[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גיל ח. עמית
/
אלפינה

"ו. הופ, ו. הופ, ו. הופ." קיר העץ התרומם עוד ועוד לפי קצב
הקריאות, עד שעמד במאונך לקרקע. העמודים נכנסו לבורות שנחפרו
מבעוד מועד וארבעת קירות האסם החדש עמדו מושלמים.

עמדנו עייפים אך מרוצים והתפעלנו לדקות ספורות מפרי ידינו.
בורקהולדר הסתובב בינינו והודה במילים חמות.

"תודה רבה לך, יעקב. האם תוכל להגיע מחר ולסייע במלאכת הרכבת
הגג?" שאל כשהגיע אליי.

"הייתי שמח, אך לילות עמוסים לפניי. אהיה חייב לישון."

בורקהולדר הרים עיניו לשמיים שהלכו והתכהו בחשכת הערב."

"שכחתי. הלילה עלינו להבריח את הדלתות." הוא עצר לרגע והשפיל
עיניו. "שישו ישמור אותך בחשכה." הוסיף.

"תודה." לחצתי את ידו והפניתי אליו את גבי.

בביתנו חיכתה לי אווה, לשה בצק בסינרה הסגול.

"איך עבר יומך? סיימתם לבנות את האסם?" שאלה.

"כמעט. מחר ייבנו את הגג."

חיבקתי אותה, נושם עמוק אל תוכי את ניחוח שיערה הזהוב שנשפך על
כתפיה וליטפתי אותו בעדינות. היא צחקקה במבוכה.

"אווה, יפה שלי." לחשתי לה.

"הו, יעקב." התנשפה, "תפסיק. אתה צריך לצאת עכשיו."

התבוננתי החוצה. היא צדקה. כחול השמיים הפך כהה. בקרוב יעלה
הירח. עליי להיות ביער.

צעדתי לדלת האחורית שבמטבח, שם חיכו על הקיר שלושת רובי הציד
שלי, שני וינצ'סטרים ורמינגטון אחד חדש יחסית שאהבתי מאוד.
ליטפתי אותם  בידי והתכופפתי אל התא הנסתר שמתחת להם, שם חיכתה
לי אתל, בתוך קופסת עץ מרופדת. הוצאתי אותה בעדינות וליטפתי את
העץ העתיק ממנו הורכבה לפני שנים רבות כל כך. את המאוזר הזה
הביא לכאן ממולדתנו אחד מאבותיי שהגיע לארצות האנגלים עם
ראשוני האנשים הפשוטים. הוא הוסב לקליבר קטן יותר משהיה במקור
כך שיתאים לציד זאבים. את התחמושת עבור אתל אני מכין בעצמי.

מזגתי לעצמי כוס מים מכד החרס, הנחתי את אתל על כתפי ויצאתי.
החוץ היה חשוך מספיק כדי שאור הנר שבקע מבעד לדלת הפתוחה
שהשארתי אחריי יאיר את דרכי מספר מטרים נוספים. האוכף כבר הונח
על גבו של היינץ, הודות לאווה שלי.

כשהגעתי לפאתי היער שמעתי אותה. יללה חדה במיוחד שמסתיימת
בשלוש יללות קצרות. אלפינה. היא הייתה רחוקה. הימרתי על הכיוון
הלא נכון. התחלתי לדהור במהירות לכיוון חלקת היער שליד
מילרסבורג. זו לא הייתה עונת הציד, אבל לא כל האנגלים מצייתים
לחוקים. רגע לפני שנכנסתי ליער עצרתי לרגע והסתכלתי סביבי.
הנה! חלקה קטנה של סיגליות. ירדתי מהיינץ וקטפתי קבוצת פרחים.
הכנסתי אותם בזהירות לשק האוכף והמשכתי לדהור אל תוך היער.

