הוא אמר שהוא צריך לכתוב סיפור. הוא אמר את זה לעצמו, הוא אמר
את זה לה. הוא אמר את זה לאבא שלו והתחיל במלאכה. משהו על
ילדים מוכתמים שמשחקים בארגז החול, בגן הילדים. אלו הן שנות
השמונים האכזריות, אבל הילדים לא מבינים שמשהו לא בסדר, כי הם
לא יודעים אחרת. ואולי הילד בוכה כי נשפך לו השוקו. ואולי הילד
בוכה כי נמאס לו או שהרביצו לו ילדים קצת יותר גדולים. ואולי
כי אימא ואבא - אין להם זין אליו והוא לא יודע מה לעשות. או
אולי בגלל כי פרח נתן לנורית ונורית זרקה הפרח... המשאיות
גדולות וגם האוטובוסים שנוסעים על דיזל והילדים בני חמש חוצים
את הכביש לבד. לפעמים הם משחקים מחבואים במגרש הגרוטאות
וכולאים את עצמם בטעות בתוך מקרר שמישהו זרק. לפעמים הם מטפסים
על ערימת חול או חצץ של אתר בנייה - ובראש הערימה יש חור גדול
שאפשר ליפול. ולעתים הם מדלגים על סלעים גדולים שהעירייה הציבה
בשורה לאורך השדרה בתור קישוט. הם משחקים תופסת על מתקני
המשחקים. מישהו מבוגר, ממורמר וחולה לפעמים שורף את המתקנים
ואז אפילו החול הופך שחור. ואז ארגז החול הגדול עם החול השחור
הופך לבית קברות לחיות מחמד. כלבים קבורים שם וחתולים, ואפילו
אוגרים, דגי זהב ותולעי משי שלא הספיקו להיות פרפרים. ומי שבכל
זאת משחק בחול, כי אין הרבה מה לעשות, חופר בו ומוצא גופות.
הילד חשב שהוא צריך לבכות הרבה על חיית המחמד שאימץ וגידל שבוע
ואז היא מתה - כי ככה הוא ראה באיזה פרק של סדרת ילדים
אוסטרלית. ויש אנשים עם גוף גדול ומכוניות גדולות שחוטפים
ילדים מהרחוב ולוקחים אותם מי יודע לאן. ואז הילדים חוזרים לא
תקינים ואין מערכת מספיק חזקה שתעשה משהו בנושא. או ילדים
יוצאים להרפתקה - מסע אל תחנת החשמל לראות מקרוב את תחנת
החשמל, או את תחנת כיבוי האש. או שהם אוהבים לראות מקרוב את
הרכבת דוהרת עם הקטר והקרונות והם יודעים בדיוק על הדקה את
השעה בה היא חולפת באותה הנקודה. נהג הקטר מפחד על הילדים - אז
הוא צופר. אבל הילדים חושבים שהוא צופר כדי לשעשע אותם.    

בא לבקר
היה לה חם משהו בן-זונה. לכן היא התקלחה במים קרים ונשכבה
עירומה על המיטה עם אזניות. היא שמעה מוזיקה צוננת. מה זה
מוזיקה צוננת? מוזיקה שנותנת תחושה קרה, אפילו על העטיפה של
הדיסק הייתה תמונה מעובדת של גבר קפוא, לבוש כולו מעיל כבד,
צעיף וכובע צמר. לכן היא לא שמעה את הדפיקות בדלת ואת הצלצולים
בפעמון הדלת, אבל הנורה הבהבה. דודה שלה התגוררה איתה בבית עד
לפני שלוש שנים, עד שנפטרה. דודה שלה הייתה חירשת מגיל מסוים,
ולכן לא הייתה יכולה לשמוע אם יש מישהו בדלת, לכן התקינו פה
נורה שמהבהבת כשמישהו מצלצל בפעמון, והנורה הבהבה עכשיו. מיטל
הורידה את האזניות וניגשה לדלת, זה היה מיכה. "מיכה, מה אתה
רוצה?" "באתי לבקר," הוא ענה, "מה זה מה אתה רוצה, ככה
מדברים?" הוא לא ידע שזה בגלל שהייתה עירומה ולכן לא היה נוח
לה. אבל היא פתחה לו בכל זאת את הדלת, לא היה איש בחדר המדרגות
וגם היה חשוך קצת. הוא רק בהה בה. "נו, תיכנס כבר, מה יש לך?"
