מרגישה כמו פיל בעולם של ציידים. פיל מעדר מסויים שמצטרף לעדר
לא שלו נמצא בסכנת חיים כי הפילים הבוגרים לא רק שמנדים אותו
מהעדר אלא אף מנסים להרוג אותו. בנוסף לציידי העולם שרודפים
אחרי הפיל בגלל השנהב היקר ממנו עשויות החטים. אולי יש לי עור
של פיל אבל מתחת אני רגישה. רגישה מדי. תכונה בשם רגישות יתר
או בקיצור HSP (Highly Sensitive Person), בעצם מערכת העצבים
שלי בנויה בצורה קצת שונה משל שאר העולם והיא רגישה יותר. הרבה
יותר. אבל העולם לא מכיר בזה ובכלל מתנהג כאילו צריך להכחיד את
אלו שהם קצת שונים. כל חץ ששולחים אלי נרשם בפנקס הזיכרון ואם
הוא פוגע או אפילו שורט את עור הפיל שלי הוא משאיר צלקת
תמידית. אני לא פזיזה ותזזיתית כמו שהעולם צריך, אני זקוקה
לקצב משלי, לטמפו מוזיקלי אחר. אני שקופה ויכולה לעמוד במקום
בו מדברים עליי מבלי לדבר אליי. מעדיפה פשוט לא להיות כאן יותר
אבל אני כלואה. יש לי פילפילון קטן שנולד לא מתוך רצון חופשי
שלי אלא מתוך רצון לא לאכזב את אביו. אבל הוא כבר כאן ואני לא
אתן לו לגדול בעדר אחר כדי שלא יחווה את מה שהרס והרג אותי.
אני פשוט מעבירה את הזמן בגלגול הזה, לא בטוחה בכלל שיש לי
תפקיד וגם אם כן הוא לא מיושם. ואני לא יכולה להגיד שאני
מעבירה אותו בכיף, רק כי כבר אין לי ברירה. שנים חשבתי לעזוב,
הרי אני לא אחסר לאף אחד, אבל כנראה לא היה לי האומץ. ככה קרה
שעד היום אני מתחרטת על זה. על זה בעיקר ועל ההיריון בנוסף.
הפילפילון שלי חמוד, כמו שכבר כתבתי, אבל להיות אמא זה לא
בשבילי. לפיל יש זיכרון מצויין לטווח ארוך וגם אני זוכרת את כל
מי שפגע בי ואיך פגעו בי. וזה בעצם כמעט כל מי שמסביבי. זו
הרגשה מחורבנת להיות פיל בעדר זר רגע לפני שמקפחים את חייו. זה
להרגיש כל הזמן בסכנת הכחדה וככה גם אני מרגישה. כל דקה אני
מחכה למוות ולצערי הוא עוד לא הגיע, רק מטפטף במנות נפשיות
ובינתיים הורג אותי מבפנים. היש בכלל כזה דבר פיל מת בסכנת
הכחדה? כנראה שכן. אני.