היללה נשמעה שוב, והפעם להוטה יותר. אלפינה מצאה קורבן. דהרתי
מהר יותר. ידעתי שאני קרוב, אבל לא ידעתי אם אני מספיק קרוב.
הירח המלא זרח מבין צמרות העצים והשאיר לי מספיק אור כדי לראות
בעלטה. שמעתי את הירייה ואת הצרחה שבעקבותיה. פספסתי.
כשהתקרבתי לקרחת יער קרובה תפסתי את אתל והצמדתי אותה לכתפי.
תהיה לי רק הזדמנות אחת. היינץ זינק מעל גזע עץ אל תוך קרחת
היער. שם! יריתי. החמצתי. אלפינה נעלמה בינות לעצים. על האדמה
שכב גבר כבן ארבעים, בעל גוף ולא מגולח. הוא לא לבש ז'קט כתום
כפי שדורש החוק, מצד שני הוא לא ציית גם לחוק הנוגע לעונת
הציד.

הוא התנשם בכבדות, הרים את עיניו ופגש במבטי.

"זה היה זאב!" הוא צעק, "חשבתי שהם נכחדו כאן."

"הם נכחדו." השבתי. "ננשכת?"

הוא הסדיר את נשימתו והתבונן בי פעם נוספת.

"אמיש? מה אתה עושה  פה בשעה כזו? הצלת את חיי. הייתי בטוח
שפגעתי בו, אבל הוא המשיך להסתער כאילו כלום. הוא היה ענק."
הוא התבונן בידו שדיממה. "לעזאזל. הוא נשך אותי."

הרמתי את הרובה, דרכתי אותו וכיוונתי אותו אליו.

"מה אתה עושה, משוגע?" הוא הרים את ידיו בהתגוננות, "אתה
מתכוון לירות בי?"

נענעתי בראשי.

"אני אמיש. אנחנו לא פוגעים בבני אדם."

"אז למה אתה מכוון אלי." הוא עצר באמצע המשפט ותפס בבטנו
בכאב.

כיוונתי את היינץ מספר צעדים נוספים לכיוונו. הוא התפתל על
הרצפה ופניו התעוותו מכאב. היינץ נחר בעצבנות, אבל סמכתי עליו
שלא ייצא מכליו. הוא היה מורגל במראות כאלה.

"תעזור לי." הוא לחש. קולו נשמע צרוד ומלא כאב. לא זזתי
ממקומי.

השינוי החל בפיו ואפו. לסתותיו החלו בולטות החוצה וכאילו בלעו
את אפו לתוכן. אצבעותיו היו השלב הבא. הוא החל לגדול ובגדיו
נקרעו. הוא התחיל לצרוח, אך הצרחה הלכה והפכה חייתית יותר ככל
שהפרווה צמחה על עורו. השינוי הראשון הוא תמיד הכואב ביותר.
בשינויים הבאים הגוף כבר מוכן ומתורגל. רק המוח ממשיך לנסות
להתנגד, ללא הצלחה. תמיד ללא הצלחה.

כשהסתיים השינוי, זה רבץ שם עוד רגע אחד, המום. זו הייתה
ההזדמנות שלי. הירייה שלי והזינוק שלו התרחשו שניהם באותו
שבריר שנייה. גופו הענק התעוות בעודו באוויר כשהכדור הכסוף
פילח את גופו. ההדף העיף אותו לאחור, כך שהוא צנח במרחק של שני
מטרים ממני. היינץ צנף בבהלה, אך לא זז. אורכו היה קרוב לשני
מטרים ומחצה, ללא הזנב הארוך. עיניו פעמו בזוהר צהוב בהלמות עם
פעימות ליבו. הוא הביט בי במבט מיוסר. דרכתי את הנשק, ירדתי
מהאוכף והתקרבתי אליו, לא קרוב מספיק כדי שיוכל לבצע תנועה
מהירה ולתפוס אותי. השענתי את הרובה על כתפי וחיכיתי. זה לא
לקח הרבה זמן. הפעימות הלכו והאטו עד שלבסוף לא נותר דבר
בעיניים הריקות והשחורות, ואז החל השינוי השני. גופו הלך
והתכווץ, השיער השחור נעלם ברובו ופניו קיבלו בחזרה את מראם
האנושי. על גופו העירום ניתן היה לראות את המקום שבו פגעתי
בזאב. צד שמאל של החזה.

איתרתי בזריזות את שני התרמילים והכנסתי אותם לכיס האוכף.
עליתי על היינץ והתחלתי לרכב לכיוון שאליו ברחה אלפינה. לעתים
נדירות הצלחתי למצוא אותה פעמיים באותו הלילה, אך הסיכוי שתמצא
קורבן נוסף כשאני בעקבותיה היה נמוך יותר. לא קל היה לאתר את
עקבותיה בלילה מעל גב הסוס, אך הכרתי אותה היטב. גם אם הייתה
עקבה שעליה דילגתי, ידעתי באיזה כיוון עליי לפנות על מנת למצוא
את קווצת השיער הבאה על דרדר, את העקבה בבוץ, את הענף השבור.

רכבתי עוד מספר שעות, היינץ התנשם והתנשף תחתיי, כשלפתע נשמעה
היללה פעם נוספת, מסתיימת שוב בשלוש היללות הקצרות. עצרתי את
היינץ, ליטפתי אותו והודיתי לו. הלילה נגמר. הירח שקע. חזרנו
לקרחת היער, חיפשתי על גופתו של הצייד מכשירים אלקטרוניים
שיוכלו לעזור למשטרה של האנגלים למצוא את גופתו ומשלא מצאתי
כאלה שלפתי את האת שהחזקתי בצד האוכף והתחלתי לחפור. זה לקח
מעט יותר משעה וכשסיימתי כבר עלה האור הראשון. גררתי את גופתו
של הגבר אל תוך הבור שכריתי עבורו וכיסיתי אותו. עמדתי שם עוד
מספר דקות, מתפלל לעילוי נשמתו. אילו הייתה זו עונת הציד היו
הציידים הראשונים מגיעים ליער בערך עכשיו והיה עליי להזדרז כדי
לא להתגלות, ביתר השנה היה היער מבודד למדי בשעות הללו.

טיפסתי על גבו של היינץ ורכבתי לכיוון הבית. לפני שאכנס לישון
יש עוד מטלה אחת שעליי לבצע. הכנסייה עמדה בקרבת הכביש הראשי.
קשרתי את היינץ ונכנסתי. בפנים כבר המתינו לי הבישוף ושני
עוזריו.

"יעקב, בוקר טוב. איך היה הלילה?"

"אנגלי אחד נהרג. צייד לא חוקי."

"מבני המקום?"

"לא מישהו שזיהיתי. כנראה שלא."

הם הנהנו בשביעות רצון. הסיכוי שמישהו יצליח להגיע אליו היה
נמוך.

"ואלפינה?"

נענעתי בראשי לשלילה.

שלושת המבוגרים התבוננו זה בזה.

"ומה לגבי גופת האנגלי?" שאל הכומר.

"קברתי אותה בקרחת היער."

שלושתם הנהנו.

"ספר לנו מה התרחש."

סיפרתי להם בקצרה.

"מדוע החמצת?"

"הגעתי לשם לאחר שאלפינה כבר תקפה את האנגלי. זה היה מאוחר
מדי. לא יכולתי לרדוף אחריה ולהשאיר שם את האנגלי. שני וורוולף
ביער זה יותר מדי. נשארתי שם כדי לחסל אותו."

"יעקב," אמר הבישוף, "אתה רודף אחרי אלפינה למעלה מעשור. מעולם
לא קרה שרדפת אחרי וורוולף אחר יותר משני ירחים עד שחיסלת
אותו. אנחנו מבקשים שבפעם הבאה תרדוף אחרי אלפינה גם במחיר של
וורוולף נוסף שיסתובב ביער חודש או חודשיים נוספים. אתה משוחרר
לביתך."

הסתובבתי לצאת. הם חיכו עד שאצא לפני שחידשו את שיחתם. ידעתי
מה הם אומרים.

לא טיפסתי על היינץ בדרך הביתה. הולכתי אותו מאחוריי וקשרתי
אותו לצד הבית. רגע לפני שנפרדתי ממנו הוצאתי את צרור הסיגליות
שקטפתי בלילה והשלכתי אותו.

אווה ישבה במטבח וחיכתה לי. ארוחת הבוקר כבר הייתה מוכנה על
השולחן. לחם, ריבה, חמאה וכוס חלב. היא חייכה אלי וקמה
לקראתי.

"בוקר טוב, יעקב."

חיבקתי אותה ארוכות.

"בוקר טוב אהובה. מה שלומך?"

"אני בסדר. איך היה הלילה?"

"אנגלי אחד נהרג."

"ואלפינה?"

"ברחה."

היא הנידה בראשה בצער.

