שעת לילה מאוחרת, על המיטות באוהל יושבים חיילים. החיילים
עייפים ומאובקים, הם עברו יום אימונים קשה אבל האווירה באוהל
טובה. רמי מוציא מהתיק עוגה ביתית, מיד נשלפים גם פינג'ן,
גזייה, סוכר וקפה. יורם מוציא מהכיס  מפוחית ומנגן נעימה
עליזה- "נגן את ירושלים של זהב" מבקש אחד החיילים ויורם  נענה
לבקשתו, אט אט השירה גוברת, הקפה מוכן, העוגה חתוכה. אחוות
לוחמים. העייפות מהם והלאה, כבר שכחו את התרגיל המפרך שעברו
במהלך היום, כבר שכחו את מיעוט שעות השינה ואת העייפות. עוגה,
קפה ושירה זוהי מנוחת הלוחם האמתית.
אל האוהל מתקרב בצעדים מהירים ירון מפקד המחלקה. הוא שומע את
השירה וקולות הצחוק ונעצר במרחק מה מהאוהל. הוא יודע שלאחר
כניסתו לאוהל השירה תופסק והחיוכים ייעלמו. "ניתן להם עוד רגע"
הוא אומר לעצמו ונשען על העץ. כמה היה רוצה להצטרף אליהם...
אבל הוא יודע את מה שהם עדיין לא יודעים. באי חשק הוא מתנתק
מהעץ ניגש אל האוהל ונעמד בפתח.
"המפקד" צועק רמי "בוא, תיכנס הקפה מוכן" כוס חדשה נשלפת וכבר
הקפה המהביל בתוכה. "קח תשתה" אומר רמי ומיד חוזר לשיר במלוא
גרון "הרי לכל שירייך אני כינור..."  ירון לוגם באיטיות את
הקפה וכשהמוזיקה נפסקת, רגע לפני המעבר לשיר הבא, הוא לוחש
בקול רם "חבר'ה פרצה מלחמה..."
===============
שיירת הנגמ"שים נעצרה. בקשר הודיע המפקד על דממת אלחוט, אבל
דממת האלחוט הפכה במהרה לדממה כוללת. איש לא מדבר. ייתכן
שבמקום אחר מתפוצץ עתה פגז, מישהו צועק נפגעתי, מישהו צועק
קדימה הסתער ויריות מפלחות את האוויר אבל כאן רק השקט מדבר.
רמי מוריד את הקסדה ומביט בחבריו הדחוסים לידו בספסלי הנגמ"ש.
"אלו אחים שלי" חושב רמי "אלו האחים."
בשקט הגובר נזכר רמי בביקורו האחרון בביתו - בארוחת ליל השבת -
בזמירות של אביו, בעוף הממולא של אמא, בבדיחות של רועי אחיו
הקטן, במגעה של סיוון. כשעיניו דומעות בסתר הוא מנסה לנתח כל
רגע וכל שנייה מהביקור- האם אמר מספיק פעמים תודה לאמא? האם שר
עם אביו במלוא גרון? האם צחק מלוא פה מהשטויות של רועי האם
נישק מספיק את סיוון?
את מחשבותיו של רמי קוטעת נגיעה בכתפו, ירון מסמן לו להחליף
מקום עם בני. רמי חובש את הקסדה ובאיטיות שולף את פלג גופו
העליון מחוץ לתא הלוחמים, בני מתיישב במקומו בירכתי הנגמ"ש.
רוח קרירה מצננת את פניו. הוא מניח את ידו הרועדת על הקת של
רובה "המאג " המוצב על דופן הנגמ"ש. ימים ולילות התכוננו
והתאמנו לרגע הזה ועתה כשהוא הגיע האם ידע איך ומה לעשות?  
את השקט מפרים בזה אחר זה מטוסי סילון המגיעים מדרום ועליהם
מנצנץ מגן דוד כחול ובוהק. המטוסים מנמיכים את מעופם חגים מעל
שיירת הנגמ"שים כמו אומרים חבר'ה אנחנו כאן. לרגע הצליח רמי
לקלוט דמות בתא הטייס. בחור צעיר בערך בן גילו. גם הוא השאיר
בבית אהובה הורים דואגים, אחים, חברים... רמי מרים את ידו
ומנפנף לשלום לפתע משום מקום מגיע כדור אש ענק הפוגע במטוס.
קול הפיצוץ מגיע שנייה אחרי.

======
המלחמה מתנהלת במספר חזיתות דרום צפון ומזרח, הכתבים מדווחים
מהשטח מספרים את סיפור המלחמה במספרים - שלושים פצועים, שני
הרוגים, שמונה מטוסי אויב, עשרים כלים כבדים, שלושה ק"מ...  
