מחלון הבית נראה שיש כאן הרבה יותר משלוש מאות אלף אנשים. אם
מישהו היה שואל אותי, הייתי מעריך לפחות חצי מיליון, אבל אף
אחד לא שואל אותי. כבר שנים שאף אחד לא שואל אותי כלום.
זה לא מדויק. לוסינדה שואלת אותי שאלות במבטא המצחיק שלה.
"אר יו קומפורטבל מיסטר אייזיק? אר יו הנגרי מיסטר אייזיק? אר
יו אסליפ מיסטר אייזיק?"
מה שאני באמת רוצה שהיא תשאל אותי זה "דו יו וונט מי מיסטר
אייזיק?" אבל השאלה הזו לעולם לא תגיע כנראה, ואני ביישן מכדי
לשאול בעצמי.
פעם לא התביישתי. פעם גם היו לי שיערות על הראש. פעם הייתי
הולך בכוחות עצמי. פעם צעירים במדינה הזו היו קונים דירה
בקלות... פעם...
אני תופס את עצמי מתעורר. אני כבר לא מרגיש איך הערות הופכת
לשינה והשינה לערות. פעם שמרתי על שוק מחנה יהודה ארבעים
ושמונה שעות רצופות ולא עצמתי עין לדקה. הערבים היו יורים
עלינו מחסן בק, ואנחנו היינו יורים בחזרה. אמרתי שוק מחנה
יהודה, התכוונתי לשוק הכרמל. פעם גם לא התבלבלתי כל כך הרבה.
כן התבלבלתי כשפגשתי את גאולה. היא נפצעה כשירו מחסן בק, לא
בפעם שבה שמרתי במשך שתי יממות רצופות. הלכתי לקניות כשהחלו
היריות, ואני רצתי אליה תחילה. התחלתי לבדוק את רגלה שדיממה,
כשהיא ביקשה שאעזוב אותה ואלך לעזור לאחרים.
"אבל את פצועה." אמרתי והרמתי את ראשי. כשראיתי את פניה
השתתקתי. היא הייתה הבחורה היפה ביותר שראיתי עד אז ומאז.
"אתה שומע אותי? לך לעזור לאחרים! אני בסדר!"התעקשה.
התנערתי וקמתי על רגליי.
"לא לפני שאוציא אותך מקו האש." אמרתי, והזזתי אותה כמה מטרים
לאחור, אל מאחורי שקי החול שערמנו במקום.
אחרי שהירי נפסק חזרתי אליה. רגלה נחבשה כבר. מסתבר שהיא נפגעה
קל מאוד מרסיס. עזרתי לה לחזור לביתה, אל הוריה המודאגים. הם
היו רוויזיוניסטים, מה שהקשה עלינו להיפגש בתחילה, אבל
כשנישאנו על חופה של תל אביב חצי שנה לאחר מכן, לא היו מאושרים
מהם.
מאז שגאולה נפטרה לא הייתי עם אישה. הילדים דווקא הציעו לי
ללכת לאחת מהקהילות האלה לבני גיל הזהב. סיפרו לי שגברים רבים
בגילי מוצאים שם אהבה חדשה, כן, אנשים בגילי, ושכדאי לי
לנסות... סירבתי. יש בדירה הזו יותר מדי זיכרונות. ארבעים שנה
גרנו פה. חמישה ילדים גידלנו פה. אחד עשר נכדים וארבעה נינים
נולדו לדירה הזו. מספיק להסתכל בתמונות המשפחתיות באלבומים
המצהיבים כדי להביו כמה היסטוריה יש כאן.
לוסינדה מתקרבת אלי. יש לה ריח של תבלינים שלהם. משהו בין
קוקוס לזעפרן. ריח מוזר, אבל נעים. היא לא יפה, לוסינדה. יש לה
פנים גסות, הישבן שלה גדול מדי ביחס לגוף, והחזה שלה ענק. היא
גם כהה מדי לטעמי, אבל אני לא בטוח שבימים הנאורים הללו מותר
להפלות אנשים על בסיס צבע עורם, אפילו בעניינים הקשורים לחדר
המיטות. גאולה שלי הייתה בהירה. כמעט חיוורת. גם אחרי שחזרה
מהקרבות בסיני נותרה חיוורת, למעט אדמומית קלה שפשטה על לחייה.
