"אל תשכחי אותי" שמעתי את ארד לוחש לי בראשי. ידיו עולות
ומחזיקות את פניי בדמיוני כדי שלא אפול. צריבה כמו אש עברה
כזרמים בתוכי כשאני פוקחת את עיניי העייפות, חוזרת לשבריר
שנייה אל המציאות אך ארד מחזיר אותי חזרה אליו, גורם לי להסתכל
על הבעת פניו הנוקשה ועם זאת המתחננת שלו. "אני ממש כאן, אל
תוותרי"
אני שומעת את רון מפעיל שוב את המכשירים והם מוציאים אותי
מדעתי. הם חזקים מדי, הכאב בלתי נסבל וארד שמחזיק אותי בדמיוני
לא מרפה מאחיזתו. אני גונחת מכאב ומתנשפת בכבדות, "נשק אותי"
אני מבקשת והוא נענה לי ושפתיו מפשקות את שלי בעוד שהמכונות
מעבירות אליי זרמי חשמל ואני נאחזת בארד חזק עד כמה שיכולתי,
כמהה למגעו, לניחומו. הגעגוע הזה הרג אותי לאט ובייסורים קורעי
לב. אבל אני, "אני לא מוותרת" לחשתי לו.
האיש הרע הזה שחג סביבי כמו צל מאיים התחיל לאבד סבלנות, רון
לא הצליח להשיג את הנדרש ממני והוא היה אחראי על זה. לא משנה
עד כמה מטריפים ומכאיבים היו ניסיונותיו של רון, הוא נכשל שוב
ושוב. ובכל פעם שהתעוררתי מדמיונותיי הייתי מחייכת את חיוך
הניצחון שלי. הוא לעולם לא יצליח לגרום לי לעשות כמבוקשו.
"החיוך הזה," הצביע עליי מייקל, האיש הרע והאפל "אני עוד אמחק
אותו מפנייך שלא תטעי אפילו לרגע שלא אעשה זאת. אני מציע לך
למחוק אותו בזה הרגע ולא, עוד תצטערי על זה".
אני נושמת בכבדות, נאבקת לאוויר אך צחקוק חנוק הצליח לחמוק
מעמקי נשמתי, "אני לא יכולה למחוק אותו. הוא בלתי נמנע. לראות
אותך ככה, מובס ולא על ידי כוחות על טבעיים שגדולים ממך. אלא
על ידי כוח פשוט שלא תבין לעולם".
מבטו התקשח והתקדר אפילו עוד יותר, "את חושבת שאני לא יודע מה
את מנסה לעשות?" שאל במבט זחוח "את מנסה לברוח מהכאב בעזרת
הדמיון. בטח לא חשבת שאת כזאת מחוכמת. הרבה ניסו זאת עוד הרבה
לפניך אבל זה לא עובד לזמן ארוך".
כיווצתי את עיניי, "אני לא מסכימה איתך. כמה זמן אני מוחזקת
כאן בניגוד לרצוני?" שאלתי בקול רם והעפתי מבט מאשים גם ברון
וחזרתי להסתכל על מייקל. "שלושה חודשים נראים לי ארוכים למדי
ובכל זאת, אני עדיין מחייכת".
"בקרוב יקירה," הוא ממלמל כשהוא מניד בראשו "כל התקוות שלך
ייעלמו ולא יישאר דבר מהמרדנות שבך".
חיוכי נמתח על שפתי "עוד נחיה ונראה".
אני מוכנה להמר על חיי שלא אתן ליום לעבור מבלי שאחוש את
הניצחון בוער בעורקיי.