[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מומי מרקס
/
תנו לחיות

"אתה מריח שוקולד?" היא שאלה ועל פניה חצי חיוך והעיניים
הירוקות שלה מביטות בי בציפייה. הבטתי עליה, הבטתי סביבי, היא
משטה בי? הרחתי והסנפתי כמו כלב את האוויר ולא הרחתי כלום,
לפתע עלה בנחיריי ריח חלוש-חלוש של שוקולד טרי, שוקולד רענן,
כזה שהייתי מתלהב ממנו כשהייתי קטן. "מה זה? איך עשית את זה?"
שאלתי בתדהמה. "אני קוסמת... סתם, לא, אנחנו עומדים ליד מפעל
השוקולד של העיר," היא אמרה והחוותה לבניין ארוך, בנוי בצורה
משונה מאוד, עם בליטות של קומות וחלונות צרים, ואמרה "זה מפעל
השוקולד של תנו לחיות, המפעל השורשי ביותר בעיר לממתקים,"
הסתכלתי על המבנה, הוא נראה משונה. אבל גם מצחיק. ושאלתי למה
שורשי. "כי הוא מפעל הממתקים הראשון בעיר, פעם הוא היה מייצר
מיני ממתקים, היום רק שוקולד," "רק שוקולד?" "רק שוקולד, ולא
לבן," "טוב, אני באמת לא אוהב שוקולד לבן..." היא צחקה, "נכון?
מי אוהב שוקולד לבן? אף-אחד! אף-אחד לא אוהב שוקולד לבן!"
גיחכתי, היא דרמתית. הכרתי אותה בסרט משעמם. הסרט באמת היה
משעמם ובגלל זה הכרתי אותה. כי היא שאלה אם יש לי סיגריה כי
הסרט משעמם אותה והיא רוצה לצאת לעשן. אמרתי לה שיש לי והיא
שאלה אם ארצה לצאת איתה. ואז היא הציעה לא לחזור לסרט, כי הוא
משעמם, דה, ושנלך לטייל על שפת הים. כאילו לא ממש על שפת הים,
אלא בטיילת שריצפו מעל החוף. ואז נכנסנו למסעדה והיא הציעה
להתחלק בכסף לארוחה. אכלנו דגים ולחמניות טריות עם זרעים, וגם
חריף ואכלנו חמוצים, וגם שתינו בירה. ואחרי ששילמנו היא אמרה
בא לי להסתובב. הסתובבתי איתה והיא הראתה לי את הבניין, ושאלה
אם אני מריח שוקולד. אמרתי לה אני צריך ללכת לבית שלי, למה אני
מאוד-מאוד עייף, והיא שאלה אם אני גר לבד. עניתי כן, דירה
שכורה, והיא שאלה אם היא יכולה לישון אצלי הלילה, כי כבר מאוחר
וקשה יהיה לה להשיג תחבורה לבית שלה. וחוץ מזה מחר היא רוצה
לחזור לכאן להתרחץ בים, אז אם כבר - למה ללכת ולחזור? תישן
כאן, תקפוץ לים ואז תחזור הביתה שלה. אמרתי לה בסדר והלכנו את
הסמטאות אל הבית שלי, והיא נשכבה על הספה ואמרה שהבית מעוצב
כמו בית של דייג. אמרתי שככה קיבלתי אותו לפני חודשיים, ולמה
לי לשנות. "למה, באמת?" היא שאלה בלי כוונה לקבל תשובה. שתינו
קצת והיא נרדמה וגם אני נכנסתי למיטה שלי. בבוקר אכלנו ארוחת
בוקר קלה יחד והיא הודתה לי מאוד ורצתה לשלם לי על האירוח, אבל
אמרתי שאין צורך. היא הלכה לא יודע לאן, בטח להתרחץ בים לפני
הנסיעה הביתה שלה, ואני הלכתי לטכניון וישבתי ושמעתי את המורים
והכול נראה לי פתאום כמו שטויות, וחשבתי מה לעזאזל אני מבזבז
את הזמן שלי במקום המושתן הזה? אני רוצה לעשות שוקולד לילדים!
ויצאתי באמצע השיעור וזרקתי את תיק הלימודים, והלכתי למפעל
לשוקולד תנו לחיות, ואמרתי היי, אני מחפש עבודה. ובאמת קיבלו
אותי ועכשיו אני מכין שוקולדות לילדי העולם.    







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בלכתך אל האישה,
אל תשכח את השוט


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/8/21 13:36
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מומי מרקס

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה