, בין
מנעד זה של תחושות כלוא פולי ככל אדם ואדם התר בתווך שבין גיאה
לאוראנוס, נגזר על פולי כשם שנגזר על כל אדם להיות עד יום מותו
כלוא באותו המנעד. מאניה-דפרסיה של העולם המודרני, הטואלטה
כביטוי למחלת הנפש של האדם, בה אין ניצחון מובהק כשם שאין
תבוסה מוחצת אלא סתם הרגשה רעה של דיכאון, הרגשה תמידית של
חוסר תוחלת ולעתים תחושה מוגבלת של תקווה. עונש האדם על
סקרנותו של אפימתיאוס, תיבת פנדורה וגזרתה על העולם, ישנה
תקווה והיא נצחונו המוגבל של טואלטוס אך עם תבוסותיו באה
העצבות ואחריה באה באופן בלתי נמנע האדישות שמשמעה איבוד
התקווה. תחושת האדישות היא ניצחונו המוגבל של טואלטוס, איתה
תמה שאיפת האדם לתור כפיון בהתאם לגורלות הנקבעים במעלה
האולימפוס, לתור כפיון הנתון בכל עת לגחמות הבלתי אפשריות של
זאוס ובני משפחתו. זוהי הטואלטה ומשמעותה, חוסר התוחלת הבסיסית
של האדם שפתרון לה הוא רק אדישות. זוהי משמעותו של טואלטוס,
חוסר עניינו של האדם בדבר כי למד פעמים רבות בעבר את הלקח, אין
אלים בשמיים כשם שאין קסמים, הכול מובן ומדעי, הברק הוא תוצאה
של איזון מתחים בעננים ולא פרי זעמו של זאוס ולפרופסור אמריטוס
דוד בן ציון נסתם עורק בראש ועל כן נפל שדוד על הארץ, לא כי
הכה בו זאוס עם חזיז הרעם.
תום הטואלטה ומשמעותה היא המקבילה למקום האדם על פני
כדור-הארץ, כחוסר תוחלת מוחלט ועל כן האדישות, הכול ברור והכול
ידוע, ניצחונם של המדע והמציאות האובייקטיבית על רוח האדם
ודמיונו, נצחונו של טואלטוס הוא תבוסתו של האדם. 'יחי
המודרניות' שאג פולי לחלל הוואדי, רק מכאן לאן הולכים עכשיו?
לאן?

טואלטוס באופק
עם עת צהריים נעור פולי לבדו במיטתו. יום שבת אפף את רחובותיה
של חיפה, יום שבת משמעו יום של מנוחה לבניה היהודים של העיר,
משמע שקט מרגיע שנישב מהרחובות עם כל משב קליל, אין צפירות של
אניות מהנמל והכבישים ברובם ריקים. אוהב פולי את שלוות ימי
השבת בעיר, אוהב את קרני השמש החודרות מבעד לחלונות הדירה
ברכות שאין כמוה בשום יום של חול. רק בשבת קרני השמש כה רכות
וקסומות, השמים כחולים יותר מתמיד ורוח נעימה זורמת בקלות
מהים, נכנסת לחלון חדר השינה הפתוח בחציו, מעיפה קלילות את
הוילון הכחול שלאחר שב למקומו, ממתין למשב הרנדומאלי הבא.
שינה טובה עברה על פולי, חש כי נרגע מעט מהלחצים שהיו מנת חלקו
אמש עם צלמה הבוכה של הילדה המסכנה, טירופה המתפרץ של אריאלה
והמפגש הלא נעים בבית משפחת איולוס ברמת-אלמוגי. חש את תחושת
התקווה, אותה התחושה שהצפין פרומתאוס בתוך התיבה שרק למענה
יימצא האדם סיבה כלשהי להמשיך לחיות ולא יצלול מטה עם תחושה
אימפולסיבית זו או אחרת, יקפוץ ממעקה המרפסת ממרום הקומה
החמישית אל חיק האספלט של רחובות עיר הנמל העייפה או לחיק
הוואדיות של הכרמל, נגזר מהתנופה.
