1.
--
מישהו דפק בדלת.

זו הייתה אמא שלי, והפנים שלה היו חצי רציניים חצי מחויכים,
כמו תמיד, כשיש לה איזשהו "סוד", שמתפוצץ כבר לצאת לאור -
פיקנטריה של בגידות קטנות, מחלות קשות, מעילות, חטאים ופטירות.
היא "אשת בשורה" - אוהבת את זה מאוד, אבל גם ממש חובבנית. אני
עושה את זה הרבה יותר טוב. לדעתי.

"סבא נפטר." היא אמרה.
ישבנו שתינו במטבח הקטן טרום-שיפוץ. בחנתי בעניין את הארונות
הכחולים הכעורים עם ידיות הענק העשויות פלסטיק אדום ומבהיל.

"הוא היה כבר מאוד מבוגר, את יודעת..."

"אולי תחסכי ממני את הנאומים?" לא אמרתי ולא שאלתי, "מה את
מבלבלת לי במוח?"

כלום כלום. מצדי שתחשוב שאני בהלם או אני-לא-יודעת-מה.

כשנשמעה הדפיקה בדלת, מיהר סבא לנוס לשירותים בחדר השינה של
עופר ושלי.
מה זה "מיהר"? כמו שאדם בן תשעים ושבע ושלושה חודשים יכול
למהר.

"זאת האמא שלך," הוא אמר תוך כדי ריצת סלואו-מושן מרהיבה - כמו
שידור חוזר של פוטו פיניש. "אין לי סבלנות לשטויות שלה עכשיו.
אני נכנס לנוחיות. ייקח לי זמן. הפרוסטטה, את יודעת...".

2.
--

ישבתי אצל מאיה'לה בבית. היא הנכדה הבכורה שלי, ונראה לי שהיא
אוהבת אותי מאוד, אבל הכיסאות הנמוכים הללו, שיש לה בחדר
האורחים בסגנון בתים יפניים - קשה לי לשבת ועוד יותר קשה לי
לקום, אבל כששמעתי את הנקישה בדלת, נהיו לי פתאום כוחות
שמשוניים.

אני מתעב בשורות, והנקישה בדלת הייתה נקישה של בשורה. הודות
לתקופה, שבה שֵׁרַתִּי כקשר גדודי במלחמת הקוממיות, זיהיתי מיד
את המורס של ציונה, כלתי:
אחת קצרה וחותכת ושתיים ארוכות ורכות:

.--

ועוד אחת:

.--

האות צד"י בקוד מורס, כלומר, האות הראשונה בשמה של המבשרת.

"מבשרת ציונה" - ככה מאיה קוראת לה. ציונה כל כך אוהבת להעביר
מידע, ואני אומר ככה:
מה כל כך דחוף? מה יש למהר? לא סתם נגזרו "בשורה" ו"בשר" מאותו
השורש. כל עוד לא התבשרת, לא הפכה השמועה לממשות.