אותה אדמומית שעלתה על לחיי שנינו בפעם הראשונה שחזינו זה בזו
עירומים.
"מני פיפל מיסטר אייזיק. מני פיפל. איי הופ דיי גט צדק חברתי.
אבריוואן דיזרב צדק חברתי, היא מהנהנת בהבנה.
אני מהנהן בחזרה.
בטלוויזיה מדברים על הערכות מספריות שונות. בין מאה וחמישים
אלף לשלוש מאות וחמישים אלף. אני לא מתייחס למה שאומרים
בטלוויזיה. לא האמנתי להם אז, ואני לא מאמין להם היום.
אני מנסה להתעלם מהחזה של לוסינדה שנוגע לי בלחי. היא שוכחת
לפעמים שלמרות גילי המתקדם אני עדיין גבר. כבר מזמן הבנתי שהיא
לא רואה בי גבר. בהתחלה התובנה הזו פגעה בי. בסופו של דבר
הבנתי שאני דווקא מרוצה מזה. אני יכול להתמסר לפנטזיות שלי בלי
לחשוש שמישהי תנשל את הילדים מהירושה. זה קרה לאשר לוין שגר
ליד הכיכר. אחרי שהוא נפטר המטפלת שלו הודיעה שהיא בהריון
ממנו, שהיא הידועה בציבור שלו ושהיא זכאית לרכוש. איתן, הבן
שלי, סיפר לי את זה. ביקש שאזהר. אני מכיר את אשר יותר משבעים
שנה. היינו יחד בגן הילדים. אין שום סיכוי שהוא ניהל רומן עם
המטפלת שלו. היא בוודאי ניצלה את מצבו לקראת הסוף, ולאשר לא
הייתה שום אפשרות לשלוט במצב. לא אמרתי כלום לאיתן. איתן הוא
עורך דין. לעורכי דין יש נטייה כמעט מולדת להאמין ברע ביותר
לגבי אנשים. הבטחתי שאזהר.
עוד ועוד אנשים עולים על הבמה. אני לא יכול לראות את הבמה
מהבית. אני רואה את הנאומים בטלוויזיה. מדברים על צדק חברתי,
על שכר הוגן, על דיור בר השגה. ההמונים מתחת לבית שלי אוחזים
שלטים. הראייה שלי מושלמת עדיין. מעולם לא נזקקתי למשקפיים.
אני מאמין שגם היום אוכל לקלוע בצלף על ראש מסגד חסן בק משוק
הכרמל, אם רק הידיים שלי לא ירעדו. אני מסוגל לקרוא את השלטים
בקלות. הם משעשעים. החבר'ה הצעירים יצירתיים מאוד.
צוות טלוויזיה מצלם צעיר שנושא על גופו שלט שעליו כתוב "באתי
בשביל הסושי והנרגילות, נשארתי כי אין לי כסף לאוטובוס". אני
מחייך ומתרגם את השלט ללוסינדה. היא צוחקת צחוק מתגלגל. בתחילת
השבוע הסברתי לה את החדשות, כולל הסיפורים על הסושי והנרגילות.
היא צחקה.
"וון איי מיט מיי פריינדס אברי סאנדיי, וי יוז'ואלי איט סושי
ויז' ג'פאניז פריינדז. איט איז פוד אוף פור פיפל. אונלי אין
יזרעאל סושי איז פוד אוף ריץ' פיפל." היא הסבירה לי בזמנו.
הטלפון מצלצל. לוסינדה עונה. אני שומע אותה מסבירה דבר מה
באנגלית, ולאחר מכן היא ניגשת אלי עם השפופרת בידה.
"איטס מאיה." היא מסבירה.
"אבא? שבוע טוב. מה שלומך?" אני שומע את קולה.
"שבוע טוב. שלומי מצוין, ושלומך?"
