[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







איילה מף
/
סיפור בה''ד 7

קיבלנו הזמנה מהנכד החייל לטכס קבלת הקצונה בבה''ד 7, לאחר
מסלול ארוך שעבר כבר בצבא. היה זה השבוע, ביום לוהט, הטכס
מתחיל בארבע כך שבשלוש עברנו דרך בית הבת במושב, בדרך לצריפין
, אספנו במכונית 2 חברים של הנכד; בתי, בנה הצעיר ובעלה
במכונית שניה, ונסענו.
  כשהגענו לבסיס ויצאנו מהמכונית גילינו שהחום עדיין נורא.
כיוון שאנו בני 70-סבא וסבתא של הקצין החדש, התירו לנו-ולעוד
מעטים מהבאים-להתקרב עוד למקום הטכס עם המכונית.
  חבר'ה במדים הירוקים ועליהם אפודות בצבע ירוק זרחני הפנו
אותנו למקום המיועד-לא רחוק משם. זה היה מעין תיאטרון מאולתר
עם כמה קומות של ספסלי עץ לישיבה ומולו מגרש מסדרים גדול,
שהחבר'ה כבר התחילו בו את התרגול האחרון שלהם לפני הטכס עצמו,
מלווים בתזמורת צבאית במדי צה''ל, שחצוצרות נוצצות בפיהם,
נישאות לגובה השכם, שחצרצו, ותופים כלי הקשה שתופפו באון
מולנו. התזמורת צעדה במרץ ותרגלה סביב המגרש. המון אנשים הקיפו
אותנו ברעש, המולה ושמחה. הנכד הגיע מאי-שם לכמה דקות, ונראה
עוד יותר גבוה ורזה מתמיד. הוא חייך, היה שמח ועייף; נישקנו
אותו וכמונו גם הוריו ואחיו, וחבריו טפחו על שכמו לאות שמחה.
כמותו עמדו סביבנו עם הוריהם לכמה דקות עוד פרחי קצונה, מיעוטם
מלווים גם בסבים וסבתות, כמונו- לרוב רק אחד מהם. השמש הכתה
בעוז ועל אף שקי היוטה שנמתחו ממעין גגון שהיה מעלינו, ויצרו
טלאים צרים של צל וארוכים של אור וחום מסנוורים. הזעתי, אבל
שמחתי. גם שהנכד עוד זוכר אותנו ביום שמחתו, וגם שזכינו
וגם...
  מעבר למגרש המסדרים, מעבר להמון, חולפת לאיטה מרחוק, נשקפה
לי לרגע חיילת גבוהה ורזה למדי, שחצאיתה ארוכה מדי ומסורבלת,
בסנדלים תנכיים, החגורה הצבאית נראית לא במקומה למתניה, הכומתה
הירוקה, הצבאית, מונחת מלוכסנת על שערה-כמי שעוד לא למדה איך
להניחה כך שתחמיא לה. פניה נראו לי לא מאושרות גם ממרחק זה,
כמי שאינה מוצאת את מקומה. הופיעה לשניה, ונעלמה לפתע...
 הרי זו אני, אני הצעירה, מעבר למרחק השנים ! הרי גם אני
שירתתי כאן! לפני יובלות! דורות!
הסתכלתי מסביב וגל זכרונות הציף אותי.
  סבתי על מקומי לאטי וסקרתי את המקום דרך דמעות הזיעה, ולא
הכרתי כמעט דבר. כמה דומה וכמה שונה!
 היכן היו מקום האהלים בהם ישנתי בתחילת שהותי כאן, בקורס
הזה, קורס קשר שבו 5 בנות ו70 בנים-גברים צעירים? אי פה היה
מקומם? האהל הגדול, ששוליו היו מועלים למעלה בגלל החום ביום
ונסגרים בערב בגלל העובדה שהיינו בנות שזקוקות לפרטיות;
והיתושים חודרים בערב וחוגגים על ה'בשר הטרי'? והיכן עמדו אי
אז האזבסטונים הארוכים כגלות שאליהם עברנו יותר מאוחר, לקראת
הסתיו-הקורס נמשך כ-4 חדשים; אולי 20 או 30 בנות בשורה ארוכה
של מיטות, ארונית נמוכה בלבד ליד כל מיטה-המקום האישי היחיד
שלי בכל הבסיס?(אולי התבלבלתי. רק בנות-זה היה עוד
בטירונות...)
  לאן הובילו החיים את המדריך שלי, טנדובסקי, והמדריך שלי,
אילן יפה התואר שהיה אחר כך לשחקן תיאטרון מקצועי, שבאחת
ההצגות באזורנו לפני מספר שנים זיהיתי בין השחקנים-לא אומר שלא
ידעתי שיהיה כאן עם המחזה, ואפילו העזתי ונגשתי אליו, נרגשת,
אל מאחורי הקלעים, והזכרתי לו את תקופת היותו המדריך שלי
בבה''ד 7-הוא לא זכר אותי. בקושי את התקופה-אולי היה טרוד עם
ההצגה?
