בני-אדם.
דברים שמרגשים אותי נורא, שחודרים את לבי עם סיכה חדה בעדינות
מושלמת הם בני-אדם. בני-אדם מדהימים. חד-פעמיים. זרים מוחלטים
שמתיישבים בתוכי, בלבי, במוחי, כאילו כל עצב ושריר ועצם בי
עוצב עבורם. במידתם. כאילו הם רק ירדו למכולת וחזרו. הקירבה
הבלתי נתפסת הזו עם זר מוחלט. לא נופים נפרשים ולא מבנים
מרהיבים - האדם, לאורך כל ספקטרום היבטיו, הוא הסטרוקטורה
המרתקת והמרגשת ביותר בעיניי. אני מתאהבת באנשים, קטנים
כגדולים, צעירים כמבוגרים, שאינם מוגדרים בשום צורה פיזית או
תודעתית. מתאהבת באיך שהם גורמים לי לאהוב את החיים עצמם יותר
מאשר את המשמעות שלהם, משמעות שהם מעניקים בעצם היותם הם, בעצם
מבטם, בעצם קיומם ויקומם, מתאהבת בצלילי הזגוגיות המתנפצות של
חלונות הקריירה והסטייל וההצלחה והמדע והדת והמלחמה והריצה
והטירוף והזיעה - הכל מתנפץ בצל האמת שבהם, ספרים בשר ודם שאני
גומעת כל מילה והברה בהם. מדפדפת בין רשרושי לבם וצוללת בתוך
החמצן שבריאותיהם, ואי אפשר לנצח את זה. אי אפשר לנצח אותם, גם
כשהם מפסידים לך. הטוב הברור והלא מתלבט, טוהר הרגש והתבונה,
כל מה שנכון ולא נכון ועדיין נכון. הכל בהם. בפיזור, במורכבות
ובמינון המושלם המשרים שלווה ובטחון ותעצומות נפש ויכולת לסמוך
על שיקול דעתם ולבם, עד לאחרונה בטעויותיהם.