מהחלון לא נראו לא צמרות ולא שורשים, רק ענפים שדרשו טיפול ביד
אוהבת של גנן או פשוט גזימה טובה.
זה היה סוף החורף והעצים עמדו עדיין במערומיהם, רק הצאלון
כאילו החל ללבוש את עליו התחתונים לפני פריחת הקיץ הצבעונית
והרוגשת.
בינות העצים הוא ראה את חלונה וידע שהיא שם עכשיו, הוא תהה על
מה היא חושבת ואם היא עלולה לראות אותו משם, בזאת הוא לא רצה.
הוא ידע כבר אז, שאהבתו אליה תהפוך לגעגוע. געגוע עז שלא
ימומש. אז מה בכל זאת הוא עשה שם? קיווה, קיווה לנס שידע שלא
יקרה אך התקווה היא דבר הפכפך, מעשיר ומוריש ממית ומחיה.
ובאותו יום נועד הוא למות באוהלה.
הם הכירו במקרה, היה גשום והיא כנראה כמהה כמוהו למגע אנושי.
הם לא שכבו באותו יום, אבל זרעי החיבור המכאיב והמענג כבר
ניטעו. היין, כנראה, פתח את הלב. בפגישה השנייה כבר ויתרו על
היין ונסעו אליה מיד. התשוקה הייתה קשה מנשוא הם נצמדו כל אותו
הלילה, רק התשישות הפרידה ביניהם.