ירחם השם על נפשו בת האל-מוות. כולו חרדה ממה שעתיד לקרות. הוא
רואה עצמו מת, קבור באדמה, בלי יכולת לחשוב והגוף שלו מרקיב.
בדיוק לכאן נכנסת הדת, האמונה וחכמת הקבלה, כי זה לא ככה באמת.
הנשמה חיה לנצח, האדם חי לנצח, רק בגלגולים שונים - כלומר גוף
אחר, ועולמות שונים - כלומר עולם האמת. כי העולם הזה הוא אשליה
וזה נושא אחר לגמרי. מוזג חלב כי הוא צמא ואין משהו אחר לשתות.
מעקם את פרצופו ומקיא כי החלב חמוץ מקולקל ויש בו גושים, כמו
קוטג'. הוא יודע שאבא שלו יבוא - אבל רק מתי שבא לו. הוא יודע
שחברה שלו תבוא - אבל עוד הרבה-הרבה זמן במקרה הטוב. במקרה הרע
עוד שנים. כי כולם חושבים שהוא מוזר ויצור ולא מבינים את הראש
שלו ולא מבינים מה הוא עושה ומה הוא מדבר, ולמה לעזאזל הוא חי
כמו שהוא חי, ומה טעם שלו בעצמו אם הוא לא מבין כמה פתטי הוא
וכמה עלוב. שייקנה מכנסיי גוצ'י. אבל הוא אפילו לא מזיין ואין
לו גאווה, ואם אין לו גאווה אולי אין לו סיבה שתהיה לו גאווה.
הוא חי כמו אמבה. אוכל, משתין, שותה, עושה קקי, מתקלח והולך
לישון. שאר הזמן עובר מול הטלוויזיה ומול המחשב. הוא חושב שהוא
יודע, הוא אומר שהוא יודע, הוא מנסה להסביר ולהוכיח שהוא יודע,
אבל אף-אחד לא מבין על מה הוא מדבר ומה הוא מנסה להגיד. הוא לא
מזיק. כמו עובש על הקירות. אבל זה מפריע לעין ולאוזן ששומעת
ולראש שמנסה להבין - איך מתברג הדבר הזה לתוך החיים המוכרים
והברורים לכאורה. אפילו משוגעים, פסיכופתים ופסיכים אפשר
להכיל, כי זה דבר מוכר. אבל הוא כאילו לא מהעולם הזה. כאילו לא
מכאן. כאילו נולד אתמול או הגיע מכוכב אחר. ואומרים לו
אבא-אימא - מה קורה אתך? ואומרים לו חברים - מה אתה? ואומרות
הקוסיות - מה זה הדבר הזה, איכס, מגעיל, כמו תולעת. והוא צוחק
כי הוא מיואש מזה שיבינו אותו, אבל את עצמו דווקא הוא מבין
מצוין, ולכן האשמה לא בו שהוא לא מובן, אלא האחרים שמקטלגים
סטראוטיפים והוא לא מתאים לאף משבצת. אתה כזה, הם אומרים לאחר,
אני מכיר את הטיפוס שלך. ואתה ככה, כן, אני מכיר. אבל לו
אומרים - מה אתה, מה הדבר הזה שאתה, אין שום משבצת שאפשר לתקוע
אותך לתוכה, אתה כמו חלק פאזל מיותר בתמונה הכללית.

תחתונים
עבר הרבה זמן מאז שהוא עישן לאחרונה, אבל הפעם הוא לקח סיגריה.
לא כי התחשק לו, אלא כי הוא רצה להרגיש מטונף, כי מגיע לו,
אחרי שהוא פישל עם מיכל. מיכל הייתה כל מה שגבר חולם. יפה,
סקסית, חכמה, נבונה ובעלת חוש הומור. הכול היה בסדר ביניהם עד
שהם נכנסו למיטה. הם היו בתחתונים בלבד כי היה קיץ וחם, והיא
הציעה לו להחליף תחתונים. הוא הסכים, היא פשטה את תחתוניה והוא
פשט את תחתוניו. הוא לבש את תחתוניה, אבל היא לא לבשה את
תחתוניו. במקום זאת הסתכלה בו נדהמת. הוא לא הבין. מה, היא
שאלה, אשכרה חשבת שאנחנו מחליפים תחתונים? זה מה שרצית, הוא
אמר. ואז היה לה מבט אכזבה כל-כך גדול ממנו, כאילו הוא לא מה
שהיא חשבה, כאילו מאל הפך למצורע, כאילו נפל מאיגרא רמא לבירא
עמיקתא. אתה טיפש, היא קבעה. הוא היה נדהם, כאב לו בכל הגוף,
איך הכול מתמוטט מ-דבר שהוא לא מבין. כדאי שתלך, היא אמרה. ורק
אחרי שהוא עזב לביתו ורוקן פחית בירה - נפל לו האסימון, אך כבר
היה מאוחר מדי, הוא איבד אותה לעד. וזה אפילו לפני שהוא שכב
איתה בכלל בפעם הראשונה שהייתה יכולה להיות ראשונה מזה רבים.