התקווה הינה דפנה, מי יודע? אולי יצליח לבנות עימה דבר מה, סוג
מסוים של יחסים תקינים של אנשים תקינים, יחסים שמקורם אינו
סידור חומרי זה או אחר אלא תחושה כנה של רצון לא להיות לבד.
דפנה המיתולוגית זו שלכאורה אינה מושגת לאף אחד, אפילו אפולו
כשל מלהשיגה, איך יוכל פולי להתחרות בזה האל? עליו לשאול את
דפנה האם היא מכירה את הנרטיב הקלאסי שעל שמו היא קרויה, האם
מכירה את הדמות המיתולוגית הזאת המגנה בחירוף נפש על תומתה.
קם פולי ממיטתו, מביט על השעון בטלפון הסלולארי שלו ורואה כי
השעה עוד מעט אחת בצהריים. עוד שלוש שעות בערך עתידה להגיע
הלית. בעוד שבדרך-כלל הידיעה שאמורה היא לבוא מעוררת בפולי
שמחה ותקווה כעת בואה מעורר בו חשש, מן תחושה כזאת שעליו לסיים
את פרק זה בחייו על מנת שיוכל לפתוח דף נקי עם דפנה. אמנם פגש
את דפנה רק אמש אולם חש שאין זה ממש משנה, אם לא דפנה אז מישהי
אחרת עם שם זה או אחר, אחת הקרובה לגילו, לא אחת המבוגרת ממנו
במנת שנים הגונה ובטח ובטח שאינה נשואה. אם לא דפנה אז מדיאה
או סתם איזו עדי או ענת, מישהי ישראלית סטנדרטית עימה לא יהיה
כלל סידור אלא תבוא מרצונה לחדירה פיזית הגונה לבריאותה אך
חשוב מכך, תבוא גם לחדירה נפשית ורגשית. תבוא כי אוהבת את
פולי, אהבה כנה ממנה אפשר לראות עתיד כלשהו יחדיו. מקווה פולי
שתהייה זו דפנה אך גם אם לא הוא בטוח שימצא, לפחות ייצא ויחפש
כך לא יחיה לנצח בתחושת שווא שאולי זה היום בו תחבק אותו הלית
בחזרה, היום בו תעזוב הלית את חייה הבטוחים עם משפחתה האוהבת
ובעלה איתו הקשר שלה בריא לחלוטין חוץ מאותה חדירה פיזית אותה
אינו מסוגל לבצע ועל כן מצא את פולי כתחליף.
הלך פולי למטבח והרתיח את המים בקומקום, שטף קלות את הכוס ממנה
שתה אמש קפה, כוס בה פרעה האבנית במרבד לבן בלתי נגמר, כך מזג
את המים הרותחים מעל כפית בודדת של נס קפה ושתי כפיות של סוכר.
הוציא פולי מהמקרר את החלב אותו הביאה שלשום הלית, חלב שהביאה
היות וסיימה ביום רביעי את הקרטון הקודם לאחר שנעורה מתנומת
הצהריים שבאה אחרי המשגל ביניהם בו רק חדירה פיזית התבצעה. מזל
כי יש את החלב של הלית, אוהב פולי את הקפה הזה של הבוקר, צהריי
היום לכל מען-דבעי נורמאלי.
התיישב פולי על הכיסא הכחול שבמרפסת ולגם קלות מהמשקה הרותח,
יום חם זה היה, הקפה והרוח החמימה שנישבה גרמו למעט טיפות זיעה
לבצבץ בפדחתו. לפולי לא היה אכפת, בכל מקרה עוד מעט יתקלח
ויתרענן לכן עתה חש עונג מסוים מתחושת החום, חש איך האוויר
הרותח מבחוץ והמשקה הרותח שבקיבתו ממריצים לו היטב את הדם. לגם
מכוסו פולי והביט על הנוף, בהה עמוק לתוככי הרחובות והסמטאות
של המרקם העירוני המיוחד הזה העומד כעובדה קיימת בשטח שלרגליו.