  ואיפה היום יהודה וקסמן המדריך-נער-חייל, רזה, עורו כצבע
הזית, שדוק ערפילי על עיני השקד החומות, המארכות שלו, שהייתי
קצת מאוהבת בו בסתר? האם בכלל כולם עדיין בחיים? מה עשו עם
חייהם? האם הקימו משפחת, הצליחו? לאן נשאה אותם הרוח?
  אי בזה היה מקום חדרי-הלמוד לשפת המורס, בהם ישבנו בשני
טורים, כאשר מכשירי הקשר-מורס מפוזרים וקבועים לאורך השולחן
המארך,  ובנות ובנים יושבים לארכו ומאמנים את פרק היד על
המכשיר הקטן, העתיק, בנקישות; היינו אמורות להגיע למהירות
מנימלית של 23 תיבות בדקה... הגעתי אולי ל-12. המכשירים צפצפו,
תקתקו ודפקו, לכל אות היה את הצפצוף שלה:                    
                    א=.- ,ב=-..., ג=--., ד=-..., ה=---, ו=.
וכו'.
 וחדר התרגול בקצה המחנה, בו ניסה נער אחד מהקורס, נער שחרחר
וקטן קומה למדי, רזה ונמוך ממני, שאף לא הבחנתי בו במהלך
הקורס, בפעם ההיא בן פזרו אותנו זוגות זוגות לתרגול יצירת קשר,
רחוקים מכל אדם, לכרוך זרועותיו סביבי, ניסה בלי הפסק,
זרועותיו כנחשים מתפתלים,אני מסירה את ידו האחת מהמותן  והשניה
כבר מתפתלת על הכתף,על הצוואר, וזה לא בלתי נעים לי, אבל אני,
גדולה ממנו בקומתי מסירה היד והוא שב וכורך, עד שקול שיחת
המדריכים  שהתקרבו לביתן הפסיק את ההתקפה הפראית.
  ומכשירי הקשר הרבים שלמדנו-מי זוכר אותם עכשיו, האם יש מי
שעדיין משתמש בשכמותם? הכרנו גם מכשירים שלא היינו עתידות
להשתמש בהם אפילו אז, בצבא. למדנו במחלקה-או שמא פלוגה -משותפת
לבנות ולבנים; -אנו, 5 בנות חיל-האוויר היוקרתי-שמסופחות לקורס
של 'סתם' חיילי חיל קשר שגם ישרתו בשטח, כלומר יהיו הקשרים של
היחידה, וייאלצו לא פעם להקים אהלים לקשר ולהשמיש את המכשירים
ואת המטענים שלהם כל יום. מ.ק.365 הנישא על הגב,
י.כ.משהו...מכשירי קשר גדולים, קטנים, אפילו  ווקי טוקי; מהם
אולי עוד מימי המנד''ט הבריטי שהצבא המשיך להשתמש בהם... אנו,
5 החיילות, היינו עתידות להצטרף לבסיסי חיל-האוויר המסודרים
ולישון בבניינים לבנים עם אזורים נפרדים לבנות ולבנים.  בכל
המכשירים האלה לא נפגשתי שוב מאז. בעיני רוחי ראיתי אותי,
חיילת נבוכה וירוקת מדים באוהל תחת כיפת השמיים, בין שיחים
ועצי ברוש באיזור רחוק מאדם באותה פעם בה תרגלנו 2 יממות בשטח.
אוהל הקשר מבד צבאי ירקרק עם כל האביזרים פרוש מעל שקע באדמה
ובו אני,יושבת על האדמה, כפופה מעט- האוהל נמוך- מפעילה את
מכשיר הקשר, מחוץ לאוהל יחידת הכוח- צפצופים נקודות;
התרגשות...הכל חדש... קצת כמו מחנה של הצופים!
 לפתע נזכרתי באמא, היא היתה מופתעת אם ידעה על הנכד שבחר גם
הוא בקשר: כאשר בחרתי בקורס אלחוט ומורס בתשאול לקראת הצבא,
הרגשתי שאני הולכת בעקבות אמי האלחוטאית של הפלמ''ח, שמילדותי
המוקדמת זכרתי את ההתקשרויות הסודיות שלה, עם החבר'ה בשטח,
בהקמת חניתה או ארועים אחרים, הרי גורל לעתים, שקבעו אזי את
גבולות הארץ. הייתי יושבת-בת הארבע-ומשחקת בקופסת קרטון שעליה
דמות נשית צבעונית ויפהפיה, בעת שאמי הוציאה את ה'מזוודה'
שנחבאה בין כוננית גדולה וחומה ובין הקיר. היה זה מכשיר הקשר
שהוכנס לתיבת עץ שנראתה כמזוודה תמימה למראה, חיכיתי בשקט
שתגמור את ההתקשרות. לא תספרי לאף אחד כלום, כן, הזהירה אותי
אמי. זה סוד. כן, נענעתי בראשי לאישור.
