אורן הס / פקקים בירידה לאיילון |
אני מנסה בעודי זוחל לאפשר לזה להיפתח בתוכי,
'כמו לפתוח נצרה'.
בתוך האפור של האפור הזה
עם האוויר הקר של סוף דצמבר
מהים.
עכשיו זה זמן לחיות בתוכי,
כשאין עוד דברים מורכבים לבקש.
הכל איתי,
את איתי,
אין עוד הזדקקות לשום דבר -
כמעט.
אני מכווץ את זה שוב
לגודל של אגודל.
הולך יד ביד כפול שתיים
עם הילד שפגשתי -
מתחת לשמש.
אתך שתמיד זה אור
כמעט תמיד.
אני מתגעגע אלייך.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|