ההר פוגש את הים, צוללים מורדות הכרמל במהירות אל תוככי המפרץ,
אינם משאירים מישור רב או קו חוף רחב על מנת לבנות עליו עיר
מישורית כראוי. בנייני הקומות המוגבלים של חיפה צוללים עם
הכרמל לים, אין מגדלים או דאון-טאון קלאסי אלא מרקם צפוף ועצום
של מאות אלפי בניינים בני שתיים עד ארבע קומות העומדים
שורות-שורת, מפלסים-מפלסים על פני מורדות ההר ועימו צונחים מטה
לכיוון המפרץ. ההדר הוא בעל אוריינטציה קבועה, אם תביט מחלון
הפונה צפונה תמיד תראה את גג הבניין שמתחת ואחריו את המפרץ,
תביט מחלון הפונה דרומה ותראה את גוש העפר הענק הזה שנמצא מפלס
אחד גבוה יותר, מנקר את העין בכיעורו המחריד, בפסאדה המוזרה
הזו כאילו אדריכל הבניין חשב לעצמו איילו אלמנטים הם היפים
בתבל ומשמצא קיים בבניין את היפוכם המוחלט.
איזו עיר מכוערת, חשב לעצמו פולי, המגדלים הגבוהים של יזראעליה
מזדקרים מול עיניו, נראים כמו מיני-פאבלה ישראלית גאה.
הסופר-בלוקים הרציפים האלו שמעבר לצלע ההר עליה יושבת שכונת
ורדיה, מתחתם תנועה ערה של רכבים היוצאים ונכנסים מקניון
הגרנד-קניון, קניון הנושא בשמו הומור ישראלי שכזה הפונה למכנה
המשותף העממי ביותר המסכם את מהוויו הנהירים של יושבי ציון.
סמנטיקה המשלבת יחדיו את האשליה של אמריקה על ציון שמו של אתר
גיאוגרפי ידוע והצחוקים המתפקעים מפיו של קופי-רייטר זה או אחר
עם אגו מפותח במיוחד שהפנים יום אחד שלמילה העברית קניון משורש
קנה ולמושג הגיאולוגי הלועזי המציין שחיקה מסיבית של נחל או
נהר בסלע גירני יש ביטוי זהה, גרנד-קניון, הבנתם את הבדיחה?
ביטא היטב את חלום העוועים המזרח-תיכוני הזה שנקרא הצרכן
הישראלי, זה שכל צליל המאזכר אמריקה מטשטש מבחינתו את המקטע
הגיאוגרפי הנוראי בו באמת מקיים את חייו. בין הסופר-בלוקים של
רחוב רטנר ואבא הילל סילבר לקניון נערכות חפירות קולוסאליות
בצלעי ההר הסמוכים, בולדוזרים ענקיים שכעת יושבים קפואים
כפסלים מסויטים נוגסים במהלך השבוע במסלע הגירני של הכרמל,
מהווים את ראשית החפירות למיזם התשתיתי הבלתי אפשרי הזה שנובע
מרעיון פשוט הכולל חפירת כביש מתחת להר כחיבור בין כביש החוף
הבא מדרום עם המפרץ. מיזם זה רב על יכולות הבנייה הישראליות,
מתאים לאמריקה או לאירופה אך בטח לא לישראל. מי מבטיח שהקבלן
לא יפשוט את הרגל או שהממשלה תתחלף אז תתכחש להסכמים הקיימים
החתומים בעיפרון או ראש העיר אולי יתפטר בגלל פרשיית שחיתות זו
או אחרת כך שמהמיזם לא יישאר דבר מלבד שכבות סלע לבנות חשופות
הבוהקות בשמש ומסנוורות את עיניו של פולי.
