אני עדיין מדברת אליך.
אני מדברת אליך למראה. אני מדברת אליך לחלל החדר הריק מאדם,
זולתי. אני מדברת אליך לרחוב ההומה. אליך למקלחת אפופת האדים.
אני מדברת אליך לחלון הרכבת הנוסעת, חולפת על פני התחנה הקרובה
לביתך. אני מדברת אליך לתמונה ישנה שלנו שנתקלתי בה במקרה.
אליך לשרשרת שקנית לי. אני כותבת אליך למחברת שלעולם לא תקרא.

ואני ממשיכה. משוכנעת שאתה שנמצא בתוכי עוד מקשיב. למרות שכבר
אינך בתוכי. חמקת מלבי וריאותיי וגרוני וננשפת החוצה; נשטפת
החוצה דרך עיניי הבוהקות באודם. נשרת החוצה מבין שערותיי
הארוכות הנכנעות לכוח המשיכה. נתלשת החוצה מבין ריסיי השחורים;
נקרעת החוצה בציפורניי הכסוסות. אינך ברצפה. אינך בתקרה.
בעננים. בחורש האורנים. אינך עוד קרוב אליי כלל.
אינך אלא הזיה.