הוא נכנס. "זה כי חם לי," היא התנצלה. "על דבר כזה את לא צריכה
להתנצל לעולם," הוא אמר ורצה להגיד עוד משהו, אבל שתק. היא
צחקקה קלות. היא הגישה לו מיץ תפוזים קר אפילו שהוא לא ביקש,
והוא גמר תוך רגע חצי קנקן כשהוא מוזג שוב ושוב. היא כבר ידעה
מה הוא אוהב. את הדיסק שהיא שמעה קודם באזניות - היא ניגנה
ברמקולים וסתם ישבה. "את נראית טוב מאוד, מיטל," הוא אמר. לא
סתם הוא אמר את שמה ועוד בהדגשה, הוא ידע שהיא אוהבת שאומרים
את שמה כשמחמיאים לה, זה עושה לה רטוב. "תודה ," היא אמרה
וחייכה. הוא סקר את עירומה. "תסלחי לי שלא עומד לי, משהו לא
בסדר אצלי..." היא צחקה צחוק מתגלגל. הוא ראה אותה עירומה מאות
פעמים. "המזגן שלך מקולקל?" הוא שאל. "כן," היא ענתה בפשטות,
"אבל המאוורר לא," והיא הדליקה את המאוורר. הוא נראה מתמוגג
ממשבי הרוח הקרים. "טוב... רק רציתי לראות אותך, את יודעת.
לדעת שהכול סבבה אגוזים. זה הכול." היא חייכה קלות - "הכול
סבבה אגוזים," היא אמרה ועוד חייכה. הוא התרווח בספה וזז מצד
לצד כאילו מחפש משהו, האמת שהוא חיכה שהיא תפתח בשיחה, אבל זה
לא קרה. לא נורא. "טוב, אני שמח, אז אני הולך." "חכה רגע..."
היא אמרה בקול נמוך והתקרבה אליו, "מה?" הוא היה מופתע, "חכה
רגע..." היא התקרבה אליו וסימנה לו לקום, ואז נישקה אותו
ארוכות על שפתיו כשהיא נמרחת בכל גופה העירום על גופו. אז
התרחקה קצת וחייכה מעט. הוא נראה מופתע ואמר - "טוב, זה היה
מלבב, אפילו החבר שלי כאן שמח ומצדיע," והוא החווה לעבר חלציו.
היא צחקקה. אז הוא התעשת ופנה אל הדלת. "להתראות," אמר.
"להתראות," היא אמרה. הוא הביט בה עוד רגע קט, פתח את הדלת
ויצא. הדלת נסגרה. היא הביטה בדלת רגע ואז נעלה אותה. אגלי
זיעה עלו על גופה. היא החליטה להתקלח שוב במים קרים ונכנסה
למקלחת.      

איך היה יכול להיות גדול
למה את לא נותנת לי? את יודעת כמה אני רוצה אותך, אני רוצה
לעשות לך טוב, אז מה הבעיה?
אני זוכר כמה התלהבת מהשיר "שרמוטה פוריטנית,". זה לגיטימי,
אני לא יודע מה עברת בחיים.
אני לא זוכר כל-כך את המילים, אבל המילה "שרמוטה" היא משפילה,
בעיקר כשהיא נקשרת עם המילה "פוריטנית",
המתארת איכשהו את התדמית המאופקת והשמרנית שלך.
אני לא תמים ולא ילד קטן, אני יודע שאת רחוקה מאוד מלהיות
שמרנית, לפחות בסקס.
הצעתי לך את עצמי למרות התדמית האריסטוקרטית שלך שאת נהנית
לטפח.
כשהיית באה לבקר בקיץ ליומיים-שלושה, הייתי מסתובב עירום ואת
היית נהנית להביט בי,
ואפילו היית שולחת הערות מהוססות וחמודות, אבל לא נגעת בי,
למרות שרמזתי לך בכל הרמזים בעולם שאת מוזמנת.