עיר מכוערת היא חיפה באור יום, השמש המזרח-תיכונית הבוהקת אינה
מצליחה להסתיר את האמת של המציאות הישראלית. שום השקעה אין
בערכים אסתטיים, למי יש זמן וכסף לזה, צריך לבנות מדינה
במהירות ובמקום להשתמש במתכת לפרופיל בלגי זה או אחר צריך את
המתכת לבנייה של עוד טנק שיתפוצץ ויינטש בבוץ הלבנוני יורה
הקטיושות שאינו צריך מהחומר כי אללה שלצידו לימד אותו שבקרבות
התשה שכאלו הכוללות ירי שיטתי על אזרחים יישאר צבא ישראל חסר
אונים מול היסטריית העם ודעת הקהל המוזרה. אין פלא שכלל היופי
בעיר מסתכם במיזם עתיק שבנה עם של גויים, עובדי אלילים פרסיים
שעיר זאת משום מה להם היא קדושה. מדהים את פולי איך את כל
הקטיושות חטפו העניים, כמו שהביטו הפנאטים מסונוורי
המונותיאיזם שמצפון על מפת העיר, ווידאו את ההתפלגות
הסוציו-אקונומית לפי כל שכונה ושכונה וכיוונו במדויק אך ורק
לשכונות העניות ביותר. זה לא מנע מתושבי השכונות המבוססות לצאת
לחופשת הקיץ שלהם הרחק מהעיר המופגזת, אירוני הדבר שמי שלא היה
בידו לברוח הוא שחטף את מירב הרסס.
רק פולי ישב על המרפסת בבית הוריו והביט על ההתרחשות המדהימה
הזאת, ישב נינוח וחש בטוח תחת חסות יד הגורל והשקר הנבזי ביותר
שקיים הלא היא הסטטיסטיקה, לדברי ד'יזראלי. מה הסיכוי שייפול
עליו טיל משמיים שאל עצמו, עשרים בתים נפגעו בחלקם בכל רחבי
העיר, יש עוד מאות אלפים לפגוע בהם אז מה רע לו על המרפסת?
ישנם שלוש-מאות אלף איש ואישה בעיר, עשרים מתו, מה היו סיכוייו
להיות מביניהם? אי לכך ישב נינוח פולי והביט על הנוף כפי שתמיד
אהב להביט על הנשקף המרגיע. הצטער רק שההפגזות לא התרחשו
בלילה, תחת קרביה של האפלה מחזה הפיצוצים היה מרהיב פי כמה
היות וכיעורם של הבתים היה נסתר מעיניו, אלא רק נצנוץ של
מיליוני אורות שבינם רשף אימתני מפתיע ואחריו תמרות עשן כתומות
כמו בתיאורי השאול של הירונימוס בוש.
כעת הכול שקט, קיץ שקט עובר על העיר ונדמה שהכול חזר לשגרה.
הרחובות מלאים לעייפה בתנועה בלתי נגמרת של אנשים ורכבים, כולם
שמחים ומאושרים אם עת חופשתם, ילדים מלקקים גלידה ובני-נוער
מתפרעים, הורים מאבדים את ימינם ושמאלם, תוהים מה יעשו עם
ילדיהם בחודש אוגוסט אז מסתיימות הקייטנות. נדמה שהקיץ שעבר
נעלם כליל מתודעת תושבי העיר, כנראה והמציאות האובייקטיבית
חזקה מכל ולכן מפנימים האנשים שאם לא יחיו כעת בהפוגה בין
מלחמה למלחמה הרי מתי יהיה עתם לחיות בכלל. הכוח הבלתי מובן של
הסתגלנות הישראלית, היכולת להפוך מצב ארעי לנצחי. ישראל נמשכת
שישים שנה והכיבוש נמשך ארבעים, אין סוף לתקופה הארעית הזאת על
חוקיה וצוויה שאין בהם דבר מלבד גבס גס לעצם שבורה שנשאר על
השוק לנצח. כה רבים האלמנטים של ההמתנה, טכניקות האמורות לגרום
לרגיעה והחלמה של פצעי ההיסטוריה וכלום לא קורה, כלום לא
מחלים, הרגש הוא אותו רגש והשנאה אותה שנאה וככה זה נמשך בין
הפגזה להפגזה ולאנשים כבר לא אכפת, אדישים הם כי מה מצפים
שיעשו במהלך אותו מאבק ארעי קצר שנמשך מאה שנה מלבד לחיות אל
חייהם.
