אני מרגיש כאילו אני צריך ברכה,
אולי יותר להיכנס לפרופורציות,
ואולי מידה של כוונה
גם אולי רק אולי
איזה שינוי בתפיסה.
כי יש לי מספיק,
באמת שלא צריך יותר,
וגם כשקשה,
מי ישמע, אני לא נופל.
אבל איזו כאפה,
כאילו מאיפה זה בא?
מה כבר עשיתי?
למה זה קרה?
לשאול רק גורם לראש לכאוב,
לשאול רק מעלה דברים שעדיף שלא לחשוב.
למען השם מה כבר קרה,
"כסף בא והולך, אבל החיים זה מתנה"
די עם הקלישאות,
כוס אמא של כולם,
אני חייב כבר תשובות,
איפה ההוא נעלם? |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.