בוקר אקוורל...
השמיים גבוהים באותה המידה...
ובערב יוקדות עינייך בשדות לבי.
אינספור ויכוחים
מתגלגלים בין גיאיות ירוקים של חיבוקים.
ולטאות של דאגות קטנות,
מטפסות על קירות גבוהים.
פצוע ברקה.
קליע של מחשבה אווילית...
מתוך לבו בוקעת בריצה
על עקבים שבורי תכלית.
מועדת. לתוך צעדת שאגות
וקיר דוהר שוסע את לבה.
אוהבת לא אוהבת
בסמטאות גופך כואבת,
בשמלת תחרה פרחונית
רוקמת כלניות בלבך.
הקשיב לי, מעיין קטן,
הרווה את צימאוני,
טעם חדש על שפתיי
נועץ ציפורניו בגרוני.
קולו כיין בין ערביים,
כקול ענוג מתוק של מים
מוריד את קולי לברכיו...
כמו אוויר צלול,
טהור כמו ילדותי. |