לפעמים אפילו עמד לי כשראיתי איך את מסתכלת בי... אבל לא עשית
כלום.
אבל לא הייתה לך בעיה להתקלח עם דלת פתוחה, אפילו כשאני נכנס
ומסתכל.
היו פעמים שאפילו נכנסתי לחדר המקלחת כשאת מתקלחת - כשאני
עירום,
אבל הבהרת היטב שלמקלחת עצמה אני לא נכנס,
לא חודר למרחב האישי ובטח שלא נוגע.
אף-פעם לא הבנתי את זה.
וידעתי שאת לא לסבית, אפילו לא דו-מינית,
כי מעולם לא היו לך נשים, אבל היו לך הרבה גברים,
אז למה לא אני, מה הבעיה בי?
בסודי סודות פנטזתי עלייך כשאני נוגע בעצמי,
מריץ סרטים מתוקים-מתוקים על אהבה ותשוקה, הרבה דבש,
כי גם אהבתי אותך באמת.
אבל את לא אהבת אותי, וזה בסדר, קורה.
לעומת זאת את מאוד אהבת אותי אוהב אותך. אהבת להיות נאהבת,
גם זה לגיטימי, קורה.
אבל תשוקתי לאהוב אותך גם בגוף, - לא נענתה.
עד היום, מספר שנים אחר-כך, אני לא יודע למה.
ופתאום את חזרת אליי אחרי כל הזמן הזה,
וכן, אנחנו עשינו סקס. אפילו הרבה.
אבל התשוקה שלי היא לא כמו פעם,
אוני נחלש ואהבתי קהתה.
אני לא יודע מה קרה, שגם לך וגם לי אין יחסים עכשיו עם אחרים
ואחרות.
את כבר לא באת כמו מלכה - אלא כמו אביונה,
ואני זה שנותן כאילו מתוך רחמים,
וזה עצוב לי איך זה היה יכול להיות גדול פעם,
כששנינו היינו בשיא הלהט.
כי עכשיו השמפניה מרגישה כמו כוס מים פושרים מהברז.

מה לעשות
בן-אדם משתנה במהירות. אפילו בהפרש של שניות. מה שהוא היה לפני
חמש שניות - זה לא מה שהוא עכשיו וזה לא מה שהוא יהיה עוד חמש
שניות. לכן כשהוא ישב וכתב סיפור קצרצר - הוא לא חשב שעוד
כעשרים דקות הוא יאונן, וייתן שפיכה כזאת, ש-כל מי שהייתה רואה
הייתה מתרשמת. הוא סיים לכתוב את הסיפור הקצרצר ופנה למרפסת
לעשן סיגריה. הוא הרגיש טוב עם עצמו, קשה לו ליילד סיפורים,
אבל לפעמים זה קורה וזאת הרגשה טובה. הוא שתה משהו קר כי חם,
ואז פנה למחשב שוב כדי להעביר את הזמן. באחת הרשתות החברתיות
היה צילום של דוגמנית בפוזה מגרה, והוא החליט לראות קצת פורנו
להעביר את הזמן. נתקל בסרטון נחמד, סולידי עם אישה יפיפייה
ובחור סימפטי, ואז רצה סיגריה, אז עזב את הסרטון ושוב עישן
במרפסת. הוא חשב שכדאי שייתן לזין שלו קצת אוויר, אלו היו ימי
הקיץ החמים והוא היה בבית בתחתונים. הוא נשכב על המיטה והפשיל
את התחתונים. הוא פישק וסגר שוב ושוב את רגליו ודמיין שהוא
מקנטר מישהי - "רוצה? לא תקבלי," וסגר את רגליו ושוב פישק,
"רוצה? לא תקבלי," וסגר. אז פישק ונגע בעצמו. הוא דמיין שיש
מישהי אתו שנראית בדיוק כמו זו בסרטון, אבל משום מה יש לה מצב
רוח אחר, והשיער שלה לא קלוע בצמות, אלא חצי אסוף. הוא גמר
ונתן שפיכה כזאת אדירה שאפילו הוא הופתע, למרות שיש לו ניסיון
של 30 שנה בשפיכות. הוא רחץ את ידיו ונכנס להתקלח, החליף
תחתונים, התנגב במגבת נקייה ומכובסת. ואז שם מוזיקה ברדיו
ועישן עוד סיגריה, מה לעשות, הוא אדם מעשן. הוא הרגיש משהו ליד
הדלת, והציץ בעינית הקטנה לראות שמישהי עוברת שם ומשתהה ליד
הדלת, מביטה בדלת כאילו הרגישה שם משהו חשוד. הא חשב שהיא רוצה
קצת, זה הכי מתקבל על הדעת. הוא ניגש שוב למחשב ועבר שוב על
הרשתות החברתיות ואז החליט לכתוב עוד סיפור קצרצר וכתב את זה.
