זה מתחיל ברעש גדול. חלק עמוק ונסתר בך מתפוצץ וסוחט את הלב
שלך פנימה עם
בוא ההדף. אתה מסוחרר, אבוד, תלוש ומבולבל.
ממש אחר כך, כל הדם מהראש שלך יורד למטה, כל הדם מהמותניים
עולה למעלה.
הגוף שלך קפוא, האצבעות שלך מנומנמות, אבל הלב בועט ומשתולל.
אתה לא
מרגיש כלום, ובאותו זמן- אתה מרגיש הכל.
אתה מתחיל ללכת אבל אתה לא יודע לאן. אתה בכלל לא בטוח אם אתה
הולך על
אדמה או על אוויר. זה כבר לא משנה לך. אתה יודע שיש לך משהו
חשוב לעשות
היום, אבל הדאגה כמו לא נוגעת בך.
הלב שלך כה כבד, אבל למרות זאת אתה מרגיש אותו ממריא כמו ספינת
חלל.
הוא דופק כל כך מהר שכל יום נראה כמו שנה.
אתה חי כמו שלא חיית מעולם. אתה מרגיש את מה שלא יכולת להרגיש
גם אם היית
מבלה אלף שנים על פני האדמה.
אתה עוצם עיניים ויודע שיש גן עדן. יודע שהוא ממוקם איפשהו
במעלה הצוואר
שלה, קצת מתחת לאוזן. איפה שהבושם מתערבב עם השמפו ועם הריח של
הגוף
שלה. אתה כָּמֵהַּ לשם כמו הדתי האדוק ביותר. כמו נזיר שלא
צריך לאכול ולשתות
דבר זולת תפילתו.
פתאום, כל שיר ברדיו מדבר אליך. כל צעד הוא מכת תוף עליזה. כל
צפירה ברחוב
היא מנגינה נשכחת. אתה חושב כל כך מהר, ויש לך כל כך הרבה מה
לכתוב, מה לומר, ולמרות זאת- המילים שלך כושלות בזו אחר זו
בנסיון להסביר.
אתה מבין שכל שפה שלמדת בחייך לא תוכל אף פעם לתאר, להתקרב
למילים
הסודיות שלמדת עכשיו.
השירה שאין לה קול.
התורה הראשונה.
הכל כאן.
ל-ו' |
