יום יפה, אביבי כזה, חם מאוד. אני ושמוליק יושבים על הספסל בגן
הציבורי. שמוליק לובש ארוך למרות ש-חם כי הוא שמן. אני לבוש
קצר, מעשן סיגריה וחם לי. שמוליק לא מעשן, הוא מפצח גרעינים
שחורים. הוא אומר שהם עושים לו עצירות, אבל הוא אוהב. גרעינים
שחורים, לא עצירות. אני אומר שהסיגריות יהרגו אותי טרם זמני,
אבל לא אכפת לי. גם ככה אפילו הבת שלי לא מדברת איתי. בחורה
רזה וארוזה היטב חולפת על פנינו לפלרטט. אני לא רוצה, אבל
מסתכל על שמוליק לראות אם הוא רוצה. הוא בכלל לא מסתכל לכיוון
שלה, כאילו היא שקופה, היא מתבאסת והולכת. תגיד שמוליק, אני
אומר לו, למה אתה כל-כך שמן? בחורף אני בדיכאון, הוא אומר,
ואני אוכל, כי אוכל מנחם אותי. בקיץ אני לא בדיכאון ואין לי
תיאבון, אבל אני רגיל כבר מהחורף, אז אני עדיין אוכל. כך אמר
שמוליק ממרום משקלו ואני הרהרתי בדבר. אכן, אוכל זה דבר ממכר,
עובדה, כולם אוכלים. ישבנו על ספסל הפלסטיק הרותח והתלוננו על
החום. שמוליק אמר שאם החום ממיס לו את השומנים - אז יש בזה
נחמה. אני אמרתי שאני מרגיש כמו יריעת קרטון מתייבשת בשמש
שנעשים בה סדקים. שמוליק אמר שאני משורר, חייכתי. אמרתי לו -
תגיד שמוליק, למה אנחנו יושבים בחום הזה על ספסל רותח בשמש,
בלי צל? שמוליק הרהר בזה ואמר משפט גאוני - כי אנחנו טיפשים.
הרהרתי במשפט הגאוני של שמוליק והגעתי למסקנה שהוא צודק, אנחנו
באמת טיפשים. שאלתי אותו מה דעתו שביחד נפסיק להיות טיפשים.
הוא אמר - אין מצב, אני נהנה מזה יותר מדי. גם אני די נהנה
מזה, אמרתי, אין בלגנים בראש. וכך החלטנו שנינו להישאר טיפשים.
שעות ישבנו על הספסל, משעות הצהריים עד הערב. בערב התחיל להיות
קריר והגיעו כל הקוסיות להתאוורר, אז החלטנו להתפנות משם. כל
אחד מאתנו עשה את הדרך אל ביתו, וגם אני אל ביתי. בביתי
התקלחתי ושתיתי משהו קר, והדלקתי את המאוורר כי המזגן מקולקל.
נזכרתי שפעם מישהו אמר לי שבשמיים יש מים. לא הבנתי אז מה הוא
מתכוון. אבל ראיתי בתכנית מדע בטלוויזיה שיש גושי קרח ענקיים
בשמיים שלפעמים נופלים לכדור הארץ ונשרפים באטמוספירה, ופה
יורדים כמו גשם. ואמרו ש-כל המים בכדור הארץ הם כמו טיפה אחת
לעומת המים שיש בחלל. אז מתברר שבאמת שם מים, כלומר שמיים. וזה
דבר שלא ידעתי אותו, ולבטח גם שמוליק לא ידע ועודנו לא יודע,
אבל אני לא יכול להתקשר אליו להגיד לו כי אין לו טלפון. לכן
חשבתי בראש שלי שאני אגיד לו את זה פעם הבאה שניפגש, שזה יהיה
מחר. ואם תעבור עוד קוסית כשאנחנו מרוחים על הספסל, לפחות
שיהיה עליה קצת בשר.  

שמוליק חולה
שמוליק חולה, הוא מוטל על המיטה ללא רוח חיים. אני אומר לו -
שמוליק, די להיות חולה. אבל שמוליק לא עונה. הוא רק מגרד קצת
באף, נוחר לפעמים, ממצמץ בעיניו ולא אומר דבר. אז אני אומר -
שמוליק, אתה חבר לא טוב, ויוצא מביתו. אני חושב אני צריך למצוא
לי חבר אחר משמוליק, כי שמוליק כבר לא מתנהג כמו חבר. אני רואה
אבן. אבן גדולה, מונחת לצד הדרך כמו קישוט. לפעמים אנשים
יושבים עליה. אני שואל את האבן - אבן, תרצי להיות חברה שלי
במקום שמוליק? אבל האבן לא עונה, היא כמו כל הבנות - סנובית.
אז אני יושב על האבן כי מגיע לה, ואפילו מפליץ עליה קצת כי
מגיע לה. ואז יורד מהרחוב הסמוך סימון המושחת, שהוא מלא בכסף,
אבל שפל וקמצן כמו תולעת. אני אומר לו - סימון, את מי רימית
היום? סימון נבהל ומסמן לי ואומר שתוק, מה קרה, נפלת על הראש?
אתה קורא לי רמאי לפני כל הרחוב? אבל כולם יודעים שאתה רמאי,
אני אומר לו, זה לא סוד. ואז אני נזכר באבן שלא רצתה להיות
חברה שלי ואומר - אתה רואה את האבן הזאת? אפילו היא יודעת שאתה
רמאי, אתה יכול לשאול אותה. אבן, נכון סימון רמאי? סימון מגחך
חיוך רע ואומר - אתה לא סתם מסטול, אתה מטומטם כמו שרוך נעל.
אני אוהב מטומטמים. בוא תעבוד אצלי, יהיה לך כסף לקנות פלאפל.
כך הוא אומר וצוחק, ואז מתרחק. את הכסף לפלאפל תדחוף בקוס של
האימא שלך השרמוטה! אני צועק אחריו, אבל הוא לא עונה, הוא
משאיר אותי לבד. חבל, דווקא רציתי שסימון יהיה חבר שלי, אבל
כנראה סימון לא רוצה. אז אמרתי אני אלך שוב לשמוליק, אולי הוא
התעורר לתחייה. שמוליק אכן היה חי וזקוף ונושם, אבל הוא היה
עסוק לראות מנהרת הזמן בטלוויזיה. אמרתי לו, שמוליק, עזוב אותך
ממנהרת הזמן, בוא נלך לצוד קוסיות. קוסיות לא צדים, אמר שמוליק
בחוכמה לא שגרתית אצלו, הן צדות אותנו, הוא אמר. זה הצחיק
אותי. אבל מה זה חשוב, אמרתי, אז בוא נלך כדי שקוסיות יצודו
אותנו. אני לא יכול, אמר שמוליק, אני נשוי. אתה נשוי? באמת?
ממתי? התפלאתי. בזמן שלא היית אני התחתנתי, אמר שמוליק. ומי
המאושרת? שאלתי אותו. המיטה שלי, אמר שמוליק וליטף את המיטה.
כמובן שמרוב שהייתי המום יצאתי משם ללא מילה. שמוליק התחתן עם
מיטה? הרי כולם יודעים שעדיף להתחתן עם מגירה. ובאמת, אמרתי
לעצמי, אני הוכיח לשמוליק מה טוב לעשות. לכן הלכתי אל ביתי
והתחתנתי עם המגירה שלי. ככה שאם שמוליק ישאל מה אתי, אני אגיד
לו שאני נשוי ואין לי זמן בשבילו. בתוך המגירה שמתי את הדברים
הכי יקרים שלי, שזה השרשרת זהב והגורמט זהב שקיבלתי לבר-מצווה,
והשטר של המאה דולר ש-דוד שלי הביא לי לפני שהסתכסכנו. עכשיו
גם אני נשוי, חשבתי בשמחה, ושמוליק לא יכול להתגאות לפניי שהוא
נשוי למיטה, כי אני נשוי למגירה, וכולם יודעים שזה הכי טוב.
וככה ליטפתי את המגירה וקראתי לה מאמי וכל זה.