אחר-כך קרוב לוודאי שהוא שוב יעשן סיגריה. הוא אדם מעשן, מה
לעשות.

נפלאות התבונה
הוא ראה את האימא שלו מתפללת במרפסת לאלוהי השמש. זו לא הייתה
השמש שהפריעה לו, אלא הפיכתה של השמש לאלוהות. הרי השמש נותנת
אור וחיים, בלעדיה לא היה כלום, אמרה אמו כשהוא מחה. "אך מי
ברא את השמש?" הוא שאל. "היא לא נבראה," היא ענתה, "היא קיימת
מעצמה." בראשית לא היה דבר מלבד השמש, ותוהו ובוהו וחושך על
פני תהום. אם הייתה שמש - איך היה חושך? השמש פשוט עוד לא
החליטה להאיר. ובראה השמש את עצמה, והבדילה בין עליונים
לתחתונים לגרביים, ושתלה עצים והציבה חיות, רק בני אדם לא
בראה. אז איך נבראו בני האדם? בסוף החליטה בכל זאת לברוא בני
אדם כדי שיהיה מי שיתפלל אליה. ובראה את האדם הראשון ובו כל
בני האדם. ואמרה האדם אגואיסט ולא אוהב איש - בראה השמש את
האישה. והאדם יצור בזוי ועלוב לעומת האישה הנעלה, וינגוס האדם
בעץ הדעת למרות שנאסר על כך, ויכריח את האישה בעינויים לאכול
מעץ הדעת גם, ומאז הזדהם העולם. אם אדם וחווה לא היו נוגסים
מעץ הדעת, ביום השביעי לבריאה כבר היה מגיע המשיח, אך אדם
הוכיח שהוא חסר אחריות וחווה הוכיחה שהיא חסרת עמוד שידרה,
ולכן שישה ימים הפכו לשישה אלף שנה, ובתום שישה אלף שנה לבריאת
האדם - יבוא המשיח. "הרי זה בערך עוד עשרים שנה," אכן. אך אתה
לא תזכה לכך, כי אני אדאג שתמות קודם. מ-כל מקום כדי לרצה אף
את העקשנים ביותר - האדם קיים כמעט שש אלף שנה. בטרם האדם שלטו
החיות הגדולות והלטאות הגדולות והמעופפים הגדולים והמפלצות
הגדולות - מה קוראים אותם היום דינוזאורים. "איך קראו להם
פעם?" "ראמים." ואף על דוד המלך מסופר כי בשעות ובימים הארוכים
בהם נס על נפשו משאול - ראה הר ועלה עליו. אך לא היה זה הר,
אלא ראם יישן. "הם היו גדולים עד כדי כך?" "יותר גדולים," אך
משום שהראם הוא במהותו לטאה, ולא משנה גודלו, זימנה אליו השמש
אריה כדי להציל את דוד, אך גם מהאריה ניצל דוד. "ומאז הוא
מלך!" "הוא לא מלך - טיפש! נתניהו הוא המלך! אך בבוא היום זרעו
של דוד ושלמה - ימלוך על ישראל, וישראל תחזור למקורות היהודיים
שלה." "כלומר דת השמש!" "לא דת השמש, טיפש! אלא מי שברא את
השמש, המאור הגדול הקטן, שמש, ירח וכוכבים. וכל הדומם, הצומח,
החי והמדבר." "אלוהים!" "לא אלוהים, אלא מי שברא את האלוהים -
הטלוויזיה." "למה טלוויזיה?" "איפה אתה רואה את הבריאה אם לא
בטלוויזיה? ואם הטלוויזיה יוצרת על המרקע את הבריאה - הרי היא
בראה אותה." "אה, נכון, הבנתי."  

