ודבר לא נסתר מעיני
ודבר לא נסתר
כי היופי הזה,
מאוהב בעצמו עד בלי די,
מול מראות מתמוגג מדמותו
ובוחן ופורץ בפתחו
הנעול, הכמוס,
החרוש בפחדיו
וזורע זרעי עולמו האפל,
בשדות קרחוניו.
ודבר לא נסתר מעיני
ודבר לא נסתר
כל פרכוס איבריו,
שוב ושוב,
כל חדוות יצריו,
במנהרת האופל
ובכסות הכלימה,
עולמות על בלי מה
ובדידות עד אין קץ.
ודבר לא נסתר מעיני
ודבר לא נסתר
כל אימת השתיקה
לא תחסום את הסער,
בנכות חבויה,
הנשלפת כתער,
משספת דמים
ובוכה אז בצער.
ודבר לא נסתר מעיני
ודבר לא נסתר
ואומר את דברי הדומעים,
לאטימות כד החרס,
ליפי כד ההרס,
לפתחו של אסון. |
