ולפעמים הראש אוטומטית חוזר אליך, והמחשבות לא מצליחות לשנות
כיוון. לפעמים אני שוב נתקעת, על שיר חדש, שמחזיר אליך כרגיל.
מוצאת את עצמי יושבת מול חלון פתוח, שמיים מדהימים, אוויר
שמקפיא את הריאות, כאילו לא עברו כל השנים...
כל השירים שכתבתי עליך, נערמו להם במגירה, ואני לא המשכתי
הלאה. נראה שההשראה שלי נתקעה על אותו תו ולא מסוגלת לזוז. עוד
שיר חדש, ושוב אתה במחשבות, המילים נערמות על הדף, ואין הקלה,
עדיין קשה לנשום. הציפייה הייתה, שאם אשפוך על דף, יתפנה קצת
מקום בפנים, ואז אולי אוכל לנשום לרווחה, ולו לרגע.
ציפיות הן עניין מוזר שכזה. זה מה שהאגו הגדול שלי היה רוצה
שיקרה. כמה חבל שאגו ומציאות לא מסתדרים ולא מסתנכרנים. האגו
רוצה לכבוש אותך ולהחזיר אותך אליי כנוע, חצי שבור על ידי
העולם, כשהגעת למסקנה שאני הייתי הכי טובה. המציאות היא שאני
עדיין שם, ואתה הרחקת לכת כל כך רחוק שאינני יודעת עוד מי אתה.

אז השמועות אומרות שאתה רחוק, אבל כוס היין והמחשבות אומרות
משהו אחר לגמרי. כוס היין עם ריחה הנעים, מרככת את חומות
ההגנה, ומספרת שתמיד יש תקווה. והמחשבות, עליהן אין לי שליטה,
השלט נשאר אצלך...