נוזלי גוף
היה לו יום קשה מאוד. הוא לא ידע מה לעשות עם הצורה שלו. אז
הוא הלך למסיבת סמים, שמע הרבה טראנס, ונדפק לו המוח. לא בראש
שלי שיידפק לי המוח, הוא חשב. אז הוא הלך לדוקטור שפיץ שטיפל
במוח שלו בשיטות אקדמאיות וסידר לו את המוח. משם הוא הלך לשוק
לקנות לו כמה ירקות ופירות כדי שיהיו לו ויטמינים, אך היה מופע
רחוב של מוזיקאים תפרנים שנתנו בראש והוא עמד לצפות בו, הוא
אפילו רקד. אבל אז הם הלכו והוא שוב היה לבד. אז הוא השלים את
הקניות שלו והלך לבית שלו שם ראה דברים בטלוויזיה וגם התקלח
וגם אכל סלט. ואחרי כל זה הוא חשב לישון, אבל היה סרט טוב באחד
הערוצים שלא היה ב-VOD ולכן נשאר ער כדי לצפות בו. הסרט אכן
התחיל - אבל הוא נרדם על הספה. כשהתעורר היו כותרות הסיום.
שום-דבר לא מצליח לי, חשב, והמשיך לישון כי מה כבר יש עוד.
כשהתעורר הכין קפה ועישן סיגריות והלך קצת להמר בקזינו
באינטרנט. הפסיד מאה דולר. קוסומו, את המאה דולר האלה יכולתי
לתת לנזקקים, הוא חשב, והלך לארגן לו ג'וינט קטן בשביל לשכוח
ולהתאפס. הוא עישן וריח הג'וינט הגיע לשוטר בחוץ שתוך שניות
עמד אצלו בדלת ודפק בה בחוזקה, הוא פתח. "מה אתה עושה עם
ג'וינט באמצע היום?" שאל אותו השוטר בתוכחה. "זה לא ג'וינט,"
הוא אמר, "זה דשא שקטפתי מהגינה הציבורית ליד," "אני לא מאמין
לך, אבל אם בכל זאת נצא מנקודת הנחה שזה דשא, אני נותן לך דו"ח
על השחתת רכוש ציבור," אמר השוטר. "דשא?" הוא שאל. "דשא." אמר
השוטר, נתן לו את הדו"ח והלך. אולי בכל זאת הייתי צריך להודות
שזה ג'וינט, הוא חשב והרהר בכך במשך שעה. אז יצא לשיטוט ברחוב
וישב על ספסל ציבורי ועישן סיגריה רגילה. פתאום עברה אישה -
"מה אתה מעשן סיגריה רגילה במקום ציבורי?" היא גערה בו. "הייתי
צריך לעשן ג'וינט?" הוא שאל במבוכה. "מה זה ג'וינט?" היא אמרה,
לא חיכתה לתשובה והלכה. אז הוא קם והלך אל ביתו על מדרכות
האספלט. "איך אתה מעז ללכת בדרכים ציבוריות?" גער בו מישהו.
הוא הסתכל וזה היה הבן של השכנה שסתם צחק אתו. הוא צחק גם. "מה
קורה אתך?" הוא שאל את הילד בחביבות. "וואלה," אמר הילד, "אימא
שלי עצבנית רצח ואני מחפש מישהו שיזיין אותה כדי שתירגע,"
"איפה אבא?" "עזב," "טוב, אני אעשה לה טובה אם אני אמצא זמן,"
"בסדר, ואל תשכח להביא קונדומים," בסדר." "בטעמים," "בסדר,"
"מחוספסים,"  "בסדר." "עם נוזלי סיכה," "בסדר." "טוב, יופי, אז
יאללה ביי."