מה עושים, מה עושים? מאוננים. והוא אונן עליה ימים וחודשים,
והוא כתב לה שירים שהוא לא שלח. והוא עקב אחריה והיה צופה בה
בלי שידעה, והזניח את עצמו, גידל זקן לא מסודר ושיער ארוך
פרוע, לבש סחבות, היה מעשן באובססיביות. ואז פעם אחת כשהוא צפה
בה בגן הציבורי היא ניגשה אליו. למה אתה עוקב אחריי? היא שאלה
ישירות. כי אני מתגעגע אלייך, הוא אמר. אבל היא לא הכירה אותו,
גם כי שכחה את הבחור הטיפש מלפני כמה חודשים, וגם כי הוא הזניח
את עצמו מאז והשתנה הרבה חיצונית ואפילו פנימית. אני לא מכירה
אותך, מעולם לא נפגשנו, אני מבקשת ממך להפסיק. והיא פנתה ללכת
ואז הסתובבה ואמרה בקול רם - או שאגיש נגדך תלונה. וזהו, הלכה.
ויותר הוא לא הלך אחריה. הוא הסתגר בביתו, שתה ועישן וגם עשה
סמים. וכשהחושך ירד על עיניו והוא כבר לא ראה כלום בעיניים,
הוא נרדם באמבטיה שיכור וטבע. בדמו נתגלו גלולות נגד כאבים
ואלכוהול. שילוב קטלני, שמוציא את כל המערכת מאיזון. גלולות
נגד כאבים כנגד הכאבים שלו שבלבו. אכן, סיפור עצוב, סיפור
טרגי. אבל אני המצאתי אותו. אבל בכל זאת מי יכול לערוב שדבר
כזה לא קרה איפשהו, מתישהו, למישהו?

מילה שלי
הילד לא רצה ללכת אל הגן. כמובן שהכיתי אותו מכות נמרצות על זה
שהוא לא רוצה ללכת אל הגן, אבל הוא עדיין לא רצה ללכת אל הגן.
אז עשיתי עונש נוראי - נתתי לו יום כיף. לקחתי אותו ללונה פארק
וגם לים וגם לסרט תלת ממדי באיכות גבוהה וברזולוציה גבוהה, אבל
הא עדיין לא רצה ללכת לגן. מאוד התאכזבתי מהילד הזה, איך הוא
יהיה פרופסור אם הוא לא רוצה ללכת לגן? כל הפרופסורים הלכו
לגן. אז אמרתי לו - אתה ילד מרדן, וכעונש אני מחייב אותך לפי
החוק שלי לאכול מלא שוקולדים ובמבה וגם ביסלי וטרופית אם בא
לך. לא הייתה לילד ברירה - אז הוא אכל. ידעתי שזה עונש נוראי -
אבל לא הייתה לי ברירה, יש לחנך את הילד. כאילו לעשות דווקא -
הוא הלך לחדר שלו והתחיל לקרוא ספר. איך אתה מעז? צרחתי עליו,
לשחק משחקי ווידאו מיד! לא הייתה לו ברירה, אז הוא שיחק. גם
בנינטנדו, גם באקס בוקס, גם בפלייסטיישן, וכדי לענות אותו
הורדתי לו משחק רחב יריעה בתשלום. הוא בכה ואמר שזה עונש אכזרי
מדי, אך חייבתי אותו לשחק ואם הוא לא ישחק - הוא לא יקבל
שניצל. הוא שיחק - כי הוא רוצה שניצל. אבל אני הורה אכזר ורודף
מדון ולא עמדתי בהבטחתי ולא נתתי לו שניצל, אלא סטייק. ככה
ייעשה לילד שלא שומע בקול אבא שלו! הכרזתי. ועכשיו בגלל שאכזבת
אותי נורא, אני נותן לך עונש קשה וסופי - לראות טלוויזיה עד
מאוחר וגם להזמין חברים. זה לא פייר, הוא בכה. החיים לא
הוגנים, אמרתי לו, וכדאי שתלמד את זה. אתה אבא רע-רע, הוא צעק
וטרק את הדלת. אני לא רוצה לראות טלוויזיה עד מאוחר! לא?
קנטרתי אותו, אז אתה גם לא הולך לגן מחר, וגם לא עושה קניות
לשבת, נראה אותך מתמודד עם זה! הוא בכה ואני צחקתי צחוק אכזר.
זה בגלל אימא שלו, הוא יצא עליה, גם היא הייתה חרוצה ושקדנית
ולמדנית כמוהו, ועכשיו מה יצא ממנה? היא פאקינג שגרירה
באוסטרליה, הטיפשה! אבל הילד שלי לא ייצא כמוה, הוא יהיה לוזר
מכובד כמו כל המשפחה שלי, בי נשבעתי. ואם לא, אני אישית רושם
אותו למכללה בדמעות! תשמעו מה אמרתי! מילה שלי! וכולם בשכונה
יודעים שמילה שלי שווה בדיוק עשרים אגורות, ככה שלא מזלזלים
במילה שלי ומכבדים אותה. אם אני לא אעשה מהילד לוזר ש-כל הזמן
מגרד בביצים - אל תקראו לי בשמי, אני אבוא לבד.  

קלאש ראש קש
הלו! הלו! צעק הפרמדיק לחברו לדירה, למה אתה לא מדבר איתי?! -
אני עסוק, אמר חברו לדירה שהיה סופר. למה?! לגלג עליו הפרמדיק,
אתה כותב יצירת מופת? - כן - ענה הסופר. יצירת מופת כזאת שתהמם
את כל העולם ותיתן לך תהילה אף אחרי מותך?! לגלג הפרמדיק. - כן
- ענה הסופר. כמה חומר יש לך בינתיים? התרכך הפרמדיק. - שלוש
מילים, ענה הסופר. הפרמדיק היה המום, האם אבדה שפיותו של חברו
לדירה האהוב? תוכל להגיד לי מה הן המילים? שאל הפרמדיק.
"בתחילה הייתה דממה" ציטט הסופר את יצירתו. אכן, זו התחלה
מצוינת לספר רב-מכר שייתן לך תהילת עולם אף מאות שנים אחרי
מותך, כל הכבוד לך, אמר הפרמדיק באירוניה. - תודה - אמר הסופר.
יש לך טיוטות או תכניות איך יתפתח הספר? שאל הפרמדיק. לא, ענה
הסופר, אני מאלתר. אלתור זה טוב, אמר הפרמדיק לרכך את הסופר,
זה נותן כתיבה רעננה, תוססת, כאילו ובאמת כתבת אותה לראשונה. -
באמת כתבתי אותה לראשונה, אמר הסופר. אמרתי ובאמת, אמר הפרמדיק
וניגש למטבח למזוג לעצמו כוס תה קר. הזקנה שהוא הגיע אליה
אתמול דיממה דימום פנימי כמו חזירה שחוטה כשהוא והצוות הגיעו
אליה עם האמבולנס. אב-עורקים קרוע. לא היה מה לעשות, כי יש
בעיה עם המתת חסד, פשוט נשאר לראות אותה מדממת וסובלת ולהקל על
ייסוריה בעודה עוזבת את העולם. לא משפחה ולא מכרים, מלבד שכנים
של שלום-שלום. הייתה מעשנת שלושה קופסאות ביממה. הקריאה הבאה
הקלה קצת על הכאב, כי זו הייתה אישה צעירה יולדת. - יש לי המשך
לספר הגאוני שלך, קרא הפרמדיק אל הסופר הרכון אל המחשב וניסה
להסוות את לעגו. - בוודאי, אמר הסופר, אשמח לרעיונות, - ובכן,
בתחילה הייתה דממה... ואז היה רעש. - לא, לא נראה לי, אמר
הסופר. - אז בתחילה הייתה דממה... ואז חשכה? שאל הפרמדיק. -
גאוני! קרא הסופר והשלים עוד שני מילים. - עוד חצי מיליון
מילים למאנייק... מלמל הפרמדיק בלעג והתיישב מול הטלוויזיה
בחדר הסמוך.  

קלאש ראש קש 2
טיפות שמנות של גשם, בגודל ראש אדם, ירדו על העיר העזובה בעוד
אנו מתוודעים אל קלאש. קלאש הלך בלילה ברחובות העיר הריקה,
הנטושה, אל ביתו הדל אשר בראש הגבעה. רוחו הייתה נכאה וכאב רב
וגדול לפת את לבו, כי הבדידות הייתה קשה מנשוא. אמנם היו אנשים
מועטים, אך הם התאגדו בקומונות ולא נתנו לו מקום איתם והיו
עסוקים בהישרדות ותו לא. גם כשהציע להם קלאש למצוץ להם את
הזין, לכל אחד בכל יום, אם יקבלו אותן לקומונה שלהם - הם לא
הסכימו ואמרו לו שהוא צריך להגיד תודה בכלל, על כך שהם לא
הורגים אותו כדי לאכול את בשרו. "עדיין ניצוץ אנושיות נשאר
בנו," הם אמרו. כמובן הם אמרו את המשפט הזה בלעג, כי האמת
שהייתה בהם הרבה אנושיות. פשוט לפני שנגמר העולם קלאש היה
גאוותן וראה בהם נחותים ממנו, כאילו הם לא אנושיים. ועתה
כשהעולם נעלם והתממש המשפט "משפיל גאים ומרומם שפלים," הם לעגו
לו בקטנה על שראה בהם נחותים ממנו. זו הייתה גם הסיבה שאף-אחד
ואחת לא עזרו לו, התחברו אליו, או דיברו אליו ממש. כי זכרו לו
גאוות "נעוריו". עתה הוא הלך אל ביתו אשר בראש הגבעה ואנשים
מעטים שישבו בקבוצות קטנות ראו אותו, אך התעלמו ממנו, או דיברו
עליו מאחורי הגב. הם לא רצו בחברתו. ולכן מוחו נתלש משפיותו
והוא היה כאובד במרחבי החלל האינסופי כמו אסטרונאוט אבוד בחלל,
כי אין עונש קשה ביהדות מעונש חרם. הוא טיפס את ההר בשביל הצר
המסומן אבני גיר ונכנס אל ביתו שכבר לא הייתה לו דלת. גם
חלונות לא היו לו והוא נבזז, הבית, כמעט עד היסוד. הוא שכב על
מיטת הברזל שלא הייתה לה מזרן, על רשת הקפיצים, ומלמל שטוב
מותו מחייו. אבל עכשיו כל מה שהוא רצה זה לישון, הוא ער כבר 72
שעות בניסיונות לבסס מעמד, להשיג אוכל ומשקה וליצור קשרים.
כמובן שהוא נחל תבוסות כואבות ואפס ניצחונות, ועתה היה עייף
ומיואש ורצה לישון, אולי השינה תפיג ממנו את הרצון למות. אבל
אז הגיעה מכונית חשמלית שריחפה מעט מעל הקרקע ועצרה ליד ביתו
של קלאש. אדם בעל בגדים מוזנחים, אך נקיים, הביט בחוסר סבלנות
לעבר ביתו של קלאש וקרא בקולי קולות כאילו זו לו לטרחה -
"קלאש, תביא את התחת שלך הנה!" קלאש לא ענה כי היה עייף מאוד
ולא ידע מי קורא לו, בוודאי, כך חשב, אלו האנשים שרוצים להתעלל
בו, אך האיש קרא שוב ושוב ומשהו בחתך דיבורו של האיש סקרן
אותו, זה לא מישהו רעב ומיואש ולא שיכור, אלא נשמע כמו מישהו
רציני שיש לו דברים רציניים לעשות והם לא שליליים. על אף
עייפותו קלאש הציץ מבעד ל-חור שהיה פעם חלון. "קלאש, חתיכת זקן
נרגן, בוא כבר, מה אתה מסתכל?" - "מה אתה רוצה?" - בוא!" קלאש
יצא מהבית וירד במורד ההר אל הלא נודע. "תכנס למכונית," "מי
אתה?" "המלאך הגואל שלך," אמר האיש בלצון, אך קלאש נכנס בכל
זאת. תוך כדי נסיעה התברר שאדם זה, שמכיר אותו היטב, הוא
מהעתיד והוא נשלח לחלץ את קלאש בהוראתו של בנו, שעכשיו הוא זקן
מופלג וקשיש מאביו. קלאש לא ידע שיש לו בן, אף אימא של בן לא
אמרה לו שהיא הרתה לו. "אם כך - הכול בסדר," אמר קלאש ונרדם
במהלך הנסיעה.  

שאול וצילי
למה את כזאת מסריחה?! הוא צרח עליה, למה-למה-למה?! - טוב,
שאול, לא צריך לכעוס, אני אתקלח והכול יהיה בסדר... קולה היה
מגמגם ונעלב. הוא לא ענה והיא נכנסה למקלחת ויצאה אחרי רבע
שעה. היא עברה לידו לאחר שכבר לבשת כותונת לילה כדי לשים את
המגבת על רשת הייבוש, והוא הסתחרר מהריח המהפנט והמפתה שלה.
היא הניחה את המגבת והביטה בו - מה קרה, שאול, יש לך סחרחורת?
לא היו לו מילים והיא נשכבה במיטה לישון. יונתי, תמתי, 'עשי
עמי חסד קטן והתעלסי עמי באהבים... הוא קרב אליה. - מה קרה,
שאול, התחלת לכתוב שירים? אתה שתית כשהתקלחתי? - זה הוא לא
שיר, אלא כיסופי לבי. הוא אמר. היא הסתכלה עליו בתדהמה ועיקמה
את שפתייה למעלה למטה, ימינה ושמאלה - "אה... המממ... אההה...
מממ... - זה לא טוב? הוא שאל. - לא, פשוט, שאול, אני לא יודעת
מה נסגר אתך... התנצלה צילי. - מה זאת אומרת? אני רוצה לשכב
אתך. הוא אמר בפנים קורנות ועיניים בורקות. - אבל שאול, לא
עשינו את זה חמש-עשרה שנה. אני לא בטוחה שאני זוכרת איך. - אני
אזכיר לך. הוא אמר. - מאיפה אתה זוכר? היא שאלה בחשד. - אני
רואה פורנו. - אה, זה לא יפה שאתה רואה פורנו, אבל גברים הם
גברים, אין מה לעשות... - תתני לי קצת מקום, הוא נדחק לצידה. -
אבל שאול, זו מיטה קטנה, לך למיטה שלך. - אני רוצה פה. - שאול!
היא צרחה בבהלה, מה זה הדבר הזה? - מה? הוא שאל בהשתוממות. -
יש לך משהו במכנסיים! - אה, זה? והוא חשף זקפה ענקית. עיניה
פלבלו בחוריהן - שאלוהים ישמור! מלח-מים! מלח-מים! - זה לא
אמור להפחיד, הוא אמר במעט תוכחה. - אני לא יודעת מה עושים
אתו! היא נבהלה. - אז איך עשינו את יוסי המתוק? ואת מיכל
הקטנה? - הם כבר סבים! היא אמרה נבהלת. - תסתכלי, הוא ניסה
להזכיר לה, זה נכנס לפה. - לאן?! - לפה. - אבל זה שלי! - כן,
אבל זה נכנס לפה! - לא רוצה שזה ייכנס לפה! - למה? - כי כבר
אין לי! - מה אין לך? - איך שקוראים לזה... היא ניסתה להיזכר
במילה. חשק... - למה אין לך חשק? - כי אין לי מחזור כבר, שאול.
לאישה אין יותר חשק כשהיא כבר לא מקבלת מחזור! - אכזבה גדולה
התפשטה על פניו של שאול. - אני מצטערת... היא ניסתה לפייס
אותו. הוא טמן פניו בידיו והשמיע קולות לא ברורים. שאול...
שאול... אתה בוכה...? הוא לא ענה. אני יכולה לגעת בו, שאול...
- גם אני יכול לגעת בו! הוא אמר בכעס פתאום. אה... טוב... אם
אין ברירה... - מה... - אני אכניס אותו ל-פה. - ל-פה שלך? -
כן, שאול. אם אין ברירה.