...עמליה, חברתה שחורת השיער מקבוץ עין חרוד, אלחוטאית גם היא,
שביקרה לעתים לא נדירות בביתנו הזעיר, לימדה אותי את השיר: שם
בחורשה מעין מים, נרוצה נטבולה את הרגליים, שם בחורשה מצפצפת
הרוח, תחת עץ רענן נשכב לנוח.גם ננוח, גם נישן, ונטבול שוב
ושוב במעין...  החבר'ה מההגנה והפלמ''ח היו באים לביתנו לשמוע
את החדשות הסודיות מהשטח. הם הקיפו את אמי, שתקתקה במכשיר
האילם שזו שפתו היחידה, ורק אמי לבדה מבינה את שפתו. בחשאי,
בפנים רציניות, אור הפנס מאיר את  פניהם והם מחכים בדממה
ובסבלנות שתגמור את ההתקשרות. דברים שאיש עדיין לא ידע; חדשות
חמות מהתנור-ביתנו הפך למעין מרכז חברתי. הוסף לכך את
ההרמוניקה שאמי ניגנה בה על הדשא, לאחר העבודה, כך שכל הצעירים
באיזור נמשכו לדשא הזה כבמטה קסם. שירים נוגים מרוסיה הרחוקה,
שירי געגועים, שירי העליה השניה, שירים מהווי הפלמ''ח: האש
לקיסם תלחש, אדמו כה פנינו באש...נוטרים, פלמחניקים, שומרים
וסתם צעירי-אילת השחר הקיפו את אמא וגם אותי הפעוטה, על הדשא,
עם רדת הערב...מאריכים לתוך הלילה בשירה שנישאת למרחק.
 ועכשיו, אני בקשר, גם אני, בגלוי ובגאווה, במדי חיל האוויר
הכחולים...
  מי זוכר את זה יחד אתי...כל הפנים הצעירות הללו...העברתי את
מבטי סביב: אפילו המפקדים בני 35-40, גם הבוגרים שבהם, אולי
אפילו מפקד המחנה, שבא גם הוא להשתתף בטכס ממרום מקומו, הכי
הרבה בן 45...כמה מעטים ראשי השיבה כאן...האם עוד יש כאן אי מי
שזוכר, שהיה כאן בזמני...
  בינתיים נבלע נכדי בשורות החיילים שצעדו עכשיו על המגרש,
רחוק מכדי להבחין מי הוא בתוך טורי החיילים הגבוהים, הרזים,
לבושי המדים ומחזיקי הנשק, שצעדו על המגרש.ימין...שור!
הכתףףףףף שק!
  והנערים נשמעים כאיש אחד לפקודות. פונים ימינה, שמאלה,
צועדים, מכתיפים, דום ונוח. לאן תוביל את הנכד הזה שלי דרכו,
והוא כה שברירי וכה נחוש, הרהרתי בדאגה ובתקווה?
  מוצפת בזכרונותי עזבתי לכמה דקות את המשפחה ושוטטתי בין
הקהל הרב, חיילים, ילדים, נשים וטף. אולי מישהו זוכר. אולי עוד
יש עדים?           ניגשתי בין הקהל הרב שהקיפני לאיש קטן
קומה, חיוני אבל מבוגר.
   כן, דווקא הייתי כאן, 3 שנים לפנייך, הוא אמר. לא מאמינה!
הצטלמנו יחד.
  אפופה בזכרונותי חזרתי אל חיק המשפחה שחיפשה אותי כבר. הנכד
היה עסוק בטפיחות על כתפי חבריו לזמן קצוב שעומדים להפרד איש
לבסיסו. הוא חייך אלי, ואמר: בואי סבתא, אני רוצה עוד לקחת קצת
ציוד  מהחדר, כמה חבר'ה להפרד מהם, וניסע הביתה.
  השמש הרפתה סוף סוף אחיזתה. רוח קלילה חלפה על פנינו
המיוזעות הצללים היו עכשיו ארוכים, הערב החל לרדת.
  מעולם לאחר הקורס לא חזרתי עוד לבסיס הזה; לאחר הביקור הקצר
הזה אחרי מעל חמישים שנה קרוב לוודאי  שלא אשוב  עוד אליו,.
אין כניסה לאזרחים...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כולם אומרים לי
שאני גמדה
מסריחה עם
שיערות
באוזניים.
ואני שואלת, למה
רק באוזניים?


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/11/15 15:19
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איילה מף

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה