מפסיקים לי את זרם החשמל בסניף המרכזי
דווקא כשאני צריך לגהץ את המילים.
הם מדברים והוא לא מפסיק ללכת
כשגשם יורד כבד על כל הרחובות והגנים,
והתפוזים והתפוחים נחנקים ממים.
"מי ייקח אותנו לשם?" אני שואל את חברי לעבודה
וזה עונה שהגשמים מהשמיים הם גשמי ברכה
"מטפטפים לנו טיפות באוזניים, אבל
השמיים לא מחליפים שמיים." הוא אומר
ושקט שורר בכל האזור "כי הם מדברים על
בוא משיח, והקיץ לא נגמר."
ערגליות טבולות בדבש ושירת כינורות מפעפעת
חרש את הנמקים החסומים מענגת ומפוררת,
ואני נשאר בדד. "עשה לך תפוח," הוא אומר
כשאני פוסע איתו בדרך למטע "כל אדם זקוק
לתפוח." הוא אומר. הגשם לא מפסיק לרדת,
ועכבישים מטפסים בפינות הבתים. "תמונה ברורה
זאת," הוא אמר לי פעם, "אבל אנשי הצבעים
לא רואים." "הם מתעסקים באי הקטן שלהם,"
אני אומר "לראות דרך בד ציור לא משקף."
"ככה זה כשאתה מתעסק בזוטות." הוא מפטיר,
ואנחנו נכנסים למתחם המטע. מעל קו האופק
מטפס התפוז הגדול, ויש רמז של קשת,
ורמז של שכול. "ברוכים הבאים," אומר מנהל
המטע ומכוון אותנו לביתן הציוד, "הייתי הרבה זמן לבד,
תרצו לשתות איתי קפה?" "אני מעדיף מיץ תפוזים."
אומר חברי, ואני אומר שהייתי רוצה מיץ תפוחים.
"בוודאי," הוא אומר ומוזג לנו, ואז מכין לעצמו קפה.
"ככה ראיתי את כל הדרדרים בגבולות העצים,
וחשבתי אולי לעקור אותם ואולי לא." והוא מדליק
סיגריה אוורירית ומפזר עשן מנטה. "הייתם רוצים
לעקור אותם ואולי לא?" הוא שואל ופולט עשן.
"גם את זה אפשר לעשות." אמר חברי ולגם ממיץ
התפוזים. הוא הביט בנו תוהה מעט, ואז חיסל את
הקפה בלגימה. "ההפסקה נגמרה, חברים, לכו לתת
עבודה."