"בכל פעם שאתה יוצא לשם אני חולמת חלומות בלהה. אני חוששת לך
יעקב."

"אל תחששי. אני יודע מה לעשות."

"זה מסוכן. אני חושבת שאתה צריך לאפשר לזקנים להחליף אותך באדם
אחר."

שתקתי והנדתי בראשי.

"יעקב, אני יודעת שקשה לך לקבל זאת אבל שנינו הולכים ומתבגרים.
אולי הגעת לגיל שבו עליך להפסיק לרכב על סוס בלילות עם רובה
שלוף ולרדוף אחרי זאבים."

"את מכירה את האמרה. אדם אינו נחשב זקן עד שמספר הדברים שהוא
מתחרט עליהם עולה על מספר חלומותיו. אבי צד וורוולפים ביערות
הללו. סבי צד וורוולפים ביערות וכך גם אביו לפניו ואביו שלו
לפניו. משפחתי צדה וורוולפים ביערות הללו מאז הגענו לארץ
האנגלים. אני חייב להמשיך את השושלת."

דמעה ירדה במורד לחיה.

"מה קרה, אהובה?" ליטפתי את לחיה.

"אני אשמה בכך שהשושלת הזו תיפסק בך."

התקרבתי אליה וחיבקתי אותה, מרגיש אבוד ושלם כל כך כשפניי בתוך
שיערה.

"אהובה, זהו רצון האל. הוא החליט שלא לברך אותנו בפרי בטן
מסיבותיו שלו ואל לנו להילחם בזה."

היא הנהנה ומחתה את הדמעות מפניה.

"הרטבתי את חולצתך. בוא והורד אותה. לך לישון. עוד לילה ארוך
לפניך."

הנהנתי, אסיר תודה. העייפות נחתה עליי בפתאומיות. נכנסתי למיטה
ונרדמתי.





שמש אחר הצהריים חדרה מבעד לחלון והעירה אותי. אווה השאירה לי
ארוחת ערב מכוסה במפית על השולחן. השבעתי את רעבוני וניגשתי
לאסם. הדלקתי את האש בכבשן והתחלתי לדרוך על המפוח. מטילי הכסף
הקטנים החלו להימס בתוך הכלי, ואת הנוזל הלוהט שפכתי בעדינות
לתוך התבניות. כשהקליעים התקררו חיברתי אותם לתרמילים שהכנתי
מבעוד מועד וטענתי את אתל.

כשאווה הגיעה חיבקתי אותה ארוכות ויצאתי מהבית אל האפלה
שבחוץ.

כשהתחלתי את דרכי כשומר ביטחונה של הקהילה היו היערות שסביבנו
מסוכנים הרבה יותר. לפחות חמישה וורוולפים סיכנו את תושבי
האזור בלילות ירח מלא, יוצרים בנשיכתם כאלה שיתפסו את מקומם
לכשאצוד אותם. המצב השתפר פלאים מאז. לפני שנתיים הצלחתי לחסל
את הוורוולף הלפני אחרון ומאז נותרה רק אלפינה. בכל חודש רדפתי
אחריה, בכל חודש הצלחתי לחסל את יצירי האופל שהשאירה אחריה
ובכל חודש היא חמקה ממני.

היללה המוכרת נשמעה לפתע, קרובה מתמיד. עצרתי רגע לפני שנכנסתי
ליער. הנה! שלהביות סגולות יפהפיות פרחו ממש לידי. ירדתי
מהיינץ, קטפתי אחת והכנסתי אותה לשק האוכף.

התחלתי לדהור לכיוון ממנו נשמעה היללה. קרוב מאוד לבתי האנגלים
הקרובים. משפחת חקלאים חביבה שהכירה את האנשים הפשוטים וסייעה
לנו לא פעם בָּעִתּוֹת משבר וברגעי צורך.

היללה נשמעה פעם נוספת. היכרתי גם אותה. אלפינה איתרה ריח ציד
והחלה עושה דרכה בעקבותיו. זמני דחק אך סיכויי להציל את הקורבן
המיועד היו הפעם גדולים יותר. הקרבה לבתיהם של האנגלים הטרידה
אותי. במידה ואלפינה תצליח לתפוס קורבן הלילה לא אוכל להמתין
ולירות בו מחשש שמי מהם יראה אותי. המשמעות הייתה שיהיה עלי
לצוד שני וורוולפים בלילה הבא והמחשבה על כך הטרידה אותי.
הצמדתי את רגליי לבטנו של היינץ וזירזתי אותו בעקבות הקול.

