[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







איילה מף
/
בגידה- סיפור

סיפור-נכתב במסגרת סדנת 'כתיבה יוצרת' . הנושא-פיתוח סיפור
דמיוני על סמך משהו ריאלי- השלמה בדמיון של מה שלא קרה
במציאות

שמי שלי ואני אשה בת 55 .
התחלתי לכתוב שירה, ספורת, וכדי לפרסם  זאת, נכנסתי לרשת
אינטרנט של יוצרים,והכנסתי לשם חומר שנכתב על ידי במשך זמן מה,
ספורים ושירה, חלקם לקוחים מהחיים שלי, אבל כתבתי זאת בגוף
שלישי, כביכול קרו לגבורה אחרת, הגבורה שלי. וכמובן, בשם עט,
שם בדוי.
בתחתית כל ספור, שיר, ציור, צילום או יצירה מוזיקלית, יש
אפשרות  לקוראים להגיב על היצירה.
  העורכים של האתר לא ממהרים לאשר יצירות חדשות ובמיוחד
יוצרים חדשים. לקח לי זמן רב לקבל אישור לפרסם שם. כאשר זה קרה
סוף סוף, כמעט לא הגיב  איש על מה שפרסמתי.  דממה  תקשורתית
מבאסת..
  ואז, אחד העורכים- אלה הקובעים מה יכנס לרשת ומה לא, הגיב
תגובה אישית על ספור שלי על ארוע מזמן הצבא - שכתבתי בגוף
שלישי, ושהיה  חושפני למדי, וסיפר גם על הבסיס בו שהתה הגבורה,
כולל שם של מדריך או שניים מהתקופה ההיא.   הוא כתב שהיה באותו
בסיס, והכיר בערך את ההווי שם, וגם מישהו מהנפשות הפועלות.
 האיש עורך ברשת, אבל גם כותב בה ספורים ושירים משלו - בשם
בדוי.
  התחלנו להתכתב, בתחילה דרך הרשת, אחר-כך באימיילים ישירים.
הוא העיר לי על דברים שכתבתי, במה ניתן לשפר אותם, היה מפנה
אותי ליוצרים אחרים ברשת, שהוא העריך את כתיבתם
והראה הרבה התעניינות ואמפטיה. היה מגיב כל פעם שהכנסתי משהו
חדש לאתר, כביכול עוקב אחרי מה שאני כותבת ומפרסמת.
  ההתכתבות העמיקה. התחלנו גם לספר איש לרעהו דברים אישיים
יותר על עצמנו: שהוא נשוי, שיש  לו 2 ילדים בוגרים, שאני נשואה
ויש לי ילדים בוגרים.
  האיש מאוד עודד אותי. נתן לי מחמאות על כתיבתי, אמר שיש לי
הרבה כשרון. ההתכתבות נעשתה הרבה יותר אישית, לעתים כמה פעמים
ביום, כולל דבורים כמו: 'טוב, אני צריכה לנסוע לאחותי' או
'הבעל שלי כועס עלי...'- יותר גלוי מצדי מאשר מצדו. ספרנו איש
לרעותו משהו מהבעיות שלנו ושל ילדינו. הוא  התכתב אתי הרבה
מעבר למה שמישהו אי פעם
התכתב אתי, כך  שנראה לי שיש כאן יותר מאשר התעניינות ביוצרת
מתחילה.  במשך הזמן  גם ניסה לדלות פרטים על מקום מגורי, איך
אני נראית.
אני הודיתי לו מאד על התמיכה הצמודה שלו ברשת, תמיכה  שכיוצרת
מתחילה מאד מעודדת ומעלה את ה'אגו'.
בשעת משבר מסוימת, בשל תחושת בדידות כתבתי לו על כך. על מיעוט
