עד אשר לא אוכל לנשום יותר.
אוהב אותך, עד אשר לא אוכל לנשום יותר.
כך אמרתי לה.
והיא רק בהתה בחזרה במבט עמום.

לא, אני לא מתכוון עד שאמות,
אלא שאתן לך להציף את כול כולי,
עד שלא יישאר מקום לחמצן.
אך היא רק בהתה בחזרה, נשארת אדישה.

דאגה עלתה בי,
מה עוד אני צריך להוכיח לה?
הייתי בטוח שזה הוא המפתח לליבה.
אט אט מבטי התחיל להזכיר לי את שלה.
מחלה!

סיימת? היא פתחה.
אם כן כעת תורי לדבר,
תכתוב, תכתוב,
הרי אתה טוען שאתה,
משורר.

מוצף, לא מוצף,
חרוז או צליל,
הכל שטויות בעיני.
אם זה מה שמעסיק אותך,
זרוק הכול,
ותתחיל לכתוב,
יומן.

אני תמיד שם,
לא בורחת לשום מקום.
תנשום אוויר,
תצפה בזוגות בטבע,
גם האורבני,
אחר כך אופיע.

אקיש בדלת,
תתפלא,
אני גם יודעת,
וגם אוהבת,
להיות,
מנומסת.

תפתח לי,
נשב על קפה,
וסיגריה,
ספר לי מה ראית.
גלה לי את עצמך,
ואגלה לך,
את המשמעות,
המסתתרת מאחורי,
עיניך.

אחרי שתתרכך,
באמת.
ותלמד שמותר,
להתרגל.
אסכים לקבל מפתח,
ואפילו אעביר כמה פנינים,
אליך לדירה.
כמו מברשת שיניים,
חשמלית,
שאינה פועלת,
על חשמל.