בביתו של רמי מדביק האב סלוטייפ על החלונות, אימו צמודה לרדיו,
וכל מבזק או דיווח מקפיץ את האב מהחלון אל הרדיו. שוב לא אמרו
דבר על חטיבה 112. השלום לו?
"בואי תשתי כוס תה" מנסה האב להזיז את האם מהמכשיר הרדיו אבל
לשווא. ידה האחת על הרדיו השנייה אוחזת ספר תפילין קטן, כבר
יומיים לא בא דבר אל פיה. "תשתי , תשתי בשביל רמי ". אומר האב
והאם מתרצה ולוגמת באיטיות מהכוס המהבילה.
ההורים של יוסי קיבלו אתמול מכתב אומרת האם והאב קם ומחבק את
כתפה  וממלמל "הוא בסדר, אני מרגיש את זה הוא בסדר..."
במדרגות המובילות אל דירתם נשמעות פסיעות מהססות האם מזהה מיד
את פסיעות נעלי הצבא וקופאת במקומה. היא ממהרת לחלון ורואה
בחניה ג'יפ צבאי. שימשיכו, שימשיכו שיעלו עוד קומה היא אומרת
לעצמה ואוחזת בחוזקה בספרון שבידיה.  רעש הפסיעות פסק למול דלת
ביתם ודפיקה מהוססת נשמעת על דלת העץ הישנה. האם מתיישבת על
הספה האב ניגש בצעדים איטיים אל הדלת...
"אני חבר של רמי מהגדוד יש לי מכתב בשבילכם" אומר החייל בפתח
הדלת והאם מזנקת אל הפתח דוחפת באיטיות את האב ולוקחת את
המכתב. היא מצמידה את המכתב אל לבה, מביטה למעלה ולוחשת תודה.

"תיכנס", אומרת האם, "תשב, אני אכין לך משהו לאכול" אבל החייל
מסרב יש לו עוד דרך ארוכה. החייל סוגר את הדלת ותחושת הקדרות
מתחלפת באחת בשמחה מאופקת. גם אנחנו קיבלנו מכתב, לא רק ההורים
של יוסי. גם רמי בסדר.
האם מתיישבת ליד השולחן לוגמת את כוס התה ופותחת באיטיות את
המעטפה... כתב ידו המוכר והאהוב של רמי קופץ אל עיניה מהנייר "
אני בסדר, אל תדאגו..."
============
על קו הרכס נראו לפתע טנקי אויב. בקשר צעק המ"פ להיכנס למחסה.
ירון המפקד נתן פקודה לנהג לנסוע אחורה ולשבור חזק ימינה. הנהג
עשה כדבריו,  רגע לפני השלמת הסיבוב נשמע קול רעם חזק והורגשה
טלטלה בנגמ"ש. רמי החל לירות במקלע לכל הכיוונים כפי שלמדו
ותרגלו עשרות פעמים. צפצוף חזק החל קודח באוזניו צפצוף חזק
וטורדני. זעקת הפצועים שישבו בחלקו הפנימי של הנגמ"ש נשמע
במעורפל כמו מאחורי מסך,  הזמן עמד מלכת... שקט...
חבטה חזקה על הקסדה החזירה את רמי למציאות הרועשת והכואבת. מבט
מהיר לתוככי הנגמ"ש הבהיר לו את חומרת המצב. במקום בו ישב עד
לפני רגע שכב בני מכוסה בדם. רמי זינק לעברו ושמח לגלות שבני
עדיין בהכרה. "פתח דלת אחורית פתח דלת אחורית" צעק רמי אבל
הנהג לא שמע. רעש המקלעים ופצצות המרגמה הלך וגבר. רמי זינק
לכיוון הנהג ניער אותו ימינה ושמאלה וצעק באוזנו "פתח כבר את
הדלת, צא מההלם" הנהג באיטיות שלח יד לעבר הידית והדלת נפתחה.
רמי וירון גררו את בני החוצה.
בני היה איתם ולא היה איתם הכול נראה לו כמו סרט. הקולות,
הכאב, הדם הכל התערבב  בשלווה גדולה. סביבו רצו חיילים, הוא
שמע אחד מהם צועק "חובש", הוא ראה את רמי שולף תחבושת אישית
ומניח על בטנו, מישהו תפס ברגליו וגרר אותו על החול. "בני,
בני" שמע מישהו קורא בשמו. הוא פתח באי רצון את עיניו ואז
הרגיש את  הכאב...  
מסוק הגיע והעמיס את הפצועים וההרוגים, כוחות האויב נסוגו
מאחורי הרכס, השקט שוב שרר במרחב. רמי התיישב באיטיות בנגמ"ש
הפגוע במקום בו  נפגע בני ואמר לירון "זה הייתי צריך להיות
אני... אני ישבתי פה..."  דמעה צצה בניגוד לרצונו בזווית
העין.
ירון הביט ברמי הוא רוצה לחבק אותו לשים עליו כתף ולבכות גם כן
אבל במקום זה הוא אומר לו "זה לא הזמן רמי, זה לא הזמן
לבכות... הוא יהיה בסדר".
בחשכת הלילה בחניון הפלוגתי נשמע לפתע צלילה המוכר והאהוב של
מפוחית הפה של יורם. הצליל מעלה חיוך ראשון על פניו של רמי,
הוא יוצא בזריזות משק השינה ומגשש דרכו בכיוון הצליל הנעים.
הצליל פוסק באחת ובמקומו נשמע קולו  הנוזף של ירון "השתגעת
אנחנו בנוהל לילה, שמור על דממה"
המפוחית מוכנסת לכיס החולצה, רמי עושה דרכו חזרה לשק השינה.
מחר צפוי יום קשה אמר המפקד תאגרו כוחות... אבל רמי לא מצליח
לאגור דבר ורק דמותה של אימו עולה וצפה מבין הדממה.
==========
ברדיו ממשיכים להגיע דיווחים חלקיים על הנעשה בשטח. "מדינה
במלחמה" זועקת כותרת העיתון, "מדינה במלחמה" זועק השקט בקניון,
"מדינה במלחמה" צועקים הכבישים השוממים. שמועות מתחילות
להגיע... שמות הרוגים.... מעשי גבורה... לוחמה עיקשת.
במכולת השכונתית נפגשות האימהות - חלב, קוטג', כן כן הוא בסדר
קיבלתי מכתב... לחם שחור, שימורי טונה... הגדוד שלו בדרום, חבר
מחלקה נהרג...
אימו של רמי סוחבת בשקית ניילון שקופה שימורי תירס ובשר קפוא.
שר האוצר אמר שלא צפוי מחסור אבל היא נערכת לימים קשים יותר.
ליד הבית היא מזהה התקהלות. אנשים זרים מתגודדים בשקט מביטים
בחטף לעבר הקומה השנייה- קומתה.
צעדיה כבדים האוויר הולך ואוזל מריאותיה... היא מתיישבת
באיטיות על הספסל האדום בצדי המדרכה, ידיה עדיין אוחזות בשקית
הקניות. בשקט הגדול המקיף את הרחוב עולים בזיכרונה קולות
ותמונות מתקופות אחרות - רמי בן שלוש עומד במרפסת מנפנף לה
לשלום, רמי ויוסי רוכבים בדהרה באופנים צועקים אחד לשני " תראה
בלי ידיים", רמי לבוש חולצה כחולה מדלג מעל מעקה בבטיחות ממהר
לפעולה בתנועה, סיוון ורמי שלובי ידיים...
ההתקהלות בפתח הבית הולכת וגדלה... "שיחכו" היא אומרת לעצמה
בשקט "שיחכו... כל עוד אני לא יודעת הוא חי!!!"
שכן מתקרב לעברה פניו חיוורים ועצובים... "יוסי", הוא ממלמל
ולא מוסיף.  
יוסי, החבר האהוב השכן הקרוב הילד שגדל שכם לשכם עם רמי...
רמי, היא נזכרת לפתע וחיוך עולה על פניה. יוסי, היא נזכרת
ודמעה ראשונה מפלסת דרכה מטה טווה שביל לבאות אחריה.
באחת הדירות הגבירו את הרדיו והיא עוצמת את עיניה וספק מדקלמת
ספק שרה

אֲנִי נוֹשא עִמִּי אֶת צַעַר הַשְּׁתִיקָה,
אֶת נוֹף הָאֵלֶם שֶׁשּרַפְנוּ אַז מִפַּחַד...

אוּלַי נִפְגֹּשׁ עוֹד בַּפָּנִים אֲשֶׁר שָׁכַחְנוּ,
אוּלַי נִשְׁמַע עוֹד מֵחָדָשׁ אוֹתוֹ הַשִּׁיר.

בכוחות אחרונים היא גוררת את רגליה לעבר ההתקהלות לעבר הקומה
השנייה לעבר דירת השכנים, דירת החברים שלעולם לא תשוב להיות
כשהייתה. מפתח הדלת הפתוחה היא רואה את שרית, אמו של יוסי,
יושבת על הכורסא גופה זקוף, מבטה כבוי. לרגע עיניהן נפגשות...
צער השתיקה ושתיקת הצער אחד הם.
=====
"מספר שלוש תדלג"  צועק ירון מפקד המחלקה. לרמי נדרשות מספר
שניות להיזכר שהוא מספר 3. הוא כורע ברך ומתרומם. כדור שורק
ליד ראשו משאיר שובל דמיוני של אש. "מספר שלוש קדימה דלג" זועק
ירון וכדור נוסף פוגע בערימת החול המשמשת לו כמסתור. רמי עוצם
לרגע את עיניו ונזכר באנדרטה במרכז העיר לזכר נפגעי הפיגוע
ובטקס ההוא בבית הספר בו שיחק בתפקיד החייל שנשבע להגן על
המולדת ולא לתת למרצחים לפגוע שוב באזרחים.
כמה קל לשחק בהצגה ובטקס כמה קשה בשדה הקרב... אבל השבועה של
רמי השחקן משפיעה על רמי החייל ועוד בטרם מספיק ירון לזעוק
שוב, הוא כבר יוצא מהמסתור משחרר שתי יריות ומדלג למסתור הבא.
========
העשן מהרימון שזרק ירון החל למלא את העמק, המחלקה מתקדמת
באיטיות. מפקד הפלוגה מזרז אותם בקשר- "אחד תגיע לנקודה אני
חייב חיפוי, חוזר שנית חייב חיפוי במיידי".
ירון מתנשף וצועק למכשיר "עוד דקה בנקודה" . העשן הסמיך יוצר
וילון מדומה של הגנה צורב בעיניים ומטשטש את המרחק. המחלקה
מתקדמת צעד אחר צעד. מפקד הפלוגה ממשיך לזרז את המחלקה אבל
העלייה על גבעת הטרשים קשה. עוד צעד עוד סלע עוד מחפורת הפסגה
מתקרבת. ירון עוצר. הוא מסמן לשני חיילים לבדוק את השטח. הם
מתקדמים באיטיות, מתנשפים... השרירים כואבים ומקשים על הטיפוס.
אחד החיילים מועד על סלע ומדרדר מעט למטה. רמי לא מחכה לפקודה
הוא מגייס כוחות ורץ קדימה להחליף את חברו שנפל. המחלקה נשארת
מאחור, רמי ויורם זוחלים ומטפסים באיטיות לעבר הפסגה. למטה
פרוש העמק במלוא פריחתו. במצב אחר ובזמן אחר היה אפשר לומר על
הנוף פסטורלי... רומנטי... אבל עכשיו הנוף זה רק נקודות ציון
על מפה ונקודות מסתור והתקפה.
"יורם" קורא רמי לחברו הזוחל בסמוך לו " נגן לנו משהו?"
יורם פורץ בצוחק גדול סוחף אחריו את רמי. ירון וחיילי המחלקה
שומעים את הצחוק המתגלגל אליהם ממעלה הגבעה ורגע אחרי הם
שומעים צרור יריות. יורם משיב באש וזועק בקול "נתקלנו..."
=======
"הפסקת האש" הכריז קריין הרדיו בשמחה "תיכנס לתוקפה היום בשעה
חמש"...
עבור שתי דירות ברחוב המכבים קומה שנייה ההודעה הגיעה באיחור.
זה לצד זה נתלו מודעות האבל- רמי בן רחל ויוסי בן שרית.
במדרגות עלו ובאו עשרות ומאות מנחמים. פנו ימינה או שמאלה
בהתאם ולעתים היו קצת בדירה הימנית ועברו אדומי עיניים לדירה
השמאלית. באיטיות ובכאב תוך כדי אחיזה במעקה גרר את עצמו למעלה
חייל, רגלו חבושה והוא מניח בכאב יד על בטנו.
"בני" אומרת אימו של רמי "כן... אני זוכרת... רמי היה מדבר
עליך".
"היינו בנגמ"ש... המפקד אמר לנו להחליף מקומות אחרי חצי דקה
נפגעתי..."
אם הוא רק לא היה מחליף מקומות, חושבת האם, היה לי עכשיו בבית
ילד...  רגל פצועה, ניתוח בבטן, אבל... אם הוא רק לא היה
מתחלף... אבל מי יכול היה לדעת...
...מי יחיה ומי ימות
מי בקצו ומי לא בקצו
מי במים ומי באש
מי בחרב ומי בחיה
מי ברעש ומי במגיפה
מי ינוח ומי ינוע
מי יישקט ומי ייטרף
מי ישלו ומי יתייסר
מי ירום ומי יישפל
מי ייעשר ומי יעני...  ( מתוך הפיוט ונתנה תוקף)