החברים, הבעל שעסוק תמיד בעבודה, הזדקנות חברי לישוב, וגם
ההתבגרות שלי.
  איכשהו, היתה לי הרגשה, שההתענינות שלו היא יותר אישית גם
בשל ספור חושפני מאד שהכנסתי לרשת, מעברי, בו סופר על התנסות
מינית ראשונה, בצורה מפורטת ושבגללו לא רציתי להחשף בשמי
ובפרטי האמיתיים - מה  שיוצרים אחרים עושים לא פעם. היתה לי
הרגשה שהאיש הושפע איכשהו מהספור, שזה 'עשה לו משהו'. הוא  נתן
לי מחמאה על ה'תיאור האירוטי המדהים'  שסופרים אחרים יכולים
ללמוד ממנו... הוא זכר בנות יפהפיות מחיל האויר-שבו שירתתי,
בזמנו, ניסה  לברר אם הייתי אחת מהן-היו כמה כאלו, מסופחות
זמנית לחיל הקשר- זה קרה גם לי. הרגשתי בסקרנות האישית
ובהתעניינות שמתחת לכסות הייעוץ המקצועי. היא בצבצה מפעם לפעם
דרך שאלה שלו, למשל  האם  יש  לי רגליים ארוכות;  מה  צבע
שערי.
  בעת משבר עם הבעל כתבתי לו שאני מרגישה בדידות קשה,  ברגעים
מסוימים, כשהתגובה שלו הגיעה מיד, הבנתי שהוא יושב שם, כרגע,
מולי. כתבתי לו שאני כמעט יכולה לגעת בידו... כך  היתה הרגשתי
באותו רגע.  היתה תחושה חזקה של קרבה נפשית בינינו.  רק שכאשר
הסתובבתי סביבי, לא היה שם אלא המחשב ורגשות קרבה מוזרים  על
כנפי הרשת...ממש אינטימיות. הוא, נראה לי שהוא מסתיר את
ההתעניינות  האישית, שחשתי בה, שבצבצה מפעם לפעם על אף הנסיון
להיות אובייקטיבי ואבהי, אף מעצמו...
  בשלב מסוים קבענו שנפגש בתל-אביב, בכנס יוצרים מרשת זו
שנערך מפעם לפעם.
איך נכיר? אני אלבש צעיף ירקרק, והוא חולצת בורדו עם הדפס
מיוחד, קטן, על הצווארון.
פחדתי מאד להיות מופתעת לרעה. או אולי לא אמצא חן בעיניו? לאן
זה יכול להוביל? השד יודע. אני מתבגרת, החיים חולפים...  
האיש הוא לא איש מהרחוב. כותב, עורך. גם  צייר. לא סתם איש.
  כדי להיות נוכחת בערב ההוא, הייתי צריכה לתאם עם בני שאצא
מביתו . שם, לא רחוק ממפגש הרשת, ולשם אחזור סוף הערב.
  הלכתי לפגישה. היה מקום הומה, חמים, נעים, הרבה צעירים.
כריות הסבה בסגנון הודי על הרצפה. אנשים התאספו לאטם. מגישה
צעירה וחמודה הסתובבה והציעה כיבוד -בתשלום- למי שמעוניין.
תפסתי לי מקום באיזו פינה. לא היה נעים להיות בין המבוגרים
היחידים שם.
הפופיק רעד לי.
אני בלינדרית. לא רואה טוב.      איך הוא ייראה. איך הוא יהיה,
אחרי כל כך הרבה זמן שהתכתבנו. שמן, דוחה, ממושקף, קרח, או
אולי דמות של אינטלקטואל, רציני, רוחני, ממושקף, מדופרס משהו?
והוא, אותי: האם אאכזב אותו? אולי הוא מחכה למצוא יפהפיה ארוכת
רגליים ושיער שטני, או בלונדיני כמו שזכר, מאז הצבא?
מישהו ניגש אלי. אדם לא צעיר, לא גבוה, גם לא מכוער. ממושקף,
רציני. ראיתי שהתקרב. הקישקעס עלו לי לגרון. הרגשתי שאני
מסמיקה עמוקות.
את שלי? שאל, כן. ואתה- דובי? כן, ענה לי וחייך. היה לו חיוך
חמים שהאיר את פניו.
הוא התיישב על כורסה סמוכה.
היתה המולה, ואז הושלך הס. אנשים החלו להקריא, על הבמה,
מסיפוריהם, להופיע עם יצירות ושירים בליווי גיטרה.
 בואי נזמין, אמר לי בשקט. הוא סימן  למגישה הצעירה והחמודה,
והיא נגשה אלינו.
מה את שותה?  -סתם תה, אתה יודע, אני פולנייה...עם לימון, אם
יש.    
הוא הזמין קפה.   שתקנו קצת.
אז זו את?    כן, מה לעשות. חייכתי (אני יודעת שיש לי חיוך
נחמד...)
כבר היית במפגש כזה קודם?    -כן, הוא ענה.      ואיך את
מתרשמת?
-רועש, נחמד ויופי של חברה, היוצרים הצעירים האלה.
הוא הראה לי בהצביעו בזהירות כמה אנשים שישבו ליד הבמה:   זה
ההוא שם עם השיער הארוך הוא זה שהקים את הבמה הזו, הרשת.
האתר. וההוא, השני , לידו, מצלם את הכנס.
ההיא כתבה את ''זוהר עיניך' שאת בטח מכירה-משדרים את זה כל
הזמן ברדיו.
-אה, כן.  יופי של שיר. גם המלים וגם המנגינה מוצאים חן בעיני.
הבחורה נראית נחמדה.
כן, היא מאד מוכשרת.
היתה שתיקה. הייתי מתוחה. (הרי לא באנו לכאן סתם. דרך האינטרנט
נמשכנו שנינו זה לזה. התחושה חריפה של קרבה, דרך התגובות, דרך
ההתבטאות, לעתים-כאילו היינו באותו חדר. אפילו עקצתי אותו על
כך שהוא מתחזה כאילו הבלי העולם הזה לא מדברים אליו כבר, שהוא
בעמדה של שופט, כאשר אני מרגישה את הסקרנות האנושית והחיוניות
שלו דרך התגובות, הערנות, העניין האישי שלו בי, שהודה בפני
שהוא חריג.
בגיל שלנו, שלי, אשה נשואה, גבר נשוי...
מה קורה לי?
הסקרנות הרגה את החתול, אומר הפתגם.
מצד שני, האם לא אתנסה יותר לעולם בקשר מלבד עם הגבר שאתי כבר
30 שנה?
ורדה הפסיכולוגית אומרת, שהיום, כשהחיים ארוכים, קשה להיות
נאמן כל החיים.
אבל מעולם לא בגדתי, ולא שלא היו הזדמנויות, או דחפים,,,
...אבל זה הרגע האחרון, כבר כמעט מאוחר מדי. מה עם כל הדברים
שלא טעמתי ולא נסיתי, כמאמר השיר?
בטח גם הוא מרגיש ככה...
האם אכזבתי אותו בהופעתי?   האם - בטח כן - גם במוחו מתרוצצות
מחשבות כאלה?
האם הוא עוד...גבר, כלומר...מתפקד?
בטח, כמו הרבה מבוגרים, הרגליים דקות, הכרס מעט משתפלת,רפויה,
למטה? הופעה לא אסתטית במיוחד, כמו רוב הגברים בגיל זה,
בעירום? ...בגיל שלו, בעצם, שלנו, נראה באופן כללי לא רע-עם
בגדים.)

