העולם הפנימי מהדהד את העולם שבחוץ
השמש יולדת את האהבה
העננים האפורים את הדכדוך
והחשיכה מולידה את הפחד
הרגש לא מדבר בשפה כרונולוגית
הזיכרונות עולים כמו ריקודים מקודשים
מחוות והבעות פנים
משתנות
בהתאם למלודיה הפנימית
תמונות מזמנים שונים מתעוררות לפי מקצב
מתעצבות בזיכרון בהתאם לתו
שמפעיל אותן
שנקשר לזיכרון אחר
לפי חוקי ההרמוניה הידועים מראש
שמפתיע את עצמו
בצרימה
השקט שאחרי הסערה הוא תמיד כאן
המלודיה, לעומת זאת, מדלגת מהעבר אל העתיד
החופש היחיד שמצאתי היה ברווחים שבין התיבות
אולי זה החופש היחיד שאני צריכה. |
