כשאני מרגישה שהכל רקוב אצלי מבפנים זה מביא אותי לתהות אם יש
מישהו שהעולם הפנימי שלו הוא מבנה ארכיטקטוני מושלם, ללא דופי.
אצלי הכל תוהו ובוהו מגושם; סחף גועש ושוצף של ביצות ירוקות
מבעבעות, צפרדעים מקפצות אנה ואנה על עלים ירוקים רחבים עם
שוליים צהובים. שלג בצפון ומדבריות בדרום, לאורך ולרוחב היבשה
שבילים מאובקים שמובילים עמוק למעבה האדמה, ובים שלי קרחונים
גדולים ולבנים עם סוכריות גומי צבעוניות בפנים, כמו הארטיק הזה
של גומי-גם שהיינו אוכלים פעם אצל סבתא במושב בקיץ ליד
הבריכת-גומי המתנפחת. השמש כמעט תמיד בשקיעה, במערב, ובמזרח
מנשבות רוחות חזקות, חמות ומגעילות, כמו הבל פה של דרקון רעב.
לפעמים, ממש פעם ב, היא מגיחה במזרח והרוחות החזקות מורחות
אותה לכל הכיוונים כך שהיא נראית ממש כמו ביצת עין שהתפוצצה על
כל המחבת של הנשמה שלי. ומה בשמיים. מה אתם חושבים?
עננים-עננים בהמון צורות; שדונים קטנים וגדולים, בלון, כבשה,
מעדר ודילן מבברלי הילס 90210. הישן, לא החדש, ברור. ולפעמים
גם איזה קטע נקי של תכלת מזוקקת כזו, כל כמה עשרות אלפי
קילומטרים. אין לי שום ספק שאני אבודה בתוך עצמי. אני לא מבינה
איך נראה שכל השאר מצוּאים כל כך. אני יודעת שאין מילה כזו,
אבל הייתי חייבת להמציא אותה לצורך הסיטואציה. ובכל פעם שאני
חושבת שאני מתאהבת קצת במישהו אחר, במישהו מחוצה לי, אני מגלה
שבעצם זו רק היאחזות וגם אחיזת עיניים; איכשהו הם אף פעם לא
מסונכרנים איתי וזה גורם לי לתהות, שוב ושוב, האם בכוונה אני
בוחרת במושאי התאהבות שאני יודעת שלא יוכלו להשיב לי אהבה, כדי
שאוכל להמשיך ולברוח אל הרעיון שלהם מבלי שהוא יתקלקל על ידי
המציאות שלי. למרות שאהבה והתאהבות הן בכלל לא הַיְנוּ הך.
אני לא יודעת אם הכאוס הזה יעבור אי פעם אבל אין לי ברירה אלא
לחכות ולראות אם יום אחד השמש שלי תוכל לזרוח מבלי להתפוצץ
והעננים ירקדו סביבה במעגל מושלם על רקע התכלת המזוקקת. |