אני מסמיקה מהמחשבות.
הוא מביט בעיני ושואל: מה  דעתך שניפגש מחר? אני מבין שאת ישנה
הלילה אצל הבן, והוא מחכה לך.
כן. אני עונה.
אני מסמיקה. הדם עולה ומציף את פני. השאלה די שקופה.
(מה עם הבעל, המשפחה? ומה אתי? ומה עושים אחר כך? האם אני
יודעת לשקר? או מסוגלת? אך אלך עד הסוף.
איך, אחרי שנים עם אותו איש, יראני אחר במערומי?
אני אומרת: טוב. קובעים שעה ומקום. הוא מלווה אותי עד קרוב
לבית בני. הבן כבר ישן. מזל. הוא לא יודע כלום, ואני לא רוצה
לדבר על כך. בן הוא בן. אפילו בגיל 30.
ב-10 בבוקר אנחנו נפגשים בסוף אלנבי פינת גאולה. הוא  כבר מחכה
לי. הוא מביט בעיני ואומר לי: יש פה דירה של חבר שלי  שבחו'ל
ומפעם לפעם אני בודק. את באה?
הדם מזמזם באזני. בראשי. אני מרגישה סחרחורת מה אני עושה?
טוב, אני אומרת. (יחרב העולם!)
עולים לדירה. הוא שואל: את רוצה לשתות? כן אני עונה. כמעט
מעולפת מפחד. כאילו הייתי בתולה בת 17, לראשונה עם גבר...
ואז, תה, קפה והוא אומר: אז בואי... אנחנו הולכים לחדר-המיטות.
(על הפטה, אני חושבת)איך הוא ייראה עירום? ואיך אני? - תעשה
קצת חושך, אני מבקשת.
את מתביישת? כן, קצת, לא רגילה למצבים כאלה...לא עושה את זה כל
יום...
הוא סוגר את הוילונות. האור עמום עכשיו.הוא מתפשט.יש לו ריח
טוב, שם לכבודי איזה דיאודורנט או משהו. אני מורידה בהיסוס את
הבגדים העליונים (לבשתי תחתונים וחזיה יפים, בבית). נכנסת
למיטה. מתכסה עד הצוואר. מסתובבת עם הגב.
(מציצה: הוא לא נראה מושך במיוחד, בלבנים...) הוא נשכב ליד.
שם את ידו בזהירות על הכתף מתחיל ללטף.
היד זרה. אני מצטמררת.
הוא עוטף אותי, מאחור, בזרועותיו, וידו מתחילה ללטף, מהמותן
לכתף, זזה לכיוונים שונים, מנסה לרכך אותי, להוריד את המתח.
אני מתוחה מדי.
הוא מצמיד שפתיים לערפי, מנשק לאט כלפי עצם הבריח. צמרמורת.
אני מתחילה להפשיר. הוא נוגע, מלטף בעדינות, לא להפחיד.
האינסטינקטים הפשוטים מתעוררים. הוא מלטף את חזי, אני מתחילה
להאנח, נצמדת אליו. הוא כבר מגורה, אבל עוד נזהר, לא להפחיד,
לא להיות חסר סבלנות.
נשיקות, נשיקות חמות, פה ושם, הפה המלטף, מנשק, זז, האיש זר
אבל  הגוף שלי מתחיל להגיב למגעו. הגוף שלו מגיב לנוכחותו.
בירכתי ההכרה כל הזמן המחשבה: מה יהיה אחר כך?  מה אעשה בקשר
לבעלי, האם אוכל-ארצה- לשמור סוד? מה יקרה לחיי הנישואין שלי.
עכשיו שנינו מתנשפים בכבדות, הגופים נצמדים. נקודת החיבור
לוהטת, רכה, חמה, רטובה. עיני נעצמות ואני מתנשפת והוא ליד
אזני, נאנח וגונח.
הגוף לא מוכר, אבל כבר אין דרך חזרה.
אחר כך שנינו שוכבים רגועים. אני מתכסה בסדין. הוא מלטף את
כתפי, את גבי. אומר לי: לא רק לכתוב את יודעת...
אני מסמיקה .(מה אני עושה עם האיש הזר הזה במיטה אחת, תחת סדין
אחד? הוא קם להשטף, להתלבש, אני מביטה בו: הוא לא נראה כמו
אפולו... מה אני עושה? מה  עשיתי?  )
הוא חוזר, לבוש, מסורק, רחוץ, מחייך אלי חיוך של אינטימיות:
היה לך טוב?
כשאנחנו כבר בדרך החוצה, על המדרגות,הוא  אומר לי: נפגש שוב,
כן?  ומביט לתוך עיני.
(אוי אלוהים, מה אני עושה, מה עשיתי, מה סיכנתי, איך אנווט את
החיים שלי בשקר?)
אני עונה: כן.   בחיוך: ואולי אכתוב על זה סיפור...
הוא קופא במקומו...

נ.ב. כנראה שזה כתוב היטב כי אף אחד בסדנה לא האמין שזה סיפור
דמיוני...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
צריך להבריק את
הפישפשים האלה

ההיפראקטיבית
פסיבית


תרומה לבמה




בבמה מאז 31/10/16 12:07
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איילה מף

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה