קיבלנו הזמנה מהנכד החייל לטכס קבלת הקצונה בבה''ד 7, לאחר
מסלול ארוך שעבר כבר בצבא. היה זה השבוע, ביום לוהט, הטכס
מתחיל בארבע כך שבשלוש עברנו דרך בית הבת במושב, בדרך לצריפין
, אספנו במכונית 2 חברים של הנכד;  בתי, בנה הצעיר ובעלה נסעו
במכונית שניה, ונסענו.
  כשהגענו לבסיס ויצאנו מהמכונית גילינו שהחום עדיין נורא.
כיוון שאנו- סבא וסבתא של הקצין החדש, בני 70-התירו לנו-ולעוד
מעטים מהבאים-להתקרב עוד למקום הטכס המרוחק עם המכונית.
  חיילים צעירים במדים ירוקים ועליהם אפודות בצבע ירוק זרחני
הפנו אותנו למקום המיועד-לא רחוק משם. זה היה מעין תיאטרון
מאולתר עם כמה מדרגות בטון  שעליהם ספסלי עץ לישיבה, ומולו
מגרש מסדרים גדול, שהחבר'ה כבר התחילו בו את התרגול האחרון
שלהם לפני הטכס עצמו, מלווים בתזמורת צבאית במדי צה''ל,
חצוצרות נוצצות בפיהם, נישאות לגובה השכם, שחצרצו, ותופים כלי
הקשה שתופפו באון מולנו. התזמורת צעדה במרץ ותרגלה סביב המגרש.
המון אנשים הקיפו אותנו ברעש, המולה ושמחה. הנכד הגיע מאי-שם
לכמה דקות, ונראה עוד יותר גבוה ורזה מתמיד. הוא חייך, היה שמח
ועייף; נישקנו אותו וכמונו גם הוריו ואחיו, וחבריו טפחו על
שכמו לאות שמחה. כמותו עמדו סביבנו עם הוריהם לכמה דקות עוד
פרחי קצונה, מיעוטם מלווים גם בסבים וסבתות, כמונו; לרוב רק
אחד מהם. השמש הכתה בעוז ועל אף שקי היוטה שנמתחו ממעין גגון
שהיה מעלינו, ויצרו טלאים צרים של צל וארוכים של אור וחום
מסנוורים. הזעתי, אבל שמחתי. גם שהנכד עוד זוכר אותנו ביום
שמחתו, וגם שזכינו וגם...
  מעבר למגרש המסדרים, מעבר להמון, חולפת לאיטה מרחוק, נשקפה
לי לרגע חיילת גבוהה ורזה למדי, שחצאית החקי מצמר דוקר  ארוכה
מדי ומסורבלת, בסנדלים תנכיים, החגורה הצבאית נראית לא במקומה
למתניה, הכומתה הירוקה, הצבאית, מונחת מלוכסנת על שערה-כמי
שעוד לא למדה איך להניחה כך שתחמיא לה. פניה נראו לי לא
מאושרות גם ממרחק זה, כמי שאינה מוצאת את מקומה. הופיעה לשניה,
ונעלמה לפתע...
 הרי זו אני, אני הצעירה, מעבר למרחק השנים ! הרי גם אני
שירתתי כאן! לפני יובלות! דורות!
הסתכלתי מסביב וגל זכרונות הציף אותי.
  סבתי על מקומי לאטי וסקרתי את המקום דרך דמעות הזיעה, ולא
הכרתי כמעט דבר. כמה דומה וכמה שונה!
 היכן הם האהלים בהם התגוררתי בתחילת שהותי כאן, בקורס הקשר
הזה, עם עוד4 בנות ו70 בנים-גברים צעירים? אי פה היה מקומם?
האהל הגדול, ששוליו היו מועלים למעלה בגלל החום ביום ונסגרים
בערב בגלל העובדה שהיינו בנות שזקוקות לפרטיות; והיתושים
חודרים בערב וחוגגים על ה'בשר הטרי'? והיכן עמדו אי אז
האזבסטונים הארוכים כגלות שאליהם עברנו יותר מאוחר, לקראת
הסתיו-הקורס נמשך כ-4 חדשים; אולי 20 או 30 בנות בשורה ארוכה
של מיטות, ארונית נמוכה בלבד ליד כל מיטה-המקום האישי היחיד
שלי בכל הבסיס?
  לאן הובילו החיים את המדריכים שלי, טנדובסקי, והמדריך שלי
אילן יפה התואר שהיה אחר כך לשחקן תיאטרון מקצועי, שבאחת
ההצגות באזורנו לפני מספר שנים זיהיתי בין השחקנים-לא אומר שלא
ידעתי שיהיה כאן עם המחזה, ואפילו העזתי ונגשתי אליו, נרגשת,
אל מאחורי הקלעים, והזכרתי לו את תקופת היותו המדריך שלי
בבה''ד 7-הוא לא זכר אותי. בקושי את התקופה-אולי היה טרוד עם
ההצגה?
  ואיפה היום יהודה וקסמן המדריך-נער-חייל, רזה, עורו כצבע
הזית, שדוק ערפילי על עיני השקד החומות, המארכות שלו, שהייתי
קצת מאוהבת בו בסתר? האם בכלל כולם עדיין בחיים? מה עשו עם
חייהם? האם הקימו משפחת, הצליחו? לאן נשאה אותם הרוח?
  אי בזה היה מקום חדרי-לימוד לשפת המורס, בהם ישבנו בשני
טורים,מ2 עבריו, לארכו, בנים ובנות,זה מול זה כאשר מכשירי
הקשר-מורס קבועים במרחקים שווים לאורך השולחן,  מאמנים את פרק
היד על המכשיר הקטן, העתיק, בנקישות בנקודות וקוים; היינו
אמורות להגיע למהירות מנימלית של 23 תיבות בדקה... הגעתי אולי
ל-12. הזמן היה קצר ונאבקתי על כל שניה כדי לשרוד בקורס.
המכשירים צפצפו, תקתקו ודפקו, לכל אות ומספר היה את הצפצוף
שלה:  א=.- ,ב=-..., ג=--., ד=-..., ה=---, ו=. 1: .---
 וחדר התרגול בקצה המחנה, בו ניסה נער אחד מהקורס, בפעם ההיא
בן פזרו אותנו זוגות זוגות לתרגול יצירת קשר, רחוקים מכל אדם,
נער שחרחר וקטן קומה למדי, רזה ונמוך ממני, שאף לא הבחנתי בו
במהלך הקורס, לכרוך זרועותיו סביבי, ניסה בלי הפסק, זרועותיו
כנחשים מתפתלים, אני מסירה את ידו האחת מהמותן  והשניה כבר
מתפתלת על הכתף, על הצוואר, וזה לא בלתי נעים לי, אבל אני,
גדולה ממנו בקומתי מסירה היד והוא שב וכורך, עד שקול שיחת
המדריכים  שהתקרבו לביתן הפסיק את ההתקפה הפראית.
  ומכשירי הקשר הרבים שלמדנו-מי זוכר אותם עכשיו, האם יש מי
שעדיין משתמש בשכמותם? הכרנו גם מכשירים שלא היינו עתידות
להשתמש בהם אפילו אז, בצבא. למדנו בפלוגה משותפת לבנות ולבנים;
-אנו, 5 בנות חיל-האוויר היוקרתי-סופחנו לקורס של 'סתם' חיילי
חיל קשר שישרתו בשטח, כלומר יהיו הקשרים של היחידה, תפקיד
אחראי מאין כמוהו, וייאלצו לא פעם להקים אהלים לקשר ולהשמיש את
המכשירים ואת המטענים שלהם כל יום. מ.ק. 365 הנישא על הגב,
י.כ. משהו...מכשירי קשר גדולים, קטנים, אפילו  ווקי טוקי; מהם
אולי עוד מימי המנד''ט הבריטי שהצבא המשיך להשתמש בהם... מעולם
לא הייתי חזקה בטכנולוגיה. כאן נאלצתי ללמוד המון מכשירים וגם
להפעיל אותם. ואנו, 5 החיילות, היינו עתידות להצטרף לבסיסי
חיל-האוויר המסודרים, לישון בבניינים מסודרים עם אזורים נפרדים
לבנות ולבנים. את החיילים שלמדו איתנו בקורס שוב לא נפגוש.
ובכל המכשירים האלה לא השתמשתי שוב מאז.
בעיני רוחי ריחפה עדיין אותה חיילת נבוכה וירוקת מדים; נזכרתי
באותה פעם, באימון בטבע, באוהל תחת כיפת השמיים, בין שיחים
ועצי ברוש באיזור רחוק מאדם,  2 יממות בשטח. אוהל הקשר מבד
צבאי ירקרק עם כל האביזרים פרוש מעל שקע שחפרנו באדמה ובו אני,
ישובה על ספסל שכרינו באדמה, מפעילה את מכשיר הקשר כפופה מעט-
האוהל נמוך, השמש מעל; מחוץ לאוהל יחידת הכוח- צפצופים נקודות;
הכל חדש. ראשוני. בנים, בנות, התרגשות... קצת כמו מחנה של
הצופים!

 לפתע נזכרתי באמא, היא היתה מופתעת אם ידעה על הנכד שבחר גם
הוא בקשר: כאשר בחרתי בקורס אלחוט ומורס בתשאול לקראת הצבא,
הרגשתי שאני הולכת בעקבות אמי האלחוטאית של ההגנה.תפקיד סודי.
זכרתי מילדותי המוקדמת את ההתקשרויות החשאיות שלה עם החבר'ה
בשטח, בהקמת חניתה או ארועים אחרים, הרי גורל לעתים, שקבעו אזי
את גבולות הארץ. הייתי יושבת לידה-בת ארבע-ומשחקת בקופסת קרטון
שעליה דמות נשית צבעונית ויפהפיה, בעת שאמי הוציאה את מכשיר
הקשר שנחבא בין כוננית גדולה וחומה ובין הקיר. כשלא השתמשה בו
הוא הוכנס לתיבת עץ שנראתה כמזוודה תמימה למראה, חיכיתי בשקט
שתגמור את ההתקשרות. לא תספרי לאף אחד כלום, כן, הזהירה אותי
אמי. זה סוד. כן, נענעתי בראשי לאישור. והבריטים אז בארץ,
...עמליה, חברתה שחורת השיער מקבוץ עין חרוד, אלחוטאית גם היא,
שביקרה לעתים לא נדירות בביתנו הזעיר, לימדה אותי את השיר: שם
בחורשה מעין מים, נרוצה נטבולה את הרגליים, שם בחורשה מצפצפת
הרוח, תחת עץ רענן נשכב לנוח. גם ננוח, גם נישן, ונטבול שוב
ושוב במעין; וכך, ירוק מהמים הזורמים,  הצטייר לי הקיבוץ שלה,
עין חרוד...  החבר'ה מההגנה והפלמ''ח היו באים לביתנו לשמוע את
החדשות מהשטח. הם הקיפו את אמי, שתקתקה במכשיר האילם שזו שפתו
היחידה, ורק אמי לבדה מבינה את שפתו. בחשאי, בפנים רציניות,
אור הפנס מאיר את  פניהם והם מחכים בדממה ובסבלנות שתגמור את
ההתקשרות. דברים שאיש עדיין לא ידע; חדשות חמות מהתנור-ביתנו
הפך למעין מרכז חברתי. הוסף לכך את ההרמוניקה שאמי ניגנה בה על
הדשא, לאחר העבודה, כך שכל הצעירים באיזור נמשכו לדשא הזה
כבמטה קסם. שירים נוגים מרוסיה הרחוקה, שירי געגועים, שירי
העליה השניה, שירים מהווי הפלמ''ח: האש לקיסם תלחש, אדמו כה
פנינו באש...נוטרים, פלמחניקים, שומרים וסתם צעירי-אילת השחר
הקיפו את אמא וגם אותי הפעוטה, על הדשא, עם רדת הערב...מאריכים
לתוך הלילה בשירה שנישאת למרחק.
 ועכשיו, אני בקשר, גם אני, בגלוי ובגאווה, במדי חיל האוויר
הכחולים...
  מי זוכר את זה יחד אתי...כל הפנים הצעירות הללו...העברתי את
מבטי סביב: אפילו המפקדים בני 35-40, גם הבוגרים שבהם, אולי
אפילו מפקד המחנה, שבא גם הוא להשתתף בטכס ממרום מקומו, הכי
הרבה בן 45...כמה מעטים ראשי השיבה כאן...האם עוד יש כאן אי מי
שזוכר, שהיה כאן בזמני...
  בינתיים נבלע נכדי בשורות החיילים שצעדו עכשיו על המגרש,
רחוק מכדי להבחין מי הוא בתוך טורי החיילים הגבוהים, הרזים,
לבושי המדים ומחזיקי הנשק, שצעדו על המגרש.ימין...שור!
הכתףףףףף שק!
  והנערים נשמעים כאיש אחד לפקודות. פונים ימינה, שמאלה,
צועדים, מכתיפים, דום ונוח. לאן תוביל את הנכד הזה שלי דרכו,
והוא כה שברירי וכה נחוש, הרהרתי בדאגה ובתקווה?
  מוצפת בזכרונותי עזבתי לכמה דקות את המשפחה ושוטטתי בין
הקהל הרב, חיילים, ילדים, נשים וטף. אולי מישהו זוכר. אולי עוד
יש עדים?           ניגשתי בין הקהל הרב שהקיפני לאיש קטן
קומה, חיוני אבל מבוגר.
   כן, דווקא הייתי כאן, 3 שנים לפנייך, הוא אמר. לא מאמינה!
הצטלמנו יחד.
  אפופה בזכרונותי חזרתי אל חיק המשפחה שחיפשה אותי כבר. הנכד
היה עסוק בטפיחות על כתפי חבריו לזמן קצוב שעומדים להפרד איש
לבסיסו. הוא חייך אלי, ואמר: בואי סבתא, אני רוצה עוד לקחת קצת
ציוד  מהחדר, כמה חבר'ה להפרד מהם, וניסע הביתה.
  השמש הרפתה סוף סוף אחיזתה. רוח קלילה חלפה על פנינו
המיוזעות הצללים היו עכשיו ארוכים, הערב החל לרדת.
  מעולם לאחר הקורס לא חזרתי עוד לבסיס הזה; לאחר הביקור הקצר
הזה אחרי מעל חמישים שנה קרוב לוודאי  שלא אשוב  עוד אליו. אין
כניסה לאזרחים...