האם הייתי צריכה לאפשר לעצמי להישאב, להתרכז, להתכנס לתוך אותה
נקודה בראש, שצורתה כעין משפך הפוך, לצאת מהגוף, להיסחף בזרם
האוויר שנשא אותי. לא הצלחתי. לא רציתי, פחדתי פחד מוות. לקח
לי כמה שניות לחזור אל תוך הגוף הזה, להרגיש את הנפש הדואבת,
קשת היום והלילה, הנפש השחורה מדאגות, חוסר האנרגיה הזה שמכניע
אותי בכל פעם מחדש ומנגד הפורקן היצירתי שאני מחפשת פעם אחר
פעם ולא מצליחה למצוא.
אני מכירה את השיר הזה ששמעתי בראש שלי, שיר מלחמה רוסי ישן על
לילה אפל, על שריקות הכדורים ורעמי התותחים, אני מכירה אותו
והסתחררתי לשמע השיר הזה בחלום, כאילו הוא נכתב עליי, כאילו
משהו מהשיר הזה טבוע בי. והתחלתי להסביר בפאתוס, ברגש, כמו
שהמורות למוסיקה אומרות אגב תנועות ידיים של מנצח, התחלתי
להסביר למישהי שבכלל לא קרובה אליי רגשית, שהשיר הזה מדבר על
אדם שאיבד הכל והוא הולך בלילה ותועה בדרך, ורואה סביבו חורבות
והריסות, ותוך כדי שאני מדברת אני שומעת קול של אישה, אישה
צעירה, בת 30. היא מספרת לי שהיא מרגישה אשמה, בדם אחותה
התאומה היא חיה, היא מראה לי מכתב. והיא מספרת לי סיפור שנשמע
לא הגיוני מבחינת ההיסטוריה, היא נולדה ב-1900, כעת 1930, ויש
מלחמה. ובאותו רגע אני מרגישה שאני נשאבת אל הסיפור האמיתי,
אבל אני לא מרשה לעצמי לראות את הסיפור האמיתי, הוא מחריד מדי.
אני מרגישה ניתוק מתוך עצמי ובו בזמן תחושה של צלילה אל תוך
עצמי, תחושה שאם אסחף עם הגל האדיר הזה ששוטף אותי, אני לא
אוכל לחזור יותר. הבהלה העירה אותי.