בחייו של פולי קיימת גם כן אותה ארעיות ההופכת נצחית, אותו זמן
שלוקח האדם על עצמו כמוגבל אך עם נקיפות מחוגי השעון הופך
למציאות בה חי את חייו. לעתים מתעורר בגיל ארבעים וחש כי אינו
מרוצה, לעיתים ממשיך אינרטיבית את חייו על אותו המסלול עד יום
מותו כי היה מוכן להתפשר או שאון לא היה במותניו להידחק למסלול
אחר. מתעורר כעת פולי, חש זקן כמו שתחושותיו הנוראיות של גיל
הארבעים אופפות אותו, חש כזקוק לשינוי כי במסלול בו הלך עד עתה
לא הגיע לאן שרצה ועל כן עליו לשנות את דרכו, להוריד מעט משקל
עודף הנושא על עצמו כמטען על כתפיו וללכת בדרך חדשה רענן.
די עם הסידור מבחינתו של פולי, מספיק לו עם תסכולו מחוסר
ההגשמה הנעוצה בפרטים הקטנים של החוזה הלא כתוב בינו לבין הלית
והפרופסור, פרטים שניסוחם מאפשר לו לקיים אהבה עם הלית אך לא
לאהוב אותה באמת, לא לחוש איתה תחושה של הגשמה או סיפוק.
משתבוא הלית בעוד מספר שעות מועטות יתחיל פולי לאותת על רצונו
בסיום הסידור. ידבר איתה על הסדר הפירוק של הסדר הקיים, על
פרטי תקופת המעבר שתתרחש, עזיבתו את הדירה וקשה הרבה יותר,
פרידתו הבלתי נמנעת מנוכחותה ומתפרה. יתגעגע פולי אל הלית,
יצטער לבטח כי בטמטומו הפסיק את גן-העדן הזה לכאורה של מגע ללא
התחייבות עם אישה נהדרת וכל זה תמורת קורת-גג לראשו אך אין
ברירה מבחינתו, לא יוכל לצעוד קדימה בחייו אלא אם כן ישנה
מהיסוד את הילך חייו הנוכחיים.
עוד מעט הלית תבוא, חושש פולי כי אין ביכולתו לעמוד בפניה כעת,
חושש שלא ייראה אותה יותר, שיישאר לבד, גם אם היא אינה איתו
ברגש שלו, הרי כאשר היא שוכבת לצידו, גופה צמוד לשלו אז היא
שם, היא איתו, גם אם זה במובן הפיזי בלבד אין זה פחות, עדיין
היא נמצאת ואין דבר נפלא מזה. אולם חושש יותר מכל מהשינוי
עצמו, חושש כי יהיה עליו להתמודד עם פרק זמן שיבוא עליו כתקופה
בה לא יחוש יציבות, בה לא תהייה לו המרפסת כמפלט ודרור
למחשבותיו, יהיה עליו להצפין גופו היכן-שהו. או שיממן לעצמו
דירה חלופית, איזו דירת קרקע זולה ומתקלפת שרבות ממנה יש
באחוזה או שגרוע מכך, ייגזר עליו לשוב לחיקם החם והאוהב של
הוריו שם במעלה האולימפוס הרעיוני, רמת-אלמוגי לכל מען-דבעי.
