נשארתי נפעם, חסר נשימה,
אך לה זה לא הספיק.
זה היה נראה מוזר לה, אז,
היכולת להיות נפעם בכל רגע מחדש.

היא ציירה לנו קופסאות באוויר
וצדה לתוכה את כל המילים, שלדעתה,
אסור היה לנו לשחרר -
נפעם, הייתה אחת מהן.

בתוך אותן הקופסאות, שלי ושלה,
הלכו והתרבו להם הרסיסים, מניסיון חיינו.
ולרגע אחד, ארוך מידי,
נדמה היה שהן מסוגלות להכיל את הכל.

שיניה ברקו משחוק, את לשוני אפף העשן,
לרגעים ממשוכים, לא הייתה בבר נפש חיה מלבדנו
גם כוס הבירה נשכחה תכופות,
להזיע את יופייה של ציירת הקופסאות.

היא בקשה לעלות לנוחיות חדרי,
אך באותה נשימה הניחה איסור על שפתותיי.
בעמידתה הנבוכה זימנה אותי אליה,
קימור מול קימור ה-אסור היטשטש.

אצבעותיי מסמרות את שערותיה,
לשונה עוד שומרת נגיעה.
גופה מתקפל בחוסר אונים
וזיפיי מגרים את ציפור נפשה.

נאחזנו זה בזו,
מעורסלים בשלוות ניצחון,
ושנת ישרים זורחת בנינו
אך לשעה קלה.