הערב זה הערב! יום האהבה 2137 ...

אני, "בלו-פינגר" ו-"יילו-טוויסטר" הולכים להצגה ראשונה של
הסרט הכי מדובר בשנה.

בלו-פינגר הוא הנער שלובש חליפת טרנינג סאטן בצבע כחול
ויילו-טוויסטר הוא הנער שלובש חליפת טרנינג סאטן בצבע צהוב
(אני חושב שאיכשהוא כבר הבנתם את זה). ואני... אני לובש חליפה
מכותנה בצבע ירוק עם פסים של ורוד בצד שמאל (אוי אוי אוי).

יש עומס בתנועה וחבריי נלחצים להגיע אך יחד עם זאת גם מאוד
מתרגשים, אני לא.בלו-פינגר כבר הספיק להעיר לי על הבגדים
המזעזעים ויילו-טוויסטר : "כותנה?!". לך תסביר להם שההורים שלך
תקועים במכרות של גבישי האדמנטיום ואתה באיזשהו מובן תקוע יחד
איתם.
"למה אתה מדבר את השפה העילגת הזו?" אומר לי יילו-טוויסטר,
"אתה יודע שבישראל כבר מזמן לא מדברים עברית!". "סורי" אני
משיב.

ברחבה הסמוכה לאולם הסרט שלנו, יש הופעה של דת' מטאל (מוזיקה
מזעזעת והיחידה ששרדה כמוזיקה). האנשים לבושים צמר חום ורוקדים
כמו מטורפים והלהקה המופיעה כבר הספיקה להדגיש להם שלא להתקלח
כמחווה להופעה.

בלו-פינגר נושף לעברם בזעם אך בחינניות ואומר "זה רק עניין של
זמן עד שיעברו עליהם מטוסי "ה-אקס"    ("The Axe")  הריח פה
פשוט בלתי נסבל!". אני אומר בביישנות לחבריי שאני חייב ללכת
לשירותים ויילו-טוויסטר אומר: "מה, יש אנשים שעדיין משתמשים
בדבר הזה? הרי חשבתי שבשנת 2101 כבר סיימו להתקין "שסתומים
רדיו-אקטיביים". לך תסביר להם שאתה טיפ טיפה מפקפק במערכת.

הסרט התחיל בשצף קצף אך כל הצופים דוממים ומשתאים. לא הבנתי כל
כך את "סרט השנה" שהדבר היחיד שקלטתי ממנו זה שסלע מאוד גדול
בכדור הארץ ריחף לחלל וקיבל את היכולת להתרבות במקום אחר ע"י
זה שהוא "שורט" סלעים אחרים (?!).

ההפסקה של הסרט החלה, ואני, בור שכמוני אומר לחבריי: "מה זה
השטויות האלה?! סלעים שמתרבים, איזה סרט מטומטם! ואיפה לעזאזל
כל הבנות? זה יום האהבה לא?"

בלו-פינגר: "למה אנחנו אשמים שלא הקשבת בבית ספר על הנושא הכי
חשוב שיש?? על תורת הקוואנטום בפיזיקה! שאם האטומים שמהירות
22350 ננו-שניות יכולים ליצור רבייה של סלעים! אידיוט שאף פעם
לא מקשיב!" (סליחה שפיזיקה זה ממש לא מעניין אותי ומה זה
"קוואנטום"?).

יילו-טוויסטר : "אתה יודע היטב שיש לנו גישה למין הנשי רק
כשאנו נסיים ללמוד, "איחוד" לכל תלמיד, זה לא חדש... זה כבר
נמשך כבר 6 דורות". (לא רוצה שום "איחוד", רוצה לשחק "שבץ-נא",
לאכול צ'יזבורגר ולהתכרבל עם מישהי מתחת לשמיכה!).

עזבתי את חבריי באותו ערב ואפילו לא העזתי להביט לאחור.
ראיתי בהצגה שנייה : "הממורמר" עם ג'וני דפ (לא, הוא עדיין לא
מת!). זה סרט המתאר גבר החי בשנות המאה ה-21 המוקדמות. הסרט
מתחיל שהוא מוציא "פלאסק" עם ויסקי יקר ומצית סיגריה עם "זיפו"
וממש מתחיל להתמרמר על החברה שלו... "למה האגו שלה כזה נפוח"
ו- "מי היא חושבת את עצמה", כמו שאמרתי "הממורמר"... אני
מתרווח על המושב בקולנוע ואומר לעצמי "אלו היו ימים".