מה עושים עכשיו, יולי 2014
נסענו בדרך מנצרת, דרך ואדי ערה, לכיוון הביתה. הדרך עוברת
בתוך גיא ירוק-בניגוד לאזורנו  הצחיח למדי, בייחוד בקיץ.
הביקור עבר באורח נחמד ונהנינו מקבלת הפנים החמימה של אחותי,
שתמיד שמחה לביקורנו.
שתקנו. בעלי נהג, אני ישבתי והבטתי בחלון, וכמו תמיד, נהניתי
מהנוף החולף בחלון, מטעים, גבעות, אזורי חקלאות מעובדת. הרגשתי
שמשהו מציק לי ולא ידעתי להגדירו במלים.
זה כבר ניקר בראשי זמן מה, רק לא ידעתי לקרוא לזה בשם. ועכשיו,
פתאום, זה קפץ לי לראש:
סוף סוף אמרתי את זה בקול רם. לבעלי: ומה עושים עכשיו?
מה עושים עכשיו?
לפתע, השאלה עמדה לפני בבהירות: מה עושים מעתה והלאה? לא לימדו
אותי מה קורה עכשיו, שהילדים פרחו מהבית והקימו משפחות משלהם,
רחוקים ממני, שחדלתי לעבוד כי... הצטמצמו מקומות העבודה בקבוץ
ונשארו בעיקר הצעירות, שגמרתי את רוב התפקידים שמילאו את
שלושים-ארבעים השנים האחרונות בחיי;
איך מתנהגים, לאן הולכים, איזה תכנית יש מעתה והלאה...
פתאום, זה היה ברור לי כמו ברק בצהריים:
אין לי ממי ללמוד. אין לי מורי דרך. נגמרו,
עד עכשיו הלכתי באופן ברור וטבעי ועשיתי את הדברים המתבקשים,
עם יותר או פחות קשיים. ותמיד היו לפני אנשים, מבוגרים ממני,
חכמים ממני: ההורים הפרטיים שלי, מורים, מנהיגי הקבוץ, מנהיגי
המדינה, מבוגרים וחכמים, מנוסים, שנתנו לי תשובות והראו לי את
הכיוונים שהדור שלהם התווה. דרך המלך: ילדות ונעורים בקבוץ,
אחר כך צבא ושנה שלישית, נישואים, ילדים, עבודה, בית, קהילה,
חיי קבוץ ועכשיו לפתע-פנסיונרית: הורי הקבוצניקים לא יצאו
מעולם לפנסיה ולא צפיתי אותה. אבל הנה היא כאן. נפלה עלי  בלי
הכנה. אין מדריך או...מישהו שיגיד לי: איך אני צריכה להתנהג,
לחשוב, לתכנן, מעתה והלאה. אין. ערפל.
לפנינו אין עוד איש, אנחנו עכשיו זקני השבט, אנחנו עכשיו
בחזית-הכי זקנים (מלבד איזה ישיש בן 80-90 שמתעקש לאחוז בחיים
על אף שנולד בשנתון שכבר שכחו את שמו... וזוכר דברים שכבר מזמן
נמצאים בדפי ספרי ההסטוריה. היה עד להם.) ראשונים  גם בתור
למוות, אין מי שחוצץ. אנחנו כבר בראש התור-לא שבטוח שנהיה
הראשונים, אבל אנו בחזית. בינינו לבין המוות אין עוד איש. גם
זה.
ומה עכשיו?
בקבוץ - עד הדור שלנו, מעולם לא יצאו לפנסיה. היית עובד קשה
כשיכולת, וכשלא יכולת-עברת לעבודה חלקית, קלה יותר, ואפילו
בישיבה אבל עבדת. תמיד. כל זמן שאתה חי. איש, רשמית, לא יצא
לפנסיה.
לא לימדו אותי איך לחיות אחרי שגומרים את כל המטלות. אבא ואמא
שלי היו כבר כל כך שבורים שכבר לא זכו ליהנות משנות הזקנה. אבא
נפטר בגיל 59, ובעצם מעולם לא יצא לפנסיה. כשהיה לו כבר קשה
לעבוד בפלחה עבר לסידור עבודה בקבוץ, עבד. בישיבה, חלקית, אבל
עבד. עד שחלה מאד ולא היה מסוגל לעבוד-ומת זמן קצר אחרי כן.
בתודעה שלו לא היה קיים מונח כזה: פנסיה. ואמא אמנם חיתה שנים
רבות אחריו, אבל חולה ושבורה בגופה, ומעולם לא הלכה בדרכים
סלולות. וגם בזקנתה לא. כתבה זכרונות, שירים לנכדים, שירים
עליה עם אבא, מחשבות, עסקה בקרמיקה, הוציאה לאור ספרונים
אחדים-של השירים ושל הזכרונות. זה נתן לה תעסוקה בביתה.  ותוך
כך עבדה כל זמן שיכלה, במרכזיה של הקבוץ, שעדיין לא היו בו
טלפונים לכולם אלא רק במקומות מרכזיים: מזכירות, מרפאה, חדר
אוכל...בידיים הרועדות שלה ישבה שם וחיברה את החוטים למרכזיה
כל זמן שידיה עוד אפשרו לה. בפעילויות הרבות-יש לציין-שהיו
בקבוץ שלה לוותיקים מעולם לא נטלה חלק, מרוב רגישות ופגיעות,
כך אמרה.

לאחר שהובררה לי הבעיה, נאלצתי לחשוב על ההמשך. כנראה, שאצטרך
למצוא מכאן והלאה את הדרך שלי איך למלא את תקופת הבגרות והגיל
השלישי.
האמת היא שלקח לי שנה שלמה-לאחר שהפסקתי לעבוד-ולאו דווקא כי
רציתי אלא כי די נדחפתי החוצה - לצעירות ממני לא היה מקום
עבודה - לחפש את עצמי. כמו בגיל הנעורים, רק ההיפך...
יש להודות, חשבתי, שאיני נמצאת במקום הכי גרוע שיכול להיות:
אני בקבוץ, בסיסית, החיים די מסודרים ונוחים, יש גג מעל לראש,
יש אוכל לאכול, לא יזרקו אותי לכלבים גם כשאזקין ויקשה עלי מה
שעכשיו עדיין בא בקלות...
אני בריאה למדי, לא הולכת בשום אופן להתפגר מחר (אלא אם כן
ייפול עלי קסאם או אדרס או ברק פתאומי יכה בי או אתחלק על בננה
ואחבט בראשי או...). כמובן שזה מחייב גם עבודה על 'איך להמשיך
להיות בריאה עד כמה שאפשר, נפשית וגופנית' שזה כולל התעמלות,
תעסוקה מסוגים אהובים במיוחד-עד כמה שאפשר: להמשיך לטייל,
לכתוב, לצייר ולעשות סרטים ליוטיוב, אמנות, ללמוד-במיוחד שירה,
ספרות, קולנוע, אבל גם להרחיב את האפקים במשפטים, יחסי אנוש,
הסטוריה גם ארכיטקטורה ישראלית ואחרת ועוד ועוד. איזה מזל ששמו
לי כאן את ספיר, ושאפשר ללכת ולעשות תואר-בשלב הראשון, ולהמשיך
פשוט כמאזינה - בשלב השני...ואמשוך לכך גם את בעלי, שאוהב גם
הוא את אותם דברים במידה רבה. וגם כמה דברים אחרים.
ולא לשכוח את מה שהאיזור נותן-וזה לא מעט: בהנאות, בידור,
הרצאות, ספורט ושחיה, גם בקבוץ עצמו וגם ברמה איזורית, לבני
גילנו. הבעיה בעיקר היא איך להגיע לדברים שנעשים במסגרת
איזורית אבל אין לשם הסעה...אני לא נוהגת...
  ואפשר גם להתנדב-אני מנסה לעשות בדרכי: למשל להעלות ביוטיוב
סרטים מארכיון הקבוץ שהיו גנוזים שם עשרות שנים. שיהיו זמינים
לכל מי שרוצה לראות את עברו ואת משפחתו כפי שהיו לפני שנים-
ולא רק בחגים, לעתים רחוקות, ולפי בחירת ועדת תרבות.
כמובן וברור מאליו-לראות את הילדים והנכדים - ולעזור להם עד
כמה שאפשר. טוב שאני לא נזקקת לעזרה שלהם...בינתיים...
והנה אנחנו כאן, כמה שנים מאוחר יותר, עדיין על פני האדמה ולא
מתחתיה, עושים אותם דברים-רק מעט יותר לאט...
אנחנו עוד כאן. כדי להשאר(בינתיים).

...בינתיים עברו  שנתיים. לצערי הרב, בעלי היקר באדם נפטר
באוקטובר 2015. כמובן שזה משנה הרבה דברים. לא אוכל עוד
להתייעץ איתו ולחשוב ביחד איתו על העתיד, ואני נאלצת לנסות
לחשוב לבד-מה לעשות עם עצמי עכשיו...