יצאנו לטיול בכרמל. היה זה יום חורף יפה ושמשי. עופר אחז בידי
ורותם אחזה בידו של אביה. בצעד קליל ניווטנו דרכנו בין
השלוליות שטרם יבשו, נושמים את האוויר הצלול וממלאים נחירנו
בריח החורף הטרי. והנה מעבר לעיקול וממש בתחילת המסלול נגלה
לעינינו תן שוכב על צידו, עיניו עצומות. אין פצע חשוף נראה
לעין ורק הזבובים הסובבים אותו מבשרים את מר גורלו.
עופר נעצר, בעיניים פעורות לרווחה, התבונן בתן ובנו, בנו ובתן
ולבסוף שאל - מה זה, התן ישן? בטון מהוסס אמרתי שהוא מת, חוככת
בדעתי איך להמשיך מכאן. אבא מגוייס לעזרתי, פתח בהסבר מלומד:
יתכן שפנסי מכונית סנוורו אותו בלילה בעת שחצה וכך קרה שאיבד
דרכו והמכונית השיגה אותו. בעודי חשה הקלה לנוכח ההסבר,
הופתעתי לגלות כי עופר נראה נלהב. על החיים ועל המוות, חשבתי
לעצמי, המסע שלנו התחיל.
רותם ואבא, התקדמו בצעדים עליזים במורד ובמעלה השביל המתפתל,
מתרחקים מאיתנו במהירות. אנחנו המשכנו בצעדים איטיים, הולכים
יד ביד, כשעופר מדבר על עצים ועל אבנים. הוא נעצר ליד כל צמח,
אבן ותלולית. על אבן אחת שהיתה מבוקעת באמצעה, חושפת אדמה
בוצית, הצביע בעניין והודיע בקול פסקני ורם - אמא, את יודעת?
כאן חצבו תעלה והיא נמשכת רחוק רחוק. אז הפלגנו לדרכנו לאורך
התעלה שמישהו חצב רק עבור שנינו, נישאים על גלי הדמיון. אבא
ורותם כבר נעלמו מעינינו. והנה עופר שוב נעצר, מצביע בשמחה, -
תראי אמא - חנוכייה! העץ הזה נראה כמו חנוכייה. אני מביטה
בחנוכייה המרהיבה המתגלה לנגד עיני לפתע, ענפיה נישאים אל על,
על רקע שמיים בהירים וכחולים. וברגע אחד נמהלת תחושת ההתפעלות
הבהירה, בתחושת חמיצות עכורה שמעוררת בי מחשבה על הניסים
והנפלאות, הישועות והמלחמות שעשית לאבותינו בימים ההם ובזמן
הזה..בזמן הזה..מהדהד המשפט באוזני ולא מרפה.
מנסה לגרש מעלי את החושך, אני נאחזת בנחישות באור השמש הקרה,
חוזרת אל ארץ הפלאות של עופר, נישאת על משב הרוח הרענן של
צעדיו וחלומותיו. עופר מצביע על נקודה רחוקה נסתרת בנוף
הכרמלי וארשת פניו משתנה, לובשת רצינות : כאן אמא, היתה פעם
שריפה - הוא קובע בהנפת יד. אני מקשיבה ונזכרת בשריפה הגדולה
שהיתה לפני 4 שנים בכרמל, תוהה כיצד הוא יודע? הרי עוד לא נולד
כשהאש כילתה את ההר הירוק? הרהורי נושאים אותי אל החורף הפיני
ההוא ממנו שבנו בדיוק אז בחופזה למחוזותנו החמים, המתכלים באש
השרפות, לבצע בדיקת הריון גורלית שתקבע את המשכו.
עופר, בקריאה נרגשת, מחזיר אותי באחת למוקדי השרפות, מקפץ
בהתרגשות הוא מצביע על נקודה נעלמת נוספת: שם אמא, עכשיו יש
שריפה. את שומעת? מישהו צועק הצילו... הוא משתהה, דרוך...
מהורהר... חוכך בדעתו...ולבסוף פורץ בתרועת מנצחים: וסמי הכבאי
יבוא להציל אותו! אני מחייכת תוהה על צהלת הגיבורים שלו- איך
חיים ומוות נשזרים בראשו. בעודי ממתינה בצפייה סקרנית לסיפור
הבא, אני משתדלת לנער מעלי טרדה זחלנית חדשה - האם נמצא את
דרכינו לבדנו בשבילים המתפצלים?
לפתע אבא מופיע בריצה, אוחז בידו של עופר ובאורח פלא אנחנו
מתקדמים במהירות, גולשים על השבילים, בקצב אחר מזה שהיה שמור
רק לשנינו במסע הסודי שלנו לאורך התעלה. אנחנו מגיעים אל גת
המים ומתיישבים. בזמן שאבא ורותם יורדים בצעדיהם הקלילים בדרך
הפתלתלה במעבה החורש לגלות גתות נסתרות, שוב אנו נותרים רק
שנינו מאחור. לא מחפשים דבר, לא מוצאים דבר. מתבוננים בשקט
בירוק החורפי. מתוך הדממה מקרב עופר את פיו אל אוזני ולוחש
כממתיק סוד: אמא, את רואה שם את השלג היבש? יש שם גלשן שלג
בצבע שחור אפור. הוא קובע בידענות, שולח מבט חודר אל האבנים.
אני מביטה באבנים המאפירות וחשה עמוק בתוכי כי פתרון התעלומה
טמון בדיוק כאן, ברגע הזה, בשלג היבש ובגלשן השלג. אנו
מחייכים זה אל זו בשתיקה יודעת סוד.
והנה הם עולים מהגתות וכהרף עין אנו גולשים בדרכנו חזרה. ידו
של עופר אחוזה שוב בידו של אביו, ותחת רגלינו השועטות/גולשות
לא נותר זכר לדבר - לא תעלה סודית, לא חנוכייה גדולה ולא
שריפה. כהרף עין הגענו אל נקודת ההתחלה -
התן עדיין שם. ריח, קשה מנשוא מצליף בנחיריים. אני מתקשה
לנשום, מחישה צעדיי. עופר משחרר אחיזתו מידו של אביו, רץ אלי,
אוחז בידי, מושך ונעצר. אנחנו עומדים בשתיקה. הוא מביט בי
בפליאה, בעיניים פקוחות לרווחה, הוא שואל: אמא, מה זה?, התן
עוד ישן? |