"גם כן מצוין. אבא, הכול בסדר. ההפגנה בחוץ לא מפריעה לך?" היא
שואלת בדאגה ולבי עולה על גדותיו.
"לא, הכול בסדר. אני דווקא נהנה מההמולה." אני עונה לאחר שאני
בולע את הרוק.
"אבא, אם אתה רוצה שמישהו יבוא אליך, אני או אברהם, רק תגיד.
זה בטח יימשך עד חצות לפחות. אם תרצה אברהם יבוא וייקח אותך
הנה."
אני נדהם מרוחב הלב של הילדה הזו.
"לא, תודה, הרחובות כולם חסומים ויש כאן מאות אלפים. מלבד זאת,
זה לא מפריע לי. תודה."
היא מהססת לרגע.
"טוב, אבל אם תתחרט תתקשר."
אנחנו נפרדים בברכת שבוע טוב. אני שוקע בשרעפים לרגע עד שמבחוץ
בוקעים קולות שירה על משקל שיר הילדים המפורסם. "לביבי שלי
שלוש דירות, שלוש דירות לביבי שלי. לולא היו לו שלוש דירות,
אולי הייתה לי דירה משלי." אני מנסה להיזכר אם לראש הממשלה
שלוש דירות משלו, או שהם כוללים בספירה גם את מעונו הרשמי כראש
ממשלה, אבל לא מצליח להיזכר אם יש לו דירה נוספת על זו
בירושלים וזו בקיסריה. אני לא מזדהה עם דרכו המדינית של בנימין
נתניהו. דרכי הייתה תמיד יונית יותר משלו. אינני מאמין
בפתרונות חד צדדים, בעיקר כאשר אלו נגועים בגזענות ובפנאטיות
דתית. יחד עם זאת, לי ולראש הממשלה יש דבר אחד במשותף. לשנינו
בת שחזרה בתשובה. נועה שלו ומאיה שלי. למעשה, אברהם, בעלה של
מאיה הוא קרוב משפחה רחוק של בעלה של נועה.
אני נזכר בימים הראשונים, כשרק החלה להתקרב לדת. אני פטרתי את
העניין כשיגעון חולף.
"זה כמו עניין הצמחונות של רובי." אמרתי לגאולה בביטול. "ראית
כמה זמן זה החזיק." גאולה רק הנידה בראשה, ופיה התכווץ.
שנים אחר כך, כשמאיה ובעלה באו לעשות אצלנו שבת עם חמשת ילדיהם
הקטנים, סיפרה לי גאולה כי מאז שראתה את עיניה של מאיה עת
הדליקה עימה את נרות השבת בפעם הראשונה כשהייתה בת ארבע, ידעה
שהילדה תחזור בתשובה. לא היה קל להסתגל למציאות החדשה, אבל
בעיקר בזכות מאיה, לא התנתקנו. לילדה יש כוח. זה בטוח דבר
שקיבלה מאימה. אני לא מתיימר להיות החזק בינינו. גאולה הייתה
לביאה. תמיד נלחמה בשביל כולנו. בצנע, כשהצליחה להתקין ארוחות
מכלום בלי להזדקק לשוק השחור, במלחמות כשגידלה את הילדים בעצמה
תוך כדי שהיא מחזיקה קריירה ואנוכי בחזית הקרבות ועד הסוף...
רק בקרב האחרון היא נכנעה למחלה הארורה הזו. הרופאים נתנו לה
לא יותר משישה חודשים. היא החזיקה שלוש שנים. שנתיים וחצי
מתוכן תפקדה באופן מלא. חבר אמר לי בשבעה שהרופאים נותנים תמיד
פחות חודשים משהם חושבים שהחולה יחיה, כדי שכולם יהיו מרוצים.
לא דיברתי עם אותו חבר מאז.
אני חוזר לצפות בטלוויזיה. הכתב מספר ששר האוצר כינס את בכירי
משרדו כדי להתכונן לנפילה גדולה בבורסה שצפויה ביום שני. אפילו
הכתבים באולפן לא מתייחסים לזה ברצינות. "ספין" הם מכנים את
הידיעה.
