אסף אהב לספר לי שהוא מצא את זה.
בחיוך ערמומי ובלחישה תוך הצמדת שפתיים לאזני היה לוחש לי ש"אף
אחד לא יודע אבל אם היו יודעים הייתי סטאר אמיתי בכל תכניות
הטלויזיה..."
הוא תמיד אהב לספר לי שיש לו במשרד מהדק שולחני שמצא שם יום
אחד בבוקר בלי לדעת מי הניח אותו שם ושכל לחיצה עליו מגלה לו
את העתיד ולוקחת אותו למקומות אחרים בעולם וביקום כולו.
"קצת כמו המג'יק סטיק של גבי ודבי, אתה זוכר?" שאל אותי פעם עם
פה מלא בסלט טבולה כשישבנו לאכול אצל "אבו עזיז". חייכתי
והנהנתי, כי אני אוהב את האיש. אז קצת הסתובבה לו פלטת הטוגנים
בקודקוד. מה אכפת לי? הוא לא מזיק לאף אחד והחיוך שלו ממס
לבבות.
היה מספר לי שידע מי ינצח בדרבי, אבל אף פעם לא הימר כי לא רצה
להרוויח "לא ביושר". תיאר לי טיולים מופלאים על קרחונים
ובחורים שחורים. אבל לא כל הזמן. לא כל יום. לא רצה שאחשוב
שהוא פסיכי. היה עושה הכל כרגיל, עובד, קניות, מתלונן על כך
שאין לו עדיין אהבה. נורמלי.
אבל תמיד חייך כי מצא את "זה". המהדק השולחני הקסום ששינה את
חייו.
לכן כל כך קשה לי פה להספיד אותו אחרי שהזיהום מהסיכה שנתקעה
לו באצבע אכלה אותו כל כך מהר. צעיר היה. אבל לפחות הספיק לבקר
באנטרקטיקה.