סקאלת המשטרים.
בזמן האחרון מצאתי את עצמי מתווכח עם עמיתים, על שנאת השמאל.
מכיוון שלא כתבתי מחזה כגון "הקרנפים" אני כותב מאמרון זה.
כל משטר חייב למצוא את עצמו על "סקאלת המשטרים." בצדה השמאלית
של הסקאלה נמצא: "אנרכיזם" ובצדו הימני הפשיזם. בצד השמאלי
יגידו, אני והקרובים לי חשובים לי, לא צריך מדינה. לכול היותר
אני צריך מקור לשירותים, שאיני יכול לספק לעצמי. אבל רק זה, לא
פחות ולא יותר. מי יטען את מקור השירותים הזה? לא מעניין את
האנרכיסט. כך כל העושר האנושי יעמוד לרשות הפרט.
צריכים למצוא את האנשים למשטר כזה, בינתיים עוד לא המציאו
אותם.

מצדה השני של הסקאלה נמצא הפאשיזם, כל אחד שווה כלום, ולכן
אנשים תחליפיים. החשוב זה האיגוד, המדינה. כולם חייבים הכל,
אפילו את חייהם, למדינה. אני למדינה שלי (שהיא תמיד צודקת
ומוסרית) והאויב למדינה שלו (שהוא תמיד מפלצתי, מנצל, שוחט
ואונס).
מי קהל היעד לפאשיזם. כמעט כולם, כמעט כל העולם (לצערי).
וההיסטוריה מוכיחה שזה כמעט טוטאלי. ומי הוא אותו "כמעט" שעושה
לבסוף את ההבדל? "העילית המושמצת". או "השמאלנים הארורים".
במדינה תקינה, שאינה מונהגת מהבטן, אלא מהראש, נושאים עיניים
לשכבה הדקיקה של אנשים מצפוניים, אינטלקטואלים. לכן אנחנו לא
ספרטנים, אלא אתונאים. כל חוקי העזרה לחלש, שזהו קולו של
המצפון, קיימים בזכות ליבוביצים כאלה.
בסין ניסו להיפטר מהם, שלחו את כל האינטליגנציה "לחינוך מחדש"
אצל האיכרים, ששמחו מאוד על ההזדמנות להתעלל ברופאים, סופרים,
ומורים. סוף-סוף "נקמו בהם", בעילית. והמדינה כמעט והתמוטטה,
היו חייבים למצוא כל אחד ולהחזיר אותו למקומו. כי לא רק על
האוכל קיימת מדינה, וְעַם בתוכה. ואפילו ייצור האוכל עצמו זקוק
לאינטיליגנציה "שמאלנית".
אם ההנהגה לא תפעל מהבטן, ורוב אנשיה לא היו  חשים רגשי נחיתות
ליד לייבוביץ כזה, היו נושאים אותו על כפיים, שומעים מה שיש לו
להגיד, ולא מתנפחים כמו תרנגול הודו, ממה שאמר כדי להרגיז,
מצבנו היה טוב בהרבה.

מה אני רואה כמשטר האידיאלי (כזה שלא ניתן להגיע אליו, אבל
השאיפה אליו תעשה את החיים יותר נסבלים)
משטר אידיאלי יגבה מתושביו את המינימום ההכרחי, וייתן לתושביו
את המכסימום האפשרי.
זה הכול.
לגמרי לא פשוט
בייחוד שהצרכים אינם רק פיזיים, אלא גם רוחניים, ונפשיים.

אני, מ'אכפת לי,
עוד מעט נופל לזמן אחר.