השקט הוא אשליה
מראה כפולה
טעות אופטית
של עין שלא מביטה
במציאות היומיומית
עין חסרת תחושה.
בינות צווחות שלא קורעות
לב של אבן,
הדם קולח
מתקלס לו בנחילים.
כל הנחילים זורמים לים.
ים של חסד רגעי
של תהפוכות הגורל
של חרב מתהפכת
של חוסר צדק עילאי.
מרחוק לא שומעים את
זעקות השבר.
רק את רעש המכוניות והבנייה,
רק את רעש הכסף,
המתגלגל מיד ליד
מצד לצד,
מתנדנד נע ונד
משכר את האוחזים בו
חזק מדי.

שלוליות הדם עוטות
את מסכת השקר
תחת אצטלה של ריח רע.
האמת ברורה
כשמש העולה.
ולא שמש העמים
כי זו כבר מזמן רקובה.
יש כאן טבח
ולא במשורה.
יש כאן רצח
והוא ללא אבחנה.

הדת מתנצחת עם עצמה,
האם כבוד הרב ראוי
לשחיטה,
האם בחיה סימני טומאה
שאם כן ראויה היא
לאהבה גדולה.
שכן דינה חיים
והטהורה דינה מוות,
בצלחת של מרורים
וסבל דרכה.
כך גם עמו,
עם הבחירה,
הנושא אליו יום יום
תפילות הודיה,
דרוך בציפייה
מתי שוב יוכל להקריב
בשר כתודה.
ועד שזמן הגאולה יחלוף לו
אוכל בקר ועוף ברינה.
למרות סיפורי הזוועה.
עם תום מעלליו
יקריב גם אותם,
עד תום.
ולא ימצא נשמה
שיש בה רום
ולא נפש שיש בה
שלום.