לא היינו רחוקים מהבית האנגלי כשראיתי אותה. נערה צעירה
שהכרתי, בת למשפחתם של בעלי הבית שמאחורי. באור הבית הצלחתי
לראות עדיין את צבע שמלתה. סגול. לא הבנתי מדוע היא מתרחקת כל
כך מביתה בשעת לילה מאוחרת ועוד לכיוון היער, עד שראיתי את
הבחור הצעיר שהמתין לה בינות לעצים. אלוהים אדירים.

השניים לא ראו אותי עדיין. צבעם הכהה של בגדיי ועורו הכהה של
היינץ הסוו אותנו היטב, והצעירים האנגלים נהגו להשתמש בשלל
ההמצאות הטכנולוגיות פולטות האור החזק שלא אפשרו להם להסתגל
לחשכה שסביבם כפי שהסתגלתי אני.

היא הגיעה אליו וכרכה את ידיה סביבו. השניים התנשקו ארוכות.
אלפינה תהיה פה בתוך שניות. אין כמו ריחו של החטא הקדמון למשוך
וורוולפים. שניהם המשיכו בשלהם, מרוכזים מדי בעניינם מכדי
להבין את המתרחש סביבם.

נזכרתי בלילה שבו פגשתי את אלפינה לראשונה. גם אז היה זה זוג
צעיר שהסתתר ביער, עיוור למתרחש סביבו עד שהיללה נשמעה כשהיא
כבר קרובה מדי, מאוחר מדי בשביל לעשות משהו. תחושת הזעם, החרטה
ובעיקר חוסר האונים האינסופי שחשתי אז כשאלפינה התבוננה בי
באותה משטמה נושנה וברחה אל תוך היער.

התקרבתי אליהם בדממה ככל שהצלחתי. אלפינה תתקוף מתוך היער, אך
אני לא אוכל להיכנס אליו מבלי להתגלות. היה עליי לחשוב מהר.

במקום להתקרב אל הזוג התרחקתי ונכנסתי את תוך היער בנקודה
רחוקה מספיק על מנת שקול פרסותיו של היינץ על הענפים היבשים לא
יישמע. הרמתי את אתל וכיוונתי באיטיות. עצרתי את נשימתי
ויריתי. נשארתי עומד במקומי כששני בני הזוג נפלו בבהלה לאחור.
הכדור הכסוף חדר לגזע סנטימטרים בודדים מעל לראשם. הם ישבו
מבולבלים לשבריר שנייה נוסף בטרם קמו והחלו לרוץ, מבועתים,
לכיוון הבית. יללת האכזבה של אלפינה גרמה לריצתם להפוך למנוסת
בהלה מוטרפת. לבי נקרע מרגשות לא ברורים כששמתי לב שהבחור
הצעיר לא עזב את ידה של הנערה, אפילו לא לרגע.

לא המתנתי עוד. נעצתי את עקביי בצלעותיו של היינץ והתחלנו
לדהור לכיוון ממנו שמעתי את אלפינה. הנה! היא הביטה בעיניי
לרגע, עיניה הירוקות רושפות משטמה, אך אז הביטה באתל שבידי
ומיד סבה והחלה לרוץ. היא הייתה מהירה וקטנה מאיתנו, אך הכרתי
אותה וידעתי לחזות את צעדיה עוד לפני שביצעה אותם בפועל. היכן
שהיא ניסתה להטעות אותי בעיקוף, המשכתי ישר. כשהיא חצתה פלג
מים קטן היא מצאה אותי דוהר כבר לְצִדָּהּ ונשקי שלוף. פעמיים
כמעט ויריתי, אך ממש בשנייה שבה עמדתי ללחוץ על ההדק היא פנתה
בכיוון אחר, כאילו גם היא הכירה אותי. המשפחה האנגלית תארגן
בוודאי משלחת ציד אדם במטרה למצוא את זה שירה על בתם והעדפתי
שלא להסתכן ביריות מיותרות שימשכו אותם אליי או גרוע מכך, אל
אלפינה. לקראת הבוקר יהיה עליי למצוא דרך חלופית להגיע לביתי.

כשהירח שקע הפסקתי את המרדף. אלפינה תשתנה בחזרה בקרוב ולא
תוכל למצוא קורבן נוסף. העולם היה מקום בטוח יותר לעת עתה.

הבישוף ועוזריו כבר המתינו לי כשנכנסתי.

"משפחת תומפסון טענה שאלמוני ניסה לירות בבתם ובחבר שהיה איתה.
הם רצו לארגן קבוצת ציידים שתאתר אותו." ציין הבישוף.

"הייתי חייב להבריח אותם מבלי להתגלות. אלפינה הייתה קרובה
מדי."

הם שתקו לרגע, פניהם רציניות.

"יעקב," החל הבישוף, "אנחנו תוהים." הוא עצר.

הדיאקון היה זה שהמשיך את המשפט.

"אנחנו תוהים אם עדיף יהיה להעביר את המטלה שהוטלה עליך לחבר
אחר בקהילה."

שלושתם הביטו בי, מחכים למוצא פי.

נענעתי בראשי.

"כל עוד אלפינה מסתובבת ביערות, אני ממשיך בתפקידי."

הם התלחשו ביניהם לרגע.

"הלילה סיכנת את עצמך, את שני הצעירים הללו ואת כולנו. תאר לך
מה היה קורה אם היו מגלים שחבר בקהילה כיוון נשק לאנגלי וירה
בכוונה תחילה."

נשמתי עמוק.

"אדוני, היה עליי לעשות את המוטל עליי. היה עליי להגן על
האנשים הללו."

"היה עליך לצוד את אלפינה. תפקידך אינו להציל את האנשים הללו.
תפקידך הוא לצוד את מי שמסכן אותם. אתה רודף את אלפינה זה
למעלה מעשור ולא נותר לנו, אלא להסיק שאינך מסוגל לצוד אותה.
איננו אומרים זאת בביקורת. הרגת עשרות אנשי זאב בשנים הללו
ואין לאיש ספק ביכולותיך. רבים-רבים הן מאיתנו והן מבני
האנגלים חבים לך את חייהם, גם אם לא כולם יודעים זאת. אלפינה
היא אבן הנגף שלך. אנו חשים שהגיע הזמן להעביר את השרביט לאדם
אחר. מישהו ש."

הבישוף עצר ושוב היה זה הדיאקון שהמשיך את המשפט.

"מישהו שיוכל ללחוץ על ההדק מבלי להסס. אם אינך מכוון לדבר, לא
תפגע בדבר."

חשתי זעם גואה בי. עצמתי את עיניי ונשמתי עמוק, מתפלל לצלוב
לנסוך בי שלווה. אינני יכול להרשות זאת. שוב עלה בזיכרוני אותו
הלילה לפני עשור. רגע של היסוס. זה כל מה שנדרש אז כדי לאפשר
לה לברוח מפניי.

"אני מי שאני." אמרתי לבסוף.

הם הביטו בי בפנים חמורות סבר.

"הלילה תצא לציד לבדך. מחר תעביר את הנשק לדניאל הוסטטלר. למד
אותו כל מה שתוכל."

רגע לפני שנכנסתי הביתה הוצאתי את השלהבית משק האוכף. הרכיבה
הממושכת בלילה השאירה אותה מהוהה למדי. השלכתי אותה הַצִּדָּה
ונכנסתי.

אווה המתינה לי במבט מודאג. ארוחת הבוקר חיכתה על השולחן.

"דאגתי לך." אמרה כשקמה לחבק אותי. "חנה סיפרה לי הבוקר שמשפחת
תומפסון הגיעה בלילה לכנסייה עם רובים. הם רצו לצאת לציד-אדם
ביערות וביקשו גברים שיצטרפו אליהם. הזקנים סירבו כמובן
והצליחו לשכנע אותם שמדובר בוודאי בצייד לא חוקי שטעה בדרך
וברח זה מכבר."

"אני בסדר. נאלצתי לירות על מנת להבריח אותם. הם היו בסכנה."

היא נרעדה.

"שוב חלמתי. ראיתי אותך דוהר ביער בעקבותיה ואותה בורחת ממך,
מחכה להזדמנות הראשונה שבה תמעד או תיעצר על מנת להסתובב
ולקרוע אותך לגזרים. זה היה כל כך מוחשי שכמעט ראיתי את זה
קורה. אני דואגת לך יעקב."

"הזקנים רוצים שאפנה את מקומי."

"אז עשה זאת. תן למישהו אחר, אדם צעיר יותר, לקחת את התפקיד על
עצמו. מותר לך לנוח. אתה טרוד כל כך במחשבה על אלפינה שאולי
אתה עיוור בפני האמת. אתה מכיר אותה. מכיר כל צעד שלה. יודע
מראש כל מהלך שלה. העניין הוא שזה הדדי. גם היא מכירה אותך.
היא יודעת מתי תירה ומתי תהסס. מתי תחצה את הפלג ומתי תדלג מעל
הגדר. תן לאדם אחר לדאוג לאלפינה."

הרכנתי את ראשי. היא התקרבה אליי וניסתה לחבק אותי, אך אני
נרתעתי ממגעה.

"אלפינה היא האחריות שלי."

"למה?"

"כי." פרשתי את ידי לצדדים בייאוש.

היא התקרבה אליי בהיסוס. התרחקתי והלכתי לישון.





כששמש אחרי הצהריים העירה אותי ניגשתי לאסם ויצרתי כדורים
חדשים. לא הייתי זקוק להם, אך הייתי חייב לעשות משהו. התבוננתי
בכדורים ארוכות לפני שהכנסתי אותם למחסנית הנוספת.

לא חיכיתי לאווה. יצאתי מהבית וטיפסתי על היינץ שעמד ולעס את
העשב שצמח פרא בחלקה הקטנה שמול הבית. השמש עמדה לשקוע. רכבתי
לקצה היער והתחלתי לחפש. עברתי שורות של סיגליות, שלהביות,
פעמוניות ואפילו שיח גרניום בר שפרחו בסגול, אך לא עצרתי לידם.
לפתע ראיתי אותו מרחוק. ולריאן יווני. סולם יעקב. קטפתי פרח
אחד והנחתי אותו בעדינות בשק האוכף.

התחלתי לרכב באיטיות בחזרה לכיוון הבית. השמש כמעט שקעה. בקרוב
יעלה הירח.

עצרתי במרחק של כמאה מטרים מביתי והמתנתי. דלת המטבח הייתה
פתוחה, כפי שהשארתי אותה. הנפתי את אתל על כתפי וחיכיתי.

הירח הופיע מאחורי ההר בדיוק כשהשמש נעלמה לחלוטין. כיוונתי את
הרובה והמתנתי. זה לא לקח זמן רב. אלפינה זינקה מתוך דלת המטבח
והחלה לרוץ לכיוון היער. עצרתי את נשימתי ועוד לפני שהספיקה
לעבור את מחצית המרחק יריתי. אלפינה פלטה יללה קצרה והתרסקה על
הקרקע, מתהפכת פעם ועוד פעם עד שנעצרה.

התקרבתי אליה בזהירות. היא הייתה חיה עדיין. אותה שנאה יוקדת
שנטפה ממבטה ומכל ישותה התמקדה בי. לשונה ליקקה את שפתיה פעם
אחת והיא הניחה את ראשה על הקרקע. הזעם האדום שבעיניה כבה
באיטיות ואני הרשיתי לעצמי להניח את ידי על ראשה. עצמתי את
עיניי וחיכיתי. פקחתי אותן רק כשהרגשתי את שיערה הרך של אווה.
קמתי וניגשתי להיינץ. משק האוכף הוצאתי את סולם יעקב. הפרח
שאהבה יותר מכל הפרחים הסגולים שקטפתי לה באותו לילה לפני עשר
שנים, לפני שהוורוולף תקף. הנחתי אותו על גופה העירום. חרטה
אחת יותר, חלום אחד פחות.



סיפור זה התפרסם לראשונה בתחרות "פרס עינת" 2014, וזכה בפרס
חביב הקהל








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
צפיחית בדבש,

יכול להיות
שאנחנו קרובות
משפחה?

קוץ בתחת
שבט הצ'יוואוואה


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/11/15 7:44
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיל ח. עמית

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה