האם המילים הנכתבות בדם לבנו
צובעות בד שלטנו,
מצעדנו מרעים
באותיות קידוש לבנה,
תעצורנה רגלי מרצחים
מלחגוג,
לרקוד על הדם?
והעובר ליד מחנות ההשמדה
מעיף מבט אדיש.
דמם השפוך של הנספים,
זעקות המעונים
הם דבר "מובן מאליו".
והיוצא מאדישותו
משלם מס שפתיים -
"ראיתי, הזדעזעתי, הפגנתי"
במצפון שקט על
יצועו עולה.
אולי
אם נביט אל לבנו נגלה אפיקו
זורם עם כל הנחלים
אל הים
והים אינו מלא
לא נודע
כי בא הדם אל
קרבו.
אלמלא כן,
דמנו רגש וסער
עד כי נטל מאכלת
מיד מרצחים,
מושיבם על ספסל נאשמים -
ידעו ויידעו
מחוקק ושופטים
יראו וייראו
עם ועמים.
והמפלה בין דם ודם,
מעלה עולמו ברדת
עולמם של
נרצחים,
ישלם מותם
במותו. |