"לוסינדה, טייק מי דאון." אני מבקש.
לוסינדה מתבוננת בי בפקפוק.
"אר יו שור, מיסטר אייזיק?" היא שואלת.
אני מהנהן. שיהיה שלוש מאות אלף ואחד. שלא יגידו שאני לא מועיל
לאף אחד.
הצעירים מפנים לי את הדרך, נותנים לי להתקדם. אחד מהם מושיט לי
שלט שעליו נכתב "הו-הא מי זה בא, מדינת הרווחה." אני מניף אותו
מעלה בגאווה. גאולה שלי הייתה בורג ראשי במערך שירותי הרווחה
בעירייה עד שפרשה לגמלאות. בכל ערב הייתה מספרת לנו על נזקקים
ומזכירה לנו שוב ושוב שלא כולם ברי מזל כמונו. אני נזכר פתאום
שמאיה הייתה ממלמלת תמיד "תודה לאל" או "ברוך השם". אז לא
ייחסתי לזה חשיבות.
אנחנו מתקרבים לבמה. הצעירים שמפנים לי את הדרך קוראים לי
קריאות עידוד "כל הכבוד סבא" וטופחים על שכמי. על הבמה עולה רב
כלשהו ומסביר שכבר בתורה נכתב שהעם דורש צדק חברתי. הוא זוכה
למחיאות כפיים. צעירה מקועקעת שעומדת לידי קוראת "בוז" ומוסיפה
קריאות בגנות הדתיים. הוא מסיים את דבריו ולבמה מוזמן איש
המגזר הערבי. הפעם הצעירה מריעה ומוחאת כפיים. לא נראה שהיא
מכירה את האישיות שנואמת על הבמה. אני מתבונן בה ארוכות.
חיוורת מאוד, נזם באף, קעקועים על הזרועות, שיער צבוע בשחור
כשל עורב, גופייה שנגמרת גבוה מדי מעל הטבור ומבליטה חזה קטן.
אני מופתע לגלות שאם אני מתעלם מהסממנים החיצוניים היא דומה
כשתי טיפות מים לגאולה שלי כפי שנראתה כשנפגשנו. הצעירה משגיחה
במבטי, ואני מסב את פניי במבוכה. אני משוכנע שלחיי מאדימות
ושמח על האפלה. הייתי רוצה לשאול אותה לשמה ולהבין את השנאה
שהיא רוחשת לבני עמה, אבל אני מתבייש. אני רוצה לספר לה שהיא
דומה כל כך לאשתי זכרה לברכה, להזמין אותה לביתי כדי לראות את
האלבומים הישנים, אבל יודע שבימינו הצעות כאלה מתפרשות בצורה
אחרת משהתפרשו בצעירותי. הצעירות היום אינן תמימות כשהיו אז.
לוסינדה מתכופפת אלי.
"אר יו אוקיי מיסטר אייזיק?" היא שואלת.
אני מהנהן.
על הבמה עולה שלמה ארצי וזוכה לתשואות רמות. הוא שר "פתאום קם
אדם בבוקר" והקהל שר עימו. כשהוא שר את "תחת שמי ים התיכון"
אני נזכר במשפט "את חיה פוליטית, מזדהה עם מיעוטים". כנראה
ישנם מי שמזדהים עם מיעוטים יותר מאשר עם בני עמם. אולי זו
זכותם של מי שנולדו כחלק מהרוב, ובעצם אין בכך פסול. אני
מתבונן שוב בצעירה. היא מישירה אלי מבט מוטרד, ואני מחייך אליה
ומהנהן בהבנה. היא מהססת לרגע ואז מחייכת אלי בחזרה.
"לטס גו בק." אני מבקש מלוסינדה. היא מהנהנת ומתחילה לדחוף
אותי לכיוון הבית. פתאום אני מוטרד. קודם לכן אמרתי לעצמי
שבהצטרפותי להפגנה אני מוסיף אחד לספירה. לגמרי התעלמתי
מלוסינדה. זו לא הזיקנה שגרמה לכך, באותו רגע לא התייחסתי
ללוסינדה כאל אדם, אלא כאל כוח עזר.
כשאנחנו מגיעים הביתה אני מתבונן בלוסינדה ואוחז בידיה. היא
מופתעת לרגע ומביטה בי בעיניים פעורות לרווחה.
"לוסינדה, איי ויש טו ת'אנק יו פור אברית'ינג יו אר דואינג פור
מי."
לוסינדה מסיטה את מבטה במבוכה ונראה שהיא מסמיקה למרות צבע
עורה הכהה.
"מיסטר אייזיק, דיס איז ווט איי גט פייד פור."
אני מהנהן.
"איי נואו בט יו סטיל דזרב טו בי ת'נקד פור דה וויי יו אר
דואינג ווט יו גט פייד פור. פליז פורגיב מי איף איי פורגט טו
ת'אנק יו סאם טיימז."
חיוך נעים עולה על שפתיה, והיא מתכופפת לחבק אותי. כשהיא
מתרוממת בחזרה יש דמעה על לחייה. היא אישה טובה, לוסינדה.
"ווד יו פליז גט מי דה אלבומס?" אני מבקש.
היא מהנהנת. היא יודעת בדיוק איזה אלבומים אני מבקש.
אני מתחיל באלבום החתונה. זו הייתה חתונה קטנה, בבית הוריה.
כמה עשרות בודדות של מוזמנים לחתונה שנערכה רגע לפני פרוץ
הקרבות. הגשנו כריכים קטנים עם טונה, ואף אחד לא התלונן.
בתחילת האלבום ההזמנה שהודפסה על כרטיס לבן וצנוע "הננו
מתכבדים להזמינכם לחתונתם של גאולה ויצחק." שמות הוריי ושמות
הוריה, התאריך והכתובת. בלי מפות, בלי ניירות מסוגננים
ומעוצבים, בלי קטעי שירה... אני מתבונן בפנים של אנשים שאינם
עוד. פתאום אני מבין שאני היחיד מבין משתתפי אותה חתונה שחי
עדיין. גאולה מחייכת אלי מבין התמונות. שיניה הצחורות מצהיבות
עם הנייר הישן. אני מלטף את התמונה באיטיות.
באלבום הבא אני רואה את פניהם של ארבעת בניי. תינוקות, ילדים,
על כיסא אצל הצלם, ביום הראשון בגן, ביום הראשון בבית הספר...
איתן רציני כתמיד צועד בגבות מכווצות עם תיק על הגב. אני נזכר
ברצועות העור שהיו חותכות בכתפיו, אך הוא מעולם לא התלונן.
ראובן, רובי, מלטף חתול. אני נזכר שהוא התעקש לטפל בחתול הזה
שמצא ברחוב וכמה בכה כשהחתול נעלם. כולנו יצאנו לחפשו, קראנו
בשמו, אך מעולם לא איתרנו אותו. רובי שרצה להיות וטרינר
כשיגדל, ובסוף הפך לרופא ילדים. והנה הראל בפורים, מחופש לחייל
בכניסה לגן, מחופש לחייל בכניסה לבית הספר, מחופש לחייל בכניסה
לבסיס הקליטה והמיון בתל השומר, מחופש לחייל בדרגת אלוף משנה
בלבנון... היום הוא משמש כחבר בדירקטוריון של חברה שמייצאת נשק
לצבאות ברחבי העולם. הוא מתפאר בכך שהם מייצאים רק לצבאות
סדירים ולא לארגוני גרילה קיקיוניים. צבי והוא היו מתווכחים על
כך ארוכות. גם צבי הוא סוג של חיה פוליטית שמזדהה עם מיעוטים,
רק לא עם המיעוטים במדינתו הוא. צבי הלך בעקבות אחיו והפך
לרופא, אך לפני חמש שנים התפטר מתפקידו כמנהל מחלקת אורתופדיה
באחד מבתי החולים המובילים בארה"ב והצטרף יחד עם אשתו לארגון
רופאים ללא גבולות. צבי לא אהב להצטלם. אחרי תמונותיו כתינוק
מופיעות מעט מאוד תמונות שלו, רובן באירועים משפחתיים יחד עם
כולנו.
למאיה יש אלבום נפרד, כיאה לנסיכה. היא באה אחרי ארבעה בנים,
כשכבר כמעט אמרנו נואש. קנינו לה את השמלות הכי יקרות, את
הבובות הכי יפות, את הנעליים הכי מבריקות. שמרנו עליה כעל בובת
חרסינה עדינה. כשהיא ישנה, הבית עמד בדממה מוחלטת. מי שגידל
ארבעה בנים מבין עד כמה מדובר בתופעה יוצאת דופן. מאיה כילדה
קטנה ביומה הראשון בגן, שמלת מלמלה לבנה, סרט בשערה ונעלי לכה
מבריקות. אני נזכר שהסרט היה ורוד. בתמונה הוא בגוון אפור
בהיר. מאיה בקבלת שבת בגן, פניה זוהרות וגבותיה מתרוממות בכעין
פליאה אל מול הנרות שהדליקה, מאיה בבית הספר, חיוך ביישני על
פניה וספר התנ"ך מציץ מהכיס הצדדי בילקוטה...
"לוסינדה." אני קורא לה.
"יס מיסטר אייזיק?"
"גט מי דה פון פליז." אני מבקש.
"שור מיסטר אייזיק." היא מחייכת.
היא מושיטה לי את המכשיר. יש למכשיר הזה לחצנים ענקיים,
מותאמים לזקנים בעלי ידיים רועדות. אני מחייג את המספר
וממתין.
"שבוע טוב."עונה לי קול חמור סבר מהצד השני של הקו.
"שבוע טוב איתן." אני מברך אותו.
"אבא." טון קולו מתרכך מעט, "מה שלומך? ההפגנה בחוץ מפריעה לך
לישון?"
"לא, לא, אפילו ירדתי למטה קודם. לוסינדה ואני הלכנו
להזדהות."
הוא צוחק. יש לו צחוק עמוק ואמתי. אני לא זוכר מתי שמעתי אותו
צוחק כך בפעם האחרונה.
"איתן, יש לי בקשה."
"כן אבא." הוא מרצין מיד.
"החלטתי שהגיע הזמן למכור את הדירה."
הוא שותק לרגע.
"אבא, אתה בטוח? מה עם הזיכרונות שרצית לשמר? ההיסטוריה?" הוא
שואל בזהירות.
אני מנופף בידי בביטול, כאילו הוא יכול לראות את המחווה מבעד
לשפופרת.
"הזיכרונות שמורים אצלי בלב."
איתן מהסס.
"ואתה? לאן אתה רוצה לעבור? אתה יודע שיש לי חדר עבורך אם רק
תרצה. החדר של אביתר פנוי כבר שנים."
אני מחייך. גידלתי ילדים לתפארת.
"לא. החלטתי לעבור לכפר הזה שפיארת ורוממת כל כך. אולי באמת
אמצא שם אהבה חדשה." אני מחייך.
"אבא," הוא שואל, "אכפת לך אם אשאל מה גרם לך לשנות את דעתך?"
אני נאנח.
"הצעירים הללו כאן בחוץ זקוקים לדירות. אני בטוח שמשפחה חדשה
תוכל ליצור כאן זיכרונות חדשים. זה בית טוב. הוא ראוי למשפחה
טובה. לא לזקן והמטפלת שלו."
אפילו מבלי לראות אותו אני שומע את חיוכו.
"אבא, זו החלטה נכונה. אקפוץ אליך מחר בערב ונסדר את הניירת."
אנחנו נפרדים ואני מתבונן סביבי. הרבה זיכרונות יש לי מהדירה
הזו. המון. מחר לוסינדה חופשייה. מאיה תגיע בבוקר ואבקש ממנה
לקחת אותי לקבר של גאולה.

סיפור זה נכתב בהשראת הפגנת החצי מיליון, הגיע לגמר תחרות
כתיבה בנושא הגיל השלישי, ופורסם באנתולוגיה "ציקלון
הזיכרונות" של הוצאת כתב (2011)