פשוט לא יכול להמשיך כך פולי יותר, הבדידות הזו היא מעבר למה
שמסוגל מוחו לסבול, הוא אינו רמי, לא ירגיש מצוין עם עצמו בכל
עת והרגשה מצוינת תהייה לנצח שאיפתו היחידה. יתעלל רמי בדנה,
בחורה שמן הראוי להתעלל בה אם נמשכת היא אל בחור שכמו רמי,
ירוקן עצמו בה ויחוש מצוין, ישאירה אומללה וזרוקה לצידו כמהה
עד מאוד לאהבתו והתחייבויותיו אליה, אהבה והבטחות שספק אם
יבואו, לפחות התקווה עודנה בה, מתישהו גם היא תתעורר ותבין אך
אין זה משנה לפולי, רעו הטוב ביותר רמי ירגיש מצוין.
פולי הוא פולי בלבד, איש רך ולא מופת אגו-צנטרית, מה שרמי יכול
להכיל על רגשותיו אין יכול פולי להכיל ולו עשירית מזה. מאז היה
ילד נשא רמי על כתפו את עוון בדידות אימו, סבל מזה למשך כל
תקופת נעוריו ושרד. פולי אינו שורד, אינו אדיש כפי שראה עצמו
או רצה לראות עצמו בהביטו במראה, אכפת לפולי, הוא אינו רוצה
לישון לבד, רוצה את הלית עימו אך השלים עם המציאות
האובייקטיבית, אם לא הלית אז מישהי אחרת רק שתהייה האפשרות
באמתחתו.
אצבעות רכות נקשו על דלת הדירה בה דר פולי, הייתה זו הלית
שנקשה למעשה על דלת דירתה שלה. קפץ פולי מהכיסא הכחול שבמרפסת
וניגש בריצה קלה לדלת.
על המפתן עמדה הלית מחייכת 'שלום פולי, מה שלומך?', שאלה
במתיקות...
-'בסדר... תודה...', ענה פולי '...בואי היכנסי... אנחנו צריכים
לדבר'.
הנהנה הלית בראשה לאות הסכמה ונכנסה פנימה, הניחה את תיק היד
הורוד שהיה לכתפה על השידה בצבע וונגה הסמוכה לדלת והתיישבה על
הספה.
'בוא פולי, תתיישב...' אמרה הלית כשחיוך עדין על פניה '...יש
לי חדשות טובות'. התיישב פולי בסמוך להלית על הספה בסלון והביט
בה. הלית שתקה רגע קט, אחזה את ידו של פולי ברכות ושאפה שאיפה
ארוכה.
'תשמע פולי... אני בהיריון...', אמרה לפתע '...אני בהיריון
ממך'
-'מה?' שאל פולי מעט מבוהל '...איך זה יכול להיות... את אמרת
שאת לוקחת גלולות... אלוהים אדירים... מה אני אמור לעשות עם זה
הלית? איך זה לכל הרוחות קרה?'
ניסתה הלית להרגיע מעט את פולי, אך הוא קם ממקומו והסתובב
עצבני ברחבי הסלון '...אני חייב לשתות משהו... חייב לעשן משהו,
אני... אני... מה את רוצה לעשות הלית?', עצר פולי במקומו והביט
על הלית הנבוכה הישובה על הספה. ניגש אליה פולי, אחז את ידה
וירד על ברכיו, אמר שאין מוצא שום דבר הגון אותו יכול לעשות
חוץ מלשאת אותה לאישה.
ניערה הלית בקלות את ידו של פולי וביקשה ממנה שיתיישב לצידה כי
עליה להתוודות בפניו. 'תבין פולי... זאת הייתה התכנית
מלכתחילה, אני ובעלי תכננו את זה מהרגע שהוא יצא
מבית-החולים... אני מצטערת שפגענו בך אבל... יש בזה תמורה.
אנחנו רוצים ילד שיהיה של שנינו... אני רוצה ילד שיבוא מרחמי
שלי... אתה מבין? ...יוחאי ונדב הם כמו בניי אבל עדיין הם בקשר
עם אימם הביולוגית ככה שאני לא מרגישה כמו אימא שלהם במאת
האחוזים. אני חושבת שזה נפלא עבורם, יש להם שתי אימהות שאוהבות
אותם עד אין קץ אך אני צריכה גם ילד משלי... אתה מבין אותי
נכון פולי? ...בכל מקרה אני ודוד'ינקה רצינו ילד משלנו... הוא
בעיקר רצה שלי יהיה ילד, הוא ידע כמה זה חשוב לי ולא רצה שזה
יישלל ממני רק בגלל פציעתו... הוא פחד שאני אעזוב אותו בגלל
זה, זה מה שהוא אמר לי אך אני אמרתי לו שלא אעזוב אותו לעולם
עבור שום דבר... אני אוהבת אותו ולו נשבעתי. החלטנו שעדיף
שהילד יבוא מחוג מכרינו, נדע מאיפה הוא בא ולאן הוא שייך. אני
מצטערת שלא היינו כנים איתך מההתחלה פולי... בכלל תכננתי לא
להגיד לך דבר אלא רק לבוא יום אחד ולהודיע לך שאני בהיריון
מתרומת זרע או משהו דומה אך לבסוף החלטנו שעדיף להיות כנים,
שהכול יהיה על השולחן ככה נתמודד עם הבעיות עכשיו ולא כשיהיו
חמורות פי כמה בעתיד. אני ודוד נגדל את הילד ומבחינתנו זה לא
יהיה סוד... כשיגדל נספר לו עליך, נספר לו מי אתה ורשאי אתה
לבקר אותו בכל פעם שתחשוק נפשך בזה, רק עליך להבין ולהשלים עם
זה שהוא תחת מרותנו כהוריו, לך לא תהייה זכות חוקית לחזקה
עליו, אתה מבין? בתמורה פולי, נכין סידור חדש בינינו, אתה תיתן
לנו את הילד לפי התנאים שלעיל ואנחנו ניתן לך את הדירה, נעביר
אותה לבעלותך... מה דעתך?'
-'אני בהלם מוחלט הלית... אני לא יודע מה להגיד לך או איך
להגיב...' הביט פולי על עיניה המקסימות של הלית, שלח ידו ונגע
רכות בבטנה '...חשבתי שאני מאוהב בך את יודעת? חשבתי שאני רוצה
להתיר את הסידור הנוראי הזה בינינו ולחדור אליך נפשית לתהומות
עמוקים אליהם קיוויתי שמעולם לא חדרו. אבל אני מבין מי את
עכשיו ואני חייב להגיד כי על אף שהתאהבותי בך נעלמה כליל כעת,
אני עדיין מאוד מעריך אותך. את אישה די קרה הלית... תמיד חשבתי
שאינך נותנת לי חום רק בעוון הסידור השקרי הזה שהיה בינינו אבל
מסתבר לי שלא... לא נתת לי חום כי אולי אין בך כל-כך, אולי את
לא מיוחדת אלא סתם אישה רגילה...'
-'אני יודעת שאתה נסער...', קטעה הלית את שטף דיבורו של פולי
'...עדיין חשוב לי שתנסה להבין את מצבינו... לא הייתה לנו דרך
אחרת פולי, באמת צר לי שנפגעת'
-'תקשיבי לי עד הסוף הלית, אל תחשבי שאני כועס או שנפגעתי כי
זה כלל אינו נכון. אני לא כועס... פשוט לא אכפת לי יותר. אני
עדיין חושב שאת אדם נפלא רק שלא נגזר שיהיה בינינו דבר רגשי.
זה לא כל-כך נורא מבחינתי, תביני כי בכל מקרה רציתי לומר לך
היום שתם הסידור בינינו, כי אני חש בודד ונמאס לי מזה. חבל לי
שלא היית גלויה איתי מההתחלה כי בשמחה הייתי עוזר לכם, הייתי
עוזר לך כי אני חושב שאת אדם נפלא... סתם חבל לי עם התפוגגות
הערכים הנעלים שהשלכתי עלייך בעיני רוחי, ערכים שכעת אני מבין
שאינם מציאותיים לשום אדם כי אין יותר חזק מהמציאות
האובייקטיבית. אני מבין שלא נהייה יותר יחד וזה אולי מעט מעציב
אותי אך אני אמשיך הלאה ואחפש אהבה, לא סידור זה או אחר שיגרום
לי להרגיש זול עם עצמי... באמת נמאס לי מזה... אני רוצה אהבה.
אני שמח בשבילך הלית ואני בשמחה מסכים לסידור החדש, אך חשוב לי
שתביני כי אין לי שום כוונה לקחת איזו שהיא אחריות על הילד,
מבחינתי הוא שלכם ככה שאין לי כוונה בעתיד לראותו... או לראות
אותך... אני סתם סקרן, האם אבי היה בסוד העניין?'
-'לא!', ענתה הלית בקול רם '...אביך לא ידע כלום אבל איני
יודעת איך לבשר לו על זה'
-'את יודעת מה הלית...יש לי רעיון... תבטיחי לי שתגידי לאבי כי
בטעות קרה הדבר, אל תגידי לו שזה היה מכוון, הוא אמנם ייראה
זאת בעין יפה אך מבחינתי זה ייתן לו איזה סיפוק שכזה שיהיה רב
מסבלי. כמו שהוגשם איזה נרטיב מיתולוגי שכזה, איזה סיפור שהוא
כלום מעבר לטלנובלה שבעצם מצדיקה את שמי. זה הסיפוק שמעולם לא
אהיה מוכן שיהיה לו, הוא אמור להצטער על השם שנתן לי... את
מבינה אותי נכון? אני גם מפחד שזה ישבור את ליבה של אימי'.
קמה הלית וניגשה אל הדלת, העמיסה על כתפה את תיק היד שלה
והביטה שוב על פולי הישוב על הספה. 'אתה יודע שאני מבינה
אותך... אני אתגעגע אליך ילד...', היא אמרה וחייכה...
-'גם אני אלייך הלית' אמר פולי וחייך אליה בחזרה.
-'אני אעדכן אותך איך מתקדם ההיריון, מחר או מחרתיים תיסע עם
בעלי לעירייה ותחתמו על המסמכים... מה שאני רוצה לומר לך זה
תודה... ועוד נהיה בקשר, הא מתוק? ...אתה באמת מאוד מתוק
פולי...'
-'מתוק אבל תמים...', אמר פולי, הנהנה הלית בהשלמה ויצאה מדלת
הדירה כך יצאה מחייו של פולי.
בהה פולי בקיר שמולו, בעיני רוחו ראה את דמותו המסוקסת של
פולידאוקס מציור אונס בנותיו של ליאוקיפוס של רובנס. סקר בעיני
רוחו את דמותו של פולידאוקס, דמותו שלו, חופן בעוצמה את גופה
הבריא של פוייבה, איך ניתק מהציור ויורד השאולה שם נאנס חסר
ישע תחת דמותה של הלית כפרסופינה אשת האדס. הסי מוזה אל מול
תהום דעת פולידאוקס, יחי הפוליאדה כי טואלטוס באופק, חייך
לעצמו פולי בסיפוק מעורער, הנה טואלטוס בא...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
החוסר אונים הזה
של לא לדעת אם
הסלוגן שלך
אושר, יותר גרוע
מהמבדקים לטיס.


איתר מחפש
תירוצים להשוויץ
בהישגיו.


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/1/16 8:51
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליאון קפקא

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה