שבעים שנה,
שבעים קולות של פירוד.
אֵיכָה יָשְׁבָה בָּדָד וְנִרְאֶה שהוא הלך והיא לבד.
נרדמה בַּשּ-ָדֶה, היפה בנשים עדיין חולמת
ובעל השדה קורא לה, במקום בו גדלים אילנות ועשבים נאים.
הַדִּבּוּר נִזְרַק,
ברחה אל תוך הלילה ולא נודעו עקבותיה, לַשְּׁוָקִים לרחובות,
הֲמוּלַּת קוֹל הֶהָמוֹן, סוחרים צמאי דם וממון. מכרה את
יופייה,
נִסְתְּמָה תפילתה, לא נשמע קול זעקותיה, במקום בו נולדה
מתחת לכיסא המלך בארמון.
ירח חָשׁוּךְ,
הוא בוכה במסתרים וְשׁוֹאֵג על נַוֵהוּ,
כותבת מכתב בִּדְמָעוֹת שרק לאורו הגנוז נִרְאוֹת.
ליבה עֵר והיא יְשֵׁנָה, לא קמה לפתוח לו את הדלת,
אך הוא עדיין מאמין שֶׁאָהַבְתָּ קְדוּמִים תגלה לה את פניו
המוסתרות.
בַּמָּקוֹם הַשְּׁמָמָה,
בְּצֵל הָהָר הֶעָנָו, הוא נתן לה את הטבעת,
היא עדיין תּוֹבַעַת את אהבתו ומצפה לשובו של שושבינה.
אך הוא לא בא והיא אִבְּדָה אֶת עָצְמָה לָדַעַת,
הנחשים, העקרבים ונביאי הפחד, שיקרו וְהִטּוּ שם את ליבה.
שומרי החומות,
מאחורי הגדרות גילחו את ראשה, היכוה, פצעוה,
שרפו את גופה כשהובילו אותה אל המלך הזקן וְהַכְּסִיל.
ראיתי אותה שם, בארמון אחר המלא לחם ושעשועים,
בו העכבר הקטן כְּשֶׁאוֹר בעיסה עדיין מוליך בְחוֹתְמוֹ את
הפיל.
קול ברמה נשמע,
דמעות האם המבכה את בניה,
זולגות על ההרים הגבוהים מתקבצות ומרתיחות את ים החכמה.
כְּשֶׁהַקָּנֶה נִנְעַץ, הדם התערבב בחלב שני שדיה,
לא נחה דעתה עד שהתבשרה שיש שכר לפעולתה.
בֹּא יָבוֹא,
לא יתמהמה, אדון השלום, אותו אתם מבקשים.
עוד תזרח שֶׁמֶשׁ צָדְקָה וּמְרַפֵּא בִּכְנָפֶיהָ,
שיר אחד פשוט יִשָּׁמַע ביום ההוא,
כשרגליו היחפות יעמדו על אדמת הטרשים.
קוֹל דְּמָמָה דַּקָּה,
מתוך רוח סערה, ענן ואש מתלקחת,
מחול הטירוף יֹאבַד לָעַד כשקלון אלילי השקר ייחשף.
ניצנים של תקווה פורצים מתוך הקרקע הרותחת,
חַזְּקוּ לְבַבְכֶם, השומר לא מתחלף. |