בוקר טוב... כן ממש.
אתמול הייתה הפגישה האחרונה שלנו מחוץ לשעות העבודה.
התעקשתי לתת לך את המתנה שקניתי ליום ההולדת שלך יום לפני
שנפרדנו.  מה חשבתי לעצמי אני לא יודע... מה שבטוח לא הייתי
מסוגל להשאיר את זה אצלי או להחזיר לחנות.
אולי הייתה לי עוד את התקווה האחרונה והקלושה הזו שתראי את
המתנה ופתאום הרגש יציף אותך מחדש.
הנסיעה אלייך הייתה עצובה ביותר. נזכרתי בכל הפעמים שהייתי
נוסע אלייך והדרך הרגישה כל כך ארוכה, כמה שרציתי להגיע אלייך,
אבל הפעם... כמה שלא רציתי להגיע כי פשוט ידעתי שזה הסוף, זו
הפעם האחרונה שאת מחכה לי.
יצאתי בכבדות מהאוטו וכשהגעתי לפתח הבית כבר לא היה לי את הכוח
להקיש על דלתך. פתחת לי את הדלת ועמדת שם כל כך יפה, כל כך
רחוקה.
לאחר שיחה על כל מיני שטויות לא חשובות נתתי לך את המתנה...
וואו איזה יופי, בדיוק מה שרציתי אמרת לי, וזהו. לא קמת לתת לי
אפילו נשיקה, חיבוק קטן רק  להרגיש את גופך עוד פעם.
ענדת את השרשרת והמשכנו לדבר על שטויות של עבודה והחיים.
אלוהים, אם רק היית נותן לי עוד הזדמנות אחת, קטנה כזו,  הייתי
נהרג בשביל לנצל אותה.
כעבור חצי שעה אמרתי שאני צריך לזוז... בזמן שסידרת את הכוסות
הסתכלתי בפעם האחרונה על הסלון, על חדר השינה שלך,  מנסה לתפוס
תמונה אחרונה בזיכרון.
התחבקנו לפני שנפרדנו. עטפתי את כל 1.65 מטר שלך ופשוט לא
רציתי לעזוב. נתת לי נשיקה קטנה בחזה ונפרדנו בלילה טוב בפעם
האחרונה.
את רעש טריקת הדלת לא אשכח אף פעם. זה היה הרעש שריסק לי את
הלב באופן סופי. עליתי במדרגות מביתך המובילות לרחוב ללא כל
תחושה בגוף,  נכנסתי לאוטו וחיכיתי... אולי אקבל הודעה ממך שאת
רוצה שאחזור, שאת מתחרטת. כן... ממש.
לאחר חצי שעה הבנתי שהטלפון לא משתף פעולה ומהשמיים לא תבוא
הישועה,  הנעתי ונסעתי ממך בפעם האחרונה.
לא יודע איך ראיתי את הדרך מרוב דמעות.
אף פעם לא בכיתי ככה... דמעות של עצב וגעגוע מעורבבות בדמעות
של זיכרונות שמחים שלנו.  ברדיו כל שיר כאילו נכתב עלינו.
דמיינתי אותך יושבת לידי,  אנחנו שקטים, את מסתכלת על הנוף
ומדי פעם מציצה בטלפון שלך,  ואני... פשוט נהנה מהנוכחות שלך
לידי, שלחתי יד להחזיק את רגלך אך כל מה שתפסתי היה רק מושב
מרופט וריק.
אני שוכב במיטה הריקה, היכן שאת אמורה לשכב לידי, וגל חם של
כאבים עוטף את גופי, מרגיש את השריפה מבפנים אך לא יכול לעשות
כנגד זה כלום. חוסר אונים מוחלט, השרירים כאילו משותקים, חוץ
מהשריר שמפעיל את הדמעות, הוא עובד במלוא העצמה.
לא מבין איך מבן האדם הכי בר מזל בעולם הפכתי להיות ללוזר הכי
גדול.
הייתי צריך לראות את כל הסימנים,  את ההתרחקות האיטית,  את
חוסר המגע והקרירות. אבל אני עמדתי מנגד לא עשיתי כלום, אולי
הפחד מלאבד אותך שיתק אותי וגרם לי לחשוב שהכל יהיה בסדר, זו
תקופה כזו שתחלוף.
עכשיו כלום כבר לא משנה, את הנעשה אין להשיב. נשאר רק להתמודד
עם געגועים עזים ואהבה ענקית שמי יודע אם אי פעם תכבה.
עכשיו מישהו אחר טועם את שפתייך,  מישהו אחר מלטף את שערך
ונהנה מחום גופך.
לא יודע מה עשיתי שקוללתי באהבה כל כך גדולה אלייך, לא יודע מה
עשיתי שקוללתי בלראות אותך כל יום במשרד.
אלוהים כמה שאני מתגעגע...
אומרים שהזמן יעשה את שלו, כן... ממש.